פתיחה
פרק י"ט נחלק לשניים: בחלקו הראשון משבח דוד המלך את מעשי הבריאה - השמים, הרקיע והשמש, המעידים על כבוד הבורא; ובחלקו השני הוא עובר לשבחה של התורה הקדושה. בקטע שלפנינו אנו עומדים על המשך שבח התורה: מעלת החוקים והמשפטים שבה, עריבותה ותועלתה, ולבסוף סדרת בקשות שדוד מבקש מן הקב"ה שישמור אותו מכל מכשול - משגיאה, משגגה, מזדים ומפשע - וחותם בתפילה שיהיו אמרי פיו והגיון לבו לרצון לפני ה'.
יראת ה' טהורה - החוקים שבתורה
יִרְאַת יְהֹוָה טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי יְהֹוָה אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו׃
"יראת ה'", מבאר המלבי"ם, היא החלק של החוקים שבתורה - אותן מצוות שאנו מקיימים מתוך יראה מלפניו, כגזירת מלך ולא מתוך הבנה: שעטנז, פרה אדומה וכיוצא בהן. וכן נאמר: "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו" - החוק עצמו מוכיח על היראה. מי שמקיים משפט, דבר המובן בהיגיון, אפשר שהוא מקיימו משום שהדבר מתקבל על דעתו; אבל מי שמקיים חוק, סימן הוא שמעשהו נובע מיראת ה'.
וכאן בא הפסוק להראות את ההבדל בין ישראל לאומות. גם לאומות יש חוקים, אלא שחוקיהם טמאים - חוקי עבודה זרה הם. וידוע מה שאומר הגר"א, שמקובלנו שלצד כל בית עבודה זרה היה בית זנות, ולכן תמיד מחוברת בתורה ובנביאים העבודה הזרה עם "תזנותיך" ו"נאפופיה", שהא בהא תליא. חוקיהם הם שריפת הבנים לעבודה זרה מתוך עריות וטומאה; אבל "יראת ה' טהורה" - אין בה כל התועבות הללו.
ועוד הבדל: חוקיהם אינם מתקיימים, אלא הם חוקים זמניים המשתנים חדשות לבקרים. ראו כמה שינויים עברה הברית החדשה: אין שום קשר בין מה שציווה אותו האיש לבין קיום המצוות אצל הנוצרים היום. הוא עצמו אמר, והדבר מצוטט אצלם, שאינו בא להחסיר מאומה מן התורה אלא רק להוסיף. אם כן, מדוע אינכם מקיימים את כל מצוות התורה? הרי לפי דבריו יש לעשות שבת וגם יום ראשון, להניח תפילין ולקיים את הכל. זה לא אני אומר, זה הרב שלכם אמר - הוא בא רק להוסיף. אם כן, הוסיפו על מצוותיו; מדוע אתם גורעים? מה נשאר לכם? הם מחליפים את חוקיהם כגרביים, לפי הצורך והעניין והדור. ועל זה אומר הפסוק: "יראת ה' טהורה עומדת לעד" - ללא שינוי. אותה תורה ואותן מצוות יש לנו כבר 3,300 שנה; אותם תפילין שהניח משה רבנו אנחנו מניחים, ואותן מצוות אנו מקיימים, בלא שום שינוי.
משפטי ה' אמת צדקו יחדיו
"משפטי ה'" - זה חלק המשפטים שבתורה, הדברים ההגיוניים, וגם הם שונים ממשפטי האומות, שכן "משפטי ה' אמת". כשהגוי קובע משפט, מי אמר שהמשפט נכון? כשהקב"ה קובע משפט, הוא על פי מה שמגיע באמת, על פי ידיעת ה' והצדק האלוקי. ועוד: כששופט בשר ודם קובע משפט - וזה לאו דווקא גוי, אלא כל שופט - לעולם אינו יכול לקחת בחשבון את כל הנתונים והמשתנים. הוא שולח אדם לכלא, והנה הפך את אשתו לאלמנה ואת בניו ליתומים למשך עשרים שנה. מה מגיע להם? השופט אומר: אין מה לעשות. יש ביטוי: כשחוטבים קרשים נופלים שבבים - הם השבבים, ואין לי כלים למדוד זאת. בא בעל הבית וטוען: השקעתי בו חמש שנות לימוד, עכשיו הוא מתחיל להניב פירות, אתה יודע איזה הפסד אתה גורם לי? והשופט משיב: מצטער, הוא חייב בעוון רצח, והולך לכלא. הפסדתם - בעיה שלכם.
