מזמור קכ"ח הוא אחד ממזמורי שיר המעלות, ובו מתאר דוד המלך את דמותו של ירא השם ואת האושר הנלווה אליו. הרד"ק מבאר שהמזמור מדבר אל מי שנמצא בגלות, ומבטיח לו שאם ילך ויתנהג בדרכי האלוקים - יזכה לראות בטוב ירושלים, כפי שנראה בהמשך המזמור. אנו נעמוד כאן על שני הפסוקים הראשונים, שבהם נקבעים יסודות השלמות של האדם.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כׇּל־יְרֵא יְהֹוָה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו׃
רש"י אומר: כל אלה תוכחות ומוסרים. ולמה נאמר כאן "אשרי כל ירא ה'" ולא "אשרי ירא ה'"? מפני שבמקומות אחרים נאמר "אשרי האיש", "אשרי איש" - ובא הכתוב כאן לומר שאין מדובר דווקא באיש. "אשרי כל" - כלל בזה את הכל.
הרד"ק מבאר שהכתוב משבח את דרכיו של ירא השם. "ירא ה'" - זה הנזהר ממצוות לא תעשה. "ההולך בדרכיו" - זה כבר משהו אקטיבי ופעיל, מצוות עשה. ולאחר מכן ממשיך הכתוב ומתאר את דרכי חייו.
המלבי"ם מבאר כאן מהם האופנים שבהם ההשתדלות טובה ומועילה, ומחלק את שלמותו של ירא השם לשלושה עניינים: שלמות עצמית, שלמות בביתו, ושלמות מדינית. "מדינית" בלשון הקדמונים אין הכוונה ליחסים שבין האומות, אלא להנהגתו של האדם עם הכלל - כיצד עליו להתנהג עם הסובבים אותו ועם הציבור. את שלמות עצמו מבטא הפסוק "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו" - מי שהולך בדרכי השם, זהו עיקר האושר הנפשי. ואילו "יגיע כפיך כי תאכל" כבר מדבר על האושר הגופני.
בספר תהילות מהרי"ץ מביא, שכדי שאדם יגיע ליראת שמיים אמיתית צריך שיהיו לו גם מידות טובות, שיהיה איש חסד כמו שהקדוש ברוך הוא מתנהג עם בריותיו: מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום. וזהו שנאמר "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו" - אתה יודע איך מגיעים ליראת שמיים? הולכים בדרכי השם. שלא יחשוב אדם שיראת שמיים פירושה רק לדקדק בבין אדם למקום; הדרך עוברת גם דרך בין אדם לחברו. כמו שדרשו חז"ל על "אחרי ה' אלוקיכם תלכו ובו תדבקון" - שהכוונה ללכת בדרכיו, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום, לרחם על בריותיו.
בספר אמרות טהורות מסביר על פי הכלל הידוע, שכשאדם יוצא לדרך הוא מרגיש פעמים רבות שבמקום כלשהו הותרה הרצועה. בבית הוא מקפיד על מניינים, על שיעורי תורה, על כשרות, מקפיד בכל - אבל בדרך? "נו, מה שיהיה, זה בסדר, שמעתי שאותה רבנות בסדר, איזה קרוב משפחה של המשגיח אמר לי שאם אני לא טועה אפשר לאכול שם". אדם מרגיש שבדרך הותרה הרצועה, כאילו הקדוש ברוך הוא של הדרך הוא קדוש ברוך הוא אחר, לא הקדוש ברוך הוא של הבית.
היה פעם אחד שטס במטוס עם כל שמונת הבגדים, נראה יהודי ירא שמיים, וראו אותו יושב וצופה בסרט. אמרו לו: בסרט? לנפש לא תתנו? אמר להם: לא בשמיים היא - בשמיים אין תורה... על זה בא הכתוב ואומר: אשרי מי שהוא ירא את השם בביתו, וגם כשהוא בדרך. "אשרי כל ירא ה'" - לא רק בבית, אלא "ההולך בדרכיו" - להיות דבוק בהשם גם כשאתה בדרך, ולהיזהר שם בכל אותם דברים שאתה נזהר בהם בביתך. זו המעלה הגדולה: מי שנזהר בכל החומרות גם כשהוא הולך בדרכים.
