פרק קכ"ה הוא אחד משירי המעלות, והנושא המרכזי שלו הוא מידת הביטחון בהשם. דוד המלך מלמד אותנו כאן שהשכל עצמו מחייב שמי שבוטח בהשם - חסד יסובבנו, והוא מדמה את הבוטח בהשם להר ציון שאינו מתמוטט. מתוך כך הפרק עובר לדבר על שמירת ירושלים, על סילוק שבט הרשע מגורל הצדיקים, ועל הטבה לטובים ולישרים בלבותם.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּיהֹוָה כְּהַר־צִיּוֹן לֹא־יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב׃
אומר הרד"ק: כמו הר ציון שלא ימוט - שלא יתמוטט - אלא לעולם ישב, כך הוא מתאר את עם ישראל כאשר ישובו מן הגלות: לא ימוטו, לא יהיה בהם עוד חורבן ולא עוד גלות, אלא לעולם ישב. "ישב" כאן אינו במובן של יושב לעומת עומד, אלא במובן של קיום עולמי. כך "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב" - קיים לנצח, וכן "אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב" - תתקיים לנצח. נמצא שישיבה פירושה דבר נצחי.
המלבי"ם מבאר שדוד בא לתאר לנו שהשכל מחייב שהבוטחים בהשם ימצאו בו מחסה ועוז, ומדמה אותם להר ציון שאינו מתמוטט. הר ציון הוא ההר המרכזי בירושלים, ההר שעליו בית המקדש, והוא מכונן ונתמך בהרים ובגבעות שסביבותיו - ולכן לעולם ישב. וזה בקל וחומר: אם ירושלים הרים סביב לה, והשם סביב לעמו מעתה ועד עולם, הרי שהקיום הטבעי־טופוגרפי של ירושלים תלוי בהרים שמחזיקים אותה ומקשים על כיבושה. ואם הרים טבעיים יכולים להגן על ירושלים, ודאי שהאין סוף ברוך הוא, שהוא סביב לעמו, חזק לאין ערוך מאותה סמיכה של ההרים, וודאי שדבר זה גורם שעם ישראל יתקיים מעתה ועד עולם.
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר שביטחון אמיתי בהשם פירושו שלא יהיה לאדם שום ספק שהישועה תגיע. לעומת זאת, אדם שמנסה קודם את כל האופציות, ורק אם לא הלך - אז "השם יעזור", אינו בוטח בהשם אלא בכוחו; ורק כשכלו כל הקיצים, מחוסר ברירה, הוא פונה להשם יתברך. זה נקרא מסחר באופציות: אולי הדוד יעזור, אולי אפנה לפלוני, אולי לחבר כנסת פלוני, ואם לא - יש עוד אופציה, יש את הקדוש ברוך הוא. אומר הקדוש ברוך הוא: אני עוד אופציה בשבילך? הקדוש ברוך הוא היה צריך להיות ראשון. קודם כל פונים אליו, ואחר כך אדם עושה השתדלויות - בסדר גמור - אבל קודם כל לפנות אל הקדוש ברוך הוא.
ביטחון אמיתי הוא שלא ייפול בלב האדם שום ספק בישועת השם. האדם צריך להיות חזק ותקיף, שלא יזיזו אותו שום רוחות מביטחונו בהשם יתברך. כמו שנאמר אצל אברהם אבינו: עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. מהו "עמד בכולם"? ניצב, עמד במקומו, שום דבר לא הזיז אותו ולא הניע אותו ממקומו. וזה מה שכתוב כאן: "הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט" - איזה סוג ביטחון אתה צריך? כהר ציון: לא מתמוטט, לא מסופק אם כן ואם לא, אלא בטוח בישועת השם.
ועל הר ציון כתוב שגם בזמן חורבנו קדושתו קיימת - הר הבית עדיין בקדושתו הוא. וכך גם האדם צריך להיות חזק ואמיץ בכל המצבים לבטוח בהשם. ובדרך רמז: לפעמים אדם מרגיש שמבחינה רוחנית הוא אינו שלם דיו כדי לבטוח בהשם. על זה אומרים לו "כהר ציון לא ימוט" - הנה הר ציון, יש מצבים שבהם הוא חרב, ואף על פי כן קדושתו עומדת. גם אם אדם מרגיש שהוא בחורבן של הרוחניות שלו, אומרים לו: זה אינו נוגע כלל למידת הביטחון.
