פרק קכ"ד בתהילים הוא שירה קצרה של הכרת הטוב על ההצלה. זו אמירה שישראל אומרים בגלותם: כאשר קמו עלינו אויבים לכלותנו, אלמלא הקדוש ברוך הוא שהיה עמנו - מה היה נשאר מאיתנו? המלבי"ם מבאר שהפרק מתאר כיצד חסד ה' הציל אותנו משני מיני אויבים: אויבי הגוף ואויבי הנפש.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהֹוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר־נָא יִשְׂרָאֵל׃
לוּלֵי יְהֹוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם׃
כבר דיברנו כמה וכמה פעמים שאויבי הנפש גרועים שבעתיים מאויבי הגוף. אמר הרב פינקל זצ"ל: מה שלא עשתה לנו גרמניה - עשתה לנו אמריקה. גרמניה ניסתה להשמיד את הגופות, ושישה מיליון מעם ישראל עלו בכבשנים; אבל אמריקה שרפה הרבה יותר מיליונים של נפשות יהודיות, יהודים שגרים שם והתערטלו מכל זיק של יהדות. וכיצד? בלי אינקוויזיציות, בלי כבשנים - הכול בליטוף, בחיבוק, בשוויון זכויות, בנתינה, בשפע, באפשרויות הבלתי מוגבלות: בוא רק תיקח. ואנשים לקחו, והחליקו, והגיעו למצבים חמורים ונוראים, ורמת ההתבוללות שם גבוהה מאוד - למעלה מחמישים ושישים אחוז, ויש מקומות של שבעים ושמונים אחוז, ה' יצילנו.
המכה שמכים אותנו אויבי הנפש קשה הרבה יותר מזו של אויבי הגוף. מול אויבי הגוף אנחנו עוד מתמודדים, עוד נאבקים; ולא זו בלבד, אלא שגם אם קיצצת את הגוף - נצח יש לו. אבל אם קיצצת את הנפש, הכרת אותו לנצח, לא השארת ממנו כלום. ומול אויבי הנפש אין אנו נאבקים כלל, שהרי אדרבה: המדינה רוצה להיטיב עמי, נותנת לי שוויון זכויות, נותנת לי שפע.
בזמנו, כשאמרו לחתם סופר שנפוליאון קבע אמנציפציה, שוויון זכויות ליהודים, התחיל לבכות. אמר: כשהגוי רודף את היהודי, היהודי יודע להתמודד; אבל כשהגוי מיטיב ליהודי - היהודי נמס. הוא מבטל את רצונותיו, את יהדותו, את המאבק על דגליו, מקבל מיד את מה שנותן לו הגוי ונטמע במרחב, ה' יצילנו.
על "לולי ה' שהיה לנו" אומר המלבי"ם ששני דברים היו לנו למעוז. האחד - מה שאנחנו היינו להשם, שהתמסרנו להשם יתברך, נשענו עליו בכל לב, לא שכחנו שמו ולא שכחנו תורתו. זהו "לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל": לולי מה שאמרנו שהשם הוא לנו, לא היה לנו קיום. האמנו בו, קיווינו לו, ציפינו אליו - זה התנאי הראשון. והשני - "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם": לאחר שלקחתי אותו לי לאלוה, מאמין בו, בוטח בו ומתפלל אליו, הוא בא אליי ומגן עליי. הפעולה הראשונה היא שלי, שאני לוקח אותו לי; הפעולה השנייה היא שלו, שהוא מושיע אותנו כשקם עלינו אדם. כשם שבטחנו בו - כך הושיע אותנו. ולולי שני הדברים הללו היינו אובדים בין בגוף ובין בנפש, כפי שיפרט בפסוקים הבאים.
בספר קול אליהו מביא בשם הגר"א שאלה שכל השומע אותה מתפלא איך לא שם לב עד עתה: בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". והרי יעקב הוא המידה השפלה שבעם ישראל, לשון עקב, ואילו ישראל הוא המידה העליונה, לשון שררה, וכבר נאמר "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" - אם כן למה לא נאמר "ואלהי ישראל"? משיב הגר"א: אם תספור את האותיות - "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" - יוצא בדיוק עשרים ושש אותיות, כמניין שם הוי"ה ברוך הוא. ואילו "ואלהי ישראל" היה מעלה אותן לעשרים ושבע, שכן ישראל גדול באות אחת מיעקב, ולא היה נשאר רמז לשם ה'.