אבל "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו". ומהו "יחדיו"? שאצל כולם יש צדק. אותו בעל בית שהפסיד את פועלו - מגיע לו כך מחמת חשבון פרטי שלו עם הקב"ה; והאישה שהפכה לאלמנה - מחמת חשבונה; והילדים - מחמת חשבונם. ואם למישהו מהם לא היה מגיע, לא היה הקב"ה נפרע מן החוטא כאן, משום שפרעון זה היה גורם נזק סביבתי למי שלא מגיע לו. נמצא שהצדק שבמשפטי ה' הוא בכך שהוא לוקח בחשבון את כל הנתונים ואת כל הסובבים - זהו צדק מוחלט. ובמשפט בשר ודם לעולם אין לדעת בוודאות שנעשה משפט צדק ושניתן הדין כראוי. ולא עוד, אלא שהקב"ה יודע כמה חטא כל אחד, באיזו דרגה, מה הייתה כוונתו, עד כמה נבע הדבר מחינוך ועד כמה מרוע לב - זו אמת וזה צדק. שופט בשר ודם אינו יכול לשקלל את כל אלה, מפני שאינו מודע להם כלל, וגם אם ידע יאמר: איני יכול לשקלל זאת. אדם רצח - דינו כלא, ומה שאחרים סובלים, מה נעשה?
הסוד: להיות איש הכלל
יש בדברים הללו מסר עצום, שאומרו ר' חיים שמואלביץ ועוד מגדולי בעלי המוסר: יש כאן סוד כיצד יזכה אדם ביום הדין וכיצד יזכה לחיים. והסוד הוא להיות "איש הכלל" - אדם שהציבור זקוק לו. דבר זה הוא מעין ביטוח חיים: כיוון שהציבור זקוק לו, ייתכן שמשמיים ישאירוהו כאן אף שמצד עצמו כבר אינו ראוי לכך. הוא עוזר לפלוני, ועל ידו יש סיוע לאלמוני, ומכוחו יש הצלה לזה ולזה - נמצא שהוא חי לצורך אחרים. וכל זה משום ש"משפטי ה' אמת צדקו יחדיו": הקב"ה בוחן לפני שהוא נוטלו, שלא ייפגע אף אחד; ואם יש מי שייפגע ואין זה מגיע לו - משאירים אותו כאן.
ועוד הוא אומר, שמשום כך ראוי לאדם להתחבר לאנשים גדולים. פעמים רבות עושים בשמיים חשבון גדול אם ליטול קרוב או מכר של אדם גדול, שכן אין רוצים לצער את האדם הגדול. וממילא, אף אם נגזר על האדם עצמו שתמו חייו, כיוון שיהיה בכך צער לאדם הגדול שאליו הוא מקושר ואין רוצים לצערו - ישאירו אותו כאן.
וצריך לזכור שכל זה רק הקב"ה יכול לעשות. אף בית דין אינו יכול לדון כך, מן הטעם הפשוט שבית דין חייב לפסוק על פי חוקי התורה: אדם שרצח - דינו מיתה, ואין הוא יכול להתחשבן עם האלמנה והיתומים. אבל אצל הקב"ה אין שום עוול בפסק דין כזה, שהרי האדם הזה הרשיע. ואם תשאל: ומה יהיה עמו? אל תדאג - הקב"ה ימתין לו. מה שלא ישלם כאן ישלם שם. וכי הקב"ה נעלם? וכי יצא לפנסיה? כל מה שאנו אומרים הוא שבשלב זה לא ייטלוהו, כדי שלא לגרום צער לאחרים. ובמבט הפרטי ייתכן שהדבר אף לרועץ לו, שכן מוטב היה לו שייפרעו ממנו כאן ולא למעלה - שכן למעלה התעריפים גבוהים, ואילו כאן, במעט ייסורים בעולם הזה מנקים ממנו הרבה לכלוך והרבה עוונות.