ובאמת זה לא פשוט, כי הרבה פעמים קל לנו להחמיר במקום שבו אנחנו נמצאים. לדוגמה, היו גדולים שנזהרו מאוד באיסור חדש, וזה היה לא פשוט כלל באירופה - לא ליהנות מהתבואה החדשה לפני ט"ז בניסן. ועם כל זה היו שהקפידו לקחת עמם לדרך את החיטים ואת הקמח, כדי שלא להיכשל בחדש. מובא על בעל שאגת אריה שעשה גלות, והיה עובר ממקום למקום, שהרי בגלות אסור ללון שני לילות באותו מקום. גדולים רבים עשו גלות - מובא כן על החיד"א, על הגר"א, על רבי זושא ועוד - שכן לגלות יש מעלה גדולה מאוד של כפרה. והוא היה נושא עמו את התבואה המיוחדת ואת הקמח המיוחד, כדי לבשל מהם דייסה בלא חשש חדש. להחמיר אצלך בבית - זה פשוט; בוא נראה אותך מחמיר בדרך. זו המעלה האמיתית. מיהו ירא השם? מי שהולך בדרכיו ועדיין שומר שם על יראת שמיים.
יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ׃
רש"י אומר: מי שנהנה מיגיע כפו נוחל שני עולמות. והרד"ק מבאר שהטובה היא שיחיה ממלאכתו ולא ייהנה מאחרים, כל זמן שהוא יכול לייגע את עצמו במלאכה. ואם תחיה בהנהגה זו - "אשריך וטוב לך", יאשרוך בני העולם. שכן כשאדם נתמך על ידי אחרים, הוא נתפס בעיני הבריות כמי שאינו חי מעצמו וזקוק לאחרים שיעזרו לו.
לא אשכח שכשהייתי בחור צעיר, מיד לאחר החתונה, היה אצלנו בבית הכנסת אדם שעבד באחד המקצועות המיוחדים - הוא היה נהג של משאית זבל. פעם אחת הוא עצר אותי ושאל: תגיד לי, אתה עובד? זה מאוד הטריד אותו, שאני בחור ישיבה שהתחתן ונעשה אברך. הרגעתי אותו: באותה תקופה הייתי קצת כותב בלילות, אחרי סיום הלימודים. אמרתי לו: כן, אני כותב. אמר: אה, זהו, טוב מאוד - נרגע, שם גז ונסע. זה מה שהיה חשוב לו. שכחתי לשאול אותו: ואתה? אתה כל כך מוטרד מזה שאני עובד - ומה איתך, אתה לומד? זהו בדיוק מה שאומר הרד"ק: אם תחיה בהנהגה הזאת, יאשרוך בני העולם.
במציאות של היום אומרים גדולי הדור, שאם אדם רוצה לשלב עבודה ומלאכה - הוא יכול לחיות כך, אבל לצמוח גדול הוא לא יצמח. לא מצאנו בדורנו מי שצמח לגדול בתורה מתוך שילוב של עבודה ותורה. הלוואי שאדם ישקיע את כל יומו בתורה ויזכה לצמוח ולגדול בה. ואם ירצה לשלב, הרי חלק מהיום ראשו מונח במלאכתו - כיצד יצליח בשניהם? בודדים היו: הרש"ש, שהיה עשיר מפורסם ובנקאי, והיה גם גדול בתורה, ועוד כמותו - אך אלה אנשים בודדים שאפשר לספור על האצבעות. המציאות מוכיחה שמי שזוכה להגיע לתורה, זה רק מי שמתמסר לה כל כולו. ואף שהרמב"ם כותב את המעלה שלא ייהנה אדם מאחרים, כותבים המשנה ברורה והאחרונים שדבר זה לא נאמר לדורות האחרונים, שנתמעטו הלבבות, ואין אדם יכול לעסוק גם במלאכה וגם בתורה ולגדול בתורה. הוא יכול להיות בעל בית טוב - וזה אכן הדבר המומלץ לבעל בית, שיעבוד חצי יום וילמד חצי יום, וזה המושלם. אבל כדי להיות גדול בתורה, ודאי שחייב אדם להשקיע בה את כל כולו.
חז"ל דרשו: אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. ובגמרא: דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא, כל מי שקורא ושונה ורואה טריפה לעצמו ושימש תלמידי חכמים - עליו הכתוב אומר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". "רואה טריפה לעצמו" פירושו שמותר לחכם לבדוק בעצמו: שחטו תרנגולת, והוא בודק אם היא כשרה. ואין חוששים שמתוך שהוא מכריע לעצמו יכשיר את שאינו כשר ויבוא לאכול נבלות וטריפות. רב זביד אמר: זוכה ונוחל שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא - אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. ומה פשר הדברים? על כך אומר המהרש"א ביאור נפלא.
