בחלקים הקודמים של המזמור ראינו את האופן הראשון של הישועה: הקדוש ברוך הוא נותן לדוד כוח, אך בפועל אומר לו לשבת בביתו ולא לעשות מאומה - "וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי", "הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל" ועם כל זה תישאר במקומך. מכאן ואילך דוד המלך מתאר את האופן השני: הקדוש ברוך הוא נותן לו לרוץ אחרי האויב, לרדוף, להילחם ולהכריע - ובכל זאת דוד חוזר ומדגיש בכל פסוק ופסוק שהכל מכוחו של הקדוש ברוך הוא, ולא ממנו. מכאן נמשיך על סדר הפסוקים.
תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי׃
אתה, הקדוש ברוך הוא, מרחיב את צעדי - נותן לי כוח לרוץ אחרי האויב. אך שים לב ללשון: "תַּחְתָּי", כלומר במקומי. מבאר המלבי"ם שעם כל הריצה הזאת אני כמו עומד במקומי. כיצד אני מגיע אל האויב? הקדוש ברוך הוא מסיע אותי, כרוח ה' שנושאת אותו, על ידי קפיצת הארץ. הצעד מתרחב - ואני עומד תחתי. כביכול את הכל אתה עושה.
ועל כן הוא מוסיף: "וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" - הקרסוליים עומדים במקומם, לא נעו ולא נדו כדרך ההולכים. וכיצד בכל זאת הגעתי? מכיוון שהקדוש ברוך הוא כמו הריץ אותי, כמו העיף אותי אל האויבים, כרוח הנושאת אותי, כאילו הארץ קפצה ובאותו רגע אני כבר נמצא שם.
מכאן, אומר המלבי"ם, מובנים דברי חז"ל שפסיעותיו של אברהם אבינו היו שלושה מיל. פסיעה אחת - שלושה קילומטרים. כיצד מבינים דבר כזה? חז"ל בסוד לשונם נוקטים תמיד לשונות שבהם הם רומזים לדברים פנימיים יותר. כבר דיברנו פעם על רוחב כתפיו של שמשון, שהיה שש עשרה אמה ועוד שש עשרה, שלושים ושתיים אמה - רוחב עצום, שאי אפשר כלל לחיות עמו, ואיך אדם כזה נכנס בפתח. הכוונה שם היא שהוא נשא את דלתות עזה, וזהו רוחבן, ומכאן מוכח מהו כוח כתפיו. אין הכוונה לרוחב כתפיים בפועל, אלא לעוצמה: כמו שאומרים שלרכב יש מאה וארבעים כוחות סוס - אדם יפתח את המנוע ויאמר שלא ראה שם אפילו סוס אחד. כך גם כאן: עוצמת כתפיו של שמשון הייתה כאילו זה היה רוחבן. כך גם בפסיעותיו של אברהם אבינו: אין הכוונה שבפסיעה אחת עשה שלושה מיל, אלא שכוח פסיעותיו היה כך.
ולפי דרכו של המלבי"ם כאן מתפרש הדבר גם כפשוטו: הקדוש ברוך הוא כמו קיפל את הארץ תחתיו, ובצעד אחד הוא עובר שלושה מיל. ה' מריץ אותו, מעיף אותו - עשית פסיעה אחת, ופתאום אתה כבר שם. ולא מעדו קרסוליו: הקרסוליים אינם מועדים בפעולת הליכה כלל, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו הוא המניע אותו.
אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם׃
על ידי כן אני רודף אחרי האויבים, ואף משיג אותם, ואיני חוזר עד שאכלה אותם. הרבה פעמים המלך רודף, אך די לו בכך שהניס את האויב והוא חוזר למקומו: למה שאמשיך להילחם ויהיו עוד חללים ועוד ניזוקים? לא מגיע להכרעה - דואג שתהיה הרתעה, אך לא הכרעה. אצל דוד לא כך: "ולא אשוב עד כלותם" - איני חוזר עד שאני מכלה אותם לגמרי, עד שאני יודע שאלה לא יחזרו עוד להילחם.
