פרק קכ"ט בתהילים הוא פרק של הודאה על השגחת ה' ועל שמירתו את ישראל מכל אויביהם. הפרק פותח בתיאור הצרות שליוו אותנו מראשית דרכנו כאומה, ממשיך בהודאה על כך שלמרות הכל לא הצליחו לכלותנו, ומסיים בתיאור סופם של הרשעים שאינם מתקיימים - כחציר הגגות שאין בו לא קיום ולא ברכה.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל׃
הרד"ק ממשיל את ימי הגלות לימי חייו של אדם: תחילת הגלות היא ימי הנעורים, ואורך ימי הגלות הוא כבר ימי הזקנה - אנחנו כבר מזדקנים בגלות. ובא הכתוב ואומר: כבר מתחילת הגלות, עוד כשהיינו כ"נער", האויבים צררו אותנו צרה רבה. ועל כך "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל" - נודה ונהלל לה' שלא כילה אותנו בגלות.
"רַבַּת" - לפי הרד"ק בפשטות: הרבו לצרור אותי, הרבו לעשות לי צרות. המצודת דוד מסביר: "רבת" היינו רבת עם - עם רב צרר אותי ועשה לי צרות כבר מילדותי.
המלבי"ם מבאר שהפרק מדבר מהשגחת ה' ומשמירתו את ישראל מכל האויבים. "רבת צררוני" - דבר גדול ורב הוא מה שצררוני מנעורי, ועם ישראל מספרים ואומרים: בואו וראו שכבר מנעורינו היינו במצור. זו מליצה של עיר נצורה שאויב צר עליה שנים ארוכות - ואנחנו במצור כבר אלפי שנים.
רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי׃
מתחילת הגלות היו צרות רבות, ועד היום הן ממשיכות ומלוות אותנו ולא פסקו מעולם - ועם כל זה "גם לא יכלו לי". לא יכלו לנו אז, ואינם יכולים לנו גם עכשיו. כמעט כל מדינה לקחה לה כפרויקט להתעלל ביהודים שבקרבה, ורק מדינות בודדות היו מלכויות של חסד ליהודים שישבו בתוכן - ובכל זאת המציאות הזאת לא גרמה לכך שעם ישראל יכלה. ובדרך דרש אפשר לקרוא גם "לא יָכְלוּ לי" - לא הצליחו לכלות אותי.
הכפילות "רבת צררוני מנעורי" פעמיים היא לשיטת הרד"ק כפל עניין לחיזוק - להדגיש עד כמה רבות היו הצרות, וכדי לחזק את ההודאה לה'.
המלבי"ם מבאר את הנמשל: כבר מאז שהיה עם ישראל לגוי, כבר בתחילת הדרך, עומדים עלינו לכלותנו. עצם מציאותם של ישראל מצד צורתם האלוקית מחייבת שהעמים יעיקו עליהם ויגָרו בם מלחמות. לגוי קשה לראות את היהודי במעלתו, קשה לו לראות שיש כאן מישהו שהוא במשהו למעלה ממנו, ולכן הוא עושה כל מאמץ להוכיח שהיהודי הוא השפל והפחות, שהיהודי אינו העם הנבחר. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - וזה עצמו גורם לגוי לנסות עוד יותר להשפיל ולהנמיך את ישראל: מי אתה חושב את עצמך, אני אראה לך שאנחנו טובים ממך. ואף על פי כן, הקדוש ברוך הוא סייע בידנו שלא יכלו לנו.
שירת יונה מביא בשם ספר "פנים יפות" ש"רבת צררוני מנעורי" מדובר על גלות מצרים; אלו היו שנות הנעורים של עם ישראל, כמו שכתוב "זכרתי לך חסד נעורייך" - בזמן יציאת מצרים היינו עדיין בבחינת נער, ואז עינו אותנו מאוד. ואת הזיכרון הזה "יאמר נא ישראל" - כל איש ישראל אומר בכל יום: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", והזכירה היא בפה.
המצרים הרבו לצרור אותנו ולענות אותנו, ואומר הזוהר הקדוש שלא הייתה גלות קשה כגלות מצרים. ואילו היינו נשארים שם עוד מעט, לא היו עוד גלויות כלל - וכיוון שיצאנו קצת טרם הזמן, לכן אנו צריכים להשלים באלפי שנות גלות. ואף על פי כן "גם לא יכלו לי" - בסופו של דבר הם לא הצליחו.
עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם׃
חז"ל אומרים על גלות מצרים שהתינוקות היו נבלעים בארץ, והמצרים היו מביאים את המחרשה וחורשים עליהם, ולאחר מכן "ותבואי בעדי עדיים" - אותם תינוקות שנבלעו בארץ היו יוצאים מן הארץ עדרים עדרים וחוזרים לבתיהם. תראה כמה עינויים עינו אותנו שם.