מי שיש לפניו ספק טריפות והוא ירא השם - כלומר מחמיר, ומאחר שיש בזה ספק אינו אוכל - עליו אפשר לומר "אשריך" לעולם הבא: יהיה לך שכר גדול על שהחמרת, אפילו על ספק טריפה, אפילו על נדנוד איסור. וכן הדין במי שמחמיר שלא לאכול בהמה שהורה בה חכם - יש מושג כזה, שאם כבר הגיע הדבר לידי שאלה, אף שהחכם הורה שכשר, למהדרין אין רוצים לאכול מזה. אדם המחמיר בכך - אשריו, ירא השם הוא, ויהיה לו שכר לעולם הבא.
אבל יש מעלה גדולה עוד יותר, והיא "יגיע כפיך כי תאכל": מגיעה שאלה, והוא מסתכל על העוף, בודק, רואה שיש כאן ספק, פותח ספרים, מתחיל לעיין, לומד, מפלפל, כותב תשובה - ומגיע למסקנה שמותר. מתייגע ומתאמץ, ואז "כי תאכל". על זה נאמר "אשריך וטוב לך": אשריך בעולם הזה - שאכלת את העוף, וטוב לך לעולם הבא - שהרי עשית על פי ההלכה ועל פי הדין. הירא השם שמחמיר - עליו נאמר שיהיה לו "אשריך" לעולם הבא בלבד; ואילו מי שהתייגע - "יגיע כפיך כי תאכל" - יהיה לו גם אשריך בעולם הזה, שיאכל על פי מה שלמד והגיע למסקנה, וגם לעולם הבא. וזהו שאמר רב זביד: נוחל שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.
אמר המהרי"ל דיסקין, שכאשר היה צעיר, אביו רבי בנימין הצדיק, כשהיה מתעורר ספק כלשהו בעוף או בבשר - אפילו כשהכריע שהדבר מותר, הוא כבר לא היה אוכל ממנו. היה נותן לבני הבית, והוא עצמו נמנע. אמר: תמיד היה ליבי נוקפי - אם אבא אינו אוכל, מדוע הוא נותן לנו? מה שאתה אינך אוכל, אתה נותן לילדיך?
כשגדל, עשה שימוש אצל אביו. היו באים עם כל מיני שאלות, והוא היה בודק את השאלה, מגבש לעצמו דעה, ואחר כך היה השואל נכנס לקודש פנימה אל אביו; וכשהיה יוצא, היה שואלו: מה אמר לך אבא? וכך היה בוחן את עצמו, ונכנס לשאול: אבא, לי נראה כך, מדוע אבא פסק אחרת?
פעם אחת הגיעו לשאול את אביו מה עושים בספר תורה שנשרף. בעיירה פרצה שריפה, שכילתה חלק מארון הקודש, ונשארו גווילים שרופים של ספר תורה. אמר: כשראיתי את זה ממש נחמץ ליבי, אבל כבר ידעתי מה אבא יענה להם - יש דיני גניזה, כלי חרס וכדומה, כיצד בדיוק לנהוג בזה. אך כאשר נכנס האיש אל אבא, ואבא רק ראה את הדבר - התעלף במקום. ואז הבנתי מה ההבדל ביני לבין אבא, ומהי יראת שמיים. אתה מקפיד בהקפדות שהיית רוצה שאביך יקפיד בהן? אחוז בדרגות של אביך! אביך רואה ספר תורה שרוף, והתורה כה יקרה בעיניו עד שהוא מתעלף - ולהתעלף זה לא משחק, אלו עובדות. אתה התעלפת? לא קרה לך דבר. כך הגדיר את עצמו: חומץ בן יין. ואם כן, אל תתפלא שהוא נותן לך לאכול דברים שבדרגה שלו הוא עצמו אינו אוכל.
המלבי"ם מסביר: "יגיע כפיך כי תאכל" - אם יגיע כפיך יהיה רק בשיעור של "כי תאכל", שאינך מתייגע להעשיר ואינך מתאמץ לצבור הון, אלא רק כדי לחם לאכול ובגד ללבוש - אז "אשריך וטוב לך", יהיה לך אושר הנפש יחד עם טוב חיי העולם הזה. שכן מי שסבור שביגיעה להעשיר ייטב לו בעולם הזה - טועה. המרוץ האינסופי אינו נותן לאדם הנאה, אינו נותן לו שקט ואינו נותן לו שלווה; הוא נמצא במרדף שאינו נגמר. לעומת זאת, מי שיש לו את הנצרך לו באופן בסיסי - הוא האדם המאושר באמת.
