עד כאן הראה לנו דוד המלך כיצד ניתן ללמוד את מציאות הבורא והשגחתו מתוך העולם: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל". מכאן ואילך, אומר המלבי"ם, בא דוד להראות לנו שעדיף לראות את כל זה מתוך התורה, שכן מתוך התורה אנו משיגים השגות רבות יותר מאשר על ידי העיון והמחקר בענייני הגשמיות - הארץ, השמש וגרמי השמיים. העדיפות של התורה היא בשישה עניינים, ודוד מתחיל עתה לפרט אותם: במה אנחנו רואים בתורה גילויי אלוקות שאיננו רואים בשמש ובירח ובהתבוננות בטבע.
תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת יְהֹוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי׃
מדוע דווקא שישה? מבאר המלבי"ם על פי הפרק בתהילים הנקרא "תמניא אפי" - פרק קי"ט. הוא נקרא כך מכיוון שכל אות בו כפולה שמונה, שמונה פנים לכל אות. בפרק קי"ט כל הפרק כולו, חוץ מפסוק אחד, מדבר על התורה, ושם מובאים שישה ביטויים לתורה: תורה, עדות, פיקודים, מצוות, חוקים ומשפטים. שישה מינים, שישה ביטויים לתורה. ומכיוון שיש שישה ביטויים לתורה, משמע שבשישה היבטים אני יכול ללמוד על ידי התורה דברים שאינני לומד אותם על ידי ההתבוננות בטבע. על החלק הנקרא "תורה" - שם התורה מלמדת אותנו את יסודות האמונה, בעניינים האלוקיים ובענייני האמונה, הרבה יותר ממה שאתה יכול ללמוד מהסתכלות על המציאות הגשמית.
אומר המלבי"ם: כאן באים ללמד אותנו שבתורה יש השגות יתרות על מה שאנו משיגים בהתבוננות בעולם. על ידי התורה יתברר לנו שההגדה הראשונה - מה שהשמיים מספרים כבוד אל - אינה הגדה שלמה. מה חסר בה? היא מראה לי שיש בורא, שיש מישהו שברא אותי. אבל האם מתוך כל גרמי השמיים תוכל להוכיח שהעולם מחודש ואינו קדמון? הפילוסופים הקדמונים, הכופרים, האמינו שהעולם קדמון: גם אם ה' יצר את האדם, בא הוא לעולם שכבר היה קיים, והעולם לא נוצר מעולם אלא היה תמיד. כך האמינו בעבר.
למעשה אין היום אפילו חוקר ואיש מדע אחד שמאמין בזה. תראו, לאט לאט אנשים מתחילים להבין; פעם זו הייתה תפיסה מקובלת, ואנחנו תמיד אמרנו שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו וחידש אותו בשישה ימים. היום כולם מכירים בכך שהעולם נברא ברגע מסוים. אחר כך נותר עוד ויכוח: אנחנו טענו שהעולם נברא ברגע אחד, והם האמינו שהוא נברא באופן הדרגתי. וכמו שאמרתי לכם, לאנשי המדע צריך לתת את הזמן ולא ללחוץ אותם. גם פה לקח להם זמן, ובסוף עדכן סטיבן הוקינג את מסקנותיו ואמר שהיה מפץ גדול - כלומר העולם נברא ברגע אחד. תודה רבה, חזק וברוך, יישר כוח.
זה כמו אדם שעולה להר האוורסט, מרגיש צעיר ונמרץ ודינמי, הנה הוא הגיע לפסגה - ופתאום הוא רואה שם שלושה זקנים יושבים. מה אתם עושים פה? אנחנו נולדנו פה, אתה עכשיו הגעת, בוקר טוב לך. ממה התלהבת? אנחנו את התורה ואת מציאות העולם יודעים מאז שזה נולד. כשאתם צעקתם שהעולם קדמון, אנחנו כבר ידענו שהוא נברא. כשאמרתם שהוא נברא לאט, אנחנו כבר ידענו שהוא נברא ברגע אחד. לאט לאט הם לומדים - ולכן אף פעם לא להיבהל מכל מיני קושיות של אנשי מדע.