ולפי זה הסבירו גם את הפסוק "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור": למה אתה אומר יעקב, והלוא היית צריך לומר ישראל? על כך התשובה: "נסתרה דרכי מה'" - אם יאמרו ישראל, ייסתר שם ה', שבמקום עשרים ושש יצאו עשרים ושבע. לכן אנו נוקטים דווקא יעקב. וזה גם עומקו של "לולי ה' שהיה לנו... יאמר נא ישראל": מצד הראוי היה לומר ישראל, אלא שמפני רמיזת שם ה' מזכירים יעקב.
אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ׃
בהבנה הפשוטה "חיים בלעונו" משמעו שהיו בולעים אותנו כשאנו חיים, נושמים ובועטים. אבל הרד"ק מפרש אחרת: "חי" כאן הוא להבדיל ממבושל, כמו "לא ייקח ממך בשר מבושל כי אם חי" - בשר שלא עבר בישול. וזהו משל: אין דרכו של אדם לאכול בשר אלא מבושל, אלא שהם מרוב תאוותם, בראותם את הבשר בסיר כשהוא עדיין חי, נוטלים ובולעים אותו. כך גם "נבלעם כשאול חיים" - כאדם האוכל בשר חי מפני שאין לו סבלנות להמתין עד שיבשלוהו. ולולי שהקדוש ברוך הוא שומר אותנו מידם, כך היו עושים לנו.
המלבי"ם מבאר: "אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו" - כשקם עלינו אדם בחרון אף להאבידנו, היו בולעים אותנו חיים. זהו כנגד אבדת הגוף.
אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל־נַפְשֵׁנוּ׃
אומר המלבי"ם: כנגד אבדת הנפש נאמר "אזי המים שטפונו". כלומר, כאשר לא חרה אפם לכלותנו, אלא להפך - קירבו אותנו וליטפו אותנו ורצו לעשותנו לעם אחד עמם - אז המים היו שוטפים אותנו, והנחל היה עובר על נפשנו; לא על הגוף בלבד, אלא מכרית את נפשנו.
"נחלה" - לדעת הרד"ק הוא מלשון נחל שוטף, כמו "נחלה מצרים", נחל מצרים. ורש"י לעומת זאת מפרש "נחלה" לשון חולי: חולי ומחלה עברו על נפשנו.
אֲזַי עָבַר עַל־נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים׃
הרד"ק עומד על הלשון: "מים" לשון רבים, מים שוטפים וזורמים, ומדוע נאמר "עבר" בלשון יחיד? ומשיב ש"עבר" במקום "עברו", כדרך הכתוב "מי נדה לא זורק עליו טמא הוא" - ולא נאמר "זורקו" או "נזרקו" אלא לשון יחיד. ואפשרות נוספת: לשון היחיד חוזרת אל הנחל שהוזכר בפסוק הקודם - "אזי עבר על נפשנו" אותו הנחל שבו המים הזידונים. והמים הזידונים הם מים השוטפים בזדון וברשע, כך הגויים מבקשים לשטוף את הכול ולהשמידנו.
והמלבי"ם מוסיף: אילו הצליחו הגויים לשטוף אותנו רוחנית, היה עובר על הנפש הקדושה "המים הזידונים", שהם תמיד כינוי לכפירה ולזדון כנגד עבודת ה' - כלשון "שלא ישתו התלמידים מן המים הרעים", אותם מים שהם זדים והופכים את האדם לזד. והדברים מקבילים: כנגד "לולי ה' שהיה לנו", שלא שכחנו את שמו - היו מכלים את נפשנו בהמרת דתנו.
