פרק יט - השמים מספרים והתורה - חלק א

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃

מזמור זה מוכר לכולנו: "השמים מספרים כבוד אל". אומר המלבי"ם, שכבוד האלוקים נגלה בעולם בשני מחזות, בשתי דרכים. הדרך האחת - התבוננות בעולם: אנחנו מסתכלים ורואים בריאה נפלאה שנעשתה בדיוק מוחלט, עם נתינת לב לכל פרט ופרט, מן המיקרוביולוגיה הקטנה ביותר וה-DNA ועד גרמי השמים הגדולים והעצומים, וכולם נועדו לשרת את האדם. זו עדות ברורה על מציאותו של הבורא. הדרך השנייה - דרך התורה, דרך הנבואה, דרך ההתגלות האלוקית.

דוד המלך במזמור זה מאפיין בפנינו את שתי הדרכים, ומראה שהדרך השנייה טובה ומוצלחת הרבה יותר: להכיר את בוראנו דרך התורה זה חזק בהרבה, ואפשר להגיע דרכה לפרטים רבים יותר מאשר בהכרה דרך העולם. היתרון הזה של גילוי כבודו, מציאותו והשגחתו על ידי התורה, מעולה יותר בשישה עניינים, ודוד המלך ימנה אותם כאן אחד לאחד.

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ׃

"השמים" כולל את כל הגרמים השמימיים, מה שנקרא בלשון הקדמונים "עולם הגלגלים": השמש, הירח, הכוכבים וכל מה שנמצא שם. "הרקיע" לעומת זאת, כפי שהמלבי"ם מגדיר כמה וכמה פעמים על פי דברי הרמב"ם, הוא מקום עליית האדים - מה שאנחנו קוראים לו האטמוספירה. שם נמצאים המטר, הברד והעננים, ועד שם מגיע גבול הארץ, ועד שם ראוי האוויר לנשימת בני האדם ובעלי החיים. משם ולמעלה מתחיל גבול השמים, ושם - אומר המלבי"ם - שום בעל חיים לא יתקיים, שכן אין שם חמצן לחיות בו.

וכמו שיש הבדל בין שמים לרקיע, כך יש הבדל במה שהם מספרים. מהו "כבוד אל" ומהו "מעשה ידיו"? הכבוד הוא דבר שמחויב כלפי קודשא בריך הוא מצד שברא את העולם. כיוון שהשם ברא את עולמו והוא סיבת כל הנבראים והוא סיבתנו וקיומנו, לכן ראוי לכבדו - ואת הכבוד הזה מספרים השמים. כל מי שרואה את הבניין העצום הזה, את השמש ואת הירח ואת פעולתם, מבין שיש בורא יחיד שבכוחו ובעוצמתו לברוא את כל זאת. ולא רק עצם מציאות השמש, אלא פעולתה וסיבובה, ושהיא אינה שורפת את האדם אלא נמצאת במרחק המדויק כדי לחמם ולא לשרוף. כל המתבונן בזה כבר יודע שיש כאן מנהיג חכם, יש כאן כוח שצריך לכבדו. זהו "כבוד אל".

אבל מן השמים לבדם עדיין איני למד שהקדוש ברוך הוא קיים בעולמו וממשיך ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ומנהיג את העולם. מה אני יודע? שלפני כך וכך שנים ברא השם שמש, ירח וכוכבים. מבחינה תיאורטית יכול היה מי שרוצה לטעון שהשם ברא את הכל ו"הסתלק", ואין לי הכרח מעצם ראיית השמש והירח שהוא עדיין נמצא, משגיח ומנהל. את זה מגלה לי "מעשה ידיו" - הדברים שהקדוש ברוך הוא עושה באופן תמידי - ואת זה "מגיד הרקיע". מי שמתבונן בצורת ירידת הגשמים רואה את הנהגת הקדוש ברוך הוא: כיצד הוא נותן לכל מקום את כמות המים הנצרכת לו, "מצמיח הרים חציר", וכיצד הוא נותן את המטר - וזה מה שנקרא "גבורות גשמים", שבהן רואים את גבורת הבורא יתברך.