וכמו שאמרו בשם הגר"א, שאמר פעם לרבי חיים מוולוז'ין: "כל הבוטחים בה'" - לא כתוב כאן לא חיים ולא אליהו, לא רבי חיים מוולוז'ין ולא רבי אליהו מווילנא, אלא כל מי שבוטח בהשם - הקדוש ברוך הוא יהיה בעזרו. ללמדך שגם בעת שהר ציון בחורבנו, גם אם אתה מרגיש כהר ציון שכעת אין שכינה שורה עליו - דע לך שהשכינה לא זזה, ויש מקום לבטוח בהשם, ולא תימוט.
יְרוּשָׁלַ͏ִם הָרִים סָבִיב לָהּ וַיהֹוָה סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם׃
אומר האבן עזרא: ירושלים - ההרים עומדים סביבה, והשם בתוך ירושלים סביב לעמו, וזו הסיבה שירושלים שמורה מפני האויבים. וכאשר ראינו שעם ישראל המרו את פי השם, שוב לא היה השם סביב לעמו, וממילא נפלה ירושלים.
הרד"ק מסביר באופן אחר: אף על פי שהרים סביב לה, אין בזה חוזקה. לא על ההרים תוקפה ולא בהם עוצמתה, אלא "וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם" - רק השם שבתוכה, שהוא סביב לעמו, הוא באמת מה שמחזיק אותה. וכך ראינו בהיסטוריה: כאשר עם ישראל המרו את פי השם לא עזר שום דבר, בא צר ואויב בשערי ירושלים; וכאשר עשו את רצון השם, כל זמן שהיו קרבנות, הקדוש ברוך הוא הגן ושמר על ירושלים. רואים שמה שמגן עלינו הוא "ה' סביב לעמו", ולא ההרים אשר סביב לה.
בספר ילקוט פנינים מביא בשם הרב אברמסקי, שדוד המלך כביכול בא ואומר לנו: "ירושלים הרים סביב לה" - את זה כולם רואים; וכך ברור לי ואני רואה מול עיניי איך "ה' סביב לעמו". מה שכולם תופסים כהגנה טבעית - תראה איזה חומות יש לירושלים, איזה הרים, כמה קשה לכבוש אותה - כך אני רואה בראייה חושית את שמירת הקדוש ברוך הוא, מעתה ועד עולם. במילים פשוטות: אני איני רואה את מה שכולם רואים. כולם מסתכלים על הטבע, על הגנת החומות וההרים, ואני יודע שהמגן האמיתי הוא הקדוש ברוך הוא.
כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא־יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם׃
רש"י מפרש: לא ייתן הקדוש ברוך הוא את ממשלת הרשעים לנוח על הצדיקים. והסיבה - "למען לא ישלחו הצדיקים בעוולתה ידיהם", כלומר מטעם זה: היות והצדיקים נזהרים מלשלוח את ידם בעוולה, דואג הקדוש ברוך הוא שממשלת הרשע לא תנוח על גורל הצדיקים.
אפשר לומר, בחסדי השם, שראינו זאת בעשורים האחרונים: אף שהיו ממשלות רשע, לא נחו על גורל הצדיקים ולא האריכו ימים. ממשלה אחת באה כברק וכך הלכה; ממשלה אחרת באה, עשתה נזקים ומסרה הכול לפלסטינים - והלכה; ממשלה נוספת במהדורה א' באה לתקופה קצרה והלכה, ובמהדורה ב' שוב באה לתקופה קצרה והלכה. הקדוש ברוך הוא דואג ששבט הרשע לא ינוח לאורך זמן על גורל הצדיקים, וגם אם יש שבט רשע - הקדוש ברוך הוא מחלץ את הצדיקים מידם, כדי לתת קיום לעם ישראל. שהרי אילו היה שבט הרשע נתון בידם, מה היה נשאר מקיום התורה בעם ישראל ובארץ ישראל? היינו עומדים בפני שואה רוחנית נוספת.
האבן עזרא מסביר ש"גורל הצדיקים" הוא עם ישראל, ונקרא כך משום שנחלו את הארץ וחילקוה בגורל; ו"שבט הרשע" הם גויי הארצות. הקדוש ברוך הוא לא נתן שתהיה ממשלת גויי הארצות על עם ישראל כאשר באו לנחול את הארץ.
הרד"ק מסביר על העתיד: הרשעים, בין מעם ישראל ובין מן הגויים, יכלו; ובירושלים, שהיא גורל הצדיקים, לא ינוח שבט הרשע. "שבט" הוא המקל, מטה הרשע - חוזק הרשע לא יתקיים עוד בירושלים. ואת הטעם "למען לא ישלחו הצדיקים" מבאר הרד"ק שלא כרש"י: אם הרשעים יישארו בארץ, יבואו הצדיקים וילמדו ממעשיהם הרעים. ולכן כשהביא הקדוש ברוך הוא את עם ישראל לארץ ביציאת מצרים ציווה לגרש מכאן את האומות - "למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם". וכשלא עשו כן, בדיוק זה מה שקרה: למדו ממעשי הגויים, ובעקבות זה באה גם הגלות. זה היה כישלונם. ומבשר הרד"ק שלעתיד לבוא לא יהיה כן: לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, אלא הצדיקים תהיה להם הממשלה וכל הרשעים יכלו, שהרי אם יישארו כאן רשעים - ישלחו הצדיקים בעוולתה ידיהם וילמדו ממעשיהם.
המלבי"ם מסביר שסילוק ההשגחה, כביכול, מאלו שבוטחים בהשם, יכול לנבוע מאחת משתי סיבות. האחת: "שוט תהלך בארץ" - מכה מתהלכת, מגפה הכובשת את העולם, ולפעמים לוקים בה גם הצדיקים, כמו שאמרו חז"ל שכיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. על זה בא ואומר שהשכל מחייב ש"שבט הרשע" - השוט המתהלך בארץ - בא בעבור הרשעים, לייסר את החוטאים. ואף שהוא עובר אצל הצדיקים, "לא ינוח על גורל הצדיקים": עובר - אבל אינו נח ואינו מתעכב, עד שיגיע למקום הרשעים, ושם ינוח, ששם מחוז חפצו.
וטעם הדבר: "למען לא ישלחו הצדיקים בעוולתה ידיהם" - שהצדיק יאמר "למה זה מגיע לי", ויבוא לפקפק בהשגחת השם: איך ייתכן מקרה אחד לצדיק ולרשע. כדי שלא יבואו להתלונן על ההשגחה, משגיח הקדוש ברוך הוא שגם אם יש שבט המכה בעולם, לא ינוח על גורל הצדיקים אלא יגיע לתעודתו, למקום הרשעים. וכולנו ראינו זאת בחסדי השם בקורונה: בכל העולם השתוללה המגפה, ויש מקומות בעולם שעד היום היא משתוללת בהם, ואילו עם ישראל הרבה קודם לכן יצא ממנה. אמנם היינו צריכים את זה, חשבונות שמיים, אבל על כל פנים זו מכה הולכת ואינה נחה, אינה נשארת כאן באופן קבוע; המכה הגיעה לתעודתה, ואצלנו היא רק כמתהלכת.
והמצב השני שבו נראה כאילו סרה ההשגחה מן הבוטחים בהשם, אף שהם בוטחים בהשם בלבם, הוא כאשר מעשיהם אינם שלמים. הם בוטחים בלב, אך המעשים אינם רצויים; הם אינם מצליחים להוציא אל הפועל את מחשבותיהם ותוכניותיהם הטובות. ויכול להיות שמצד עצמם הם ראויים והגונים, אלא שיש להם אונס וכל מיני סיבות של חולשה, ובעקבותיהן אינם יכולים ליישם את רצונותיהם הטובים.
הֵיטִיבָה יְהֹוָה לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם׃
על זה אומר המלבי"ם: דע לך, הקדוש ברוך הוא רואה ללבב - "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם". אם הם טובים בעצמותם, כלומר יש להם טוב בפנימיותם, אף שכלפי חוץ נראה שאינם עושים את המעשים כהוגן - וזה מתוך חולשה ומתוך אונס - עם כל זה, היות שהם ישרים בלבותם, תיטיב להם. ואפשר לומר שבדורנו, בדורות שבהם שלטון הרשע גובר בעולם, יש אונס גדול מפאת כל המרשיעים, שמכניסים את כל הטכנולוגיות ואת כל הקלקולים שלהם; והדבר מזיק גם לצדיקים השואפים לעלות ולהגיע גבוה יותר, וקשה להם, מפני שהרשע הוא שמפיל אותם וגורם להם שלא יתעלו. וכיוון שהם ישרים בלבותם - ריבונו של עולם, רחם עליהם והיטיבה להם.
עוד בפסוק: הרד"ק מפרש - תיטיב השם לטובים במעשיהם ולישרים בלבם, שכן יושר הלב הוא ביטוי לישרות. אדם שאינו מחפש אורחות עקלקלות אלא הולך ישר כאשר עשה אותו האלוקים - זהו אדם ישר בלבו. אפשר לומר "לב טוב", ואנחנו אומרים גם "לב ישר", כלומר שאינו מתחכם בהתחכמויות אלא עושה את הדברים כמו שצריך. והאבן עזרא אומר ש"היטיבה ה' לטובים" היא תפילה שדוד המלך מתפלל: אנא השם, תיטיב לטובים; או שאפשר לומר שהפסוק נאמר בדרך נבואה - שהקדוש ברוך הוא עתיד להיטיב לטובים ולישרים בלבותם.
בספר יוסף תהילות מביא את מאמר חז"ל: אין מזווגין לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו, שנאמר "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים". והיכן מצאו כאן את עניין האישה? אלא ש"שבט" עולה בגימטריה כמניין "האישה" - 311. "לא ינוח שבט הרשע" - האישה הרשעה לא תנוח על גורל הצדיקים.
ולמה דווקא "האישה" ולא אישה סתם? כתוב "ומוצא אני מר ממוות את האישה", ומצד שני כתוב "מצא אישה מצא טוב". אלא שאישה כשרה עושה רצון בעלה, וזהו "מצא אישה מצא טוב": "אישה" בגימטריה 306, ו"איש" בגימטריה 311. ואמרו: נחות דרגא וסב איתתא - המצב התקין בבית הוא שאדם ייקח אישה שהיא בדרגה אחת פחות ממנו. ולא אמרו "נחות דרגות", שאז לא יהיה ביניהם קשר כלל, אלא "דרגא", דרגה אחת בלבד. לכן אין כאן הפרש בין 311 ל־31, אלא בין 311 ל־306: רד מעט, וקח אישה, כדי שתכיר את מקומה ולא תתגדל עליו, ותכבד אותו כראוי. אך "מוצא אני מר ממוות את האישה" - כשהיא כבר בגימטריה "האישה", 311, כשהיא באה עם זמירות של שוויון זכויות ואמנציפציה ודורשת שוויון בבית - על זה נאמר מר ממוות.
עוד רמז: "אישה" סתם היא אישה רגילה, אבל "האישה" בה' הידיעה - כבר מחשיבה את עצמה למשהו, וזו צרה צרורה. ועוד אומרים: "מצא אישה מצא טוב" - מצא בעבר, פעם אחת, וזהו, היא כאן. אבל "מוצא אני" בלשון הווה - כל פעם מחדש הוא מוצא אותה: פעם חוזרת מהקניון, פעם מכאן ופעם משם, "איפה היית עכשיו?" - כל פעם הוא מוצא אותה מחדש, וזה מר ממוות.
ואגב, בעניין "מצא אישה מצא טוב", אומר הגר"א: שים לב ש"מצא אישה" נאמר בלשון עבר, ואילו "מוצא אני את האישה מר ממוות" נאמר בלשון הווה. ולמה? מפני שלדבר טוב מתרגלים מהר מאוד; לאחר שהתרגלנו הוא כבר טבעי, ורק אם ייעלם נרגיש בחסרונו. לעומת זאת דבר רע אינו כן: הוא מטריד ומפריע כל הזמן, ואין מתרגלים אליו - "דלף טורד ביום סגריר", לא תנוח עד שתסתום אותו, מפני שהוא מפריע באופן תמידי. ולכן גם הדוגמה ששלמה המלך נותן היא דלף - טפטוף שאינו נגמר, כעינוי סיני, ולכן זו בחינה של "מוצא" באופן תמידי.
ונחזור לעניינו: אומר יוסף תהילות, "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" - האישה הרעה לא תנוח על גורל הצדיקים, אלא הקדוש ברוך הוא מזמן לצדיקים אישה טובה. ועם כל זה חייבים להדגיש: אנו רואים שהיו חכמים בזמן התלמוד ואחריו, שהגמרא מביאה שנשותיהם היו מצערות אותם מאוד. ומה נאמר? שכנראה על פי גלגולים וכדומה זהו תיקונו, שהוא צריך לחזור ולהיות עם אישה זו. אבל "גורלו" - מה שמגיע לו בגורל, הזיווג הראשון שמזווגים לו - אין מזווגים לו שבט הרשע על גורל הצדיקים; ואם בכל אופן זהו זיווגו עתה, יכול להיות שעל פי גלגולים ותיקונים זה מה שהוא אמור לתקן כעת.
וזה מזכיר סיפור על עם הארץ ובור גדול שהביאוהו לבית דין על כך שהיה מכה את אשתו, השם ישמור - מנהג בורים הוא, ודברים חמורים מאוד כתובים על כך. שאלוהו: מה הדבר הזה? השיב: פסוק מפורש הוא, "לא תהו ברעה, לשבט ייסרה" - בלבל את התי"ו עם הטי"ת ולא דקדק, ומצא לו רשות לשבט ולמקל. נזכרתי בזה אגב "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" - זהו השבט.
וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם יְהֹוָה אֶת־פֹּעֲלֵי הָאָוֶן שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל׃
רש"י מסביר: המטים עקלקלותם על הבריות, למצוא עלילות רשע - הולך כל הזמן בעקלקלות, בכל מיני דרכים נפתלות, כדי למצוא פגמים וחסרונות בבריות. "יוליכם ה' את פועלי האוון" - השם ייקח אותם יחד עם פועלי האוון, עם עושי הרשע.
הרד"ק מסביר: "המטים עקלקלותם" הם אלו מעם ישראל שמטים את דרכם בעקלקלות, והשם יוליך אותם יחד עם פועלי האוון שמן הגויים, ויחד איתם ישפוט אותם. ועוד מסביר, ש"המטים עקלקלותם" הוא בלב - שאין תוכם כברם; ועל זה נאמר "יוליכם ה' את פועלי האוון" מן הגויים, שאז יהיה ניכר מה הייתה באמת תוכניתם של אותם אנשים, ויכירו את פנימיותם כשיראו שהם נידונים יחד עם פועלי האוון. ואז - "שלום על ישראל", שכיוון שהרשעים מעם ישראל יכלו, יהיה שלום על אלו שנותרו. וכמו שכתוב בנבואת צפניה: "והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'", ו"שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא יימצא בפיהם לשון תרמית, כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד". הרי לך "שלום על ישראל" - ירעו ורבצו ואין מחריד, כאשר בסופו של דבר כל הרשעים יכלו.
האלשיך הקדוש עומד על דקדוק הלשון: מדוע נאמר "יוליכם ה' את פועלי האוון" בלשון נסתר? הרי בפסוק הקודם פנה בלשון נוכח - "היטיבה ה' לטובים", אנא השם תיטיב לטובים; היה לו לומר "והמטים עקלקלותם תוליכם ה'". אלא שכאן כביכול רוח הקודש היא המשיבה: איך אתה אומר "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם" - מה תעשה עם אלו שמטים עקלקלותם, הצבועים, שעקלקלות בלבם והם מטים אותן בפיהם? בפיו הוא מראה כאילו הוא הגון וצדיק ותמיד מדבר דברי יושר, ובלבו עקלקלות, תחמונים ומחשבות רעות.
ומה יקרה? כשהצדיקים יראו את אותם מטים עקלקלותם, שכלפי חוץ נראים הגונים, והם סובלים - יאמרו הצדיקים: אם כך, אולי גם לנו ייתן הקדוש ברוך הוא סבל. והם אינם יודעים שאותו סובל מטה עקלקלות בלבו; הם רואים רק את החיצוניות, אדם הנראה הגון וסובל, והדבר מפחיד את הצדיק: אם הוא סובל וחושב שהוא צדיק, מה יהיה עליי? ומתוך כך באים להרהר חס ושלום אחרי הנהגת השם, כאילו אין ההנהגה בצדק.
על זה משיב דוד המלך: "יוליכם ה' את פועלי האוון" - הקדוש ברוך הוא ירחיק את אותם מטים עקלקלותם מן הצדיקים, והם יתלוו אל פועלי האוון, ואז יכירו את תוכיותם ואת אומנותם, שיתגלה שפנימיותם רשע. ואז "שלום על ישראל".
ופירוש הדבר: אנחנו היום בדור של בירור. כתוב שיתבררו ויתלבנו ויצורפו - לקראת עקבתא דמשיחא יהיה בירור לכול, כל אחד לאן הוא שייך. בדור כזה אין אמצע: או שאתה תופס לכאן, או שאתה תופס לשם. אין מצב של אנשים המטים עקלקלותם, שכלפי חוץ הם נחמדים ומשדרים אמונה ויראת שמיים. ורואים זאת בצורה הקיצונית ביותר: אין כבר מרכז, יש שמאל או ימין. הנישה השמאלנית הקיצונית ביותר קרסה, מפני שהשוליים - שהיו בעצם מרכז - התפשטו, והיום כל האגף הזה הפך לאגף המתנגד לכל דבר שבקדושה, לכל רוחניות, ללימוד תורה ולכל עניין השייך לעבודת השם. יכול להיות שיש כאלה שנראו כבעלי כיפה, והיית טועה לחשוב שהם שייכים למחנה היראים, ופתאום אתה רואה אותם תופסים צד עם מחנה המנגחים, עם המתנגדים לכל דבר שבקדושה. זה הצירוף, זה הבירור, זה הליבון, זו המציאות שבה הקדוש ברוך הוא יוצר את ההפרדות הראויות.
אומר האלשיך הקדוש: כך יהיה לעתיד לבוא, שאותם מטים עקלקלותם - יוליכם השם את פועלי האוון, ירחיקם מן הצדיקים, ותתגלה פנימיותם ויתגלה שאין תוכם כברם. ואז כולם ידעו את רשעותם, וכשיקבלו את עונשם יהיה ברור לכול שהם מקבלים את עונשם מפני שהם רשעים. ולצדיקים לא יהיו עוד חששות "הנה צדיקים סובלים", שהרי יידעו שאין אלו צדיקים לא מיניה ולא מקצתיה, שהרי הם עם פועלי האוון. ובזה יהיה "שלום על ישראל": שאף אותם מטים עקלקלותם יתביישו שמא תתגלה רעתם ויתקנו את עצמם, והאחרים ילמדו מהם לתקן את עצמם, ועל ידי זה יהיה שלום על ישראל. ומי שלא יתקן את עצמו - לדיראון עולם יהיה עם המרשיעים, עם פועלי האוון, ואז יהיה הבירור השלם, לדעת מי אלה אשר לנו ומי אשר לצרינו.
המלבי"ם מפרש את "המטים עקלקלותם" באופן אחר לגמרי: אין מדובר באנשים ההולכים בעצמם בדרכי עקלקלות, אלא באנשים הרואים אותם ומטים אותם לכף חובה. "מטים עקלקלותם" - מטה את אותו אדם בעל העקלקלות לכף חובה, דן אותו כאדם פגום וכאדם פסול. וכפי שביאר המלבי"ם קודם, מדובר לפעמים באנשים הגונים באמת, אלא שמחמת חולשה ומחמת אונס הם מתרחקים ואינם עושים את הדברים בשלמות, אך מצד עצמם הם הגונים וצדיקים.
על זה אומר: "יוליכם ה' את פועלי האוון" - הדנים אותם לכף חובה ייענשו כאילו הם עצמם פועלי האוון. כלומר, אסור לך לשפוט אדם לפי מצבו החיצוני כאשר לבו זך ונקי - "היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם". לפעמים אתה רואה שאינו עושה את הדברים בשלמות, ונראה לנו שהדברים הם בדרך של עקלקלות, נוטים מדרך הישר - דע לך שהקדוש ברוך הוא נמצא עמו, שכן באמת שאיפתו לטוב, אלא שלפעמים יש לו חולשה, לפעמים ניסיונות ולפעמים קשיים. ומי ששופט אותם - יוליכם השם את פועלי האוון, וייענשו כאילו הם בעצמם פועלי האוון. ולכן חותם "שלום על ישראל": השלום יתמיד תמיד על עם ישראל, היות שהם בוטחים בהשם, וראוי שברית שלומם עם הקדוש ברוך הוא לא תמוט לעולם.
ומוסיף המלבי"ם דיוק בלשון הקודש: "עקלקלות" הוא דבר הנראה מעוקל כלפי חוץ, אך בפנימיותו הוא ישר. וזה ההבדל בין "עיקש" לבין "מעוקל": עיקש הוא כשועל ששיניו עקומות - עקום בעצם, בעצמותו; ואילו עקלקל נראה כלפי חוץ כמעוקל, אך למעשה הוא הדבר הנכון והישר. נמצא ש"המטים עקלקלותם" מדבר באנשים שהם באמת ישרים בלבותם, וכלפי חוץ נראה כאילו אינם הגונים לגמרי - ודע לך שהקדוש ברוך הוא אינו מסלק מעליהם את הטובה, אלא מרבה להיטיב גם לאנשים הללו.