לפנינו המשך פרק י"ח, שירת דוד על הצלתו מכף כל אויביו ומיד שאול. בקטע שלפנינו דוד ממשיך לתאר את הסיוע האלוקי שליווה אותו במלחמותיו - סיוע שאינו מידתי ליכולותיו ולהכנותיו, אלא כוח שמעל הטבע. מתוך כך נכנס המלבי"ם לבירור יסודי: היחס שבין חוקי הטבע הקבועים לבין הנהגת הקדוש ברוך הוא את האדם לפי מעשיו.
כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר׃ (ל)
"אָרֻץ גדוד" ניתן לבאר בכמה אופנים: אני רץ לקראת האויבים, או רץ לקראת גדוד האויב, או רץ בראש הגדוד שלי לקראת האויב. בכל האופנים הכוונה שאני רץ ומצליח להילחם כנגד האויבים. אך יש ביאור נוסף: "ארוץ" מלשון לרוצץ - בך, מכוחך ריבונו של עולם, ארוצץ את הגדוד שכנגדו אני יוצא להילחם.
"ובאלהי אדלג שור" - על ידי הכוח האלוקי, הסייעתא דשמיא מאת הקדוש ברוך הוא, אני מדלג על חומות האויבים כדי לכבוש אותן. "שור" הוא חומה, כלשון הכתוב "בנות צעדה עלי שור". ומובא בספרים שהחומה נקראה "שור" משום שהיו עולים עליה כדי להסתכל ולצפות, ו"שור" הוא מלשון הבטה וראייה - כמו "ישור על אנשים", וכביטוי "לימין שור" שכבר אין משתמשים בו היום. כלומר: בכוח אלוקי גם חומה גבוהה אינה מהווה בשבילי מחסום.
מדרש שוחר טוב מלמד שהפסוק "כי אתה תאיר נרי" נאמר על מלחמת עמלק, ופסוק "כי בך ארוץ גדוד" נאמר על כיבוש ציון. נפתח בפסוק הקודם:
כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְהֹוָה אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חׇשְׁכִּי׃ (כט)
אומר המדרש: גייס גדול משל עמלק בא על דוד, ודוד עשה עמהם מלחמה שני לילות ויום אחד - לילה, יום ולילה. וזהו שנאמר "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם". ומי היה מאיר לו באותם שני לילות? כיצד נלחמים בלילה בלא תאורה? אמר רבי יהושע בן לוי: בברקים היה הקדוש ברוך הוא מאיר לו. וזהו "כי אתה תאיר נרי" - השם מאיר בברקים את מלחמתו של דוד, ובכך היה דוד מנצח את אויביו.
"כי בך ארוץ גדוד" מדבר על מלחמה אחרת. כאשר הלך דוד ליבוס - המקום שנעשה לימים ירושלים - לעשות עמהם מלחמה, התחיל דוד ואמר: כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר (כמובא בדברי הימים א', י"א ו'). מה עשה יואב? הלך והביא ברוש אחד רענן, קבעו בצד החומה, וכפף את ראשו שהיה רך, ואחז בו דוד, וקפץ יואב על ראשו של דוד, ונתלה בברוש, ודילג לחומה. הרי לנו שיטת מלחמה בלתי קונבנציונלית: הברוש גבוה וגמיש, נטעו אותו מצד אחד וכופפו את ראשו עד סמוך לארץ; דוד אוחז בברוש הכפוף, יואב קופץ על ראשו של דוד ונתפס בברוש למעלה, דוד עוזב את הברוש - וכרוגטקה הוא מעיף את יואב אל העבר השני. וכיצד נחת? סייעתא דשמיא, אין שאלות - נחיתה רכה. בצורה הזאת הצליח לדלג על החומה.
אך דוד המלך, שאמר "יהלמני צדיק חסד ויוכיחני", נשאר מאחור. מה עשה הקדוש ברוך הוא? קיצר את החומה עד שעלה דוד אחריו, שנאמר "ובאלהי אדלג שור". דוד לא הוצרך לברושים: הקדוש ברוך הוא הוריד לו את החומה, ודוד עבר אותה בהליכה - הכל נפתח בפניו.