ומעין זה דורשים חז"ל: מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד? מי מגלה לנו את פעולותיהם של הצדיקים? "מעשה ידיו מגיד הרקיע". וכיצד? אמרנו לא פעם: אין עוד שום כוח בעולם שמצא שיטה להוריד גשמים. לכל היותר אפשר לפזר יודיד כסף על עננים קיימים שכבר נותנים גשם במידה מסוימת, כדי להגביר את התפוקה - אבל אין שום דרך להביא גשם בשנת בצורת. על זה אומר הנביא: "היש בכל אלוהי הגויים מגשימים?" תחפש אלוה של גוי שיוריד גשם.

העם היחיד בהיסטוריה שהיה מוכר וידוע בזה, גם אצל הגויים, הוא העם היהודי. כשהייתה בצורת היו ניגשים ליהודים, דוחקים אותם ומאיימים עליהם בגירוש - כדי שירד גשם. בתימן זו הייתה שיטה ידועה של האימאם: כשלא ירד גשם, היה מאיים על היהודים. התימנים היו קובעים יום תענית, הולכים לבית הקברות ומתפללים שם, וכשהיו חוזרים כבר היה יורד גשם. זה היה דבר קבוע. כך גם בירושלים, בזמן שהייתה בצורת קשה, יצאו לתפילה בהר הזיתים, וכשחזרו כבר ירד גשם לאחר שנים של בצורת. והגמרא מספרת על רבי יהודה, שכאשר היה שולף נעל אחת בלבד כדי לשבת בתענית - מיד ירד גשם.

אם כן, הגשם מהווה הוכחה להשגחה אלוקית: הקדוש ברוך הוא מביא את הגשם בעיתו, בכל מקום לפי הצורך, כל מדינה לפי תכונתה, לפי הזמן ולפי המקום. מכאן אנחנו רואים את השגחת השם בעולם. השמים מספרים כבוד אל - כשאני רואה את הגלגלים אני רואה את כבוד אל. אבל כשאני רואה את מעשה ידיו, אני יודע לא רק שהשם ברא את העולם פעם אחת, אלא שהשגחתו תמידית על עולמו.

עוד הבדל דק יש כאן: השמים "מספרים", והרקיע "מגיד". אומר המלבי"ם: "הגדה" היא תמיד אמירת דבר חדש - "אני רוצה להגיד לך משהו", לבשר לך בשורה, לומר לך דבר שלא ידעת. "סיפור", לעומת זאת, הוא תמיד על משהו שהיה פעם - "אני מספר לך, פעם היה כך וכך". לכן הרקיע "מגיד": הוא אומר לנו שוב ושוב ושוב דבר מתחדש - הגשמים יורדים באופן תמידי והם מראים על השגחת השם. ואילו השמים רק "מספרים": השם ברא את עולמו לפני כך וכך שנים, קבע את השמש וקבע את הירח - זה היה פעם.

ויש להעיר: מה שאמרנו שהשמש והירח אפשר לחשוב שנבראו פעם אחת ותו לא, זה רק לפי דעת הכופרים. אנחנו הרי אומרים "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ומאמינים שהקדוש ברוך הוא מחדש בכל רגע את הבריאה: מכוח רצונו יתברך כעת מתחדשת זריחת השמש, כעת יורד גשם, כעת יש לבנה. אין זה מכוח אינרציה, כאילו השם דחף פעם אחת את העולם ומאז הוא ממשיך להתגלגל. אלא שהיה אפשר לחשוב כך, ולכופר המסתכל כך על העולם - השמים לבדם אינם מגלים את ההשגחה, הם מספרים רק על מה שהיה, על כבוד השם שברא את עולמו.

יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה־דָּעַת׃

אגב, זהו מקור שמות ספריו של הרב עובדיה יוסף: שו"ת "יביע אומר" ושו"ת "יחווה דעת". ולעניינו: אומר המלבי"ם, שלושה דברים יכולים לברר בדבר שהסתפקנו בו אם נוצר בכוונה תחילה או במקרה.