כאן יש להבחין הבחנה יסודית. כשהגוי בא להמיר את דתנו - אין אני פונה אל השם וצועק ומסתפק בכך; אני נלחם. אבל כשהגוי בא להשמיד אותנו - כאן אני צועק אל השם ויכול להסתפק בכך. וזהו באמת ההבדל בין חנוכה לפורים. בפורים מרדכי ואסתר לא אספו את העם למלחמה. ואל תאמר שלא היה סיכוי - וכי לחשמונאים היה סיכוי מול האימפריה היוונית? שנים־עשר בחורים, מה סיכוייהם? אלא ההסבר הוא שביוון לא היה מדובר במלחמה פיזית; הם לא באו להרוג, אלא אמרו: הישארו כאן, רק התייוונו. ובזה חובה עלינו לקום ולהילחם, שכן שמירת הדת היא תפקידו של האדם.
החפץ חיים אמר שייתכן מאוד שחטאנו בכך שלא קמנו להילחם בחרב ובחנית כנגד הבולשביקים, כנגד התפיסות הכפרניות שבאו לכפות עלינו המרת דת. מכיוון שהם לא באו להשמידנו - אין די בתפילות, אלא צריך לקום ולהילחם. ואל תאמר מה הסיכויים; מי מסתכל על סיכויים כשבאים להמיר את דתך? אינך מסתכל על סיכויים, אתה קם ופועל.
וזהו שנאמר כאן: לולי ה' שהיה לנו, שלא שכחנו את שמו, היו מכלים את נפשנו - אבל אנחנו נשארנו דבוקים בהשם ונלחמנו. ולעומת זאת "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" - הכוונה למה שהקדוש ברוך הוא הושיע אותנו כשקם עלינו אדם להשמידנו. שם פונים אל השם: ריבונו של עולם, תפקידך לשמור על גופנו. אבל לשמור על נפשנו ורוחנו - זה תפקידנו.
והרבה פעמים אנשים מתבלבלים בזה. אתה רואה אדם שולח את בנו לבית ספר פושר, שאתה יודע שיוצאים משם קפואים ולא פושרים. שואל אתה למה, והוא משיב: הילד צריך ללמוד פרנסה, צריך להתפרנס, צריך בגרות. ואתה שואל: ומה עם הרוחניות? והוא עונה: השם יעזור ויהיה בסדר, גם אנחנו גדלנו כך. ראשית, הוא אינו מבין את ההבדלים העצומים בין הדור ההוא לדור הזה. ושנית, וזו הצרה הגדולה יותר: עניין הפרנסה אינו מוטל עליך כלל, הוא מוטל על הקדוש ברוך הוא, והשם זן מביצי כינים ועד קרני ראמים. אבל הרוחניות של בנך - זה תפקידך. "ושיננתם לבניך ודברת בם", ו"הילד איננו ואני אנה אני בא" - זו תהיה התביעה על האדם בנוגע לילדיו, מה היה יכול לעשות. נמצא שאנשים לוקחים על עצמם את הפרנסה ואת הרוחניות זורקים על הקדוש ברוך הוא: השם יעזור. ולמה שהשם יעזור, אם אינך עושה השתדלות להעמידו במקום הטוב ביותר?
הרב מזוז מביא ש"אזי חיים בלעונו" עולה בגימטריה "פוליטיקה", ומפנה לפרק נ"ה פסוק כ"ד, שם נאמר "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" - ו"לא יחצו ימיהם" אף הוא בגימטריה "פוליטיקה". ושני הדברים מתאימים: אנשי מרמה ואף אנשי דמים - כספים.
בָּרוּךְ יְהֹוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם׃
הרד"ק מפרש: ברוך ה' שלא הניחנו שיטרפונו. והמלבי"ם מבאר שכנגד מה שהשם הושיענו מאבדת הגוף נאמר "ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם". ובזכות מה ניצלנו? מפני שהשם היה לנו, שהחזקנו בדתו ובתורתו.
נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ׃
האויבים ביקשו לצוד את נפשנו, והיינו: מן הבחינה הרוחנית, להביאנו לכפירה. רצו לצוד אותנו בפח, כציפור שפורסים לפניה רשת ובתוכה מיני מאכל. דרכו של צייד לצוד את הציפור דווקא במה שהיא נמשכת אליו: היא רואה אוכל ואינה מבינה שזו הדרך ללוכדה. ואנחנו - נפשנו נמלטה, לא נכנסה אל הפח, עמדנו בניסיון. ומה אירע אז? "הפח נשבר" - אותם האויבים נשברו ונשמדו, "ואנחנו נמלטנו".