המלבי"ם מסביר שכאן יש דוגמה לדבר שהשם עושה מעצמו - לא בהתאמה של מידה כנגד מידה או ההפך מזה כפי שהתבאר קודם, אלא עניין שכולו מאת השם: ההגנה והשמירה מן הפגעים, ובייחוד ניצחון עובדי השם כנגד אויביהם. ובזה בוא וראה: הקדוש ברוך הוא מסייע לא לפי ההכנה שלך ולא לפי היכולות שלך, אלא הרבה מעבר להכנתך ולמסוגלויותיך. אין מעצור להשם להושיע ברב או במעט - גם אם תבוא עם גדוד קטן, וגם אם אתה חלש, הקדוש ברוך הוא יעזור ויסייע בידך. וכמו שכתוב "לא בגבורת הסוס יחפץ... רוצה השם את יראיו... להציל ממות נפשם". הקדוש ברוך הוא הוא העושה את המלחמה, "ומלחמות אני עשיתי". וזהו שאומר דוד: "כי בך ארוץ גדוד" - כשאני רץ, יש לי תחושה שגדודים רבים עמי, משום שאני בך, בוטח בך ואתה מסייע בידי. וממילא "ובאלהי אדלג שור" - גם חומות גבוהות אינן מחסום, עם אלוקי אני מדלג על חומות האויבים ומבצריהם כדי לכבשם.
הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהֹוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ׃ (לא)
דרך האלוקים - ההנהגה של הקדוש ברוך הוא עם האדם - היא תמימה, דרך שלמה. ו"אמרת השם", שהיא בריאת העולם, מה שהשם אמר וברא, היא צרופה, מזוקקת מכל סיג. ועל ידי זה "מגן הוא לכל החוסים בו".
כאן עומד המלבי"ם על דבר המצריך התבוננות. הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בשני מישורים שעל פניהם נראים כסותרים. המישור האחד הוא חוקי הטבע: דברים שתעשה מה שתעשה הם קיימים - השמש זורחת ושוקעת, האש בוערת, המים יורדים למקום נמוך, השמים נותנים טל וגשם והארץ נותנת יבולה, מחזוריות המים ועוד. אלה חוקים קבועים. ולעומת זאת יש דרך הנהגה הכתובה בתורה: "אם בחוקותי תלכו" - "ונתתי גשמיכם בעתם", הארץ תיתן יבולה ועץ השדה ייתן פריו. דברים אלה אינם תלויים בחוקי הטבע אלא במעשי האדם: אם נבחר בטוב יהיה טוב, ואם לא - להפך.
מי שמסתכל בשטחיות נראה לו שיש כאן סתירה. אם יש חוק טבע - הגשם צריך לרדת. האם פסקו המים להתאדות? מדוע אין גשם? הרי חוקי הטבע אומרים שכל דבר פועל לפי מה שהשם חקק בראשונה, ואיך פתאום זה נעשה תלוי במעשי? ואם הכל תלוי במעשי, כבר אין זה חוק טבע. נראה לו שהחוקים נבדלים זה מזה ורחוקים מרחק רב: מה הקשר בין מעשי לירידת גשם, ומה הקשר בין מעשי לבין שידפון בתבואה או תבואה פורייה ומשביעה.
על כך אומר המלבי"ם: התבונן. חוקי הטבע קבועים מאת השם, וגם ההנהגה של הקדוש ברוך הוא עם האדם לפי בחירתו קבועה מאת השם - וממילא הקושיה מסתלקת. אילו היו חוקי הטבע קיימים ובא מישהו אחר ואמר "אני אנהיג אותך לפי מעשיך", היה מקום לשאול כיצד יסתדר עם חוקי הטבע. אבל מי שחקק את חוקי הטבע הוא עצמו זה שחקק שההנהגה עמך תהיה לפי מעשיך - היכן הבעיה? והטבע, כמו שאמר החזון איש, הוא הרצון היותר מתמיד של הקדוש ברוך הוא. שהרי באמת, כמו שאומר הרמב"ן בסוף פרשת בא, כל מעשינו ומקרינו הם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. אמת - אבל יש הנהגה יותר קבועה, ויש הנהגה שלפי הרצון הנקודתי העכשווי של הקדוש ברוך הוא.
וזהו שאומר הכתוב: "האל תמים דרכו" - זו דרך ההנהגה של האדם לפי מעשיו. כאשר אדם עושה מעשי השם ומקיים מצוותיו, השם מנהיג אותו בטוב, בדרך של חסד וחנינה לאנשים הטובים, והדרך הזאת היא "תמים" - דרך שלמה שאין בה חיסרון. ודע לך שחוקי הטבע אינם עוצרים כביכול בעד השם מלהתנהג בדרך זו, וזהו "אמרת השם צרופה": "אמרת השם" היא מה שהשם אמר ויהי, מה שאמר והיה העולם, "יהי אור", וקביעת חוקי הטבע. וכיצד זה תלוי במעשי האדם? אומר השם: אני קבעתי את החוקים. וכאשר יש צורך עבור יהושע - "שמש בגבעון דום". והלוא לשמש מהלך קבוע? נכון, ואני קבעתיו באופן תמידי, אך כשיש צורך אני משנה את חוקי הטבע כרצוני. ומכיוון שהיוצר את חוקי הטבע הוא גם נותן השכר והוא גם המנהיג ומשנה כשיש צורך - אין כאן שום סתירה. "האל תמים דרכו" לתת לאדם כמעשיו, ומצד שני "אמרת השם צרופה" - מה שאמר בבריאת העולם הם דברים קבועים שבהם העולם מתנהג בתמידות בלא שינוי, היא ההנהגה הטבעית, אלא אם כן השם רוצה לשנותה לפי מעשי בני האדם.