הדבר הראשון - הריבוי. "המקרה לא יתמיד", אומרים הקדמונים. דבר מקרי אינו קורה שוב ושוב ושוב והכל במקרה. אם אתה רואה אדם שזוכה בפיס שבוע אחר שבוע, חודשיים שלושה חודשים, אינך אומר "במקרה", אלא שואל מי סגר שם עניין במפעל הפיס. אם דבר פלא קורה - המקרה לא יתמיד; וכשאתה רואה שהוא קורה תמיד באותה צורה, מובן שיש מי שתכנן זאת.

הדבר השני - החוכמה והדיוק. דבר מקרי נעשה בצורה כלשהי, לא מדויקת ולא מחוטבת; אבל דבר שלם ומדויק אינו מקרי. אם אתה רואה מכתש מדויק להפליא בגודלו, בעומקו ובמידותיו - אף אחד לא יאמר שנפל כאן מטאוריט שיצר בדיוק מידות מדויקות על המילימטר בעומק, ברוחב ובגובה. הדיוק עצמו מוכיח שמישהו תכנן וחפר. כשמשהו נעשה באופן סתמי - אפשר לתלות במקרה; כשהוא מדויק מאוד - מישהו תכנן אותו.

הדבר השלישי - התכלית. אם אני רואה חתיכת מתכת זרוקה, אומר: מקרי. אם אני רואה הרבה חתיכות כאלה בדיוק - זה כבר הכלל הראשון, הריבוי. אם אני בודק ורואה שהיא במשקל מדויק, בגובה ובאורך מדויקים - זה הכלל השני, החוכמה. אבל אם פתאום אני מתבונן ורואה שיש כאן בליטה, וגם מן הצד השני בליטה, והרי זה פותחן - אין זו מתכת שהתעקמה, יש כאן מי שתכנן. או שאני מכניס את חתיכת המתכת לחור מנעול הדורש מפתח מדויק מאוד, ורואה שאפשר לפתוח בה את הדלת - הרי זו תכלית: הדבר מיועד ומדויק לשימוש מסוים, וסימן שנעשה בכוונת מכוון.

כמו שמישהו אמר פעם: תארו לעצמכם שהאסטרונאוטים האמריקאים יגיעו לירח ויראו שבר של בקבוק. מה תהיה מסקנתם? האם יאמרו: בקבוק עשוי מזכוכית, וזכוכית היא עפר, ועפר יש גם בירח, כנראה היה פיצוץ ונוצר מכך בקבוק? אף שוטה לא יטען כך. כולם יאמרו: הרוסים הקדימו אותנו. ואפילו אם זה רק שבר ולא בקבוק שלם - שהרי מסתכלים על השבר ורואים שהוא מחוטב, מדויק, מלוטש, ניכר שזה ייצור ולא תוצאת פיצוץ. ואם יראו הרבה שברים כאלה - על אחת כמה וכמה; ואם יבינו גם את התכלית, שלתוך זה שמים משקה - על אחת כמה וכמה. אלה שלושת התנאים ההגיוניים לקבוע שדבר אינו מקרי אלא נעשה בכוונת מכוון.

משלושת העניינים הללו נלמד עתה את הנהגת השם וכבודו מתוך הבריאה - מן השמש, הירח והכוכבים. הראשון הוא הריבוי, וזהו "יום ליום יביע אומר": אתה רואה את זריחת השמש יום אחר יום אחר יום, בזמנים מדויקים וקצובים, עד שאתה יכול לכוון את שעונך לפי השמש. אם הופעת השמש הייתה מקרית, מדוע היא חוזרת יום יום? אי אפשר לטעון שהיה פיצוץ מקרי ונוצר מרכז גז אדיר שהאיר וכבה - הרי זה קורה יום יום. ריבוי הפעולה החוזרת שוב ושוב אומר לך שאין כאן מקרה. "יום ליום יביע" ויאמר ויספר את גבורתו של הקדוש ברוך הוא.

