פרק קכ"א הוא פרק של שמירה. אנו ממשיכים כאן בעיון בפסוקים העוסקים בהשגחת הקב"ה על האדם ועל עם ישראל: שמירה שאין בה הפסק, לא ביום ולא בלילה, לא בגוף ולא בנפש, לא בגלות ולא בגאולה. נלך על סדר הפסוקים ונביא את דברי האבן עזרא, הרד"ק, המלבי"ם והאלשיך הקדוש, ואת מה שלמדו מהם רבותינו על גודל ההשגחה.
הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל׃
האבן עזרא מבאר ש"ישראל" שבפסוק הוא יעקב אבינו. הקב"ה הבטיח לו "ושמרתיך בכל אשר תלך", וראה מה קרה בפועל: כשיעקב אבינו היה ישן, מי שמר עליו? הקב"ה. "מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" - הקב"ה שומר ומשגיח על יעקב בשעה שהוא ישן. זהו "לא ינום ולא יישן שומר ישראל": אל תחשוב שכביכול הקב"ה ישן. ראה, בשעה שאתה ישן - השם ער לך. לא רק שלא שייכת אצלו שינה כלל, אלא אף כאשר אתה ישן, הקב"ה שומר עליך.
וכנראה יש כאן גם רמז: גם בזמן שאנחנו בבחינת ישנים, ישנים מן המצוות, גם אז הקב"ה שומר עלינו. אף שנדמה לנו לפעמים שאין השגחה פרטית - דע לך, ההשגחה תמיד ממשיכה. יש הסתר פנים, וההשגחה נראית פחות, אבל מציאות של שינה אין. גם כשאנחנו ישנים, הקב"ה עדיין משגיח עלינו.
הרד"ק מדייק: תנומה היא פחות משינה. "לא ינום" - אפילו לא מנמנם, וכל שכן "לא יישן" - שכבר ישן לגמרי. וכוונת הדברים: גם כשאנו נמצאים בגלות, ונראה כביכול שההשגחה סרה מאיתנו, הקב"ה שומר עלינו בקביעות. הראיה - שהגויים לא עשו איתנו כלה. גם במצבים הקשים ביותר, ההשגחה פעלה.
קחו לדוגמה את הסתר הפנים הגדול ביותר, השואה הנוראה והאיומה באירופה לפני כשמונים שנה. מי שיתבונן יראה שם השגחה גדולה ועצומה מעל הטבע, בפרטים שקשה לתאר. הבאתי בשנת החלומות סדרה של חלומות מתקופת השואה: קבוצת אנשים הסתתרה בבונקר, ופתאום אחד מהם חלם שאומרים לו לברוח משם מיד. אמרו לו: מה אתה מדבר, זו ההצלה שלנו! אבל הם קמו וברחו ליער, וכעבור עשר דקות הגיעו הגרמנים - כנראה מישהו הלשין - וזרקו רימונים דרך פתחי האוורור ופוצצו את הבונקר, כשכבר לא היה שם איש. בחלום באו אליהם והודיעו להם. סיפורים רבים כאלה יש, כיצד משמיים הייתה השגחה פרטית בתקופת השואה. גם בזמן שנראה כאילו הקב"ה מסתיר פניו, עדיין יש השגחה פרטית למי שרוצים להצילו ומשמיים מסייעים בידו. וזהו "לא ינום ולא יישן שומר ישראל": אף שהגויים רוצים לעשות בנו כלה ושונאים אותנו והגענו למצבים קשים מאוד, הקב"ה אינו נותן להם להרע לנו כפי מחשבותם.
