פרק קכ"ח הוא אחד מ"שירי המעלות", ובו מתוארת ברכתו של ירא השם: ברכה בפרנסה, ברכה באישה, ברכה בבנים, ועד לברכה הכללית היוצאת מציון אל כלל ישראל. בשיעור שלפנינו נעמוד על הפסוקים שבהם מתוארת ברכת הבית - האישה והבנים - ומשם אל הברכה הכללית: יברכך ה' מציון, וראה בנים לבניך, שלום על ישראל.
אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ׃
מהי "גפן פוריה"? אומר רש"י: בניה מרובים. ולמה דימה את הבנים דווקא לשתילי זיתים? מפני שהזית אינו מקבל הרכבה - כך אין בבניך פסול, אין בהם עירוב של דבר מקולקל, אלא הם צדיקים כשתילי זיתים.
ויש שאמרו ווארט נאה על עצם החלוקה: מדוע האישה נמשלה לגפן והבנים לזיתים? המציאות בעבר הייתה - ובבסיסה עדיין כך - שעל כל בת אחת שמתקלקלת יש כמה וכמה בחורים שמתקלקלים. קל יותר לגדל בת השואפת לתורה מאשר לגדל בן שיעסוק בתורה, שהיצרים והניסיונות וההתמודדויות שלו קשים הרבה יותר. והנה, איך מוציאים יין מן הגפן? לחיצה קלה על הענב ומיד יש יין. אבל שמן מן הזית? צריך כתישה ולחיצה ועוד כתישה, עד שרואים טיפת שמן אחת. זהו "בניך כשתילי זיתים" - צריך מאמץ גדול כדי להוציא מהם בנים הגונים וראויים.
הרד"ק מבאר שגם זו מן ההנהגות הטובות שבעולם, שתצווה את אשתך להיות כגפן פוריה בירכתי ביתך. הוא נמשלה לגפן, שכן היא העץ היחיד שבזמנם היו נוטעים אותו בתוך הבית ממש. נוטעים אותה בירכתי הבית, בקצה, וכשהיא גדלה מוציאים את הענפים החוצה אל השמש. נמצא שהשורשים בפנים והענפים בחוץ.
כך האישה: היא עצמה בתוך הבית. "דרך אישה מנאפת" - פעם בחוץ פעם ברחובות; כאן מדובר באישה צדיקה. ולמה "בירכתי" ולא סתם "בביתך"? כי גם בתוך הבית יש מקום צנוע יותר ופחות. ירכתי הבית הם הקצה, המקום הצנוע שבבית. לא כאישה הרעה שבמשלי, שישבה לפתח ביתה וסוקרת את העוברים, יש לה הערה על כל אחד ודיבור עם כל אחד. כאן מדובר באישה שרק בעלה ובניה רואים אותה.
לעומת זאת הענפים יוצאים החוצה: הבעל יוצא לפרנסה וללימוד תורה, והבנים יוצאים אף הם - והם התולדות, הענפים, שיוצאים כדי לפרות ולרבות "ממגד תבואות שמש", שהרי רק בחוץ יש שמש ורק ממנה הענבים גדלים כראוי. ואם תזכה שאשתך תהיה בירכתי הבית בצניעות הזאת, תזכה ש"בניך כשתילי זיתים" - כמו שמביאה הגמרא במעשה של קמחית, שבזכות הצניעות זכתה לבנים גדולים.
ועוד שני טעמים בדימוי לזית: עץ הזית אינו מקבל הרכבה, ולכן השתילים כמותו - "בנים כאביהם" - ולא יהיה בהם חשד ממזרות, שהרי אמם הייתה צנועה בירכתי ביתה. ועוד, שעלה הזית ירוק תמיד, אין שלכת בעצי זית ואין הם מתייבשים - כך הבנים יהיו תמיד בהודם וביופיים, תמיד במעשים טובים.