ובלילה, שהשמש אינה זורחת? אומר המלבי"ם: הלילה הוא זמן של דממה, הטבע כמו שם יד לפה, שותק ודומם. וכשאין רעש - זה זמן של מחשבה והתבוננות. אז יכול האדם להתבונן במה שראה ביום ולעכל אותו, ומזה הוא מוציא דעת אלוקים: "לילה ללילה יחווה דעת". כל יום אומר חידוש שנעשה בו, ובלילה יוודעו לבני האדם ההתגלויות החדשות מפועל אלוקים ואת מעשהו ישכילו. והיום סמוך ליום שאחריו, והלילה סמוך ללילה שאחריו - וזה קורה באופן תמידי וקבוע, והתמידות והריבוי מוכיחים שיש כאן תכנון מדויק בצורה הנצרכת.

ובדקדוק הלשון: "יביע" הוא מלשון מים נובעים, שהדיבור נובע מפי האדם כ"נחל נובע מקור חכמה". ואילו "יחווה" הוא לגלות דברים חדשים בענייני מדע וידיעה.

אֵין־אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם׃

אל תחשוב שההגדה הזאת היא דיבור בלחש, דיבור שלא נשמע קולו. דע לך שזהו קול אדיר וחזק, ומתוכו מתגלה כבוד השם מן הבריאה מקצה הארץ ועד קצה. וזו הכפילות שבפסוק: "אין אומר" - "אומר" הוא מאמר שלם, ולא נאמר כאן מאמר שלם בלחש; "ואין דברים" - "דברים" הם דיבורים יחידים, ואף דיבורים יחידים לא נאמרו כאן בלי שנשמע קולם. אל תחשוב שיש כאן דברים רבים או יחידים שקולם אינו נשמע, אלא קולם נשמע מקצה הארץ ועד קצהו, וכל מציאות שבבריאה מגלה את כבוד השם.

בְּכָל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם־אֹהֶל בָּהֶם׃

אין הדיבור הזה במקום ספציפי ומיוחד בלבד: "בכל הארץ יצא קום" - הוא מתפרסם בכל מקום, במקומות יישוב ובמקומות שאינם מיושבים, ובכולם נראה וניכר כבוד השם, הנהגתו, פעולתו והשגחתו. כי גם אדם שנמצא בקצה העולם רואה את השמש, את הירח ואת גרמי השמים. "קו" הוא ביטוי של בנייה - "נטה קו": כשהיו בונים, היו מסמנים קו או מותחים חוט כדי שהבנייה תהיה ישרה. בכל הארץ יצא קו הבניין שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, וכל הברואים בכל מקום יכולים להכיר בו את יד השם ואת הנהגתו.

מכאן עובר דוד המלך להראות כיצד הכל נעשה בתכלית השלמות, והדוגמה הראשונה היא "לשמש שם אוהל בהם". מן השמש יוצאים האור והחיים לכל מה שבעולם, ובעיקר לכדור הארץ: בלי השמש אין חיים לאדם, לבהמות ולחיות, ואין חיים לצומח (פוטוסינתזה). כל המציאות הזאת נובעת מכוח השמש, ואם היו מכבים אותה - העולם היה קופא, ולא היה לוקח זמן רב עד שזה היה קורה. המתבונן במהלך השמש רואה עד כמה הוא מגלה את מלכות הבורא יתברך.

אבל מה פירוש "לשמש שם אוהל בהם" - מי ראה אוהל על השמש? בפשטות אפשר להבין שהקדוש ברוך הוא האהיל בשמש על העולם, שהיא עליונה ולכן היא כאוהל מלמעלה. אך חז"ל ראו בזה יותר: "גלגל חמה יש לו נרתיק" - לשמש יש כיסוי, אוהל, תיק שבתוכו היא נתונה, וכך דרשו מ"לשמש שם אוהל בהם", והזכירו עניין זה בעוד מקומות. ומשתמע מדבריהם שאילמלא הנרתיק לא היה העולם יכול להתקיים; אם אני מתקיים - זה מפני שלשמש יש נרתיק.

מי שקרא זאת בעבר היה עשוי לחשוב שהחכמים דיברו בלי להכיר את המציאות ולכן תיארו תיאורים דמיוניים. אך חז"ל אמרו את הדברים בצורה מוחלטת, בלי שום ספק, ולכן עד לתקופה האחרונה הוצרכנו להאמין בדברים משום שכך חז"ל אמרו - וכשחז"ל אומרים, אנחנו מאמינים. וכשהתחדשו המחקרים המדעיים, היום אנחנו לא רק מאמינים בדברים אלא גם יודעים אותם.