ועל כל העינוי הקשה הזה בא ביאור נפלא: "הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם" - העינויים שלהם הם שגרמו לכך שלא האריכו. בפועל היינו צריכים להישאר ארבע מאות שנה, וכיצד יצאנו אחרי מאתיים ועשר? "למעניתם" - בגלל העינויים הקשים שלהם, קושי השעבוד השלים את החשבון. מה שהם עינו אותנו היה לטוב לנו.
ולכן, כאשר בא משה רבנו בטרוניה לפני הקדוש ברוך הוא - "למה הרעות לעם הזה" - הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא בנקודה הזאת: הרי דווקא זה מאיץ את שחרורם ומקרב את קִצם. אלמלא היה מצב של "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו", היו נשארים שם עוד מאה ותשעים שנה - ומי יודע מה היה נשאר מהם רוחנית? כבר הגיעו לשער הנו"ן, ולא היה ניתן לגאול אותם. אני דואג להם לטובתם ומוסיף עוד מעט שעבוד כדי לשחררם מהר, ואתה בא ואומר לי "למה הרעות"?
פשט הכתוב "על גבי חרשו חורשים" בא לתאר עד כמה ציערו אותנו, כאילו חורשים על גבנו - משל לרוב הסבל והפרך והביזיון והקלון, וכמו שכתוב בישעיה "ותשימי כארץ גווך וכחוץ לעוברים", כביכול רומסים אותם על גבם.
"מענית", מסביר הרד"ק, היא הקו שהחורש חורש בשוורים - תלם המענה, החפירה שבה הולכים השוורים. כשהקו ארוך, טרחת השוורים קשה מאוד; כשהתלם קצר, הם הולכים, נחים מעט, עושים סיבוב וחוזרים לצד השני. אבל "האריכו למעניתם" - התלם ארוך, השור ממשיך וממשיך בלי כוח ובלי סבלנות, בלי סוף. זהו ביטוי לייסורים שלנו המתארכים כביכול בלי קץ: לא נתנו לנו מנוחה מן העבודה ומן הסבל.
המלבי"ם מוסיף נקודה חשובה: מה שאמרנו "גם לא יכלו לי", אל תחשוב שזה מכוחי ומגבורתי. אדרבה, הייתי כשדה, כארץ מישור. במקום הררי קשה לאויב לכבוש, ועל אחת כמה וכמה בעיר בצורה; אבל מקום מישורי ופתוח כשדה - בא האויב וחורש בו כרצונו ומאריך את המענית כחפצו, ואין הר וגבעה מעכבים לפניו. כלומר מצד הטבע לא היה לי שום סיכוי להינצל. ו"גבי", מסביר המלבי"ם, אין הכוונה דווקא לגב אלא לגוף, כמו "חומר גביכם" שבאיוב - על גופי חרשו חורשים, ייסרו את גופי.
יְהֹוָה צַדִּיק קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים׃
אומר המלבי"ם: בוא וראה שהכל ממנו יתברך. ה' הוא הצדיק, והוא זה שקיצץ עבות רשעים. השוורים לא יכלו להנהיג את המחרשה, משום שהקדוש ברוך הוא קיצץ את העבות - את המיתרים של העול, החבל המחבר את השוורים אל המחרשה - וממילא פסקו מלחרוש על גבי.
וזהו הרעיון שוב: אני לא עשיתי דבר. "גם לא יכלו לי" אינו מכוחי, אלא משום שהקדוש ברוך הוא הצדיק קיצץ את אותה עבות וניתק את עבותימו. דוד המלך נותן כאן משל לצרותיו של כלל ישראל, ויש כאן ביטוי גם לצרותיו הפרטיות וגם לצרותיהם של ישראל.
יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן׃
כאשר הקדוש ברוך הוא יקצץ את העבות מעלינו, אז "יבושו ויסוגו אחור": כל תוכניותיהם להשמידנו יתהפכו עליהם - יסוגו אחור, וגם יבושו כשיראו איך הכל מתהפך.
הרד"ק מתקשה: הרי את ציון כולם אוהבים, כולם באים לכבוש אותה, ולמה לקרוא להם "שונאי ציון"? ומתרץ: הגויים אינם שונאים את ציון, אלא אוהבים אותה עד שנלחמים עליה גוי בגוי - הצלבנים נלחמו עם האסלאם על ארץ ישראל. אלא הכוונה "שונאי בני ציון", השוכנים בציון, כלומר עם ישראל.