"יחדיו" - לראות את כל התמונה
מכאן אנו רואים עד כמה משפטי ה' מורכבים, ובסופו של דבר "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו". המבט שלנו הוא מבט מגושם, ואנו רואים רק חלק מהתמונה, ולכן איננו רואים את הצדק: למה זה סובל, ולמה לזה צרות. אילו היית רואה את כל התמונה - היית מבין. וכמשל החפץ חיים על אדם שנכנס לבית הכנסת ורואה את הגבאי מחלק עליות בלי שום סדר: לזה מעלה, על זה מדלג, לאחר נותן. מה חוסר הצדק הזה? שאלו הגבאי: כמה זמן אתה כאן? אמר לו: שבת אחת. אורח לרגע רואה כל פגע. אילו היית כאן שנה, היית מבין שהכל מתוכנן: על זה דילגתי כי בשבוע שעבר היה לו יארצייט וכבר קיבל עלייה, ולאחר יש סיבה אחרת - ומיד הכל מובן. כל בעייתנו נובעת מכך שאנו רואים זמן קצר. חסר לנו ה"יחדיו". אני רואה את המשפט הנקודתי ומתקומם על חוסר הצדק; אבל אילו ראיתי את כל הגלגולים שעבר ואת כל ימות עולם, הייתי יודע מה דינו של כל אחד ולמה קיבל כך, ולמה נעשה הדבר בצדק. זה הדגש: משפטי ה' אמת והם צדקו - אבל לשם כך צריך "יחדיו", לראות את כל המצב כולו מרישא עד גמירא.
הערב והמועיל שבתורה
הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים׃
אומר המלבי"ם: בא כאן דוד ללמדנו שבתורה הקדושה נמצאים גם השלמויות המדומות שהאדם רודף אחריהן - אף העניינים הארציים שאדם נמשך אחריהם מצויים בתורה. והקדמונים הגדירו אותם בשתי הגדרות: הערב והמועיל. הערב הוא הטעים, ואינו בהכרח מועיל: אתה אוכל סטייק - זה ערב, אך מועיל? לכולסטרול אולי. והמועיל אינו בהכרח ערב: הרופא אומר שעליך ללכת, ואתה עולה על ההליכון והולך חצי שעה. נעים לך? ממש לא. יש אנשים שכל התענוג שלהם הוא לשלם למרכז ספורט ולא ללכת - "אחרי ששילמתי אני גם צריך להיענש?" זה אינו ערב, אבל זה מועיל, זה בריא, והרופא אומר שאתה זקוק לכך.
וכאן, אומר הרב, יש לנו את שניהם: המועיל - "הנחמדים מזהב ומפז רב", שהם נחמדים יותר מזהב וכסף רב, שהם דבר המועיל לאדם; והערב - "ומתוקים מדבש ונופת צופים", שיש בהם גם עריבות ומתיקות. נמצא שיש בתורה גם את הערב לשעתו וגם את המועיל לחיים המדיניים ולהצלחה בעולם הזה - הכל נמצא בתורה.