ביאור מקורי אומר כאן הרד"ק: "סביב לשולחנך" - שיהיו לפניך לשרתך בעת שתאכל. יש לך בנים משרתים. ואל תזלזלו בזה, כי היום המציאות התהפכה: הילדים יושבים ואומרים אמא, תביאי לי; אבא, אתה יכול להביא לי? ההורים נעשים המלצרים של הילדים. ואילו הרד"ק אומר להפך - הם יהיו לפניך לשרתך, ויהיו תמיד סביב לשולחנך.
וצריך לדעת שעל פי ההלכה הדבר אסור. אסור לבן או לבת לומר לאב או לאם "תביא לי". סיפרנו כבר על רבי חיים קנייבסקי, שבבחרותו הוציא ספר והיה צריך להדפיסו. אביו נסע לתל אביב לדפוס פרידמן (המבוגרים ודאי זוכרים את השם המופיע על ספרי "קהילות יעקב"), ורבי חיים ביקש ממנו שידפיס גם את ספרו. אביו לקח. ספרי הקהילות יעקב יצאו לאור, כרכים רבים, וספרו של רבי חיים כל פעם סבל מעיכוב אחר - פעם בלוחות, פעם בנייר. עברה שנה והספר עדיין לא נדפס. שאל את אביו: מדוע כל כך הרבה עיכובים? אמר לו הסטייפלר: יכול מאוד להיות שזה בגלל שביקשת ממני שאקח אני את ספרך להדפסה. כלומר, היה לך לומר: אבא, תן לי את ספרך, אני אקח את של שנינו ואלך להדפיס - ולא להפך.
מכאן צריך אדם לדעת: ההורים אינם משרתים. אתה צריך מזלג? קום והבא מזלג, ושאל מי עוד צריך והבא גם לאחרים. לא לשבת ולומר "אמא, תביאי לי מזלג" - וכי היא האחראית? זהו דור חצוף. והברכה כאן היא שתזכה שבניך יהיו לפניך לשרתך בעת שתאכל. ועוד: "סביב לשולחנך" - שלא יהיו משולחים, זוללים וסובאים, שלא יאכל כל פעם במקום אחר, חוגג פה והולך לשם, אלא תמיד סביב שולחנך, בבית, ולא תצטרך לחפש אותם במקומות אחרים; לא יאכלו ולא ישתו אלא על שולחנך.
על יסוד הדברים שהאישה לא תצא החוצה אלא תשב בירכתי ביתה, מקשים: פעם כתוב "מצא אישה מצא טוב", ופעם "ומוצא אני מר ממוות את האישה". מה האמת? אחד הפירושים: "מצא אישה" - מצא אותה פעם אחת, ומאז היא בבית, וזהו הטוב האמיתי. אבל "מוצא אני" בלשון הווה - כל פעם מוצא אותה מחדש, פעם חזרה מן הקניון, פעם חזרה מפה ופעם משם; כשאתה מוצא אותה כל יום מחדש, יוצאת וחוזרת יוצאת וחוזרת - זה מר ממוות.
המלבי"ם הולך בכיוון דומה לרד"ק אך בדרך מעט שונה. אשתך כגפן פוריה - שתוליד בנים; והיא דומה לגפן הנטועה בירכתי הבית, שמעלה את שלוחותיה ודליותיה על גג הבית ומתפרסת עליו וסוככת על כל הבית. כך האישה: היא שוכנת באוהל, בירכתי הבית, ועם כל זה היא הסוככת והשומרת על הבית כולו.
והבנים דומים לשתילי זיתים, שאינם מקבלים הרכבה, ושמהם מוציאים שמן למאור. כך יהיו בניך זרע אמת, מאירים באור הדעת ויושבים סביב לשולחנך - שהרי השמן והמנורה הם סימן לחוכמה.