ההשגחה הזאת מלווה את עם ישראל בכל הדורות, גם בקשים שבהם. על כך כותב היעב"ץ במאמרו המפורסם: "רבות צררונו, גם לא יכלו לנו לאבדנו ולכלותנו, וכל האומות הקדומות העצומות בטל סברם, סר צילם, ואנו הדבקים בהשם אלוהינו חיים כולנו היום. מה יענה בזה פילוסוף חריף? האם מקרה עשה כל אלה?" איפה בבל הקדומה? איפה מצרים הקדומה? איפה יוון? כל האימפריות האדירות - מה נשאר מהן?
ודייקו בלשון: דווקא "אתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום". כל אלה שסטו קצת - כבר אינם איתנו. איפה הקראים? איפה הצדוקים והבייתוסים? איפה האיסיים? כל מי שפרש - חפש אותו בהיסטוריה ולא תמצא. ואין צורך להרחיק: הביטו בדור שלנו. ביקשו לערוך בטמפל רפורמי כינוס לנכדי דור המייסדים, ולא מצאו אפילו נכד אחד שנשאר מחובר לכת הרפורמית. אין קיום אלא למי שדבוק בהשם.
וממשיך היעב"ץ במשפט הידוע: "חי נפשי, כי בהתבונני בנפלאות אלו, גדלו אצלי יותר מכל הניסים והנפלאות שעשה השם יתברך לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל. וכל מה שארך הגלות יותר נתאמת הנס ונודע מעשה תוקפו וגבורתו". כלומר: יש נס גדול יותר מיציאת מצרים, מקריעת ים סוף ומכל ניסי המדבר - השרידות הבלתי מובנת והבלתי הגיונית של העם היהודי, מעל דרך הטבע. היסטוריונים ואומות העולם עומדים מול המציאות הזאת פעורי פה, ויש להם אמירות נוקבות מאוד. אומות שלמות משלו בכיפה, הרימו את הלפיד בגאון - כלשונו של לב טולסטוי ואחרים - ונשרפו בלפיד של עצמם, ולא נשאר מהן כלום. רק העם היהודי ראה את כולם, בילה את כולם, ועודנו כאן, בלי סימני יבשות ובלי סימני התפוררות. את הנס הזה אינך צריך שיספרו לך - אתה רואה אותו בעיניך היום.
ולא עוד, אלא שדווקא אחרי השואה הנוראה. באופן טבעי היה יכול לקרות לנו מה שקרה לפלסטינים: הם לא עברו שואה, אך הרגישו שנישלו אותם ולקחו מהם את הקרקע, והיכן הם היום - תקועים בעזה ובמחנות פליטים. או שהיינו יכולים להתבולל: אם רודפים אותנו משום שאנחנו יהודים - נלך כגויים ככל בית ישראל. והמציאות היא ההפך הגמור: עם ישראל מגיע לארצו ומחדש כאן את קיומו. "ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תישאו לעמי כי קרבו לבוא" - וחז"ל אומרים: אין לך קץ מגולה מזה. האדמה חוזרת לתת פירותיה, אחרי אלפיים שנה שלא הצמיחה. הרמב"ן כותב שעברו מצפת לירושלים וראו אולי עץ אחד, הארץ שוממה. מארק טוויין, שהגיע לכאן, תיאר שהארץ נראית כאילו קללה קדומה רובצת עליה. ואז הגיע עם ישראל - והנה הפרחת השממה, ייבוש הביצות, והכול מתחיל לצמוח. הקו הירוק נקרא כך משום שממנו ופנימה הכול ירוק, וממנו וחוצה נראה איך שנראה.
צריך להיות כופר כדי לראות מציאות כזאת בעיניים, נגד כל הסיכויים ונגד הטבע, ועדיין להחזיק באידאות ריקות. שואלים אדם: אתה מאמין? והוא עונה בסיסמאות כלליות, כמו שאמר פעם דודו טופז, זכותו תגן עליו: "אני מאמין בנצח ישראל". בן גוריון, כשהתעקשו להזכיר שם שמיים במגילת העצמאות, התעקש שלא להזכיר, ורק אחרי לחץ של החברים הדתיים במועצה כתב לשון פרווה: "בעזר צור ישראל וגואלו" - כל אחד והגואל שלו, זה יאמר ריבונו של עולם וזה יאמר צה"ל, ובלבד שלא להזכיר שם שמיים. ללמדנו שלא יועיל מה שאדם רואה מול עיניו: כל הרוצה לכפור - יבוא ויכפור. הכפירה מתחילה מרצון, אדם רוצה לכפור כדי לעשות מה שליבו חפץ, ואז ימצא את כל הטיעונים הכי שטותיים כדי להחזיק בכפירתו.
המלבי"ם מדייק: "לא ינום" - תנומה באה מחמת לאות וחולשה, כשהעייפות נמשכת לאיברי האדם והוא נרדם. "ולא יישן" - זו השינה הטבעית, שהרי כל אדם, גם אם אינו עייף כעת, טבעו לישון, שכך הטביע בו הקב"ה. ואצל הקב"ה "לא יישן" פירושו שאין בו כלל טבע כזה. אצל האדם, אפילו לא הגיע לעייפות גמורה - הנודר שלא לישון שלושה ימים, מלקין אותו וישן מיד, שהרי אי אפשר לעמוד בזה; וגם המתאמץ מאוד, בוודאי יגיע לרגע שבו יעצום את עיניו. אצל הקב"ה אין זאת אפילו בטבע. נמצא שאין מציאות שבה איננו מושגחים רגע רגע.
יְהֹוָה שֹׁמְרֶךָ יְהֹוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ׃
האבן עזרא מפרש: "ה' שומרך" - מן הצר ומכל חולי, מכל הצרים עלינו ומכל מחלה. ולמה? כי "ה' צילך על יד ימינך": כשם שהצל אינו עוזב את האדם לעולם, כך שמירת הקב"ה עלינו. וימין היא תמיד בחינת החסדים - הקב"ה הוא לנו כצל מצד ימין, בבחינת חסד והגנה תמידית.
המלבי"ם מוסיף: חוץ ממה שהשם שומר אותנו מן הפגעים הארציים - מן המחלות, מן הנזקים, מן האויבים ומן הצרות - הוא גם "צילך", לשמור אותנו מן הרעות השמימיות. יש דברים שאינם תלויים במעשי בני אדם: ההולך למקום סכנה עלול להינזק מחיות רעות או בים, אבל יש דברים שהם מה שנקרא "כוח עליון": מטר מטאוריטים, כדורי ברד בגודל כדורי טניס, רעידת אדמה, צונאמי. מי יכול לברוח מאלה? על זה נאמר "ה' צילך על יד ימינך" - שהוא כצל לשמור עליך גם מן הרעות השמימיות.
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה׃
הרד"ק ממשיך את עניין הצל: השם מצל עליך שלא יכה אותך חום השמש ביום, ושלא יכה אותך הקור בזמן הירח בלילה. שחום השמש מייבש את הליחה, והירח מוסיף ליחה. ביום האוויר יבש יותר, ובלילה אין שמש שתייבש את הלחות, ולכן הירח מביא את הקרירות ואת הטל. אדם הישן מעט בחוץ, אפילו ביום קיץ, קם רטוב או דביק, ומרגיש את הלחות שיורדת עליו. והחום והקור הם סיבת התחלואים - והקב"ה שומר אותך משניהם.
המלבי"ם מוסיף: תישמר מרעת השמש ביום ותישמר מרעת הירח בלילה, אף שטבעיהם מנוגדים - השמש חמה ויבשה והירח קר ולח - ואתה נשמר משני ההפכים גם יחד.
יְהֹוָה יִשְׁמׇרְךָ מִכׇּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ׃
המלבי"ם מבאר שמצד שהשם שומרך יש לך שמירה בשני עניינים. האחד - שמירת הגוף: "ה' ישמורך מכל רע", שלא יקרה לך שום נזק בגופך משום רעה שבעולם. והשני - "ישמור את נפשך", שמירת הנפש מן החטאים. ושמירה זו היא בכל המקומות ובכל הזמנים, כמו שיאמר בפסוק הבא: "ישמור צאתך ובואך" כנגד כל המקומות, "מעתה ועד עולם" כנגד כל הזמנים.
הרד"ק מפרש: "ישמורך מכל רע" - שלא יזיקוך בני אדם ולא חיות השדה. "ישמור את נפשך" - שאם יבואו עליך חלאים, יהיה לך בזה כפרת עוונות. נמצא שגם כשבא על האדם חולי, החולי עצמו שומר את נפשו. פעמים שנגזרה על אדם מיתה, וייסורים קשים כמיתה, ולכן מביאים עליו ייסורים וגואלים אותו מן המוות - הצרות באות כנגד המיתה שנגזרה עליו.
מעשה באדם שהגיע לאדמו"ר וסיפר לו על סבלו ועל עוניו הקשה מאוד. אמר לו האדמו"ר: אין מה לעשות, זה מצב שרבים מתמודדים עמו. שוב פנה אליו, ושוב השיב לו האדמו"ר שיראה כיצד להתמודד. אמר לו האיש: רבי, יש לי קרוב משפחה שיכול לעזור לי, והוא ייתן בשמחה - לפנות אליו או לא? אמר לו: לא, אל תפנה אליו. המצב החמיר, ושוב פנה, ושוב אמר לו האדמו"ר: איני מציע לך לפנות אליו. אמרה לו אשתו: אולי האדמו"ר חושב שייתן לך שלא בלב שלם - לך ושכנע אותו שייתן בלב שלם. הלך שוב אל האדמו"ר, ואמר לו: אם אתה רוצה ללכת - לך, מה אומר לך. הלך, ואותו קרוב משפחה עזר לו מאוד והרים את מצבו. אך לאחר תקופה נפל למשכב, וחוליו התגבר עליו. מיד קישר זאת לכך שלא שמע בקול הרבי. כבר לא יכול היה ללכת בעצמו, ושלח שליח שיספר לאדמו"ר את מצבו ויבקש שיתפלל עליו. אמר האדמו"ר: מה אני יכול לעשות? על האיש הזה נגזרה מיתה, ועני חשוב כמת, ונתנו לו עניות כדי שתגאל אותו מן המיתה. הוא בא אליי וביקש עזרה, אמרתי לו שזה לא יעזור לו, שהעניות היא שתגאל אותו מן המיתה, ואמרתי לו שלא כדאי לו - ובסופו של דבר התעקש, ועתה מה אוכל לעשות? מן הסתם אסור היה לו משמיים לגלות לו את הדבר במפורש, ולכן לא אמר לו. ועל כל פנים נלמד מכאן: מה שאדם רואה כרע ומחשיב לצרה, לפעמים הוא בדיוק ההפך - שם הישועה. אילולא העניות, לא היה קיים כלל, ונמצא שהעניות עצמה היא הדבר הטוב שמצילו.
אשתו של הרב מנשכיז חלתה מאוד, וחוליה התמשך. באה אליו בטרוניה ואמרה: על כולם אתה מתפלל, את כולם אתה מוציא מחוליים, ורק ממני אתה מתעלם. הנה זמן רב אני סובלת ואינך עושה דבר. ציפתה שירעיש עולמות לרפואתה. אמר לה: אסביר לך. פעם הייתה לי עליית נשמה, וראיתי אדם שהגיע לבית דין של מעלה. כנראה צדיק גדול לא היה. התחילו המלאכים לשאול: מי מליץ יושר בעדו? ואיש לא בא, אפילו לא מלאך אחד. אחר כך שאלו: מי רוצה ללמד עליו חובה? ובאו המוני מלאכים שחורים והעמיסו על הכף השמאלית עוד ועוד עבירות. ולפני שהכריעו את הדין שאלו שוב: האם יש מליץ יושר? ואז ראיתי מלאך אחד, חצי צולע וחצי מדדה, שהביא חבילה קטנה והניחה על הכף השנייה - והיא הכריעה את כל הכף. שאלתי: מה זה? אמרו לי: אלו הייסורים של היהודי הזה. הייסורים שלו הם שהכריעו את הכף. (סיפור דומה מסופר בשינוי מסוים על הרש"ש, ויש כמה נוסחאות.)
והגר"א אומר: אלמלא הייסורים, לא מצאנו ידינו ורגלינו בעולם האמת. כלומר לא היה לנו פתחון פה שם למעלה, ואם יש משהו שנותן לנו זכות - אלו הייסורים שזיככו אותנו מן העוונות שעשינו כאן. אמר לה: האנשים הבאים אליי אינם מבינים זאת, אבל ממך, אשת האדמו"ר, הייתי מצפה שתביני. אמרה לו: נכון, אתה צודק - אינני רוצה, תשאיר את הייסורים. ראו עוצמה שכזו: אדם גדול באמת מבין שמה שנראה לך רע הוא בעצם השפע הטוב ביותר שיכול להיות לך.
האלשיך הקדוש מבאר: כל צרה הבאה על האדם - צריך לדעת שלא הערוד ממית אלא החטא ממית. העוון נעשה כוח טמא משחית, והוא המכה בו, וכמו שנאמר "ותמוגנו ביד עווננו", "תייסרך רעתך" - מי היא "רעתך"? אותה רעה שייצרנו בעצמנו: על ידי העוון יצרנו משחית, והוא המכה בנו. ולא עוד, אלא שאותו משחית אינו רוצה להישאר לבדו, והוא מביא חברים - עוון אחד גורר עוונות נוספים, והוא מחטיא את האדם ומכשילו.
לפי זה, "ה' ישמורך מכל רע" - מאיזה רע? מאותו הרע שאתה עצמך עשית, מן המשחית שנוצר מן העוון ושגורר אותך לעבירות נוספות. ויש כאן מעלה נוספת ומופלאה: "רע ישמור את נפשך" - הרע עצמו שעשית ישמור את נפשך. כיצד? אם תעשה עליו תשובה, זדונות הופכים לזכויות. נמצא שככל שאותו מלאך משחית היה גדול ורע יותר, כך בתשובה מאהבה ייהפך למלאך טוב ולמליץ יושר גדול יותר, שישפיע עליך ממידת הטוב של הקב"ה. וזוהי השמירה הגדולה ביותר שיש לאדם.
יְהֹוָה יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם׃
הגמרא במועד קטן מספרת על רבי יוחנן ורבא, שבסילוקם מן העולם ביקשו ממלאך המוות שלא יצער אותם. והעניין: מובא במשנת הגלגולים שהקושי הגדול לנשמה לחזור בגלגול הוא הפחד "פן יעבור חיתתו בשלח" - שתצטרך לעבור שוב את המיתה על ידי מלאך המוות. זהו הפחד הגדול ביותר, וזו הסיבה שנשמה אינה רוצה לשוב ולהתגלגל. והגמרא מביאה שאחד מהם הרגיש כ"ריבדא דכוסילתא", כדקירה שעושים להקזת דם, והשני הרגיש כ"משחל בניתא מחלבא", כמו שמוציאים שערה מתוך חלב, שיוצאת בקלות ובלי שום קושי. ואף על פי כן, גם צער מועט זה הספיק להם, ואמרו שלא היו רוצים לשוב ולחיות, מפני ש"נפיש בעיתותא דמלאך המוות" - הפחד ממלאך המוות נורא כל כך.