מספרים על נשיא ארצות הברית - יש אומרים ניקסון ויש אומרים אחר, ומן הסתם מעשה שהיה כך היה, וכמו שהיה אומר רבי שלי רבי הלל זקס, בשביל מעשה זהו סיפור יפה. אותו אדם ראה דייג יושב לו בנחת על כיסא נוח בשפת הים, על המזח, ודג. אחת לחצי שעה עולה דג, והוא משחרר אותו בנחת וזורק שוב את החכה. אמר לו: סלח לי אדוני, אתה לא פרודוקטיבי. תעבוד יותר. מה אתה עובד עם חכה? שים רשת. - ואז מה? - אז תדוג הרבה דגים בבת אחת, תוכל להשקיע ולקנות סירה. - ואז? - עם סירה כבר שמים רשת עם מנוע, שסוחפת המון דגים בבת אחת. - ואז? - תקנה יאכטה, ואתה יודע כמה דגים אפשר לדוג עם יאכטה? - ואז? - יהיה לך צי של יאכטות. - ואז? - ואז אתה רק מעמיד פועלים ואינך צריך לעבוד כלל. - ומה אעשה? - תשב לך על חוף הים עם חכה בכיף. אמר לו הדייג: את זה אני עושה כבר עכשיו! איזה סיבוב שלחת אותי לעשות כדי להגיע למה שאני עושה כבר היום.
זה מה שאומר הכתוב: דע לך, אדם המחפש להעשיר ולהתייגע - שקט אין לו. האם יש מי שמסופק בכך? האדם הפשוט, שאינו אץ להעשיר, יש לו הרבה יותר שלווה והוא ישן בשקט בלילה. ואילו העשיר, כמה שתדבר על רושם ועל מיליונים ומיליארדים - חי בפחדים מתמידים ובלחץ מתמיד. כמה כדורי הרגעה הוא צורך, כמה רופאי נפש ופסיכולוגים הוא זקוק? מפני שהוא בלחצים מטורפים: מניה זו עלתה וזו ירדה, עכשיו צריך למכור, עכשיו פגישה עם פלוני. בן אדם, תירגע. אם לא תהיה אץ להעשיר - חיים טובים יהיו לך.
סיפר לי כאן פעם אחד מבאי השיעור, שהגיע אליו אדם המחזיק בית דפוס גדול, ועובד בו מצאת החמה עד צאת הנשמה. הוא הגיע במרצדס שיש כמוה בודדות בארץ, משהו יוקרתי ביותר, ספורטיבי, שעולה הון, ועשה בה רושם. שאל אותו: מתי אתה מגיע לעבודה? אמר לו: בשש וחצי בבוקר אני כבר שם. - ומתי אתה מסיים? - מתי שנגמרות ההזמנות, לפעמים בשמונה, לפעמים אני יוצא בעשר בלילה. אמר לו: תגיד לי, עד מתי מספיקים לראות את המרצדס שלך? הרי את זה קנית כדי שאנשים יראו, בשביל הרושם. משש בבוקר היא תקועה בחניון, ורק בעשר בלילה אתה יוצא - מי כבר רואה אותה? קנית אותה בשביל שיראו - ומי רואה? הבינו כמה אדם חי בדמיונות. יש לו מרצדס, יש לו משהו יוקרתי - ומה זה נתן לך? איפה החיים שלך? האם חייך שלווים? האם חייך טובים? "יגיע כפיך כי תאכל" - כמה תתייגע? כדי האכילה, כדי הפרנסה הבסיסית. "אשריך וטוב לך" - ויהיה לך טוב גם בעולם הזה. אל תחשוב שאם תתייגע להעשיר, זה ייתן לך את טוב העולם הזה.