המצודת דוד מסביר "הנחמדים" - שמי שחומד אותם, אין דבר שיערוך אליו. וגם האבן עזרא הולך בכיוון זה, ומוסיף מילה חשובה: "למשכילים לבדם". יבוא אדם ויאמר: איני מרגיש מתיקות, לומד תורה ואין זה מתוק לי אלא מר. על כך אומר האבן עזרא: למשכילים לבדם. מי שבאמת מעמיק בתורה ומתחבר אליה - אין ערב ומתוק מזה. וכמו שאומר האור החיים הקדוש, שאילו היו בני אדם יודעים, היו משתגעים ומתלהטים אחריה - מרוב עריבות, חשיקות ומתיקות, ולשונות רבות נקט שם בשבח התורה הקדושה. וטוב שיש שירים, שלפחות אנשים מכירים מעט אור החיים ומעט פסוקים. ואם אדם שואל למה אינו מרגיש - התשובה: למשכילים. מי שבאמת מחובר ומעמיק בתורה זוכה לדלות מתוכה מרגליות, ואין לו דבר מתוק מזה. יש לו רגע פנוי - הוא לוקח גמרא, חומש, מפעיל נגן ושומע, נהנה ומחובר לתורה. אצל אנשי העולם המתאווים לזהב ולפז ולאבנים יקרות - אומר להם דוד: דע לך, מי שחומד את דברי התורה כפי שהם חומדים אבנים יקרות, אין דבר מתוק מזה, והוא מתוק מדבש ונופת צופים.
ורש"י מבאר "נופת צופים" - מתק צופים. ומביא ביאור נוסף בשם מנחם, ש"נופת" הוא מלשון טיפה, כמו "נופת תטופנה שפתותיך" - טיפות הנוטפות ממנה, וכן "נפתי משכבי". ולפי זה "נופת צופים" הוא הצוף המנטף.
"גם עבדך נזהר בהם" - שלא על מנת לקבל פרס
גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם, בְּשׇׁמְרָם עֵקֶב רָב׃
מהו "גם"? לאחר שאמרנו שהתורה ערבה ומועילה - אבל לענייני עולם הזה - בא דוד לומר: גם עבדך, שאיננו רודף אחר המועיל שבהצלחות העולם הזה ואף לא אחר הערב, שהרי דוד המלך אין עניינו בערב ובמועיל, "לבי חלל בקרבי" - גם אני נזהר בהם, גם אני נזהר בקיום התורה והמצוות. ולמה? "בשמרם עקב רב": יש תכלית גדולה בעצם שמירת התורה והמצוות, והוא עצם הטוב שבהם והשכר המובטח בהם. כלומר, גם אם בעולם הזה לא יתנו לי כלום - מי ששומר אותם, סופו לקבל שכר. ומהו "עקב"? בסוף, כמו "והיה עקב תשמעון" - השכר שתקבלו באחרית המעשה. וכפי שכותב המצודת ציון, כעקב הזה שהוא בסוף הגוף; ובסוף יש "רב" - שכר עצום ורב.
ורש"י מביא פירוש נוסף: "עקב רב" - סופן של תלמידי חכמים לבוא לידי גדולה. אף שעתה הוא משקיע ומתמסר, סופו שתראה אותו גדול ורם. וידוע שרבים מגדולי ישראל היו עניים מרודים. רב עובדיה יוסף מספר שאחרי נישואיו לא הזמין את חמיו וחמותו לאכול אצלם, כיוון שהיה להם רק זוג אחד של סכו"ם - לו ולאשתו. חשבו על עניות כזאת. ושנים לאחר מכן כבר ברוך ה': בנו, הרב משה יוסף, למד איתי בישיבת חברון והיה מגיע ברכב של אביו - לא ברכב שאביו נוסע בו, שכן היה פילנתרופ שהחליף לו מדי שנה רכב חדש, ואת הישן היו מעבירים לאחד: לרב אלבז, לבנו וכדומה. וכשהוא כבר גדל - זהו "סופן של תלמידי חכמים לבוא לידי גדולה", זהו "עקב רב": בסוף יהיה רב, ורב במובן של גדול, שהרי "רב" נקרא כך מלשון גדולה. ומביא שזה כמו "עקבות משיחך" - בסוף, לקראת ביאת המשיח. הרי שאף שעתה יש ניסיונות וקשיים, בשמירתם תזכה בסוף לשכר גדול.
שגיאות ונסתרות
שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי׃
דוד המלך אומר: אמנם אני שומר תורה ומצוות לא בשביל השכר בעולם הזה ולא בשביל המתיקות שבו, אלא רק לכבוד הבורא יתברך; ועם כל זה - אנא ה', עזור לי. אחרי שאמרתי "בשומרם", עזור לי לשמור אותם, שכן אני יכול להתאמץ במה שתלוי בי, אבל מה שאינו תלוי בי קשה לי מאוד, ויש דברים שככל שאתאמץ ייתכן שאכשל בהם. ומבאר המלבי"ם שהאפשרות להיכשל היא בשני פנים: שגיאות ונסתרות.
"שגיאות" - שגיאת העיון: אדם עיין ולמד את הנושא, ויצא לו היתר במקום איסור, לא הגיע למסקנה הנכונה. על כגון זה נאמר "שגגת פר העלם דבר של ציבור", כאשר הסנהדרין הורו הוראה שלא על פי דין - הם טעו, לא עיינו נכון והתירו דבר שראוי היה לאוסרו. וכידוע, כשהגיעו לארץ לא הכירו ממש את החשמל, והיו פוסקים שכתבו שחשמל מותר ביום טוב, משום שזו העברה של אש. אמר על כך רב עובדיה יוסף, שאיזה חשמלאי טיפש הסביר להם את החשמל, והחשמלאי עצמו לא הבין כיצד החשמל פועל, וסבר שיש כמין אש בתוך החוטים ושאתה רק מעביר אותה מן המפסק. וזה ממש אינו נכון - אין אש בחוטים ואין זו העברה. ולכן אותם שפסקו כך, פסקו בטעות: הם לא הכירו את המציאות נכון ולא עיינו נכון. ועל כך מבקש דוד: ריבונו של עולם, קשה מאוד לאדם להישמר שלא ישגה בהוראה - הצילני משגיאות השכל, "שגיאות מי יבין".
"מנסתרות נקני" - הנסתרות הן כעין אונס, שגגה גמורה. למשל, אדם שראה שומן וחשב שזהו שומן, ולא ידע שזהו חלב. הרכבם המולקולרי של שומן וחלב בבהמה זהה, וההבדל ביניהם הוא במיקום: יש מקום בבהמה שנקרא חלב ויש מקום אחר שאותו דבר בדיוק נקרא שומן, ואין שום דרך להבחין ביניהם, אף לא במעבדה. נמצא שזה כאונס: ראיתי וחשבתי שזהו שומן, והתברר שהיה חלב. ועל כך: "מנסתרות נקני" - אל תענישני.
ומסביר המלבי"ם שיש הבדל בין "שגה" ל"שגג". השגיאה היא שגיאה עיונית: עיין, פלפל, העמיק, וסבר שהדבר מותר, והתברר שאסור - הוא שגה בפסק ההלכה. והשגגה היא שגגת המעשה: לקח חלב בטעות וחשב שהוא שומן, ולא היה כאן עיון ופלפול הלכתי אלא שגגה במעשה. ושגגה זו קורא לה הכתוב "נסתרות". נמצא ש"שגיאות" היינו שגה, ו"נסתרות" היינו שגג - ודוד מבקש להינצל גם מזו וגם מזו.
"גם מזדים חשוך עבדך"
גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ, אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם, וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב׃
דרך אגב, אדם שיש לו גמ"ח ובאים ללוות ממנו צריך להיזהר, שיש אנשים שנוטלים את הכסף וסבורים שזו מתנה ולא הלוואה. והיכן רמוז שצריך להיזהר מהם? "גם מזדים חשוך" - ראשי תיבות גמ"ח. היזהר, אל תיקח סיכונים, לך תדע אם תראה את הכסף.