על זה נאמר "ה' ישמור צאתך": השם ישמור לך את היציאה מן העולם, שהיא החלק הקשה ביותר. ואם תשאל: מה יועיל שהשם ישמור את צאתי, אם אחר כך אחזור בגלגול ואצטרך לצאת שוב, אולי במיתה קשה, ואולי בפעם השנייה אקלקל את מעשיי ואחווה את המיתה הקשה על ידי מלאך המוות? על כך אומר הכתוב "ישמור צאתך ובואך": השם יכין בך רוח צח ממרום כאשר תבוא, באופן שתתקרב תמיד לידי זכות ולא תגיע לידי מיתה שמלאך המוות יבעית אותך בה יותר מדי. וגם אם לא תבוא פעם אחת בלבד אלא תחזור ותתגלגל - וכדברי האר"י הקדוש שאדם יכול להתגלגל אפילו אלף פעמים - ואפילו "מעתה ועד עולם", הקב"ה ישמור אותך שלא תבוא לידי חטא, כדי שלא תצטרך לחוות את אותה מיתה קשה.
בספר תהילות מהרי"ץ שואל: מהי הכפילות "ישמורך מכל רע" ו"ישמור את נפשך"? והוא מבאר: טבע בני אדם שאינם נשמרים כל כך מדבר רע, אלא אם כן חוו פעם אחת חוויה לא נעימה - ומאז הם כבר יודעים להיזהר. במציאות אנשים משחקים בגורלם, וצריך אדם לחוות פעם אחת סכנה כדי להבין ממה להתרחק. אבל אצל הקב"ה אין זה כך: "ה' ישמורך מכל רע" - אפילו בשעה ש"ישמור את נפשך". כלומר גם במצב שנפשך שמורה ואנחנו מוגנים ואומרים "הכול בסדר, הכול בשליטה" ואיננו מרגישים צורך בשמירה מיוחדת - גם אז השמירה נמשכת.
האבן עזרא מפרש: "ה' ישמור צאתך" - צאתך למלחמה, "ובואך" - גם בשובך מן הקרב. ויש להוסיף על פי המעשה הידוע: חזרו לוחמים מן הקרב עטורי ניצחון, ואמר להם החסיד: חזרתם מן המלחמה הקטנה, ולפניכם עדיין המלחמה הגדולה. שאלו: איזו מלחמה גדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחילותיו. מה שהתגברת על האויב - זו המלחמה הקטנה; בוא ונראה אותך מתמודד עם יצר הרע - זו המלחמה הגדולה. וזהו "ה' ישמור צאתך ובואך": גם ביציאתך למלחמה וגם בשובך ממנה אתה זקוק לשמירה מפני יצר הרע.
והרד"ק מפרש: השם ישמור אותך בגלות, ובצאתך מן הגלות - שתצא בשלום ותבוא לארץ ישראל בשלום. "מעתה ועד עולם" - השם ישמור אותך לעולם.
פרק קכ"א מלמד שאין רגע אחד בלא שמירה. "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" - לא רק שאין אצל הקב"ה שינה, אלא שגם כשאנו ישנים, ואפילו ישנים מן המצוות, ההשגחה נמשכת, כשם ששמר על יעקב אבינו בשנתו. נצחיות עם ישראל, שהיעב"ץ ראה בה נס גדול מכל ניסי מצרים, היא עדות חיה לכך. "ה' צילך על יד ימינך" - שמירה מן הפגעים הארציים ומן הרעות השמימיות כאחד, מחום השמש ומקור הירח. "ישמורך מכל רע, ישמור את נפשך" - שמירת הגוף ושמירת הנפש מן החטא; ואף הייסורים והצרות עצמם הם לעיתים הצלה וכפרה, כמעשי האדמו"ר והרב מנשכיז, ובתשובה מאהבה הרע עצמו נהפך למליץ יושר. ולבסוף "ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" - שמירה ביציאה מן העולם ובביאה אליו, במלחמה ובשובה ממנה, בגלות ובגאולה, בכל המקומות ובכל הזמנים.