פרק קכ"א הוא מן המזמורים הקצרים והחזקים שבספר תהילים. המלבי"ם מבאר שהמזמור כולו נוסד על השגחת השם הפרטית החופפת על הצדיקים: אדם מביט סביבו ומחפש מהיכן תבוא לו הישועה, ומגלה שהכל בא מאיתו יתברך, ושההשגחה הזו אינה מסירה עין ממנו אף לרגע. נעבור על הפסוקים לפי סדרם.
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי׃
כבר המפרשים עומדים על כך שזהו שיר המעלות היחיד הפותח בלמ"ד: כל השאר "שיר המעלות", וכאן "שיר למעלות". רש"י מבאר בדרך הפשט שכאשר היו הלויים מתחילים לעלות במעלות היו אומרים שיר זה. "מעלות" הכוונה מדרגות - אלו המדרגות המעוגלות שלפני שער ניקנור, שהיו מובילות מעזרת נשים לעזרת ישראל ולעזרת הכהנים. מיד נוצרת קושיה: אם זה השיר שנאמר בתחילת העלייה, מדוע אינו המזמור הראשון שבשירי המעלות? על כך אומר רש"י: אין מוקדם ומאוחר. כלומר, המזמורים לא נכתבו בהכרח לפי הסדר שבו נאמרו במקור.
הרד"ק אומר שהלמ"ד כאן באה במקום ה' הידיעה, ופירושו כמו "שיר המעלות". והוא מביא דוגמאות: "השליש אשר למלך נשען על ידו" - שהכוונה שהמלך נשען על ידו; "עד לשמים הגיע" - שהכוונה עד השמים הגיע. אף כאן, "שיר למעלות" כאילו כתוב "שיר המעלות".
עוד מביא הרד"ק שיש בו דרש: "שיר למעלות" - שיר למאה מעלות, והוא כעניין הדרש שהבאנו למעלה. הסברנו שם שדוד המלך היה צריך להעלות את מי התהום אלף וחמש מאות גרמידא, וכל שיר ושיר שאמר העלה אותם מאה מעלות - חמישה עשר שירים כפול מאה, הרי אלף וחמש מאות. לפי זה "למעלות" היינו למאה עליות.
רש"י מוסיף רמז נוסף: "שיר למעלות" - למעלות העולות לצדיקים לעתיד לבוא, מתחת עץ החיים עד כיסא הכבוד. וכך שנינו בברייתא בספרי: "שיר המעלות" אין כתוב כאן אלא "שיר למעלות" - למי שעתיד לעשות מעלות לצדיקים לעתיד לבוא. כלומר הצדיקים יהיו בבחינת הולכים ועולים במדרגות הרוחניות שם למעלה.
וזה מה שייסד רבי אליעזר הקליר. אגב, יש מחלוקת גדולה מי היה אותו רבי אליעזר הקליר: יש הרוצים לומר שהוא בנו של רבי שמעון בר יוחאי, וזו דעה פחות מסתברת, ויש אומרים שהוא אחד מקדמוני אשכנז. בכל אופן הקליר היה פייטן, וכתב בפיוטו: "ומתחתיה שלושים מעלות זו למעלה מזו, עד כיסא הכבוד טסות ועולות, בשיח נעימות שיר המעלות". רואים שהוא מחבר את עניין שיר המעלות לעליות הרוחניות שעד כיסא הכבוד.
הרד"ק מבאר "אשא עיני אל ההרים" - כמו המצפה לעזר מרחוק. אדם הממתין שתבוא לו עזרה, שיגיע איזה סיוע, נושא עיניו אל ההרים ומביט למרחוק: האם משם תגיע העזרה? האם משם יבואו המסייעים? "אל ההרים" הוא כמו "על ההרים", כדוגמת "אל ההרים לא אכל", ו"ויך את הפלשתי אל מצחו" שהכוונה על מצחו. אני נושא עיניי על ההרים לראות האם משם יבוא עזרי.