הגאון רבי עזרא עטיה, ראש ישיבת פורת יוסף, רבם של הרב עובדיה יוסף ושל הרב בן ציון אבא שאול ועוד גדולים, שואל: מדוע נאמר "אֶשְׁתְּךָ" בסגול ולא בחיריק? ומבאר: "אִשָּׁה" בחיריק אפשר לומר גם באופן בודד. אבל האל"ף בסגול - "אֵשֶׁת" - לעולם אינה באה בפני עצמה, אלא תמיד בסמיכות. מתי מנקדים בסגול? כשמסמיכים. "אישה" לבדה יכולה להיות גם גרושה, גם אלמנה, גם רווקה - זו בחינת אישה העומדת ברשות עצמה. אבל "אשתך" בסגול היא תמיד קשורה ומחוברת: אשת חבר, תמיד נסמכת. כך היא תמיד תהיה מחוברת לבעלה ולביתה, לא תבגוד בבריתו, אלא תמיד תהיה סמוכה בבעלה ודבוקה בו.
הִנֵּה כִי־כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְהֹוָה׃
זו הברכה שהאיש מבקש כאן בעולם הזה. אומר הרד"ק: באלה המידות ובאלה ההנהגות יבורך הגבר ירא השם. והמלבי"ם מוסיף: כל מה שנאמר עד כאן נוגע לברכת הגבר עצמו. אף שדובר על האישה ועל הבנים, גם זה מברכת הגבר הוא - שתהיה לו ברכה בביתו על ידי אישה טובה ובנים טובים. מכאן ואילך יתחיל הכתוב לדבר על הברכה היוצאת ממנו אל כל בני העם, על מהלך השלמות הכללי: "יברכך ה' מציון" - כאן כבר מדובר על העם בכללו, ועד עתה דובר באיש הפרטי.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כׇּל־יְרֵא יְהֹוָה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו׃
בספר "יוסף תהילות" מביא בשם בעל "בתי כהונה" ביאור בדרך צחות: מי שהוא ירא השם יש לו את כל המעלות שמנה הפרק - "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", "אשתך כגפן פוריה", "בניך כשתילי זיתים"; אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. ואם כן, מי שרוצה לברך את חברו או את בנו אינו צריך להאריך ולפרט ברכה אחר ברכה, אלא די לו בשתי מילים: תהיה ירא שמיים. שהרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו - כל השפע הזה נמשך לו.
וזהו שמסכם הכתוב: "הנה כי כן יבורך גבר" - במה מברכים גבר? "ירא ה'". כך מברכים: תברך אותו שיהיה ירא השם, וממילא הכל כלול בזה, כפי שראינו בפרקנו.
יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָ͏ִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ׃
רש"י מפרש "מציון" - זה שער השמיים, ואותו טוב יביא אותך לשמוח בכל הטוב שהשם משפיע עליך. הרד"ק מבאר: יברכך ה' מציון - ממקום שכינתו שהיא ציון, ותזכה לראות בטוב ירושלים כשישראל ישובו מן הגלות ויגיעו לכאן; ותזכה לראות בטוב כל ימי חייך, בין בגלות בין בטוב ירושלים.
ומוסיף הרד"ק שה"וראה בטוב" הוא "זכר העומד במקום שניים" - ביטוי שכבר הזכרנו כמה פעמים אצל הקדמונים בביאור המקראות: כאילו נאמר כאן פעמיים, "וראה בטוב ירושלים" ו"וראה בטוב כל ימי חייך". כלומר אין הכוונה שיראה בטוב ירושלים כל ימי חייו בלבד, אלא שגם קודם שתגיע לירושלים, גם בעודך בגלות, יהיה לך טוב ושפע של ברכה כל ימי חייך.
המלבי"ם מבאר: "יברכך ה' מציון" - זו ברכת כלל ישראל היוצאת מציון, ששם ציווה ה' את הברכה לכל העם, ואתה תקבל אותה מכוח הכלל, מזכויות הכלל. אם אתה משתדל בשביל הכלל - "וראה בטוב ירושלים", תזכה לראות בטובת הכלל ובהצלחתו, ויהיו כל ימי חייך מיוחדים לטובה ותהיה לך בהם הצלחה תמידית.