וממילא, כאשר יש צורך - "מגן הוא לכל החוסים בו". כשיש צורך הקדוש ברוך הוא מוריד אבני אלגביש מן השמים, כשיש צורך השמש עומדת, או שוקעת לצורך יעקב אבינו, או גשמים יורדים בעת הצורך, או להפך - הארץ אינה נותנת יבולה כשישראל ממרים את פי השם. כל העניינים הללו פועלים מאת השם, כדי שיהיה מגן לכל החוסים בו, נותן טוב לטובים.
כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְהֹוָה וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ׃ (לב)
אומר המלבי"ם: תמיד שם הוי"ה מורה על הבריאה, להוות כל נמצא - היה, הווה ויהיה, הקדוש ברוך הוא מהווה את כל הנמצאים. ואילו שם "אלוה" מורה תמיד על ההנהגה וההשגחה. ולכן הדיינים נקראים אלוהים - "עד האלוהים יבוא דבר שניהם", וכן כל מנהיג, כל פעולה וכוח נקראים "אל"; ואנו אומרים שהשם הוא אלוהי האלוהים, כלומר בעל כל הכוחות כולם, שכן כל כוח וכל הנהגה בבריאה נקראים אלוהים.
וכשאנו אומרים זאת כלפי קודשא בריך הוא, הרי זה מורה על כוח המנהיג אותנו. "הוי"ה" הוא הכוח שהיווה את כל המציאות, שברא את העולם ומהווה אותו; "האלוקים" הוא המשגיח. וכשאני אומר "אלוהי" - משמע המשגיח עלי בהשגחה פרטית, שהרי הטיתי את השם אלי באופן ייחודי; וכן "אלוהינו" - המשגיח עלינו בהשגחה פרטית. ודע לך: הקדוש ברוך הוא מנהיג ומשגיח לפי מעשי האדם. "כי מי אלוה מבלעדי השם" - הוא עצמו מהווה את כל הבריאה, והוא עצמו גם ה"אלוה" המנהיג לפי מעשיך.
אם אתה ראוי - ייתן לך, ואם לא - ישתנה טבע הבריאה. ראה: ארץ ישראל נתנה את יבולה במשך אלפי שנים; גלו ישראל מעליה, ופתאום פסקה מלתת את יבולה והייתה ארץ שוממה. נוסעים שהיו כאן לפני מאות שנים מתארים שנסעו יום שלם ולא ראו עץ אחד. מדוע? כי התורה אמרה "ושממו עליה אויביכם". וכי אין זה טבע? אכן יש טבע שהקדוש ברוך הוא טבע בבריאה, ועם כל זה הוא נותן שכר ועונש לפי מעשה האדם ומשדד מערכות הטבע כרצונו - וזו בחינת "אלוה". יש בחינת שם הוי"ה, הבחינה המתמדת של המהווה את הברואים ואת הבריאה, ויש בחינת "אלוה", שהקדוש ברוך הוא מנהיג כפי הנצרך לאותה שעה. חוקי הטבע נמשכים לפי חוקי ההנהגה: אם ראוי - יהיה שכר, ואם אינו ראוי - לא יהיה, ואף שחוקי הטבע מחייבים שירד גשם, לא ירד, מפני שבהשגחה עכשיו אין הגשם מגיע.
הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי׃ (לג)
לאחר ההקדמה שהסביר לנו כיצד ממעשיו הטובים של האדם הוא ניצל מכל הפגעים, שהקדוש ברוך הוא מנהל אותו בדרך טובה - "ונתתי גשמיכם בעתם", "ועץ השדה ייתן פריו", "וחרב לא תעבור בארצכם" - חוזר דוד לעניין שפתח בו בפסוק כ"א: כיצד על ידי מעשיו הטובים של האדם מצילו הקדוש ברוך הוא בדרך פלאית שמעל הטבע, שהרי הכל תלוי במעשה האדם, והאדם על ידי כך יש לו כוח להתגבר על ההנהגה הטבעית, וההנהגה הטבעית כאילו אינה מושלת בו.