עֶזְרִי מֵעִם יְהֹוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃
המלבי"ם מתאר את התהליך: הצדיק נמצא בצרה, ופתאום מגיעה לו הישועה מהררי עד. הוא נושא עיניו אל ההרים, שמשם נראה שבאה לו הישועה, ומנסה לברר מאין בדיוק בא העזר. ואז הוא מגלה שאין זה מההרים כלל, אלא "עזרי מעם השם עושה שמים וארץ" - הסיוע בא מאיתו יתברך.
"עושה שמים וארץ": הקדוש ברוך הוא עושה את הטבע ועושה גם את מה שלמעלה מן הטבע. בחינת הארץ היא הבחינה הטבעית, ובחינת השמים היא תמיד הבחינה העל־טבעית. אומר המלבי"ם, שגם ההנהגה הטבעית המנהיגה אותנו כאן - הכל על פי השמים. אל תחשוב שמה שמתנהג כאן בארץ על פי טבע בא מעצמו; השם מנהל ומנהיג את הכל מן השמים, והשפע יורד לכאן בהנהגה ארצית, מה שהמלבי"ם קורא לו "המערכת" - מה שבא על ידי מערכת הכוכבים והמזלות. גם היא משתלשלת ויורדת מן הרבדים העליונים, ולכן נקראים "מזלות", מלשון נוזל ויורד ומשפיע כאן אל העולם התחתון. זה מה שבא לומר: אני נושא עיניי אל ההרים ורואה כביכול עזר ארצי, ומיד אני משיב לעצמי - לא ולא, העזר שלי אינו מן הארציות אלא מאת השם שהוא עושה שמים וארץ.
בספר תהילות מהרי"ץ מסביר על פי דברי שערי חיים ביאור נפלא בפסוק "לולי השם עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, אם אמרתי מטה רגלי חסדך השם יסעדני". אדם הבוטח בעוצמתו, בכוחו ובגבורתו, אומר בלבו: גם לולי השם - גם בלעדי הקדוש ברוך הוא הייתי מסתדר לבד. כמו אותו אדם שחיפש חניה בתל אביב, סיבוב ועוד סיבוב, ואמר: ריבונו של עולם, חמישים שקלים לצדקה אם אני מוצא חניה. "עוד טרם יקראו ואני אענה" - בדיוק רואה רכב יוצא. מיד אמר: ריבונו של עולם, אין צורך, הסתדרתי. זהו "לולי השם עזרתה לי" - גם בלי הקדוש ברוך הוא אני מסתדר לבד. ואם כך אתה חושב, "כמעט שכנה דומה נפשי" - ברגע אחד תמצא את עצמך שוכן דומה. אבל אם אדם מכיר בחולשתו - "אם אמרתי מטה רגלי", אין לי עוצמה, רגליי מתמוטטות, רק לה' הישועה - אז "חסדך השם יסעדני", הקדוש ברוך הוא שולח חסדו וסועד ומסייע בידי.
על פי היסוד הזה מבאר התהילות מהרי"ץ גם אצלנו. דוד המלך אומר: אשא עיני אל ההרים - מתי? כשאני במצוקה, כשאני בצרה, אני נושא עיניי לקדוש ברוך הוא. אני מכיר במך ערכי, מכיר בחסרונותיי, ויודע ש"מאין יבוא עזרי" - אין לי זכות, ומצד עצמי איני יכול לעזור לעצמי. ומיד מה אני רואה? "עזרי מעם השם עושה שמים וארץ". כשאתה מכיר בחולשתך, הקדוש ברוך הוא מסייע בידך.
אחד פנה פעם לאדמו"ר ואמר לו: מגיל צעיר אמרו עליי שאני גאון, מוצלח בכל עניין, פלא פלאים - אבל שקל אין לי, פרנסה אין לי. אמר לו הרב: כבר אמר שלמה "לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר". אמר לו: נכון, גם את זה אני יודע, אבל באתי לשאול למה? למה לא לחכמים לחם? מדוע ייענש על היותו חכם ונבון? אמר לו האדמו"ר: משמיים אומרים לו - אתה כזה חכם? אתה כזה נבון? תסתדר לבד. אדם הולך בתחושה שהוא חכם, הוא יודע איפה להשקיע, מתי להיכנס ומתי לצאת; אומרים לו: אתה יודע? תסתדר לבד. ואז "לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר". אבל כאשר אדם תולה עיניו בקדוש ברוך הוא ואומר: איני יודע כלום, ריבונו של עולם, אתה תעזור לי - "חסדך השם יסעדני", והקדוש ברוך הוא באמת מסייע בידו. כשאני אומר "מאין יבוא עזרי", מיד "עזרי מעם השם". אבל כשאני אומר אני, אני, ידיי, רגליי, אני אעשה - אוי ואבוי.