נמצא שיש חיסרון בהתבוננות בבריאה: היא מלמדת שיש בורא שברא את האדם, אבל מי אמר לך שהעולם אינו קדמון? וגם אם העולם עצמו נברא, האם נברא מן האפס המוחלט או מחומר קדום שממנו יצר ה' את עולמו? את זה אין אפשרות לדעת מהסתכלות בשמש ובירח ובגרמי השמיים. וכי תוכל לדעת מתוך ההתבוננות בעולם את השגחת ה' על עם ישראל, את הנבואה, תורה מן השמיים, שעם ישראל הם עם בחירו? כל זה אינך יכול לדעת מן הבריאה, אלא רק מכוח התורה.
לכן ההשגה שאתה משיג מן העולם אינה שלמה, אבל "תורת ה' תמימה" - מן התורה אתה משיג השגה שלמה שאין בה חיסרון, שעל ידה אתה יודע את כל חלקי האמונות ואת כל ענייני ההשקפה: מציאות הבורא, חידוש העולם וכי אינו קדמון, איך נברא העולם, מטרת העולם, תפקיד האדם, מיהו העם הנבחר. גם מה קורה כאשר האדם נפטר מן העולם, לאן הוא הולך ומה נעשה עמו - זאת אינך יודע מהתבוננות בעולם, ומן התורה אנו יודעים. לכן: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - עם התורה אני יודע מה קורה כאשר הנפש שבה אל צור מחצבתה.
יש חלק בתורה הנקרא "עדות", ומבאר המלבי"ם שזה החלק הסיפורי שבתורה: יוסף ואחיו, אברהם הקונה את מערת המכפלה מעפרון וכדומה. גם בזה יש יתרון גדול לתורה על שאר סיפורי המחברים. המחברים בדו לעצמם סיפורים כדי לתת אותם כמשל ולהלביש עליהם את הדברים שרצו ללמד, אבל "עדות ה' נאמנה" - נאמן מלשון אמת, אמת ואמונה - הסיפורים שהתורה מספרת כולם אמת לאמיתה, במאת האחוזים. הרבה פעמים אדם מספר סיפור ומשפץ אותו קצת, אומר דברים לא מדויקים כדי שיתאים לנמשל שהוא רוצה ללמד; בתורה אין זה כך.
והגם שהתורה טומנת בחובה דברים עצומים. לדוגמה: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" - בלע בן בעור ושם עירו דנהבה, ושאול מרחובות הנהר, ומהיטבאל בת מטרד. מי שקורא זאת אינו מבין למה התורה צריכה לספר על כל אותם מלכים ועל שם עירו ושם אשתו וממי היה השידוך; לכאורה פרטים שוליים לחלוטין. אבל מי שיודע - כל עניין שבירת הכלים ויצירת הקדוש ברוך הוא את העולמות רמוז שם. בתוך הפסוקים הללו נמצא כל עניין יצירת העולמות ושבירת הכלים ואיך נבנו הפרצופים, וחלק נרחב מאוד בזוהר ובקבלה מבוסס על פסוקים אלה. ואם תשאל: אז לא הייתה מהיטבאל בת מטרד? ודאי שהייתה! אלא שהדברים נכתבו באופן הרומז גם על הפנימיות. גם החיצוניות אמת לאמיתה, וגם "עדות ה' נאמנה" - וכל זה בתוך רבדים נסתרים המלמדים על המציאות שלפני בריאת העולם, על ירידת האורות והשפע מא"ק, איך ירדו והשתלשלו האורות עד למציאות יצירת הספירות ובניינם כפי שהם עתה.
ולא זו בלבד, אלא "מחכימת פתי". בסיפורי הפילוסופים אין תועלת ממשית, אבל מסיפורי התורה נלמד החלק המוסרי שבתורה, ובפרט מספר בראשית הנקרא "ספר הישר" - כי בחומש בראשית קודם כל לומדים איך להיות ישר. תראה איך אברהם אבינו מתנהג; תראה איך יעקב מתנהג עם לבן, איך רימה אותו יעקב וכמה הוריד יעקב את ראשו ולא נהג עמו ברמאות כפי שנהג עמו לבן; תראה איך האחים נהגו עם יוסף, ואיך יוסף בסופו של דבר נתן להם טובה תחת מעשיהם - בתחילה ניסה לתקן אותם, ואחר כך גמל להם טובה. תראה את יעקב מול עשיו, את יצחק מול ישמעאל, את ההנהגות הטובות והראויות ומה לא ראוי. ותראה מה עובר על אדם הממרה פי ה': דור המבול, דור הפלגה.