ביאור נוסף מובא בספר שירת יונה: שים לב, כתוב "יגיע כפיך" - לא כתוב יגיע ראשך ולא יגיע מוחך. והרב אסולין, השם ישלח לו רפואה שלמה, כותב במעיין גנים, שנשים לב שחכמי ישראל לאורך הדורות מעולם לא בחרו להם מלאכות המייגעות את המוח. הרי חכמי ישראל הם בעלי תפיסה בלתי רגילה, גאונים בכל תחום, והם יכלו לעסוק במלאכות שמעסיקות את המוח - מלאכות חשבוניות, יועץ למלך, וכל מיני תפקידים שהיו מגיעים בהם לדרגות גבוהות מאוד. ועם כל זה, מה הם בחרו? זה היה סנדלר, וזה נפח, וזה מקושש עצים - הלל הזקן, שהיה גדול הדור ונשיא ישראל, זו הייתה מלאכתו. הם בחרו להם מלאכות המעסיקות את הגוף ולא את הראש: בחוץ הוא מתעסק עם העצים שהוא אוסף, עם הנפחות - אבל הראש שלו מונח בהוויות דאביי ורבא, בגובהי מרומים.
זהו שאומר הנפש החיים בעניין "תורה עם דרך ארץ" - "הנהג בהם מנהג דרך ארץ": עם דברי תורה תנהיג מנהג דרך ארץ. כלומר, תוך כדי שאתה עובד תהרהר בתורה, תוך כדי שאתה עובד תהיה מונח בתורה. אבל אם יתנו לו תפקיד של רואה חשבון, שהמוח מתייגע במספרים - אינו יכול להיות מונח בהוויות דאביי ורבא. ומובא על רבי ישראל סלנטר, שבצעירותו שאף להיות צדיק נסתר: הוא למד את כל הש"ס בעל פה, ולמד את מקצוע הנגרות. זו הייתה תוכניתו - הוא דופק מסמרים, אבל ראשו נמצא למעלה, לא כאן.
היום קשה לנו הריכוז, אך הקדוש ברוך הוא דואג גם לדור יתום כשלנו: הוא דאג לנו לנגן. קח לך נגן, שים בכיס ושמע דברי תורה. אתה הולך בדרך עשרים דקות עד הבית - במקום לבזבז, אתה שומע דברי תורה כל הדרך. אדם נוסע לעבודה ויושב לפעמים שעתיים בפקקים - כל יום שורף שעתיים, ולא סתם שורף אלא באש בטמפרטורה גבוהה, שומע דיבורים, כפירה וליצנות ומה לא. לא כדאי בזמן הזה לשים נגן ולשמוע שיעור תורה? ואם אדם אומר שאין לו נגן - היום לכל אחד יש בטלפון את מאגר שיעורי התורה הגדול ביותר. שים אוזנייה באוזן ושמע שיעור: אלפי רבנים בכל הלשונות, בהלכה, באגדה, משנה, מוסר, תלמוד, עיון, מה שתרצה, ובכל שפה שתרצה - באמהרית, בפרסית, בלדינו, ביידיש. היום אדם לא יכול לומר "לא היו לי יכולות ללמוד תורה"; יש לך את זה בכל מגוון הטעמים והאפשרויות.
זה מה שהכתוב אומר לך: "יגיע כפיך" - אתה מתייגע במלאכה, מסדר מוצרים בסופר, לא חבל על הזמן? שים אוזנייה. הכרתי אדם שעבד כשליח, נוסע ממקום למקום, וסיפר לי שסיים את כל שיעורי התנ"ך תוך כדי השליחויות - נוסע ממקום למקום, ועוד ספר ועוד ספר. יש אדם שנוסע סתם ומבזבז את זמנו, ויש אחד ששם אוזנייה ושומע בדרך. ומי שקשה לו לשמוע דברים עמוקים - ישמע אגדות ודברי מוסר קלים יותר, ישמע הלכות; אין חוסר במה לשמוע. על זה הוא אומר: תייגע את כפיך, והמוח יישאר פנוי - ואז "אשריך וטוב לך": אשריך, שיש לך פרנסה כאן בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, שהרי אתה בית מדרש נייד עשרים שעות ביממה.
הפסוקים הפותחים את המזמור מציבים שני יסודות. "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו" - זו שלמות עצמית של האדם: יראה מכל אדם ולא רק מאיש מסוים, זהירות במצוות לא תעשה יחד עם קיום פעיל של מצוות עשה, מידות טובות והליכה בדרכי השם בבין אדם לחברו, ועמידה ביראת שמיים גם בדרך ולא רק בבית. "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" - זו השלמות הגופנית: פרנסה מיגיע כפיים ולא מן האחרים, יגיעה בשיעור הצורך ולא במרדף אחר עושר שאין בו שלווה, מלאכה המעסיקה את הידיים ומשאירה את המוח פנוי לתורה, ויגיעה בתורה עצמה עד שתגיע להוראה נכונה. וכל העושה כן נוחל שני עולמות: אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא.