פרק ק"כ הוא הראשון ב"שירי המעלות", והוא עוסק בעיקרו בנזקי הלשון ובצרת הגלות. בחלק זה של השיעור אנו עומדים על ההמשל שממשיל דוד את הלשון לחיצי גיבור ולגחלי רתמים, על קינת כנסת ישראל בגלות הארוכה, ועל חתימת הפרק: "אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה".
חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים׃
הלשון היא כמו חץ: אדם יורה כאן, והפגיעה נעשית במקום רחוק. "עם גחלי רתמים" - חז"ל אומרים שגחלי רתמים הם גחלים מיוחדים במינם, שאף שמבחוץ הם נראים ככבויים, מבפנים הם ממשיכים לבעור. הגמרא מביאה שהיו גחלים שבערו שנה שלמה. הדבר מלמד עד כמה נזקה של הלשון הוא נזק מתמשך: נדמה שהעניין כבר נשכח, שכבר לא מדברים עליו, ופתאום אתה רואה כיצד הדבר מתפרץ, ואיזה נזקים נגרמו שנים לאחר מכן בעקבות המצאה שמישהו המציא על חברו, בעקבות דיבה שמישהו הוציא. זהו "גחלי רתמים": מבחוץ נראה קר, ובפנים עדיין רותח.
רש"י מביא הסבר נוסף בקישור לפסוק הקודם: "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה" - מה סופו של הקדוש ברוך הוא לגזור עליך? "חיצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים", חיצים מלמעלה וגיהנום מלמטה. כלומר, "מה יתן לך" בא במובן של עונש: מה הקדוש ברוך הוא ייתן לך על לשון הרמייה שלך - חיצים מלמעלה וגיהנום מלמטה.
הרד"ק ממשיל את הדיבורים הרעים לחיצים של גיבור, חיצים שנונים ומחודדים היוצאים מיד גיבור, וגם לגחלי רתמים החמים ביותר הבוערים מתוכם. וכך הוא מסביר: דברי לשון רמייה - האדם מראה בפני חברו שאין ליבו רע עליו, כדי שלא יישמר ממנו. הוא מגיע אליו, מדבר עימו בשפה נעימה, ובינתיים קולט מה הוא עושה ומה הוא אומר, ואחר כך הולך ומדבר עליו רעות. זה בדיוק כמו גחלי רתמים: הגחלים אינם מראים כלפי חוץ את רתיחתם ואת חומם, וכך גם אתה מראה כלפי חוץ ידידות, ולמעשה מבפנים אתה שורף. ומדוע "עם גחלי רתמים"? כי שניהם בו, אומר הרד"ק - החיצים והגחלים כלולים בו שניהם.
המלבי"ם מבאר: "חיצי גיבור שנונים" - אתה כמו חיצי הגיבור המשוננים הממיתים מרחוק, ו"גחלי רתמים" - שאין אנשים נשמרים מהם, מפני שהם בוערים בפנימיותם. "חיצי גיבור" הוא כנגד שפת שקר: אדם אומר לשון הרע כאן, וזה הורג שם. בעידן הטלפונים אין צורך להסביר זאת: אדם יושב כאן, אמר מילה אחת, ושם בחוץ לארץ נגרמים נזקים. "פלוני הגיע אליכם?" "אל תשאל, אילו בעיות היו לו כאן, הוא נאלץ לברוח". זהו, הרג אותו. אותו אדם רצה להתחיל חיים חדשים, במקום שבו אף אחד אינו מדבר עליו, רצה להיות אדם הגון - ובמילה אחת הרגו אותו עד אוסטרליה.
והיום כלל אין צורך בדוגמאות, שכן עם כל הרשתות החברתיות, שכה רבים לצערנו נופלים בהן, יכול אדם במילה אחת לעשות שיימינג, ביוש ובזיונות לחברו, ותוך דקות זה נעשה ויראלי - ממש כמו וירוס שמתפשט. אדם אמר בדיחה, אדם צילם מישהו בסיטואציה לא נעימה והפיץ אותה, ולפעמים אותו נפגע הולך ומאבד עצמו לדעת. היו סיפורים כאלה בלי סוף, בפרט אצל צעירים הנמצאים בבתי ספר כלליים, שם מצויות הרשתות והשם ירחם, ולא אחת ולא שתיים שלחו יד בנפשם, כי לא יכלו לעמוד בבזיונות ובבושות שעשו להם. ראה אפוא כמה הדבר הזה הורג למרחוק.
לעומת זאת "לשון רמייה" מרמה בקרוב ושורף את חברו בהבל פיו, ולכן היא דומה יותר לגחלי רתמים, שהם פעולה של קרוב, ואילו לשון הרע פועלת מרחוק.
בספר מדרש הגדול מובא ביאור מעניין: מדוע נמשלה הלשון דווקא לחיצים? מפני שכל כלי זין, כשאתה מרים אותו אתה יכול גם להורידו. שלפת חרב מתערה - אתה יכול להחזירה לנדן ולא קרה דבר. אבל ברגע שירית חץ, נגמר - לך תחזיר אותו, הוא כבר יצא. וזו מציאותו של אדם לאחר שדיבר לשון הרע: אמר דבר מה, ועכשיו לך ותאמר לכל האנשים שמה שאמרת אינו נכון. הרי אנו יודעים כמה אנשים ממהרים להאמין לדברי אמת ולדברים טובים. מי שאומר דבר גנאי - דבריו קונים שביתה מיד. אמרת משהו חיובי על פלוני, מיד עונים לך: "לא נראה לי צדיק כמו שאמרת". אבל תאמר משהו שלילי - "שמעתי שההוא כך וכך" - ומיד מאמינים. אם כן, מציאות הלשון היא כחץ: ברגע שהוצאת אותו, הוא כבר אינו יכול לשוב.
ועוד הוא אומר: לא בסתם גחלים המשיל הכתוב, אלא בגחלי רתמים, שאף שכבו מבחוץ לא כבו מבפנים. וכאן מוסר גדול: כשמדברים על אדם לשון הרע, אפילו שאתה מפייסו והוא מפויס כלפי חוץ, בוער הוא מבפנים. באת אחר כך וביקשת ממנו מחילה, והוא אמר לך שהוא מוחל - זהו גחלי רתמים: בחוץ הוא מוחל, ובפנים האש עדיין שורפת. שהרי בלשון הרע יש פגיעה אישית, ואדם שנפגע לא פיזית אלא נפשית - הפגיעה מלווה אותו לפעמים כל החיים. אתה אומר: "כבר ביקשתי ממנו מחילה, והוא אמר מוחל לך" - אבל פעמים רבות אמר כן רק כדי להיפטר ממך, ובתוך תוכו האש עדיין יוקדת. מכאן כמה צריך אדם להיזהר: את לשון הרע שהוצאת אינך יכול להחזיר, כחץ שיצא; ואם פגעת באדם, גם אם תפייסו - מה הם הסיכויים שבאמת ימחל לך בתוך תוכו?
אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אׇהֳלֵי קֵדָר׃
רש"י אומר: אמרה כנסת ישראל, כבר לקיתי בגלויות רבות, "גרתי משך" - עם בני יפת, במלכות פרס ויוון ומשך. כנסת ישראל מקוננת כאן על הגלויות הרבות שעברה, ו"משך" מורה שהגלות נמשכה.
הרד"ק מפרש ש"אהלי קדר" הם גלות ישמעאל, שקדר הם בני ישמעאל, ונקטה בהם לשון אוהלים לפי שהם רועי צאן ושוכני אוהלים. לדבריו "משך" אינו שם מקום אלא מלשון הימשכות הגלות. ומדוע הזכיר את גלות ישמעאל ולא את גלות אדום? כי רוב גלות ישראל היתה בין הישמעאלים; בזמנו של הרד"ק הגלות בארצות אדום, באירופה, היתה פחותה הרבה יותר. אמנם היו באירופה, בצרפת, רש"י ובעלי התוספות, אבל בתקופות הקדומות אין זה דומה לגודל גלות ישראל בארצות ערב, ורק אחר כך, בעקבות גירוש ספרד, הגיעו רבים לאירופה. לכן הוא מזכיר דווקא את אהלי קדר, אוהלי הישמעאלים. ומדוע דווקא קדר? שהם המשפחות המיוחסות שבישמעאל, ראשי המלכות.
עוד מביא הרד"ק שיש מפרשים שמשך הוא קדר עצמו, ונקראו "משך" על שם שהם מושכי קשת, שדרכם להילחם בחיצים ובקשת. ולפי זה הכתוב כופל את העניין במילים שונות: "גרתי משך" - המושכים בקשת, "שכנתי עם אהלי קדר" - הם עצמם. ויש אומרים שמשך הם בני יפת, ומביא בשם יוסף בן גוריון שהם בני טוסקנה, שהם באמונת הנוצרים. טוסקנה היא חבל בתוך איטליה, צפונית מערבית לרומא, במקום שבו מתחבר המגף האיטלקי ליבשת אירופה, וערי המרכז שבה הן פירנצה, פיזה וליבורנו.
רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם׃
המלבי"ם מבאר: די בכך ש"אוי לי" אם גרתי משך או אם שכנתי עם אהלי קדר, שהם אנשים פראיים, אויבים ומזיקים. אלא שיש רעה רבה וגדולה יותר - מה ששכנה נפשי עם שונא שלום. אני שוכן בתוך אחיי בני ישראל, וביניהם שונאי שלום, וזה גרוע יותר מבני קדר ומבני משך. ומדוע? את זה יבאר בפסוק הבא.
ומהו "רבת", ולא "רבה" או "הרבה"? אומר הרד"ק: התי"ו כאן במקום ה"א, ואינה לשון סמיכות - אין זה כמו "רבת עמון", ששם המקום נקרא רבה, ובסמיכות נקרא רבת עמון, רבה של עמון. וכן מצינו "רבת צררוני מנעורי", שפירושו הרבה צררוני מנעורי, וכן "רבת תעשרנה". הרד"ק מפרש: רב לי בגלות עם גוי שהוא שונא שלום, והכוונה על הגויים; ואילו לדעת המלבי"ם הכוונה על ישראל, שביניהם הוא גר, והם שונאי שלום.
אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה׃
האבן עזרא מפרש "אני שלום" כמו "ואני תפילה" - אני איש של שלום. אני מדבר שלום לאנשי משך וקדר, והם תמיד באים רק להילחם בי. והרד"ק מדייק: כי אדבר שלום עליהם, המה ידברו למלחמה - משמע שכל עוד לא דיברתי, לא דיברו הם על מלחמה, ודווקא כשאני בא לדבר שלום, זו תגובתם.
לכאורה הדבר מופרך, אך למעשה אין צורך לחפש לכך פתרונות והסברים, שכן אנו מכירים זאת מן המציאות. אהלי קדר הם ישמעאלים, וזו בדיוק מציאותו של ישמעאל: בכל הזדמנות שבה ראו שאנו עומדים להגיע עימם להסכם שלום, שמשהו עומד להיחתם - בוואי פלנטיישן, בטאבה או בכל מקום אחר - הדבר גרם לתסיסה גדולה ופרצה אינתיפאדה, מלחמה וסכסוך. כל פעם שהם רואים שהסכסוך עומד להסתיים, זה מלחיץ אותם מכול: מה זאת אומרת שהסכסוך מסתיים וישראל נשארים כאן? מבחינתם סיום הסכסוך הוא שאנחנו נהיה בים. לכן כשהם שומעים "אני שלום וכי אדבר", זה מתסיס אותם עוד יותר - "המה למלחמה".
מעין פירוש זה מצאתי בספר שערי שמחה: כשאני מדבר עם אויביי לשלום, המה למלחמה. וההסבר נפלא, והוא מתאים מאוד למציאות ימינו: הם מפרשים שאם אני בא לדבר שלום, סימן שזה מתוך חולשה - כיוון שאיני יכול להכניע אותם, אין לי ברירה אלא לעשות עימם שלום; ואילו כשאצבור די כוח, אלחם בהם ואכניע אותם. לכן בכל פעם שאני מדבר עימם שלום, הדבר מעורר אותם למלחמה, שכן זה מוכיח להם שאני חלש: הרי אתה רואה שהיהודים מוכנים לתת שטחים, מוכנים להעניק אוטונומיה - מה קרה? מפני שאינם יכולים כנגדנו. ואם כן, אדרבה, בואו נילחם בהם.
וכך מצינו גם אצל דתן ואבירם: משה רבנו קרא להם לשלום ורצה לעשות עימם שלום, והם השיבו: "העיני האנשים ההם תנקר" - כלומר, רק כלפי חוץ אתה עושה עימנו שלום, ובאמת כוונתך לנקר את עינינו. גם הם פירשו את השלום כסוג של רמאות, בשעה שמבחינתו זה היה שלום אמיתי.
וכך אמר אותו ערפאת, השם יערפהו בזה ובבא: כששאלוהו כיצד הוא עושה הסכם שלום עם היהודים, השיב להם שזהו כהסכם קורייש - שאצלם מסופר על מי שעשה כביכול שלום עם אויביו כדי להרדים אותם, ולאחר מכן ללכת ולהכות בהם. בשפה שלהם הדבר מוכר וידוע, ורק אנחנו איננו מבינים את השפה הערבית, אך הם יודעים היטב לשדר לעם שלהם: אל תחשבו, אין אנו מתכוונים באמת לשלום. ומכאן תראו שתמיד מה שאדם חושד בו באחרים - נמצא בו עצמו: מפני שאתה עוסק תמיד בקומבינות, אתה סבור שגם אחרים כך. אצלם השלום מעיקרו אינו לשם שלום אלא דבר זמני, כדי להכות כשתתחזק; ולכן הם חושדים בנו שכשאנו רוצים שלום, זה רק מתוך רצון להכות בהם כשנתחזק. נמצא ש"אני שלום וכי אדבר" - כשהם רואים שאני בא לדבר על שלום, הדבר מעורר אותם עוד יותר לבוא למלחמה.
המלבי"ם מפרש: "אני שלום" - הגם שאני בשלום עימהם, וגם מדבר עימהם שלום, "המה למלחמה". וזהו פירוש חדשני: גם המה מדברים שלום, אלא שמגמתם למלחמה. ההבדל בינינו הוא שאני מדבר שלום ותוכי כברי - כשאני אומר שלום, אני באמת רוצה שלום; והם ידברו שלום, אך המה למלחמה.
המהרש"א במסכת תענית מביא על פסוק זה שהפרק עוסק במלכות שאול: שהיו ביניהם דלטורים, מלשינים, ולכן היו נופלים במלחמות כנגד האויבים. ועל זה אומר הכתוב "אני שלום": הרי בימיו של שמואל היה שלום. ויתרה מזו, אמר להם שמואל: רצונכם לראות שהקדוש ברוך הוא עימנו? יד השם היתה בפלשתים כל זמן שהייתי אני נביא שלכם, וגם עכשיו - והראה להם כיצד הקדוש ברוך הוא עושה מהומה בפלשתים, מוריד עליהם רעמים מן השמיים והם נמלטים. אמר להם: בימיי יש שלום. ומה הם מבקשים? מלך - "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". עד כמה זה מגוחך: אינך צריך מלך, בימיי אין לך מלחמות כלל. ואף על פי כן: תזוז שמואל הצידה, שיהיה לנו מלך שילחם. וכי אתה מחפש לך מלחמות? לא עדיף נביא עם שלום ממלך עם מלחמה?
ומה אמר לו הקדוש ברוך הוא? "לא אותך מאסו כי אותי מאסו" - הבעיה שלהם אינה עימך אלא עימי. שכן כאשר אתה נביא להשם, הנהגתם רוחנית יותר, וזה מה שאינם רוצים; הם רוצים להתפרק מן הרוחניות, שיהיה מלך ככל הגויים. ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא להמליך להם מלך.
הפרק פותח בתיאור עוצמת נזקי הלשון: חיצי גיבור שנונים - שפת השקר ההורגת מרחוק, וגחלי רתמים - לשון הרמייה השורפת מקרוב, ושכמו הגחלים נראית כבויה מבחוץ ובוערת מבפנים. מכאן המוסר הגדול: חץ שיצא אינו חוזר, ואף מי שמחל בפיו עדיין בוער בליבו. משם עובר הכתוב לקינת הגלות - "גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר", גלות ארוכה בין אומות עוינות - ומדגיש המלבי"ם שקשה מזה השכנות עם שונאי שלום מבית. ובחתימה: "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" - כשאני מדבר שלום באמת ובתום לב, הם מפרשים זאת כחולשה ומתעוררים למלחמה, ואף כשידברו שלום בפיהם, מגמתם למלחמה. ולבסוף למדנו מדברי המהרש"א שהמלשינות שבתוכנו היא שגרמה לנפילות במלחמה, ושבימי שמואל, כשהיה שלום, ביקשו ישראל מלך - ועל כך נאמר "לא אותך מאסו כי אותי מאסו".