כמו שמביא בעל חובות הלבבות, ולמדנו זאת כאן, על אותו סופר שנשאל מה שלומך ואיך המצב, והשיב: ברוך השם הפרנסה בשפע, כל עוד יד ימין עובדת יש פרנסה מבלי דאגה. באותו יום עצמו נגדעה ידו. וצריך להבין: על מי אתה סומך? על זרועי, על כוחי ועוצם ידי? יד ימין מפרנסת אותך ושכחת את הקדוש ברוך הוא? יקחו ממך את יד ימין, כדי שתכיר שגם בלעדיה אתה עדיין חי - ולמה? כי הקדוש ברוך הוא רוצה שתחיה, כי הוא המפרנס.
ומאידך צריך גם להכיר טובה על מה שיש. היה אחד שהחפץ חיים שאל אותו מה שלומך, והשיב: יכול להיות יותר טוב. אמר לו החפץ חיים: מי אמר לך? יכול להיות גם יותר גרוע. מדוע לא תודה על מה שיש עכשיו? אתה אומר יכול היה להיות יותר טוב - מי אמר? זה הכי טוב.
עוד ביאור, בדרך צחות, מביא באוצרות האגדה. לפעמים אדם מאמין שפלוני יעזור לו ומאלמוני תצמח הישועה, ושאם רק ידבר עם זה - כבר יפתחו לו כל השערים. על זה נאמר "אל תבטחו בנדיבים". אתה סומך שהנדיב ייתן לך ויסייע בידך, ולמעשה הישועה באה דווקא מאלה שאין להם, ומהם נעשים שליחים לעזור ולסייע. וזה מה שנאמר כאן: "אשא עיני אל ההרים" - כשאני נושא עיניי לאנשים שהם כהרים, חזקים ובעלי ממון, אני אומר: משם איני רואה ישועה. "מאין יבוא עזרי" - מאותם שהם "אין", משם יבוא עזרי. אני אולי נושא עיניי אל ההרים, אבל לא מההרים הישועה אלא מן האין, מאלה ששמים עצמם לאין, שאינם נחשבים גדולים וחשובים - דווקא מהם בא הסיוע.
עוד הסבר מביא בספר תהילות שמואל בשם הבית ישראל. חז"ל אומרים: אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת. והיכן הדבר רמוז? "מאין יבוא עזרי" - "מאין" בגימטריה מאה ואחת: מ' נ' י' הם מאה, ועוד א' - מאה ואחת. אם אשנה פרקי מאה ואחת פעמים, אז "יבוא עזרי", ובעזרת השם אזכור תלמודי; לאחר מאה ואחת פעמים כבר אינו שוכח.
ספר יוסף תהילות אומר כאן רמז נפלא. "עזר" היינו האישה, כמו שנאמר "אעשה לו עזר כנגדו". והאדם שואל: מאין יבוא עזרי? מהיכן נמצא את הזיווג, מהיכן יימצא השידוך? אומרים חז"ל שהדרך למצוא זיווג היא "נחית דרגא וסב איתתא" - תרד דרגה אחת וקח אישה. כלומר אל תלך בשאיפות ובדמיונות לחפש מישהי ברמה גבוהה, שכן אחר כך היא תנמיך אותך ותקטין אותך; אדרבה, שתהיה אתה הגדול יותר.