יש כאן מדרש מפורסם מאוד: ארבעה מלכים, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם דוד ואסא, יהושפט וחזקיהו. דוד המלך אמר "ארדוף אויבי ואשיגם". אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן - כפי שאתה מבקש, שנאמר "ויך דוד מהנשף ועד הערב". עמד אסא, מלך שהיה דורות אחריו, ואמר: אין בי כוח להרוג. דוד אומר "אני אכה אותם", ואסא אומר: אני רודף ואתה עושה - ריבונו של עולם, אני ארדוף ואת התוצאות אתה תביא. אמר הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן, שנאמר "וירדפם אסא והעם אשר עמו" - "כי נשברו לפני אסא" אין כתיב כאן, אלא "כי נשברו לפני ה'". אסא עשה את הרדיפה, והשבירה - הקדוש ברוך הוא עשה.
עמד יהושפט - ראו עוד ירידה בדורות - ואמר: אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף; אפילו לרדוף אין לי כוח, אלא הריני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן, שנאמר "ובעת החלו ברינה נתן ה' מארבים". הם עשו רק רינה ושירה לה' יתברך, וה' נתן מארבים. עמד חזקיהו ואמר: אין לי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה; הריני ישן במיטתי ואתה עושה - ריבונו של עולם, אני הולך לישון, ועד הבוקר יהיה הכל מסודר. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן, שנאמר "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף", וחז"ל אומרים שאלו היו מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות - בלילה אחד. ומה עשה חזקיהו? הלך לישון.
כבר עמדנו על כך שלכאורה זהו מדרש פלאי מאוד, שהרי לפי פשוטו יוצא שחזקיהו היה גדול מדוד. דוד המלך לא היה יכול ללכת לישון; דוד אומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", ועושה הכל בכוחו. ואצל חזקיהו, וכן אצל האמצעיים שביניהם, אתה רואה לכאורה שהם בעלי פחות כוח, ומצד שני שהקדוש ברוך הוא עשה את הכל. האם חזקיהו היה בעל ביטחון גדול מדוד? למה לא ישב דוד בביתו ואמר: ריבונו של עולם, אתה תעשה הכל ואני לא אצא כלל?
אומרים בעלי המוסר: ההפך הוא הנכון. יש כאן ביטוי לחולשתם של הדורות הבאים לעומת גדולתו של דוד, ביטוי לירידת הדורות. דוד המלך היה בעל ביטחון כה חזק בה', עד שאמר: ריבונו של עולם, אני ארדוף, אני אשיג, אני אכה - ועדיין כולנו יודעים שהכל ממך. איזה ביטחון עצום.
לעומת זאת בא אסא ואומר: ריבונו של עולם, הדור שלי חלש. אם ארדוף וגם אכה, נצא בתחושה של "כוחי ועוצם ידי" - ראית איך הרגנו בהם? כדי שהדור שלי יאמין, אנחנו נרדוף ואתה תכה בהם, ואז יהיה ברור לכולם שזה ממך. בא יהושפט, דור חלש יותר באמונתו, ואומר: אין לי כוח לא להרוג ולא לרדוף - שאם נרדוף, אף שלא נכה, עוד ננכס לעצמנו את ההצלחה ונאמר: ראית איך רדפתי, איך הבהלתי אותם, כולם ברחו. לכן אני אומר שירה, ואם אשב בבית ואומר שירה - לכולם יהיה ברור שהקדוש ברוך הוא עשה. עמד חזקיהו ואמר: ריבונו של עולם, הדור שלי חלש עד כדי כך, שאם נאמר שירה וינוצח הקרב, מיד ננכס גם את זה לעצמנו: ראיתם מה זה? אמרנו שירה! איזה כוח שירה יש לנו, אנחנו כישרוניים, מילה אחת שלנו מניעה את כל העולמות, ניצחנו רק בשירה. לכן אומר חזקיהו: כדי שהדור שלי יאמין שהכל ממנו יתברך, הדור שלי צריך מצב שבו אנחנו הולכים לישון. לישון ממש - לא ערים, ולא שתאמר "חשבתי" או "בכוח המחשבה". רק כאשר אני ישן ואתה מנצח, ישאלו: מה עשית? הנחירות שלך הבריחו אותם? לא עשית כלום. רק אז יהיה ברור לכולם שזה מאת ה'; בכל דרך אחרת האדם מנכס לעצמו את ההצלחה.
אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי׃
המלבי"ם מדגיש תמיד שלשון "מחיצה", למחוץ, מורה על מכה מועטת יותר, מחיצה קטנה, ומביא לכך ראיות. וזאת כוונת דוד: אמחץ אותם אפילו במחיצה קטנה, ומכאן ואילך "ולא יוכלו קום" - הם כבר ייפלו מעצמם תחת רגלי ולא יוכלו לעמוד.
עד כאן ביאר לנו דוד את איכות הרדיפה, באיזו צורה הוא רודף. מכאן הוא מתאר את איכות המלחמה עצמה.
וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי׃ וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם׃
לא כאופן הראשון, שבו ראינו "הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי" - ה' נותן לי כוח, ובכל זאת אומר לי להישאר בבית. כאן ה' מאזר אותי חיל למלחמה, נותן לי את הכוח ואני יוצא לקרב, ועם כל זה אתה הוא המכריע את הקמים עלי. "תַּחְתָּי" - יש מסבירים שהכוונה שאני מעליהם, שכשאני גובר עליהם הם תחתי; אבל לפי המלבי"ם "תכריע... תחתי" הכוונה במקומי: אתה עשית זאת במקומי, כמו שמילאת את מקומי - אתה תהיה במקומי כדי להכריעם. "וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף" - כפי שרש"י מסביר, הם פונים לי עורף בבורחם, ואת כל זה אתה עושה.
שימו לב ללשונות: "קמי", "אויבי", "משנאי". מבאר המלבי"ם את ההבדל ביניהם. הקמים הם אלה הנלחמים בו בפועל, הקמים כנגדו - והם יכרעו במלחמה. האויבים הם הדורשים את איבתו ורעתו; כפי שאמרנו תמיד, אויב הוא בפנימיות, אויב אותו בלבו, אך אינו בא להילחם. וכשיראה האויב את הקמים בורחים, גם הוא יברח, ולכן נאמר "ואויבי נתתה לי עורף" - הם כבר בורחים ואינם נשארים להילחם. השונא הוא רק מואס בו, אינו מבקש רעתו כאויב אלא אינו אוהב אותו. אך כאן לא נאמר "שונאי" אלא "מְשַׂנְאַי" - כמו מסניאי, שאינו שונא סתם אלא מכפיש את שמי בעיני אחרים. ואומר דוד שגם אותו ה' יצמית, וכל שכן את האויבים, שיצמיתם וייבשם.
יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ עַל יְהֹוָה וְלֹא עָנָם׃
הם ישוועו ולא ימצאו מי שיריב את ריבם, לא אומה ולא אדם שיבוא להושיע את אויבי. ולאחר שיראו שאין אדם המושיע, יפנו אל ה' - וגם שם "ולא ענם": ה' לא יענה להם להושיעם מפני.
וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם׃
אנשי המלחמה הבאים להילחם בדוד, אומר המלבי"ם, יהיו כעפר דק שנשחק ומתפזר לכל רוח - כך כולם יברחו מפניו. ואלה שיישארו בעריהם, עליהם הוא אומר "כטיט חוצות אריקם". מסביר המלבי"ם שהכוונה כמו רקיקי מצות: "אריקם" כמו "אדיקם", מלשון דקדוק - אדרוך אותם ויהיו דקים כאבק. וכעין זה רש"י מפרש "אריקם" כמו "ורקות בשר", שפירושו רזות, ושוב מדובר על דבר דק כרקיקי מצות. הרי שיהיו כטיט חוצות, למרמס לעבדים ולשפחות, ועם כל זה לא יהיה להם מי שיסייע בידם.
תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדוּנִי׃
ומדוע לא יהיה מי שיסייע להם? מכיוון שאתה תפלטני מריבי עם: אם יעמדו בני בריתם והמסייעים להם וירצו לבוא לעזרתם, אתה תפלט אותי מידם. ואדרבה, תשימני לראש גויים - ואומר המלבי"ם: לא רק הגויים הקרובים, אלא אף "עם לא ידעתי יעבדוני".
לְשֵׁמַע אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי׃
ויותר מזה: הנוכרים הגרים בארץ רחוקה, שלא הכירוני. מהו "יכחשו לי"? כאילו מכחישים את מציאותי - אין כלל דבר כזה, אין ישראל, אין דוד; הוא אינו מכיר. ועתה כולם שומעים עלי וכולם מתקבצים אלי. ותדע לך, רק "לשמע אוזן" - לא שראו דבר, אלא רק שמעו את הגבורות שאתה עושה לי ואת הישועה שאתה מושיע אותי. "ישמעו לי" - יבואו וישמעו בקולי, ומסביר המלבי"ם שהכוונה שיתקבצו לשמוע, כלשון "וישמע שאול את העם", שפירושו שאסף את העם.
בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם׃
אותם בני נכר, שרק לשמע אוזן שמעו על מעלתו של דוד ועל מלחמותיו, ייבולו ויחרגו ממסגרותיהם. הם סגורים בהרים רחוקים, במקומות שאינם מכירים כלל את ארץ ישראל ואת דוד, והם יבואו ויתאמצו להגיע לכאן, עד שכמו יבולו מרוב המרחק, ויהיו כחיגרים בהילוכם מרוב הדרך - הכל כדי לצאת ממסגרותיהם, לבוא הנה, לשמוע ולראות את גדולת דוד. כל אותה גדולה ששמעו עליה בלבד, כעת הם מטריחים עצמם עליה עד שיהיו כנובלים וכחיגרים. ו"ויחרגו" הוא כמו "ויחגרו", כדרך שמפרשים עוד מפרשים, וזו אחת מן התיבות בעלות האותיות המוחלפות, כמו כבש-כשב ושלמה-שמלה: יחגרו ויצאו מן המקומות שבהם הם סגורים כדי לבוא ולשמוע אלי.
חַי יְהֹוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם אֱלוֹהֵי יִשְׁעִי׃
כנגד ההגנה מן האויבים אומר דוד "חי ה' וברוך צורי" - ה' הוא כצור חזק ותקיף המגן עלי. וכנגד מה שהוא מושיע אותי לנצח את האויב, שזו מדרגה גבוהה יותר - לא רק מגן מפניו אלא נותן לי ישועה לנצחו - על זה אומר "וירום אלוהי ישעי", הקדוש ברוך הוא מרומם את ישועתי.
הָאֵל הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת לִי וַיַּדְבֵּר עַמִּים תַּחְתָּי׃
כנגד "וירום אלוהי ישעי" הוא מוסיף: האל הנותן נקמות לי - שאני גם נוקם באויבים, ולא רק ניצל מהם. ולא זו בלבד, אלא "וידבר עמים תחתי". המלבי"ם מסביר ש"וידבר" הוא מלשון דֶּבֶר, כמו "ותדבר את כל זרע הממלכה", כמו הדברה. ואילו הרד"ק מביא ביאור אחר: "וידבר עמים תחתי" כמו "דבר אחד לדור", מלשון מנהיג - הקדוש ברוך הוא מנהיג את העמים תחתי, שאני אהיה המנהיג שלהם, ונותן אותם תחת ידי.
מְפַלְּטִי מֵאֹיְבָי אַף מִן קָמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי׃
ה' מפליט ומציל אותי מן האויב - והאויב, כאמור, הוא הדורש את רעתי בסתר, שואף להרע לי ורוקם רעות בלבו. ולא רק ממנו, אלא גם "מן קמי תרוממני" - מאלה הקמים עלי להילחם בגלוי, כמו שראינו לעיל. "מאיש חמס תצילני" - ומי הוא איש החמס? מסביר המלבי"ם שזה שאול, שעשה עמו חמס; הרי המזמור נאמר "בְּיוֹם הִצִּיל יְהֹוָה אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל", ולכן הוא קורא לשאול איש חמס. יש המפקפקים בפירוש זה, ולמעשה מיישבים אותו, ואין אנו נתעכבים על כך.
עַל כֵּן אוֹדְךָ בַגּוֹיִם יְהֹוָה וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה׃
על כל הישועות הללו, על כל החסד הגדול שעשית עמי - אודך בגויים ה', אתן לך הודאה על כל הטובה הזאת, וגם "לשמך אזמרה", אספר ואזמר תהילות ה'.
מַגְדִּל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם׃
אומר המלבי"ם: לפי רוב ההודאה כך גם תגדל התשועה. כאשר ה' מגדיל את ישועות מלכו, שאינה ישועה מועטת אלא ישועה רבה, כך גם תגדל ההודאה, כי כמידת הישועה כך מידת ההודאה. וחוץ ממה שה' משלם לי בעד ההודאה והשבח, עוד יעשה הקדוש ברוך הוא חסד למשיחו - לדוד ולזרעו. אלו חסדי דוד הנאמנים: ה' כרת לו ברית שהמלוכה לא תסור מזרעו, אלא תישאר תמיד לבניו אחריו, ואנו מצפים למשיח בן דוד, שהרי "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". וזה מצד החסד, כמו שביאר המלבי"ם בשמואל ב' פרק ב' פסוק ז', ששם הארכנו בעניין הזה: שזה חסד ה' שהבטיח לדוד שהמלוכה לעולם תהיה ממנו, וחסד זה יהיה עד עולם.
ומדגיש המלבי"ם: "משיחו" הוא יותר ממלך, שכן הוא מראה שהמלכות באה גם בירושה. שאול היה מלך - ומה נשאר לו מזה? כלום; המלכות לא הייתה ירושה לבניו אחריו. וזהו ההבדל בין שאול לדוד: על שאול כתוב שנמשח בפך, וכדברי חנה "רמה קרני בה'" ולא רמה פכי - היכן תהיה ההתרוממות? במלכותו של דוד, שנמשח בקרן. הקרן היא דבר קיים, ארוך וחזק מאוד, ואילו הפך דבר שביר הוא, חרס. אצל שאול לא הייתה המשיחה בשמן המשחה ובקרן אלא בפך, ולעומתו דוד נקרא "משיחו" - משיח שנמשח בשמן המשחה ועל ידי הקרן. לכן "ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם" הוא יותר מ"מגדיל ישועות מלכו": מלך היה גם שאול, אבל כאן זה משיחו, שנמשח בקרן ומלכותו נצחית.
אגב שהזכרנו "מגדיל ישועות מלכו", נזכיר שיש כאן לכאורה סתירה בפסוקים: אצלנו בתהילים כתוב "מַגְדִּל", ואילו בשמואל, בסיום אותו פרק עצמו, כתוב "מגדול ישועות מלכו". ראשית צריך להבין מה ההבדל בין מגדיל למגדול, ובהזדמנות זו נסביר גם את המקור למה שאנו אומרים בברכת המזון: בחול יאמר "מגדיל ישועות מלכו" ובשבת יאמר "מגדול ישועות מלכו", וממה נובע השינוי.
תחילה נדגיש: הפסוק הזה נכנס לברכת המזון בתקופה מאוחרת. בסידורים שבידינו מתקופת הגאונים, כגון סידור רב סעדיה גאון, הפסוק כלל אינו מופיע בברכת המזון. לעומת זאת בתקופת רש"י, במחזור ויטרי - שרבנו שמחה מויטרי היה תלמידו של רש"י - כבר מופיע הפסוק, אך בלי חילוק: כתוב לסיום "מגדיל ישועות מלכו" באות י', כמו בתהילים, בלי הבדל בין שבת לחול. מאוחר יותר, כמאתיים שנה אחר כך, בתקופת האבודרהם, התעוררה השאלה. הסיבה: בתהילים הניקוד "מגדיל" ובשמואל "מגדול", והאנשים היו רגילים יותר ללשון תהילים - כמה רגילים לקרוא בשמואל, ותהילים הכל קוראים - ואילו בסידורים כתבו "מגדול" כבשמואל. הדבר יצר תסבוכת: אלה אומרים מגדיל ואלה אומרים מגדול. בעקבות זה יצרו חלוקה, והראשון שמדבר עליה הוא האבודרהם, המביא בשם רבותיו שבחול יאמר מגדיל ובשבת יאמר מגדול. כלומר בחול אומרים את נוסח תהילים השגור יותר בפי בני אדם, ובשבת מגדול - ובזאת נעשתה פשרה בין שתי הנוסחאות שהיו מסתובבות בפי העם.