ולגופו של עניין אומר המלבי"ם: אף שאני מובטח שעל מצוות ה' לא אעבור בזדון - שהרי אמרתי "בשומרם", שאני שומר את מצוות ה' משום ש"עקב רב", שכרן מרובה לעתיד לבוא - עם כל זה ייתכן מאוד שיטעו אותי זדים, אנשים הבאים לחלוק על האדם במזיד, להטעותו ולמשוך אותו אליהם בטענותיהם. שימו לב שאין הוא אומר "גם מזדונות" - וכי אעשה דבר בזדון חלילה? - אלא "מזדים", אנשים הבאים במזיד לחלוק על התורה ועל ה' ולהטעותי; וכנגדם קשה להתמודד, ולכן: חשוך עבדך, הצילני מהם. והאפשרות הנוספת היא אדם שיש לו ממשלה עליך, שיכול לכפות עליך עבירות ולמנוע ממך קיום מצוות, ועל זה: "אל ימשלו בי" - שלא ימשלו בי מושלים כדי להרחיקני מתורה ומצוות ולהטותני מדרך הטוב. הראשון - שלא אתחבר עם הזדים ולא אימשך אחריהם; והשני - שלא ימשלו בי.
"אז איתם" - כמעט כל המפרשים מבארים: אז אהיה תמים ושלם בעבודת ה'. "וניקיתי מפשע רב" - ואז בוודאי לא אגיע לפשע במזיד ובמרד. והמלבי"ם כותב בביאור המילות ש"פשע רב" הוא המרד: "פשע" הוא מלשון פשיעה, והמרד הוא עבירה חמורה יותר, שהוא מורד בה' - פשע שהוא פשע רב. וזהו: נקני מזה על ידי שתצילני מן הזדים ומן המושלים, ובכך לא אגיע לעבירות חמורות.
מדרש הכותי המחזר על הפתחים - דרכה של תפילה
רש"י מביא את דברי חכמים: למה דוד דומה? לכותי המחזר על הפתחים, שהם מערימים בדבר יותר מכל אדם. הכותי המחזר על הפתחים לא היה עני פשוט אלא עני מתוחכם, שידע להוציא מן הבריות בדרכי עורמה. כיצד? מגיע ודופק בדלת ומבקש: תנו לי מים לשתות. אדם מבקש מים, וזה המצרך הזול ביותר - כשדולים מים מן הבאר, כוס מים בבקשה. לאחר ששתה אומר: אולי יש כאן בצל קטן? גם בצל זול, נותנים לו בצל. אומר: וכי יש בצל בלא מלח? נותנים לו מעט מלח. אומר: תנו לי מעט לחם שלא יזיקני הבצל - פרוסה מלמעלה ופרוסה מלמטה, שתיטמע חריפות הבצל. ואחר כך: לחם עם בצל בלבד? אולי נשאר משהו? הרחתי כאן משהו... לאט לאט הוא הולך ומוסיף, נעשה בן בית, ולבסוף מבקש גם שתייה לקינוח כדי להשרות את המאכל.
כך דוד המלך בא כאן בשלבים: תחילה "שגיאות מי יבין" - הצילני מן השגיאות; אחר כך "מנסתרות נקני"; אחר כך מבקש על הזדונות; ואחר כך על המרדים, הם "פשע רב". התחיל בכוס מים - וראו לאן הגיע. ובזה יש ללמדנו את צורת התפילה: שאדם בתפילתו יהיה הולך ומוסיף. אין שום מניעה שאדם יבקש מה' כל מה שירצה, ואין אומרים לו לא לבקש או שלא ירבה בבקשות. וכלשון חז"ל: "מגברא דלית ליה קבעינא?" - וכי מאדם שאין לו אני מבקש? אתה מבקש ממי שכל העולם שלו, אם כן בקש! והקב"ה עצמו אומר: "הרחב פיך ואמלאהו". אלא שהבקשה תהיה הולכת ומוסיפה - יבקש על דבר ויוסיף עליו ויוסיף עליו, כפי שאנו רואים אצל דוד. זוהי דרך התפילה הנכונה.