ומי הוא "פתי"? לא חכם גדול, לא פילוסוף ולא מעמיק גדול, אלא אדם תמים - מה שקוראים בזמננו "פשוט". גם הוא, מקריאה שטחית בפסוקי התורה, מקבל חיזוק בהנהגת ה', בשכר ועונש, בהתרחקות ממעשים רעים ובעשיית מעשים טובים ומעשי הצדיקים. נמצא ש"עדות ה'" ראשית - נאמנה, הכל אמת; ושנית - מחכימת פתי, שאף מי שאינו חכם גדול יכול להחכים מסיפורי התורה.
פִּקּוּדֵי יְהֹוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת יְהֹוָה בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם׃
נוסיף כאן את מה שאומר רש"י. "תורת ה' תמימה" - גם היא מאירה כמו השמש. אחרי שדיברנו על השמש, "מקצה השמים מוצאו" ו"בכל הארץ יצא קום", בא הכתוב ואומר שגם תורת ה' מאירה כשמש, כפי שנאמר בהמשך "מאירת עיניים", כי "נר מצווה ותורה אור".
עוד מבאר רש"י: מה שנאמר לעיל "וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ" - נאמר ליום הדין, שהקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה והיא שורפת את הרשעים, "ולהט אותם היום הבא". ואגב, הביטוי "מוציא חמה מנרתיקה" מלמד שכאשר החמה בלא נרתיק היא שורפת. אבל לעומת זאת "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - היא מגינה על לומדיה מאותו החום העתיד להיות, שהצדיקים מתחממים בה ואדרבה, אותו להט יהיה להם ליתרון והם יינצלו ממנו: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא". הרשעים - "ואין נסתר מחמתו" מן החמה שתזרח עליהם ביום ההוא; והצדיקים - להם התורה משיבת נפש.
ו"עדות ה' נאמנה" - נאמנת היא להעיד בלומדיה, והיא משיבה מדרכי מיתה לדרכי חיים. מי יעיד על האדם שם בעולם האמת? עדות ה' נאמנה - התורה היא העדות הנאמנה שתעיד על האדם כמה עסק בה וכמה היה דבוק בה, והיא זאת שמשיבה את נפשו מדרכי מיתה לדרכי חיים.
"מצות ה' ברה" - אומר רש"י: מצהרת, כלומר מאירה כצהריים, וזו משמעות "ברה": נאה, צח ונהיר, דבר נאה ויפה. ומוסיף רש"י: שים לב שנאמרו כאן שישה ביטויים, כפי שהזכיר המלבי"ם - תורת ה', עדות ה', פיקודי ה', מצוות ה', יראת ה', משפטי ה' - וששה אלו כנגד שישה סדרי משנה, שהרי מדובר כאן בתורת ה'. ועוד: בין כל שם לשם יש חמש מילים ובכללן שם ה'. לדוגמה: פיקודי, ה', ישרים, משמחי, לב - חמש מילים; ואחר כך: מצוות, ה', ברה, מאירת, עיניים. ומדוע הדבר מסודר חמש חמש? לרמז על חמישה חומשי תורה.
נמצא שמצד אחד שישה ביטויים כנגד שישה סדרי משנה - תורה שבעל פה, ומצד שני חלוקה לחמש חמש מילים - כנגד תורה שבכתב. ולכן מסיים הכתוב: "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" - כולם מתוקנים בחסד ואמת; גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה ירדו כרוכות זו בזו, היפך מדעתם של הצדוקים שסברו שתורה שבכתב ותורה שבעל פה הם שני דברים נפרדים. כל העניין הזה אמת, וכך ניתן מאת ה' - גם שישה סדרי משנה וגם חמישה חומשי תורה.