המלבי"ם מבאר מדוע נקט הכתוב "שונאי ציון" ולא "שונאי ישראל": לפי שהם שונאים את קדושת ישראל ואת מעוזם. וכבר אמר אותו חסיד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אם לא היינו דבוקים בך, אף אחד לא היה רודף אותנו. למה רודפים אותנו? לא סתם משום שאנו יהודים, אלא משום שאנחנו דבוקים בה' יתברך, משום שיש לנו אלוה ומשום שזכינו לקבל תורה. הר סיני נקרא סיני שמשם ירדה שנאה לאומות העולם - שה' שונא את אומות העולם, ושאומות העולם שונאים אותנו - והכל בעקבות שה' בחר בנו ושאנחנו עובדים אותו בדבקות.
ציון, כפי שהסברנו, היא מקום השכינה והקדושה - להבדיל מירושלים שהיא מקום ישיבת המון העם; ציון היא הר הבית, בית המקדש, המקומות המקודשים יותר. והם שונאים את עם ישראל שיש לו את קדושת ציון. ועל כך אנו אומרים: יבושו - יבושו בפני עצמם, שאין להם חלק בה' יתברך, ורק אנחנו מחוברים אליו. לגויים אין שום חלק בו; אין ה' עושה ניסים לגויים, "היש בהבלי הגויים מגשימים" - הראה לי גוי אחד שהוריד גשם בתפילתו, הראה לי פעם אחת שגוי התפלל ופעל משהו בשמים. כלום. ו"יסוגו אחור" - על ידי העונשים שיעניש אותם הקדוש ברוך הוא על כל הצרות שהצרו לנו.
יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ׃
על גגות הבתים היו צומחים עשבים: הגגות היו עשויים פעמים רבות מקש, וכן מצינו בגמרא בשבת לעניין מרזב שעלו בו קשקשים, אם מותר למעכם ברגליו כדי שהמים יזרמו ולא ייכנסו לבית. עד היום אפשר לראות מקומות שבהם צומחים עשבים על הגגות.
והחציר הזה אין לו קיום: כיוון שהוא במקום גבוה וחשוף לשמש, הוא ממהר להתייבש - ועוד לפני שאדם בא לתלוש אותו הוא כבר יבש. וזהו "שקדמת שלף יבש": עוד קודם שתשלפנו ותוציאנו ממקומו, כבר ייבש. וכמו שכתוב "בבוקר יציץ וחלף, לערב ימולל ויבש" - בבוקר ראינוהו ירוק, ובערב כבר לא נשאר ממנו. "שלף" מסביר הרד"ק מלשון הוצאה וחליצה ממקומו, כמו "שלף איש נעלו".
המלבי"ם מבאר: החציר אינו מתקיים זמן רב, ולכן היו עוקרים אותו לפני כל העשבים - וזה משל לרשעים. אין הכוונה דווקא שהרשע לא יאריך ימים, שהרי ייתכן רשע שיחיה תשעים שנה, אלא שימי הממשל ושלטון הרשע אינם מתארכים. הקדוש ברוך הוא דואג למגר את הרשעים ולא לתת לשלטון הרשע למשול בלא גבול. וכשם שחציר הגגות נשרף מלמעלה על ידי השמש ומתייבש לפני ששולפים אותו, כך גם אחריתם של הרשעים תיכרת. ולכן "יבושו" - כי הם כאותו חציר המתבטל כל כך מהר, "ויסוגו אחור" - שיהיה להם עונש בהשגחה מאת ה', שיביא עליהם שמש שתלהט ותשרוף אותם, ויקדימו להתייבש.
שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר׃
הכוונה שאינם באים לידי קצירה כלל. "חצנו" לדעת הרד"ק הוא הזרוע, כמו "והביאו בנייך בחוצן" ו"חצני נערתי" - זרועי נערתי. "מעמר" הוא האוסף. כלומר לא יגיע הקוצר למלא את כפו מן הקציר, ולא את זרועו מאסיפת העומרים.
המלבי"ם מבאר: חציר הגגות, אפילו אם תמהר לשלוף אותו לפני שהתייבש, אינו מספיק לגדול הרבה - עד שהקוצר ממלא את כפו בתפיסה אחת, מלוא היד, כי אין בו כמות. בשדה, לעומת זאת, יש כמות גדולה וצריך למלא את הידיים פעמים רבות. וכאן החציר גם מפוזר, אחד הנה ואחד הנה, וגם אם תלקט מכל גג וגג, לא תמצא בסך הכל שיעור שהמעמר יכול למלא בו את חצנו - ולדעת המלבי"ם "חצנו" הוא הכלי: לא יהיה לך מלוא הכלי.