"יהיו לרצון אמרי פי"
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי׃
אומר הרד"ק: "יהיו לרצון אמרי פי" - מה שאמרתי בפה וביקשתי במפורש, יהיה לרצון. "והגיון לבי" - מה שלא הוצאתי בפה אלא רק הגיתי בלבי וחשבתי בו; המחשבה נקראת הגיון הלב, ההגייה של הלב - גם היא תהיה לרצון. ומדוע נצרך הדבר? כי יש דברים שאדם כמו אינו מסוגל לבטא בפיו, והוא רוצה אותם בלבו אך אינו יודע להתנסח כראוי. וכמו שאומר דוד המלך: "ה' שפתי תפתח" - לפעמים יש לי רצון לבקש, ואין לי פתחון פה או צורת דיבור כיצד לבקש; ושלמה המלך אומר: "ומה' מענה לשון" - שכדי לבקש נכון ולדבר נכון צריך גם סייעתא דשמיא. אם כן: ריבונו של עולם, קודם כל אמרי פי יהיו לרצון - מה שאני מבקש בפה, קיימו ומלא את בקשותיי; וגם הגיון לבי, מה שאיני מסוגל להוציא בפי אלא הוגה בלבי - גם בזה תתבונן, ותעניק ותיתן לי.
"ה' צורי וגואלי" - "צורי" היינו חוזקי, ובו אני בוטח. "צור" הוא תמיד ביטוי לדבר שבו נשגבים, שבו ניצלים, שעליו נשענים, כמו "ובא במחילות צורים" - דבר שאפשר לסמוך עליו. אם כן ה' הוא צורי, החוזק שלי, ובו אני בוטח שימלא את שאלותיי; והוא גם גואלי - מן השגיאות ומן השגגות ומכל מה שביקשתי שיצילני, הוא יגאלני מכל זה.
והמלבי"ם מסביר שיש כאן סוג של תפילה, שלפעמים אדם עלול להיכשל בפיו. כמו שראינו אצל חנה, שאמרה על בנה שמואל שיהיה "עד עולם", וחז"ל אומרים שנכשלה בלשונה, שכן "עולם" הוא עולמם של לויים - והביאה אותו בגיל שנתיים, וחי לאחר מכן חמישים שנה, שהם עולמם של לויים. וכן כל מיני בקשות שאדם מבקש בשפה שאינה מדויקת, כמעשה שבמדרש באותו אדם שביקש שה' יזמן לו חמור, וזימן לו הקב"ה חמור - אך באופן שהוא ירכיב אותו על כתפיו: הגיע השר שאתונו ילדה עַיִר, והיה קשה לעַיִר ללכת, וראה את היהודי ואמר לו: טען אותו על כתפיך וקח אותו לעיר. ריבונו של עולם, לא עַיִר כזה ביקשתי... הרי שצריך להתנסח נכון. ועל כך מבקש דוד: ריבונו של עולם, עזור לי להתבטא נכון - זה אחד; ושנית, שגם מחשבותיי יהיו מחשבות כרצונך, ולא יהיו לי מחשבות נגד רצונך. יהיו לרצון גם אמרי פי וגם הגיון לבי, כל אלה יהיו לרצון לפניך; ואז, בבחינת "גואלי", יגאל אותי ה' מכל צרותיי ומכל מה שעובר עליי.
לסיכום:
בחתימת הפרק מלמדנו דוד המלך את מעלת התורה מכל צדדיה: חוקיה - "יראת ה' טהורה עומדת לעד", טהורים ונצחיים לעומת חוקי האומות הטמאים והמשתנים; ומשפטיה - "אמת צדקו יחדיו", צדק מוחלט הלוקח בחשבון את כל הנתונים ואת כל הסובבים, מה שאין שום שופט בשר ודם יכול לעשות. ומכאן גם המסר להיות איש הכלל ולהתחבר לגדולים, ולדעת שכל תמיהותינו על הצדק נובעות מכך שאיננו רואים את ה"יחדיו". התורה כוללת בתוכה גם את המועיל (נחמדים מזהב ומפז) וגם את הערב (מתוקים מדבש ונופת צופים), אך דוד נזהר בה לשמה, כי "בשומרם עקב רב". ומתוך כך הוא פונה בתפילה הולכת ומוסיפה - כאותו כותי המחזר על הפתחים - שינצל משגיאות העיון, משגגות המעשה, מזדים ומן המושלים, עד שיהיה תמים וינקה מפשע רב; וחותם: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי".