פרק קכ"ג הוא אחד מ"שירי המעלות", והוא תפילת גלות קצרה ונוקבת. בארבעה פסוקים בלבד עובר המשורר ממבט של ביטחון מוחלט בהקדוש ברוך הוא, דרך משל העבדים והשפחה, ועד זעקה על הבוז והלעג שאנו שבעים מן האומות. נלמד את הפרק על סדר הפסוקים, עם ביאורי האבן עזרא, הרד"ק, רש"י ובעיקר המלבי"ם.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת־עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם׃
אומר האבן עזרא שהמשורר כאן מדבר כגדול הדור, שנמצא בגלות או נמצא במצור. "אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת־עֵינַי" - אני נושא את עיני אל השמים, כי כל הגזרות באות משם. וזהו "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם": הגזרות באות מן השמים.
הרד"ק מסביר שזהו לשון בני הגלות. אמנם נאמר בלשון יחיד - "אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת־עֵינַי", ולא "נשאנו עינינו" - אבל כביכול כל בני הגלות מדברים כאן אל השם יתברך, והלשון היחיד באה משום שהדברים מכוונים לכל אחד ואחד מהם. כך דרך הכתוב כשהוא כותב דיבור של הכלל: לפעמים בלשון יחיד ולפעמים בלשון רבים. ובעניין "הַיֹּשְׁבִי" - מבאר הרד"ק כאן וכן בכמה מקומות, ש"היושבי" הוא כמו "היושב", והיו"ד נוספת. כך מצינו במקומות רבים תוספת אות, כמו "תחלואיכי", "חייכי" וכיוצא בהם, מעין תפארת המליצה.
המלבי"ם מסביר שדוד המלך מבקש כאן ישועה מאת השם, ואומר: ריבונו של עולם, אני בוטח אך ורק בך. כי אדם שבוטח באמצעים טבעיים - אמנם את ליבו הוא נושא אל השם, אבל עיניו נתונות אל האמצעים הטבעיים. הוא חושב: אתקשר לפלוני, אבקש ממנו, אדבר איתו, וריבונו של עולם יעזור לי. עיניו אל האדם וליבו אל השם. נמצא שאין אמונתו שלמה. דוד המלך אומר: אני שלם בפנייה שלי - "אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת־עֵינַי". לא רק את ליבי אני נושא אליך ועיניי לבשר ודם, אלא גם את עיניי אני נושא אליך.
וזה מה שאמרו חז"ל: המתפלל צריך שייתן עיניו למטה וליבו למעלה. הדרישה הסטנדרטית מן האדם היא שיעשה גם השתדלות. אל יאמר אדם "אני סומך רק על השם" - מי אמר שאתה בדרגה הזאת? מי אמר שאתה ראוי לקבל ישועה בדרגה כזאת? לשם כך צריך להיות בעל ביטחון. לכן האדם הרגיל - עיניו למטה, דהיינו עושה השתדלות, אבל ליבו למעלה, אל השם. ואילו דוד המלך, שביטחונו בהשם היה רב, אומר: אצלי גם העיניים למעלה. לא עיניי למטה וליבי למעלה, אלא הלב והעיניים כאחד - הכל רק ממך, ריבונו של עולם.
"אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת־עֵינַי" - אני מקווה שאתה תבחר את האמצעים הנכונים לישועה. לפעמים אדם מבקש ישועה מאת השם, אבל גם "עוזר" לו: ריבונו של עולם, יש אפשרות מכאן, ויש אפשרות גם משם. מה אתה דואג להקדוש ברוך הוא? השאר לו, הוא יודע איזו דרך לבחור. אל תיתן לו רעיונות ואל תיתן לו עצות. וגם מבקש דוד שלא יהיו אלה אמצעים גשמיים - שפלוני ייתן לי ומאלמוני אקבל - אלא אמצעים רוחניים, וזהו "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם": שיבוא הדבר מן שמיא, ולא אצטרך לקבלו דרך בשר ודם או דרך פעולה גשמית.
דיברנו על כך בעבר בלימוד "מכתב מאליהו": עניין ההשתדלות הוא דבר אינדיבידואלי מאוד, ותלוי באדם עצמו. ככל שהאדם בעל ביטחון גדול יותר, כך הוא יכול להפחית בהשתדלותו; וככל שביטחונו פחות, כך יצטרך להרבות בהשתדלות. לכן על האדם לאמץ את ליבו בהשם, ואז לאט לאט יוכל גם להפחית בהשתדלות. שאם יטעה בהגדרות, עוד יאבד את ביטחונו בהשם ויאמר "בטחתי בהשם ולא קיבלתי" - בעוד שבאמת לא היה בדרגה המתאימה, אלא דימה בנפשו שהוא אוחז בדרגות.
אמרנו פעם: היום, כשאדם מצליח, הוא אומר "עשינו את זה בעזרת השם", "הייתה לנו סייעתא דשמיא" - כלומר אנחנו עשינו, והשם עזר ונתן דחיפה. אבל אם הייתה נפילה, מיד הוא אומר: "תאמין לי, הכל משמים" - אני לא שותף בכלום, זה רק הקדוש ברוך הוא. "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ": אדם עושה דברים באיוולתו, ואחר כך אומר שהכל מאת השם. אל תעשה שטויות, ואל תפיל את זה על הריבונו של עולם. אדם ממהר ויוצא לעקיפה במצב מסוכן, ואחר כך עושה תאונת דרכים - ואומר "הכל משמים". מה משמים? אל תעשה שטויות ולא יהיו תאונות. אדם פוגע בחברו, ומכך נגרמים נזקים וסכסוכים - "הכל משמים". אל תעשה שטויות ולא יקרו נזקים. והרמב"ם כותב שרוב ככל הצרות הבאות על האדם בימי חלדו הן בגלל שטויות שהוא עושה; הייסורים הבאים על האדם - ברובם הוא עצמו היצרן שלהם. ואנחנו את הכל מדביקים להשם יתברך.
הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל־יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל־יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחׇנֵּנוּ׃
האבן עזרא מתאר את העבד שאין לו כוח להימלט מיד אלה הבאים להורגו - מה הברירה שלו? לפנות אל האדון שיושיע אותו. וכשם שהשפחה נושאת עיניה אל גבירתה, כך גם אנו: אין לנו מי שיושיע אותנו אלא הקדוש ברוך הוא. וכשם שאין לעבדים מחיה ופרנסה אלא מן האדון, ואליו תלויות עיניהם - כך גם אנחנו.
הרד"ק מביא פירוש בשם אדוני אבי - וכבר אמרתי לכם תמיד, שכאשר הרד"ק מביא פירוש בשם אביו, עשו אוזניכם כאפרכסת. הוא שואל: למה נאמר "אֶל־יַד אֲדוֹנֵיהֶם" ו"אֶל־יַד גְּבִרְתָּהּ"? הרי העבד נושא עיניו אל אדונו, לא אל ידו של אדונו; והשפחה נושאת עיניה אל גבירתה, לא אל יד גבירתה. אלא שכאן מדובר כשהאדון מכה את העבד, יד אדונו עליו - ואף על פי כן עיני העבד עדיין אל האדון, שהרי אין מי שיצילנו מיד אדונו אלא האדון עצמו. גם כשהוא מקבל סטירה, הוא מתחנן אל האדון שירפה ידו ממנו, והשפחה מתחננת אל הגבירה שתרפה ידה ממנה.
וכך גם אנחנו: מי הכה אותנו? הסטירה הזו שאנחנו בגלות - ממי היא? ממנו יתברך. הוא אדוננו ואנחנו עבדיו, ואין לנו למי לשאת עין אלא אליו שנתן אותנו בגלות, שירחם עלינו ויוציאנו ממנה. אף שהיד היא שפגעה בנו, אין לנו ברירה אלא לבקש מאדוננו שירפה ידו ממנו.
המלבי"ם מסביר שכאן נותן לנו הכתוב שני משלים לתאר את המציאות בקשר שלנו עם הריבונו של עולם. העבדים נושאים עיניהם אל יד אדוניהם, והיד פועלת בשני מישורים: מצד אחד היד מספקת מזון - האדון נותן לעבד את מזונו בידו; ומצד שני היד גם מכה. והרי התורה מזהירה את האדון שאם הכה את עבדו ופגע באחד מעשרים וארבעה ראשי איברים - העבד יוצא לחופשי; היה זה דבר מקובל שהעבדים היו מרדנים והיה צריך להכותם. נמצא שיד האדון באה בשני פנים: נתינה - לתת מזון לעבדו; והכאה - להכותו כשצריך ליישרו על הדרך הנכונה.
כך "עֵינֵינוּ אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ": בין כאשר הקדוש ברוך הוא מרחם וידו פתוחה להשפיע עלינו טובה, ובין כאשר הוא מייסר ודן ומוכיח ואנו סובלים מנחת ידו ומנחת זרועו - עינינו אליו.
ולא זו בלבד שאנחנו כעיני עבדים אל יד אדוניהם, שהאדון הוא המשפיע הראשון והמקור לכל, אלא גם "כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל־יַד גְּבִרְתָּהּ". ושימו לב: הגבירה אינה המשפיעה הראשונה - הגבירה מקבלת מן האדון והיא משפיעה לשפחה. עיני השפחה פונות אל הגבירה, שעיניה שלה פונות אל האדון. זה מה שבא הכתוב לומר: גם כאשר אנחנו מקבלים ונדמה לנו שקיבלנו מיד גורם שני ולא ממנו יתברך, עדיין אנו יודעים שהגורם הראשון הנותן הכל הוא האדון, והכל ממנו.
אף שהגבירה נראית לכאורה כמשפיעה, ואף כמכה - אומרים לנו: לא. לא הגבירה משפיעה ולא הגבירה מכה, אלא הכל הוא הרצון הראשון, הכל מן האדון ברוך הוא שהוא המשפיע על הכל. מה שאתה מקבל מיד הגבירה אינו ממנה, בין לטוב בין לרע. אם נדמה שפתאום קיבלנו שפע טוב מן האומות - אין זה מהאומות אלא מהקדוש ברוך הוא; ואם קיבלנו מכה מן האומות - אין זה מהן אלא מהקדוש ברוך הוא, "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי". האומות הן רק בבחינת גבירה, שמורידה לכאן את השפע או את העונש, אבל המקור הוא ממנו יתברך. וכיוון שאתה ריבונו של עולם המקור לכל, אתה ממציא לנו גם את הטוב וגם את הדינים כשצריך ליישר אותנו כשאנו סוטים מן הדרך - לכן אנו מצפים "עַד שֶׁיְּחׇנֵּנוּ", עד שתיתן לנו חנינה כראוי ותרחם עלינו, שהשם יחוס ויחמול עלינו, כי אין לנו למי לפנות אלא אליו.
חׇנֵּנוּ יְהֹוָה חׇנֵּנוּ כִּי־רַב שָׂבַעְנוּ בוּז׃
"חׇנֵּנוּ ה' חׇנֵּנוּ" - אומר הרד"ק: הכפל בא לחזק את הבקשה, וזו דרכו של הרד"ק, שכל כפילות באה לחזק את העניין. "כִּי־רַב שָׂבַעְנוּ בוּז" - זמן רב וארוך אנחנו שבעים בוז בגלות, ומבזים אותנו.
המלבי"ם מוסיף: אף שאין לנו זכויות, אנחנו מבקשים שתחון אותנו. הרי קודם אמרנו "עַד שֶׁיְּחׇנֵּנוּ", וחנינה כזו צריכה זכויות; לכן אנו מוסיפים ואומרים - ריבונו של עולם, חננו מצד ש"רַב שָׂבַעְנוּ בוּז". כיוון ששבענו בוז, ראוי שתחוננו, אף שמצד עצמנו איננו ראויים; אבל מצד מה שביזו אותנו - זה הופך אותנו עכשיו לראויים. הנה אנחנו סובלים, הנה מבזים אותנו.
רַבַּת שָׂבְעָה־לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים׃
רש"י מפרש: "הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים" - לעג הגויים השאננים שבענו. הגויים כביכול שאננים ושרויים במנוחה, והם לועגים לנו. "הַבּוּז" - הבוז שבזו את "גְּאֵי יוֹנִים", ומפרש רש"י שהכוונה גיא היונים, היינו ירושלים. ויתכן מאוד ש"גיא היונים" הוא במובן "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ", שבית המקדש נחשב כקן, ועם ישראל נמשל ליונה. ואכן מצינו פעמים רבות את משל היונים - "כְּיוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" - שעם ישראל בבחינת יונה הבאה לירושלים.
הרד"ק מבאר: "רַבַּת שָׂבְעָה־לָּהּ נַפְשֵׁנוּ" - נפשנו שבעה את הלעג של השאננים. ומעיר הרד"ק: חסר הנסמך. שהרי בלשון הקודש אין באות שתי ה"א הידיעה רודפות זו אחר זו; ואם זה מופיע, זה תמיד יוצא דופן. אם ברצוני לומר "לעג של השאננים", אומר אני "לעג השאננים", ולא "הלעג השאננים". דוגמה נוספת שמביא הרד"ק: "הארון הברית" - גם זה כתוב, אבל זו הופעה נדירה; בדרך כלל אומרים "ארון הברית". ובכל מקום כזה אומר הרד"ק "חסר הנסמך", כלומר חסרה כאן עוד פעם המילה הנסמכת: "הארון, ארון הברית". וכך כאן: "הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים" - שבעה נפשנו את הלעג, לעג השאננים; כאילו חסרה כאן שוב המילה "לעג". כך צריך לקרוא את הפסוק.
והסבר אחר מביא הרד"ק: הה"א של "השאננים" באה במקום למ"ד, והכוונה - שבענו את הלעג שאנחנו לשאננים; כלומר שנהיינו ללעג להם, לשאננים הללו הלועגים עלינו. וכן "הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים" - שבענו את הבוז שאנחנו לגאי יונים, שהם מבזים אותנו. והשאננים הם הגויים, שהם שוקטים ושאננים, בעוד אנחנו גולים וסחופים ודוויים בגלותנו, כמו שנאמר "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו".
ומהו "גְּאֵי יוֹנִים"? "גאי" כמו "גאים", והנו"ן נוספת כמו "עליונים". בכתיב זה מופיע כמילה אחת, ובקרי כשתי מילים - "לגאי יונים". ו"יונים" הוא כמו "הָעִיר הַיּוֹנָה", "חֶרֶב הַיּוֹנָה" - מה עניין חרב ליונה? אלא ש"יונה" כאן לשון הונאה, חרבו של הגוי אשר יונה אותנו, מלשון "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", שהם מונים ומצערים אותנו. וכן "וְלֹא יוֹנוּ עוֹד נְשִׂיאַי אֶת עַמִּי". אם כן "גאי יונים" - הגאים אשר מאנים ומצערים אותנו.
המלבי"ם מסביר: "רַבַּת שָׂבְעָה־לָּהּ נַפְשֵׁנוּ" - זה דבר הפולח ובוקע בעומק הנפש. ויש כאן דבר גרוע וגדול עוד יותר: "הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים" שהוא "הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים". הגאיונים, הגאוותנים שביניהם, לועגים על השאננים ואומרים להם: מה אתם מתעסקים איתם בכלל? הגוי לועג לגוי - מה אתה טורח לכתוב עליו, לדבר עליו, ללעוג לו? הוא כל כך שפל שאינך אמור להתעסק איתו כלל. נמצא שהלעג של השאננים מהווה בוז לגאי יונים: הגאוותנים מבזים את השאננים הלועגים לנו - מה אתם בכלל לועגים לעם ישראל? הם אינם ראויים ליחס כלל, אינם ראויים שישימו לב אליהם.
והוא כמו שיבזו איש נכבד שלועג על מישהו שהוא בתכלית השפלות. אם אדם נכבד בא וילעג למישהו ויחקה אותו - למי יהיה כאן ביזיון? לא לשפל, אלא לנכבד: אתה צריך להתבייש בעצמך, איך ירדת לרמה כזאת. ואם יטען "הרי הוא צעק עליי, הוא אמר לי כך וכך" - ממתי ראש ממשלה מתייחס לרעשי רקע? מי מתרגש מזה? ראש ממשלה שכל מי שצועק עליו הוא מחזיר לו "אתה טיפש, מה אתה מבין" - כל אמירה כזו מורידה מכבודו. עליו לנהוג כאילו לא שמע, כאילו לא מדברים אליו; ומי שמגיב - הוא עצמו המתבזה. וזה מה שאומרים להם הגאי יונים לשאננים: בוז לכם שאתם טורחים ללעוג לעם ישראל.
ובביאור המילות מסביר המלבי"ם את ההבדל בין לעג לבוז: הלעג גדול מן הבוז, והבוז יכול להיות גם בלב. לכן אומר הכתוב שהלעג של השאננים הוא עצמו הבוז לגאים - על לעג זה הגאים מבזים אותם.