והנמשל: גם כאשר הרשעים עדיין קיימים ושרויים בשלווה, "יתפרדו כל פועלי אוון" - אינם עומדים כאגודה אחת. וזה חסד ה' עמנו, שהרשעים אינם מתאחדים; שאילו היו מתאחדים, אוי להם לישראל. תמיד הליגה הערבית מסתיימת בפיצוץ, תמיד האיראנים מסוכסכים עם העיראקים, והם עם הסעודים, והם עם הכוויתים, והם עם המצרים - "יד וחרב איש ברעהו". "וסכסכתי מצרים במצרים" - הקדוש ברוך הוא עושה סכסוכים פנימיים ביניהם, וזה מה שמציל אותנו מכוחם.
וזה מזלנו גם כאן בארץ הקודש: רק לעיתים נדירות מצליחים כל שונאי ישראל להתאחד, רק לעיתים נדירות הם מצליחים להנמיך את האגו המנופח שלהם ולהילחם יחד כנגד שומרי הברית והיראים. חסד ה' שהם רבים בינם לבין עצמם, מסוכסכים ומפולגים, מפלגות האוכלות ראשיהן - וזה מה שגורם שאנו עוד שורדים, שהכלבים נובחים והשיירה עוברת ועדיין יש קיום לעם ה'.
וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם יְהֹוָה׃
מסביר הרד"ק שמנהג העוברים היה לומר לקוצרים "ברכת ה' אליכם". צריך להבין: הקציר היה שלב איסוף כל העמל, ולכן היו עושים חגיגות גדולות בזמן הקציר והבציר, גם אצל הגויים - כל טרחת השנה מקבלת עתה ביטוי מעשי: הנה אספנו, הכנסנו, יש יבול ויש תוצרת. ולכן כשאדם היה עובר ורואה אנשים קוצרים, היה מברכם: ה' יברך אתכם, יהיה לכם שפע וברכה. וכמו שאמר בועז לקוצרים "ה' עמכם".
ומהו "ברכנו אתכם בשם ה'" אחרי שכבר נאמר "ברכת ה' אליכם"? הרד"ק כדרכו מסביר שזה כפל עניין, שהרי הרד"ק אינו מחויב להסביר כפילויות. אך המלבי"ם אינו כן, וכפי שנראה מיד.
ומה עניין כל זה לחציר גגות? הכתוב אומר לך: אמנם הדרך לומר לקוצרים "ברכת ה' אליכם", אבל כאן, בקוצר של חציר הגגות, שאין בו מלוא כף ולא נשאר ממנו כלום ואינו בא לידי קצירה - לא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם. מי שרואה אדם קוצר חציר מן הגגות, אינו מברכו: על איזו ברכה מדובר? איזה שפע יש כאן? בקושי אפשר לאסוף, וכבר הכל התייבש.
וכך הוא אומר על הגויים: כל תורתם ואמונתם הבל וריק כחציר גגות, וכן יכלו כחציר גגות. זהו המשל לרשעים שעל גבנו חרשו - הקדוש ברוך הוא ימגר אותם ויכלו כחציר גגות. ולעומתם, אומר הרד"ק, המשיל את ישראל לזרע ברכה: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" - זרע של שפע, של קיום ושל ברכה.
המלבי"ם מדייק: הכל תלוי באופי הקצירה. אם היה קציר משופע ומבורך, היו העוברים אומרים "ברכת ה' אליכם" - הברכה והשפע שיש לכם יגדלו עוד. אבל בשנת בצורת היו אומרים "ברכנו אתכם בשם ה'" - מכאן ואילך תחול עליכם הברכה. ואילו על קוצר חציר הגגות לא אמרו לא את זה ולא את זה: לא "ברכת ה' אליכם" על ההווה, ולא "ברכנו אתכם בשם ה'" על העתיד - שהרי חציר גגות קללה הוא ולא ברכה.
פרק קכ"ט הוא שירת ההודאה של עם ישראל: מנעורינו, מגלות מצרים ועד היום, צררו אותנו צרה רבה וחרשו על גבנו כבשדה פתוח שאין בו הר וגבעה לעכב - ואף על פי כן "גם לא יכלו לי". ולא מכוחנו וגבורתנו, אלא "ה' צדיק קיצץ עבות רשעים" - הוא שניתק את עול המחרשה מעלינו. שונאי ציון, השונאים את קדושתנו ואת דבקותנו בה', סופם לבוש ולסגת אחור, ולהיות כחציר גגות שמתייבש עוד לפני שנשלף, שאין בו מלוא כף ולא מלוא חצן ואין אומרים עליו ברכה. ואילו ישראל הם זרע ברכה, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". כן יביא ה' על כל הגויים ויברך את עמו ישראל, אמן ואמן.