המלבי"ם עומד בכמה מקומות על ההבדל בין ציון לירושלים: בירושלים היו דרים המון העם, ואילו ציון היא מקום החשובים, הסמוך למקום המקדש ולמקום הקודש. הדבר דומה למה שעמדנו עליו בשושן: שושן הייתה מחולקת לשניים, ונהר הפריד בין שושן לשושן הבירה. שושן עצמה הייתה מקום המון העם, ושושן הבירה מקום האריסטוקרטים, אנשי המלוכה והשררה והחשובים. כך גם כאן: הברכה מקורה בציון, במקום המקודש יותר, במקום המקדש שממנו יורד השפע, ומשם היא נמשכת אל טוב ירושלים, ומשם לכל ימי חייך.
וּרְאֵה־בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל׃
רש"י מפרש: וראה בנים לבניך - ולא יבואו לידי קטטה בעבור חליצה, ואז שלום על ישראל. והעניין: החולץ או המייבם הוא הזוכה בנכסי המנוח. בדרך כלל אדם שמת בלא בנים ואין שם ייבום - יורשים אותו אחיו. אבל אם מת בלא בנים ואשתו נופלת לייבום, המייבם זוכה בכל נכסיו, ומכאן עלולה לצמוח מריבה: מי יזכה לייבם ולקבל את הנכסים. אף שמתחילים בגדול שבאחים, ישנן דרכים להגיע לקטטה - למשל שאחד מן האחים קידש אותה ובכך אסרה על כל שאר האחים. וכיצד נמנעת המריבה? "וראה בנים לבניך" - בנים לבניך יירשו נחלה ואין האישה זקוקה ליבם, וממילא "שלום על ישראל", לא יהיו מריבות.
האבן עזרא כותב כאן: "וראה" - משרת בעבור אחר. זו לשון נוספת של הקדמונים, כמו "עומד במקום שניים" שהזכרנו, ומשמעותה אחת: קוראים את המילה פעמיים. וראה בנים לבניך, וראה שלום על ישראל - כאילו נכתב "וראה" גם בהמשך הפסוק.
הרד"ק מבאר: תזכה לאריכות ימים עד שתראה בנים לבניך ועד שתראה שלום על ישראל - בעת קיבוץ הגלויות, שיבוא הגואל בימיך. ואם לא תזכה לחיות עד אז, על כל פנים תהיה מן המתים הצדיקים שיחיו, וכשתקום לתחייה תראה שלום על כלל ישראל.
המלבי"ם מוסיף: תשתדל שגם הבנים שייוולדו לבניך יהיו לתכלית של "שלום על ישראל". כלומר, לא די שתחנך את בניך לתורה ולמצוות ולעשיית רצון השם, אלא תדאג שגם מבני בניך תושג שלמות ושלום לכלל ישראל.
והעניין הוא שאדם צריך להיזהר מירידת הדורות. פעמים רבות רואים את האב צדיק, הבן בינוני, והנכד רשע. מדוע? מפני שהאב לא התאמץ די הצורך שילדיו ילכו בדרך השם. לא תמיד כך - יש שהתאמץ באמת ולא הצליח. אבל פעמים רבות האב עצמו עוד שומר מסורת, ואת הילדים הוא כבר שולח לגימנסיה ולתיכון, שירכשו השכלה, שידעו, שיבינו. ההשכלה נפלאה, אך תגיד: כמה תורה יש שם? כמה יראת שמיים יש שם? האם אתה מגדל שם בן לאלוקים? מה בדיוק התקווה שלך שייצא משם?
לכן ידע אדם: כשם שאתה מקפיד על עצמך, כך תדאג שגם בניך יקבלו את החינוך הטוב ביותר, וגם הנכדים. ואז "וראה בנים לבניך" - ותדע שיש שלמות לכלל ישראל; כל ימי חייך יהיו מיוחדים לטובת ירושלים, וימי חיי בניך לטובת הכלל, ישראל כולו.