יש אסטרונום בכיר ומוכר מאוד, ושמו וידאל, שחזר בתשובה וחיבר ספר בשם "צבא שמים". הוא היה במצפה המלכותי הבריטי בגריניץ', ופרופסור אורח במרכז לאסטרופיזיקה באוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית, הנחשבת לאוניברסיטה הנחשבת ביותר בעולם. בספריו הוא מביא ממאמרי חז"ל ומראה עד כמה היו להם ידיעות מדויקות בגרמי השמים, עד שבריר שאחרי הנקודה. כדוגמת סיבוב הלבנה - כ"ט י"ב תשצ"ג - שמדויק ממש עד כמה ספרות אחרי הנקודה, כלומר שחז"ל ידעו את זמן סיבוב הלבנה בצורה המדויקת ביותר, בתקופות שבהן עמים רבים טעו ולא ידעו לשער מתי הלבנה משלימה את הקפתה. ועל זה אומרים חז"ל "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" - שאת זה קיבלנו מתוך התורה.

ואחד הדברים שעליהם הוא כותב הוא עניין השמש. הוא מביא ציור ומראה חלק פנימי וחלק חיצון. החלק הפנימי של השמש הוא מקום שבו הטמפרטורה היא חמישה עשר מיליון מעלות צלזיוס. מי יכול להבין מה זה חמישה עשר מיליון, כאשר אצלנו בשלושים ושתיים או שלושים וחמש מעלות אדם כבר חייב מזגן. שם יש קרינה חזקה ביותר, המורכבת מקרינה אולטרה סגולה, מקרינת X (רנטגן) ומקרינת גמא - שלוש קרינות שאם היו מגיעות לכדור הארץ היו שורפות אותו, ולא היה לו שום סיכוי להישאר אף רגע אחד.

מצד שני הוא מצייר מסביב לשמש שכבה שנייה, הנקראת נרתיק, והיא הבולמת את גלי החום היוצאים מן השמש ומרככת אותם. השכבה הזאת נקראת פוטוספירה, והיא המעטפת שמסביב - בחינת האוהל. ואף היא אינה צוננת כלל: הפוטוספירה היא בטמפרטורה של ששת אלפים מעלות, מפני שהיא קרובה מאוד לשמש. אבל היא סופגת את החום האדיר, ומה שהיא מעבירה הלאה הוא כדרך מסך וכיסוי, שמעביר את אור השמש ואת קרינתה בצורה חלשה בהרבה. מעבר לכך אנחנו יודעים היום שגם האוזון מהווה מסנן לקרינת השמש.

וכאן המוסר: אם כתוב "לשמש שם אוהל בהם" ואינך מבין - תצטרך להמתין מעט, כי בסופו של דבר גם אנשי המדע יבינו ויגיעו. אין להיבהל. אם אתה רואה קושיות ואי הבנה, דע לך שבסופו של דבר כולם יבינו ויראו עד כמה כל מה שחז"ל אומרים מדויק.

וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח׃

אחרי הריבוי בא הסימן השני, החוכמה והדיוק. השמש יוצאת כחתן מחופתו בכל בוקר. אומר הרד"ק: כאשר השמש מתחילה לזרוח בבוקר זה כמו חתן היוצא מן החופה, שכולם שמחים כנגדו ובאים לברכו במזל טוב - כך הכל שמחים לבוא אור השמש. ואביו של הרד"ק מפרש אחרת: החופה בזמנם היה המקום שבו ישב החתן שבעת ימי המשתה, וכשהוצרך לצאת ממנה מיד הוא מתאווה לחזור אליה. כך השמש: כשהיא יוצאת, אינה יוצאת כמי שבורח ממקומו, אלא כמי שרוצה להשלים את הסיבוב כדי לחזור למקומה, כחתן היוצא מחופתו ונכסף לשוב לחופתו. אל תחשוב "יצא, הגיע, עכשיו הוא נשאר" - אלא הוא נכסף להשלים את הסיבוב ולחזור שוב ושוב אל המקום שממנו הוא זורח. (וכל זה בלי להיכנס לשאלה אם כדור הארץ סובב סביב השמש או השמש סביב כדור הארץ - אין זה הנושא.)

"ישיש כגיבור לרוץ אורח": הגיבור בשעה שהוא רץ אינו מועד, וכך השמש רצה ריצה תמידית בלי למעוד. אין יום שבו השמש התעייפה, אין לה מחלה ואין שביתה איטלקית שבה היא עובדת לאט יותר; אין כאן הנהלת רכבת - אין שביתות. השמש פועלת יום יום "ישיש כגיבור", בשמחה, ורצה כגיבור שאינו נכשל ואינו נופל. והגיבור שש כאשר הוא יוצא למלחמה, וכן מצינו בגבורת הסוס: "ישיש בכח יצא לקראת נשק". הרי שהיציאה לפעולה מתוארת פעמים רבות בלשון שמחה - הגיבור שש למלחמה, "ששים אלי קרב", והסוס שש וצוהל כשהוא יוצא לקרב. כך גם כאן: זריחת השמש והארתה היא כביכול השמחה שלה. אדם מדוכא - פניו נפולות וחשוכות; אדם שמח - פניו זורחות ומאירות. השמש הזורחת היא ביטוי לשמחה שבה היא יוצאת בגבורה לעשות את רצון קונה.

למלבי"ם יש כאן מהלך על פי התוכנים והאסטרונומים הקדמונים, שהשמש הולכת ממזרח למערב וחוזרת ממערב למזרח ואינה עושה סיבוב שלם, ולפי זה הוא מבאר את הפסוק. תפיסת הקדמונים הזאת אינה ברורה לי די הצורך וכיצד היא מתיישבת עם המציאות שלנו, ולכן נדלג על ביאורו כאן.

ראיתי ביאור נפלא מאוד על הפסוקים, ואחרי שלמדנו מה קורה לאדם כשהוא מתרגל, מפתיע לראות עד כמה דוד המלך הכניס את הדברים בתוך פסוק. "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" - אומר הרמב"ם: מהי הדרך לרכוש יראת שמים? התבונן בשמים, הסתכל בכוכבים. אם כן, ניל ארמסטרונג, שהסתכל בשמים כל כך הרבה ואף עלה לירח וראה אותם מקרוב - ודאי הוא ירא שמים גדול? מדוע באמת אנשים כבר אינם מגיעים ליראת שמים ואינם מתפעלים ואינם מתרגשים? התשובה בפסוק הבא: "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת". הצרה היא שזה יום ליום ולילה ללילה, בשגרה יומיומית. ומה גורם הדבר? "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" - כבר אין שומעים, אין שמים לב ואין מקשיבים לדיבורם של השמים, ואין מתפעלים מיופי הבריאה, מפני שזה יומיומי. וכשזה יום ויום, לילה ולילה, כבר אף אחד אינו מתפעל ואינו מתרגש - נרדמנו בתרדמת ההרגל.

מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל־קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ׃

אף שהשמש יוצאת מקצה השמים, שים לב שאינה הולכת על קו המשווה בקו ישר, אלא "ותקופתו על קצותם" - היא מקיפה אל הקצוות. מי ששם לב יודע שיש הבדל בין הקיץ לחורף במיקום השמש: יש עונה שבה אתה נוסע בכביש מסוים ורואה את השמש משמאלך, ויש עונה שבאותה שעה בצהריים היא יותר לימינך; יש עונה שבה השמש נוטה יותר לצד דרום, ויש עונה שבה היא הולכת יותר לצד צפון. אמנם אין היא מגיעה עד הקצה הצפוני כמו שהיא נוטה לצד הדרומי, אבל היא מתקרבת יותר אל הצד הצפוני.