מבאר המלבי"ם: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" - כאן מדובר על חלק המצוות הנקרא "פיקודים", והם המצוות שעל ידן אנו זוכרים את האמונה. לדוגמה עניין המועדים, שהם זכר ליציאת מצרים: על ידם אני מחזק כל הזמן את האמונה שה' הוציא אותנו ממצרים, גאל אותנו, הכה את מצרים בעשר מכות וקרע את הים. וכן מצוות שנועדו לחזק בנו את המידות הטובות, כמו פריקה וטעינה - "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו" - אל תהיה אכזרי; וכמו מתנות עניים, לקט שכחה ופאה, שאם אתה רואה עניים אתה צריך לתת להם. והתבונן עד כמה שונים הפיקודים הללו מן הפיקודים של שאר האומות, שפיקודיהם אינם ישרים.
"פיקודי ה' ישרים" - דברים שנעשו על פי היושר והצדק. הרבה חוקים אנו רואים אצל האומות שהם רחוקים מיושר ומצדק, ובוודאי כשמדברים על ההיסטוריה. אבל אין צורך להגיע להיסטוריה. בעולם מסתובבות שתי תפיסות: תפיסה קפיטליסטית ותפיסה סוציאליסטית, ומדינת ישראל היא מעין ניסיון שילוב. שתי התפיסות הללו הן לכאורה תפיסות שנועדו לתת חיים טובים יותר לאנשים שבקרבן.
התפיסה הסוציאליסטית, נקרא לה הקומוניסטית, לכאורה נשמעת מעולה: כולם שווים, לתת לכולם שוויון ואפשרות לרכוש השכלה, לא לאפשר שינויי מעמדות מופלגים שבהם אחד מחזיק שמונים אחוז מהכסף וכל השאר מתעסקים עם פרוטות. על פי תפיסה זו הוקמו הקיבוצים: אין שם אדם בעל ממון, וכל ממון שהכנסת הוא לכל המשק, כל השקעה שעשית - כולם מרוויחים ממנה, וכולם מקבלים שווה בשווה לפי צורכיהם. לכאורה דבר נפלא. אז מדוע התורה אינה דוגלת בזה? אמרתי לכם כלל: אם אתה רואה תפיסה שנראית טובה, ואם התורה אינה ממליצה עליה כדרך - סימן שאינה טובה. כי הקדוש ברוך הוא כשכתב לנו את התורה נתן לנו את דרך החיים הטובה ביותר בשבילנו, ואם לא כתב זאת כדרך חיים, משמע שאינה הדרך הנכונה.
ומן העבר השני, התפיסה הקפיטליסטית - אמריקה. שם יש שינויי מעמדות, מאנשים עשירים עשירות אגדית ועד עניים והומלסים הישנים בתחנת רכבת תחתית על קרטון, והרבה מהם ישנים שנת עולמים, כי מחמת הקור אינו יכול לשרוד ובבוקר הוא כבר אינו קם. עניות נוראה שאין כדוגמתה, שלאדם אין פשוט כלום: אין תקציבים מצד הממשלה, אין עזרה סוציאלית. אמריקה זה "אדוני, עבדת, הצלחת, קיבלת. אין לך? אין. מצטער, תעבוד". לכאורה תפיסה דורסנית: אם אין לך, אתה מת. באירופה זה אחרת, שם התפיסה סוציאליסטית יותר. ולמה אתם חושבים שהמוסלמים מגיעים לאירופה? לא רק מפני שפותחים להם את השערים ובאמריקה מכבידים יותר, אלא כי באירופה בכל מקום יש סל קליטה, ביטוח לאומי עשיר וקצבאות ילדים נדיבות, והאפשרות שלהם להתקיים בלי לעשות דבר טובה בהרבה מבאמריקה.