"פח יוקשים" פירושו פח שהניחוהו למוקש, ומוקש הוא דבר שמניחים אותו כדי שאדם ייתקל בו; כל דבר המיועד לתקלה קרוי מוקש, ולאו דווקא מה שקרוי כך בימינו. והרד"ק מוסיף שהציפור אינה יכולה להימלט אלא אם כן יישבר הפח; כך אנחנו בתוך הגויים - הם יכלו ויאבדו, הפח יישבר ואז נימלט אנחנו.
ודרך אגב, מספרים על אדם שעבר תאונה והרכב הגיע לגריטה, ושאלוהו מה קרה, ואמר: "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". ואחר שגנבו לו את מכוניתו אמר: "הפח נמלט ואנחנו נשברנו" - שנותר להם ללכת ברגל.
ספר יוסף תהילות מביא בשם האר"י הקדוש, וכן הוא במשנת הגלגולים, שכל מי שאינו נוטל ידיו מתגלגל במים. וזהו "אזי עבר על נפשנו המים הזידונים, ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם": היות ואנו נזהרים בנטילת ידיים, ניצלנו מן המים הזידונים. והיכן רמוז כאן עניין הנטילה? "שלא נתננו טרף לשיניהם" - ראשי תיבות נט"ל. מי שאינו נוטל, יעברו עליו המים הזידונים ויצטרך להתגלגל בהם; ומי שנוטל ידיו, לא יעברו עליו.
ועוד רמז מביא שם: ראשי תיבות "ברוך ה' שלא נתננו" - ביישן. לרמוז שמי שעושה עבירה ומתבייש בה, מכפרים לו על כל עוונותיו, כשיש לו באמת בושה מן העבירה שעשה, ואז הסטרא אחרא בדילה הימנו. וזהו שרמוז בהמשך: "שלא נתננו טרף" - ראשי תיבות שט"ן. על ידי שאתה מתבייש בעבירה, השטן בדל ממך והסטרא אחרא בדילה הימנו, וניצול אתה ממנה.
עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהֹוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃
כאן יש לשים לב: רבים טועים וקוראים "עוזרנו בשם ה'", ואינו כן; כתוב "עֶזְרֵנוּ". מתבלבלים במקום אחר שבו כתוב "עוזרנו", אבל כאן הנוסח "עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ" - יש לו כוח בעליונים ובתחתונים, והוא יכול לעזור לנו ולהוציאנו מן הפח, שהיא הגלות.
המלבי"ם מבאר: עזרנו הוא בשם ה' - מה שאנו בוטחים בהשם ומחזיקים בו, זהו העזר שלנו. ומצד שהוא "עושה שמים וארץ", אנו מאמינים בו שהוא מנהיג את הטבע וגם את אשר מעל הטבע; הארץ מבטאת את הטבע, והשמים מבטאים את מה שלמעלה מן הטבע. והיות שאנו סומכים עליו ובוטחים בו, לכן הקדוש ברוך הוא מסייע בידנו ועושה לנו ניסים שהם מעל הטבע.
פרק קכ"ד הוא שירת ישראל בגלות על ההצלה משני סוגי אויבים: אויבי הגוף, שביקשו לבלוע אותנו חיים, ואויבי הנפש, ששטפו אותנו במים הזידונים של כפירה והתבוללות - והם הקשים יותר. שני מעוזים עמדו לנו: מה שאנחנו היינו להשם, שהחזקנו בשמו ובתורתו ונלחמנו על נפשנו, ומה שהשם היה לנו והושיענו בקום עלינו אדם. שמירת הגוף מסורה לקדוש ברוך הוא, אך שמירת הנפש - שלנו ושל ילדינו - מוטלת עלינו, ואין להסתכל בה על סיכויים. ומשעמדנו בניסיון ולא נכנסנו אל הפח, נשבר הפח ואנחנו נמלטנו, ועל כן אנו חותמים: "עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ" - הבוטח בו זוכה לסיוע שמעל הטבע.