אגב, זה מזכיר את דברי הבן איש חי. יש הלכה תמוהה: אסור לאדם לשאת את דודתו, שזו מן העריות, ומאידך מותר לבת להתחתן עם דודה. מה ההבדל? אם יש פגם בין אחיין לדודה, מדוע אין פגם בין אחיינית לדוד? אומר הבן איש חי: הדבר מובן בהחלט. בדרך כלל ההיררכיה הנכונה בבית היא שהאיש בעל המעלה והאישה משתדלת לעשות רצונו, שאין שני מלכים בכתר אחד - כך היה פעם על כל פנים. כאשר האחיינית מתחתנת עם הדוד אין כאן פגם בהיררכיה: הדוד הוא החשוב והיא האחיינית, והכל בסדר. אבל כשאדם נושא את דודתו, היא כבר מתגדלת עליו - "אני הדודה שלך" - וזה מתכון למריבות: הוא מרגיש בעל הבית, והיא מרגישה שהיא הדודה והוא בסך הכל האחיין. אין אנו באים לומר שזו סיבתה של התורה, אלא לקרב את הדברים אל הדעת.
ונחזור לענייננו: "עזר" זו האישה, ו"נחית דרגא וסב איתתא". וזה מה שאומר הפסוק: "מאין" - על ידי שתרד דרגה ותשים עצמך לאין, על ידי זה "יבוא עזרי", תוכל לשאת אישה ולחיות עמה חיים טובים. אבל אם תחפש מישהי ברמה גבוהה מדי, לא יבוא עזרי אלא עוד יהיו לו מלחמות עמה.
חשבתי על אותו משקל, ואסביר בפשטות. כתוב שבקריעת ים סוף נקרע הים כאשר "הגיעו מים עד נפש". מה זה מים עד נפש? הגיעו המים עד הפה - עדיין לא נקרע הים; הגיעו המים עד האף - זהו, אי אפשר לנשום יותר, ואז נקרע הים. וזיווגו של אדם ממשילים אותו לקריעת ים סוף: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". אז אומרים לך: אדוני, יודע אתה למה הים עדיין לא נקרע? כי האף גבוה מדי. בחור עם אף גבוה מדי - הים עדיין לא נקרע. תוריד קצת את האף, תהיה צנוע יותר בדרישותיך, והים ייקרע; אבל אם אתה הולך על גבוה מדי, הים אינו נקרע עד שיגיעו מים עד נפש.
היה פעם בישיבה בחור שניגש להצעות ועוד הצעות ושום דבר לא נסגר, והתברר שבגאוותו שחקים ועדיין לא נבראה המתאימה לו. בא אליו המשגיח לשוחח עמו שיחת מוסר, וכך אכן היה. הבחור שב לפגישות, ואותה אחת שהציעו לו בעבר הציעו לו שוב, ושוב דחה אותה. שאל אותו המשגיח: נו, מה עכשיו? אמר לו: מה קרה לכם? את זאת לא הייתי לוקח גם כשהייתי גאוותן, כל שכן היום שאני כבר ענוותן - על מה יש לדבר בכלל?
נבין אם כן שכאשר אדם הוא בעל רמות רוחא, קשה לו למצוא זיווג: כל אחת הוא פוסל, זו לא מתאימה וזו לא שייכת וזו לא בפרשה. וזה מה שהפסוק אומר לך: אתה רוצה לדעת מאין יבוא עזרי, מהיכן יגיע הזיווג? "מאין" - אל תנהג בדרך גאווה, אל תלך ברמות רוחא ותפסול על ימין ועל שמאל. אם תחוש עצמך כאין, אז יבוא עזרי, יבוא העזר כנגדו, ומן השמים יזמנו לך את בת זוגך. ואין הכוונה חלילה שכל מי שאינו מוצא את זיווגו הדבר בשל גאוותו, אלא שיש כאלה שאצלם שם נמצאת הבעיה, ועל כך צריך לעבוד.
אַל־יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל־יָנוּם שֹׁמְרֶךָ׃
הרד"ק מבאר שזה תיאור מצבם של בני הגלות, וכל אחד אומר לחברו בדרך נחמה: טוב שאתה שמת את ביטחונך בהשם יתברך, והשם יהיה בעזרך. ואפילו שהקדוש ברוך הוא מאריך את הגלות ואין אנו רואים את הקץ - "אל יתן למוט רגלך", הקדוש ברוך הוא לא ייתן לרגליך להתמוטט. כלומר, אף שעם ישראל הגיע למצבים קשים מאוד, על מצב שבו עם ישראל נכחד יש הבטחה שדבר כזה לא יקרה; השם לא ייתן לרגליך להתמוטט באופן מוחלט.
והסיבה: "אל ינום שומרך". כאשר אנו בגלות נראה כביכול שהקדוש ברוך הוא נם, כלומר אינו פועל פעולה להושיענו - ודאי שאין שינה שייכת אצל הקדוש ברוך הוא, והדבר נאמר בדרך משל. על זה בא הפסוק ואומר: אל תטעה, השם אינו נם. וכן במזמור אחר "עורה למה תישן השם", שגם הוא בדרך משל, שכאשר הקדוש ברוך הוא נמנע מלהושיענו נדמה הדבר כאילו נם. ולמעשה צריך לדעת שעל פי המקובלים כן מדברים על תנומה, וזהו מושג גבוה הנקרא "דורמיטא" - בחינה שמדברת על הזעיר אנפין שנמצא בבחינת דורמיטא, וכך היה בתקופת מרדכי ואסתר, עד שהייתה ההתעוררות ובאה הישועה.
המלבי"ם מבאר שכאן שומע המשורר כעין קול שאומר אליו: מה אתה מחפש בהרים? מאין יבוא עזרי? כאילו התחדש עכשיו דבר חדש. אומרים לו: מה פתאום? הרי הקדוש ברוך הוא לא הסיר את ההשגחה לרגע, לא התחדש כאן דבר, ההשגחה תמידית וללא הפסקה. ובזה שתי בחינות. האחת - השגחה הדבוקה בך תמיד: "אל יתן למוט רגלך", הוא מחזיק בך כל הזמן שלא תתמוטט. והשנייה - השגחה חיצונית לך, השומרת אותך מפני הפגעים החיצוניים, וזהו "אל ינום שומרך".
ומוסיף המלבי"ם: דע לך שהשומר הזה, השומר אותך מן הפגעים החיצוניים, נעלה יותר משאר השומרים. שכן כל שומר שהוא חיצוני לך, יכול להיות שיתנמנם, יכול להיות שיירדם; אבל השומר הזה, אף שהוא שומר כביכול מבחוץ, אינו נמצא לעולם במצב של תנומה. התבונן: אין זה כשאר שומר שתוכל לומר עליו אולי לא שם לב, אולי נרדם קמעא, אולי לא ראה - אצל הקדוש ברוך הוא אין מציאות כזו.
בספר זה השער מביא רמז נפלא: "אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך" - רצף המילים יוצר ראשי תיבות ישראל, אמנם לא כסדר, אך ראשי תיבות ישראל. והדבר בא לרמז שהמציאות הזו של "אל ינום שומרך" ו"אל יתן למוט רגלך" היא השגחה פרטית שיש רק לנו. לאומות העולם אין השגחה פרטית אלא השגחה כללית, מה שמגדירים הקדמונים "השגחה מינית": הקדוש ברוך הוא משגיח על מין מסוים שלא יכחד, אבל אין השגחה פרטית על אישיהם. לעומת זאת בישראל יש השגחה פרטית על כל אחד ואחד - "אל יתן למוט רגלך, אל ינום שומרך" - שהקדוש ברוך הוא שומר ומשגיח עלינו שלא יקרה לנו שום נזק.
המזמור פותח באדם הנושא עיניו אל ההרים ומחפש מהיכן תבוא עזרתו, ומסתיים בגילוי ש"עזרי מעם השם עושה שמים וארץ" - גם ההנהגה הטבעית כולה משתלשלת מן השמים. הדרך אל אותה עזרה עוברת דווקא בהכרה בחולשה: מי שאומר "מאין יבוא עזרי", שאין בי כלום מצד עצמי, זוכה לסיוע; ומי שסומך על כוחי ועוצם ידי, אומרים לו מן השמים "תסתדר לבד". ו"מאין" גם מלמד שהישועה באה מן הנחשבים כאין, ושהזוכה לשים עצמו כאין זוכה לעזר כנגדו. ולבסוף מלמד המזמור על ההשגחה הכפולה - הפנימית המחזיקה שלא נמוט, והחיצונית השומרת מכל פגע - השגחה פרטית שאינה נמה ואינה ישנה, ושהיא נחלתם של ישראל בלבד.