וזה עצמו חסד השם. אילו הייתה השמש הולכת תמיד באותו מהלך, קרובה לקו המשווה בלבד, לא היה ניתן ליישב את הארץ: בקו המשווה היה חם ביותר, כי שם השמש קרובה מאוד, ומאחר שלא הייתה נוטה לימין ולשמאל, המקומות שבקטבים היו קפואים ביותר - ולא רק בקטבים ממש, אלא גם מקומות קרובים בהרבה למרכז, שלא היה ניתן ליישבם כי השמש לא הייתה מגיעה אליהם. אבל כיוון שהשמש עושה סיבוב שמשתנה בין קיץ לחורף, מדרום לכיוון צפון, נוצרות תקופות שבהן חם יותר והשמש קרובה, ותקופות שבהן קר יותר והשמש רחוקה - ועל ידי זה ייתכנו חיים על כדור הארץ.

אומר המלבי"ם: האם לא חכם הוא זה שעשה כן? כשאתה רואה דבר מתוכנן שמאפשר חיים, שבלעדיו לא היה קיום, אי אפשר לומר שזה קרה מעצמו. הדיוק וההתאמה מראים על חוכמה, והחוכמה מלמדת שיש מי שעשה את הדבר החכם הזה ופעל את הפעולה. ויש כאן גם את הסימן השלישי - התכלית: אני רואה למה הדבר משמש, לתת חיים בכדור הארץ. אז אני רואה גם את החוכמה שבדבר וגם את התכלית שבו. המלבי"ם למד את עניין החוכמה בעיקר מן הפסוק הקודם, שעליו דילגנו, ודי במה שאמרנו כדי לראות כאן גם את החוכמה וגם את התכלית שביצירת השמש.

"ואין נסתר מחמתו" - "חמתו" כאן במובן שמש, ולא כאילו חמתו בערה בו. כלומר: אין השמש נמצאת רק במרכז, על קו המשווה, באופן שיהיו שני הקטבים נסתרים ממנה ולא תפעל כלפיהם. אלא בזה שהיא נוטה פעם לדרום וסובבת אל צפון, מובטח שכל כדור הארץ יראה את השמש - אין מקום בכדור הארץ הנסתר ממנה.

רש"י מביא את דברי חז"ל: אילו הייתה השמש ניתנת ברקיע התחתון, לא היה אדם נסתר מפניו מפני חמימותו. שהרי שבעה רקיעים הם: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מכון, מעון, ערבות. התחתון שבהם הוא וילון, ועליו אומרים חז"ל שאינו משמש כלום; והשמש אינה בווילון אלא ברקיע הגבוה ממנו, הנקרא "רקיע", שבו חמה, לבנה, כוכבים ומזלות. ואם הייתה השמש ניתנת במציאות התחתונה, לא היה העולם יכול להתקיים.

ויש להעיר שאין זה בהתאמה מלאה למה שראינו לעיל, שהרקיע הוא מקום עליית האדים והשמים הם מעליו. לפי המדרש כאן יש למושג "רקיע" תפיסה אחרת: אין מדובר ברקיע שאנחנו קוראים לו רקיע, אלא בחלוקה לשבעה רקיעים, שבה "רקיע" הוא מקום בפני עצמו, השני שבהם.

במזמור זה מעמיד דוד המלך שתי דרכים להכרת הבורא - דרך הבריאה ודרך התורה - ומראה שדרך התורה מעולה בשישה עניינים. בחלק הראשון של המזמור הוא מפרט את עדות הבריאה: השמים מספרים על כבוד אל, שברא את עולמו, והרקיע מגיד את מעשה ידיו התמידיים, את הגשמים ואת ההשגחה, ואף את מעשה ידיהם של צדיקים. ושלושה סימנים מוכיחים שאין כאן מקרה אלא כוונת מכוון: הריבוי ("יום ליום יביע אומר"), החוכמה והדיוק (נרתיק השמש, מהלכה כחתן וכגיבור), והתכלית (נטיית השמש בין הקצוות, המאפשרת חיים בכל הארץ, "ואין נסתר מחמתו"). והמוסר הגדול: קולם של השמים נשמע מקצה הארץ ועד קצה, אלא שההרגל היומיומי מרדים אותנו - "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" - ועבודתנו היא להתעורר ולהקשיב.