ועתה הבינו את הרעה שבתפיסה הסוציאליסטית, שנראתה כה נפלאה. המדינות שבהן התפיסה הקומוניסטית של "כולם שווים" - כולן מדינות נחשלות, אין שם שום מדינה מתקדמת. וגם רוסיה, הנחשבת לכאורה מתקדמת יותר, עדיין נחשלת לחלוטין לעומת אמריקה; לך לכפרים ברוסיה ותראה אנשים שתקועים מאחור. ומדוע? מסיבה פשוטה: אם פיתחתי משהו, המצאתי סטארט-אפ, ואומרים לי שכל מה שאתה עובד - כולם יתחלקו בזה, זה של הממשלה - אז למה אני צריך לעבוד? ראש קטן: בא לעבודה, עושה את העבודה, מסיים, שם את המפתחות והולך הביתה. ולכן לא תראו שום המצאות ושום פיתוחים במדינות הקומוניסטיות. חברת תרופות משקיעה מיליארדים בפיתוח, ומעבדות מחקר ופרופסורים יושבים שנים ולפעמים לא מפתחים כלום; אבל כשיצליחו בתרופה אחת יעשו עליה סכומים שיכסו את הכל - ואם כך, כדאי להשקיע. אדם המשקיע לעצמו מוכן להשקיע. ואם אני אשקיע וכל המשק יתחלק בזה, למה לי להתאמץ, הרי ממילא לא אקבל יותר ממה שיש לי היום.
אלא ששימו לב: לכל שיטה יש מינוסים גדולים. באמריקה יש עניות נוראה והקוטביות בין עניים לעשירים איומה; ברוסיה ובמדינות הקומוניסטיות אין שום פיתוח. מהי אם כן התפיסה הנכונה?
היהדות אינה התפיסה הקומוניסטית ואינה התפיסה הקפיטליסטית; ליהדות תפיסה בפני עצמה. במילה אחת: מצד אחד אומרת התורה שאין מצב שאדם עובד בשביל מישהו אחר - אם אני עובד בשביל אחר, אני לא עובד. חייב להיות שהאדם עובד בשביל עצמו: עבד, הרוויח, יעשיר - אבל בשביל עצמו. ומצד שני, הרי כך נוצרים פערי מעמדות אדירים. בזמנם עיקר ממונו של אדם היה בנדל"ן; מי שהיה לו נדל"ן רב היה עשיר. ואומרת התורה: אחת לחמישים שנה הנדל"ן מתחלק מחדש - זו שנת היובל, "ואיש אל אחוזתו תשובו". גם אם אדם הגיע לעניות גדולה ובחמישים שנה קרס ומכר את כל אשר לו, אחת לחמישים שנה הקרקעות חוזרות אליו. כלומר יש כאן מעין "ריסט" ואיפוס, שבסופו של דבר לאדם יש אפשרות להתחיל את הכל מחדש.
ומאידך גיסא, העני לא יחכה לך חמישים שנה - הוא יכול לגווע ברעב בינתיים. לכן ציוותה אותנו התורה גם בתוך אותן חמישים שנה בציוויים רבים של תמיכה ועזרה לנחשל: "עזוב תעזוב עמו", "פתוח תפתח", "נתון תיתן", מעשרות, צדקה, להעניק לו. אל תתעלם מן העני. אתה חייב לתת לו חיים.
ושימו לב לשוני הגדול בין התפיסה הקומוניסטית לתפיסת התורה: בתפיסה הקומוניסטית אומרים לי שכולם צריכים להיות שווים, הוא מסכן ואתה צריך לדאוג לו. וכאשר התפיסה היא "אתה צריך לדאוג לו", רוב הסיכויים שאדאג לעצמי. ולכן במדינות הקומוניסטיות איננו רואים התעוררות של אכפתיות זה כלפי זה. אצל התורה עניין החסד אינו נובע מהרצון לדאוג לו, אלא מן הרצון לתת לי. כשהתורה אומרת עשה חסד, היא מדברת כל הזמן בלשון "אתה מרוויח, אתה מקבל, אתה זוכה": "פתוח תפתח" - אתה פותח ואתה מקבל; "עשר בשביל שתתעשר". הנתינה בעצם נותנת לך. אדם עושה חסד בלב שלם כשהוא יודע שאיני נותן לו כמסכן שאיני מכיר, אלא אני נותן כי אני מרוויח - וזה כבר אחרת לגמרי.