היה מי שרצה לומר שכל החלוקה הזאת מקורה בשיבוש. חידוש זה חידש רב ברוך אפשטיין, בעל "תורה תמימה", בספרו "מקור ברוך": באמת היה כתוב "מגדיל ישועות מלכו", ובסוגריים היה כתוב "בש"ב מגדול" - כלומר בשמואל ב' מגדול. האנשים לא פענחו נכון, וקראו "בשב" כ"בשבת מגדול". והרי הקדמונים הרבה פעמים לא כתבו אותיות סופיות - כותבים "מיני" בלי מ' סופית, וכן תמצאו ברש"י במקומות שאין כותבים את האותיות הסופיות אלא בקצרה. אלא שדע עקה שהפירוש הזה אינו יכול להיות, וכבר הסטייפלר ועוד גדולים אחרים שללו אותו. ואף שהוא חדשני מאוד, ואביו בעל ערוך השולחן אמר שזהו רעיון נפלא, הוא אמר שזה בגדר חדשות, ויש להישאר בהנהגה הקבועה ולומר בשבת מגדול, ולא לשנות מחמת סברה שטעו. ומדוע אי אפשר לומר כן? כי כבר האבודרהם כותב את החלוקה בין מגדיל למגדול, ובזמנו של האבודרהם עוד לא הייתה חלוקה לשמואל א' ושמואל ב' - זו חלוקה מאוחרת יותר. ואם כבר בזמנו יש הבדל, ואין עדיין שמואל ב', מה שייך "בש"ב"? נמצא שהשינוי קדם לחלוקת הספר, ולכן דוחים את הפירוש הזה. ועדיין עלינו להבין: מדוע בשבת קבעו לומר מגדול ובחול מגדיל.
נראה מה כותב האבודרהם: מפני שהשבת היא מלך גדול כנגד החול. וכידוע, התנועות מתחלקות לתנועה גדולה ותנועה קטנה, הנקראות מלך גדול ומלך קטן. חיריק בלי י' הוא תנועה קטנה, וחיריק עם י' תנועה גדולה. בשבת אומרים "מגדול" - חולם בו', מלא בו', שהוא תנועה גדולה, מלך גדול. ולעומת זאת "מגדל ישועות מלכו" - שכותב האבודרהם שהוא חסר י', וכך אכן הכתיב: אנו קוראים "מגדיל" עם י', אבל המעיין בספרים יראה שכתוב בלי י' - ונמצא שהיא תנועה קטנה, ויום חול הוא מלך קטן לעומת שבת שהיא מלך גדול. עוד רוצה לומר שם, ש"מגדיל" נאמר בתהילים, שאז עדיין לא היה דוד מלך, ואילו "מגדול" נאמר בנביאים, שאז כבר היה מלך. על זה תמהים, ויש הרוצים לומר להפך, ולא נתעכב.
בסידור אוצר התפילות מובא ביאור אחר, הנסמך על מדרש שהובא בילקוט שמואל בשם רב יודן: כתוב אחד אומר "מגדיל" וכתוב אחד אומר "מגדול", לפי שאין ישועתה של אומה זו באה בבת אחת אלא מתגדלת והולכת. ומהו "מגדול"? שנעשה למלך המשיח כמגדל גדול, שנאמר "מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב". לפי זה מסביר את ההבדל בין שבת לחול: "מגדיל" פירושו הולך ומגדיל, כדברי רב יודן שהישועה הולכת וגדלה - ויום חול הוא כמו הגלות, שאנו הולכים ובונים את הישועה, מתקדמים אל עברה, והקדוש ברוך הוא הולך ובונה לנו את בית המקדש. אבל שבת ויום טוב הם כמו ימות המשיח - שבת מעין עולם הבא - ושם אין צורך להגדיל, שכבר הוא גדול: "מגדול ישועות מלכו", מלך המשיח כבר גדול, אין זה הולך ומגדיל אלא כבר גדול, כבר נגמרה הישועה ונעשתה כמגדל עוז. ולפי זה מובן היטב ההבדל בין שבת ליום חול. יש עוד טעמים, ובהם טעמים שהובאו בשם הגר"א, ולא נתעכב עליהם - די לנו בכך.
בחלק זה מתאר דוד את האופן השני של הישועה: הוא רודף, משיג, מוחץ ומכלה - ובכל זאת חוזר ומדגיש בכל פסוק שהצעד מתרחב "תחתי", שהקרסוליים אינם מועדים, ושה' הוא המכריע "תחתי", במקומי. מדרש ארבעה המלכים מלמד שדווקא גדולתו של דוד היא לעשות הכל בכוחו ולדעת שהכל מה', ואילו הדורות שאחריו נזקקו לצמצם את חלקם - עד שינה גמורה - כדי שלא ינכסו לעצמם את ההצלחה. מכאן ממשיך המזמור לתשועה השלמה: האויבים בורחים ואין מושיעם, אומות רחוקות מתקבצות אל דוד לשמע אוזן, והוא מסיים בהודאה - שכמידת הישועה כך מידת ההודאה - ובחסד הנצחי של "למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם", מלכות שנמשחה בקרן וקיימת לעד.