וכשיש נתינה כזאת, כשאדם יודע שבנתינה אני נותן לעצמי - האדם נותן. תראו את קופת העיר: מיליונים על מיליונים. ה"מצ'ינג" של החודשים האחרונים הוא בלתי נתפס, איזה סכומים גויסו, מעייני הישועה ועוד - כספים ממני וממך, מאה ומאתיים שקלים, ומזה עשו מיליונים. אדם מוכן להשקיע, אדם מוכן לתת. נמצא שתפיסת התורה היא התפיסה הנכונה בהסתכלות הכלכלית, איך אדם צריך להתנהל ובאיזו צורה: היא משמרת מצד אחד את החדשנות ואת הרצון להמציא ולפתח, כי אני מרוויח; ומצד שני אינה דורסת את העני ואינה מובילה אותו לרכבת תחתית על חתיכת קרטון, אלא מביאה למצב שאתה עוזר לעניים ודואג להם - ובזה עצמו עוזר לעצמך.
בעקבות הקושי שבין שתי התפיסות הקוטביות, ניסו מדינות רבות ליצור שילוב: עזרה וסיוע ומענקים לנזקקים, ומאידך גיסא אפשרות לאדם לפתח ולהרוויח ולהתעשר, כדי שירגיש שהוא מקבל ואינו משקיע בשביל מישהו אחר. אבל התפיסה הנכונה היא תפיסת התורה, וזהו שאומר הכתוב: "פיקודי ה' ישרים" - כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה ציוויים בתורה, הם ישרים, על פי צדק ויושר, שכך היא דרך החיים הנכונה: לשמר את הרצון והשאיפה לפתח ולהמציא, ומאידך גיסא לא לרמוס את העניים והנזקקים.
פיקודי בני האדם אינם משמחי לב, מפני שאין תכלית בחוק. אף פעם לא ראינו אדם רוקד עם ספר החוקים של מדינתו. ולא זו בלבד: מעולם לא ראיתי נוצרי רוקד עם הברית החדשה ולא מוסלמי רוקד עם הקוראן. ראיתי נוצרי רוקד - אחרי שזכו באליפות הליגה; ראיתי מוסלמי רוקד עם חלקי גוויות. אבל גוי הרוקד עם התורה שלו? הרי החוקים שלהם, הן חוקי הממשלות והן החוקים הדתיים, אינם חוקים אמיתיים שמביאים אותך לשלמות ולרוחניות, ולכן אינם משמחי לב, ולמה שירקוד איתם? אבל "פיקודי ה' ישרים" - הם משמחי לב, הם משמחים את האדם, כי האדם יודע שמתוך זה הוא מגיע לשלמות ולהשגות רוחניות.
"מצוות ה'" הוא החלק המיוחד בשם מצווה, שהוא רוב מצוות התורה, וגם הוא נבדל ממצוות האומות. מצוות האומות, אומר המלבי"ם, הולכים חשכים ואור השכל לא נגה עליהם - איזה עניין וטעם יש בכל מצוות האומות? אבל "מצות ה' ברה": לכל מצווה יש טעם ויש פנימיות, והיא מביאה את האדם אל האושר הנפשי. והיא גם "מאירת עיניים" - עיניים היינו החושים החיצוניים, שמכיוון שמצוות ה' מלמדות את האדם נדיבות, אכפתיות וראיית הזולת, הן מאירות את עיני האדם בחושיו, שיתנהג באותן מצוות ויחיה בהן בעולם הזה, ולא רק לחיי העולם הבא.
דוד המלך פותח שער חדש: אחרי שהראה כיצד השמיים מספרים כבוד אל, הוא מלמד שהתורה עולה על ההתבוננות בטבע בשישה עניינים, כשישה שמות התורה שבפרק קי"ט. "תורת ה' תמימה" - השגה שלמה בחידוש העולם, בהשגחה, בנבואה ובגורל הנפש, מה שאין הטבע יכול ללמד. "עדות ה' נאמנה" - סיפורי התורה אמת לאמיתה, ותחתם רבדים נסתרים, והם גם "מחכימת פתי" ומלמדים מוסר ודרך ארץ גם לפשוטים. "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" - ציוויים בנויים על יושר וצדק, המשמרים גם את יזמת האדם וגם את דאגתו לעני, בדרך שאינה לא קפיטליזם ולא קומוניזם אלא דרך התורה. "מצות ה' ברה מאירת עיניים" - לכל מצווה טעם ופנימיות, המביאה את האדם לאושר נפשי ומאירה את עיניו בחייו בעולם הזה.