והוא נותן שתי דוגמאות ועוד שלישית. האופן האחד: אף שהקדוש ברוך הוא נותן לך כוח, זריזות, גבורה ויכולת להילחם, עם כל זה הוא אומר - יש לך את כל האפשרויות, אבל הנח, אני אעשה את הפעולה, אני אפעל בשבילך ואציל אותך ואתה לא תצטרך לעשות מאומה; אתה תעמוד במקומך ואני אושיע אותך, "השם ילחם לכם ואתם תחרישון". וזו הדוגמה שבפסוקנו: "האל המאזרני חיל" - מצד אחד הקדוש ברוך הוא נותן לי כוח, מלשון אזור וחלציים, כ"אזור חלציו", ועוזרני בכוח למלחמה. ועם כל זה "ויתן תמים דרכי" - אין הוא מביא אותי אל המלחמה עצמה, אלא נותן שדרכי תהיה בתמימות ובשלמות ולא אעשה רע לשום אדם; אומר לו: דוד, הישאר בביתך, אני אעשה את המלחמה בשבילך.
מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי׃ (לד)
דוגמה נוספת: הקדוש ברוך הוא נתן לי גם זריזות. רש"י מבאר מדוע "כאיילות" ולא "כאילים" - מפני שרגלי הנקבות עומדות ביושר יותר משל הזכרים. והשם משווה את רגלי שיהיו קלות כאיילות, ואוכל לרוץ בקלות אחרי האויבים. ועם כל זה - "ועל במותי יעמידני": אומר השם, אין צורך, אל תרוץ; עמוד על במותיך, הישאר במקומך, אל תרדוף אחרי שום אדם, אני אפיל את האויבים לפניך ואתה אינך צריך לעשות מאומה.
ובלשון הפסוק: "משווה" הוא גם מלשון שימה, כלשון "הדרך שווי עלן" - תשים עלינו, וגם מלשון שוויון וערך. ולכן "משווה רגלי כאיילות" - כמו ששם את רגלי כאיילות שיהיו שוות להן, דומות להן. שהרי האיילות - מי שרואה אותן עומד נדהם: איילה עומדת על צוק סלע, ואתה תמה איך אינה נופלת, איך היא מחזיקה מעמד, איך היא מטפסת לשם - פחד פחדים. לעמוד על במה, על מקום גבוה, צריך רגליים של איילה. ולכן אומר: משווה רגלי כאיילות ומעמידני במקום הגבוה - ואתה אל תעשה מאומה, אני אעשה בשבילך את המלחמה.
מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי׃ (לה)
דבר שלישי: תכסיסי המלחמה. אתה יכול להיות גיבור ובעל צבא רב, אבל אם אין לך תחבולות - "בתחבולות תעשה לך מלחמה" - תפסיד את הקרב. שהרי צבאות גדולים וחזקים שהופתעו בדרכים שהוציאו אותם מאיזונם - נפלו וקרסו. אומר דוד: דע לך שהשם גם מלמד אותי תכסיסי מלחמה - "מלמד ידי למלחמה". ועם כל זה אומר לי השם: אינך צריך להילחם, אני אלחם. וזהו "וניחתה קשת נחושה זרועותי".
מה פירוש "וניחתה"? המלבי"ם מסביר שהוא לשון שבירה, כמו "אל תירא ואל תחת" - אל תישבר. והיינו שהקשת העשויה נחושת נשברה כביכול, שהקדוש ברוך הוא אומר: אינך צריך לעשות מאומה, אני הוא העושה בשבילך את הקרב ואת המלחמה, וכביכול משבר את הקשת כדי שזרועותי לא תצטרכנה להילחם בה ולהשתמש בה. ורש"י לעומת זאת מפרש ש"ניחתה" הוא לשון דריכת הקשת - דרכתי את קשתי.
וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי׃ (לו)
והתבונן: אף שניתנו לי כל הכוחות והקדוש ברוך הוא הוא הנלחם את מלחמתי, בוא וראה את רוב טובו של השם, שעם כל זה הוא נותן לי את התחושה ואת ההרגשה שאני עשיתי ושאני ניצחתי. למלחמה צריך מגן - המגן נועד להגן מן החרב ומחיצי האויבים; וצריך גם לתקוף, שהרי אי אפשר להיות כל הזמן במגננה, ולכן "וימינך תסעדני" - הימין היא העושה את המלחמה ומנצחת. והנה, השם נתן לי את המגן, וכביכול אני החזקתי את המגן בזמן המלחמה. ואף שכתוב "מגן ישעך" - המגן הוא הוא - איזו תחושה נתן לי? דוד, אתה שומר על עצמך, המגן בידך. וכן הניצחון: "ימינך תסעדני" - מי מנצח באמת? אתה, ימינך; ועם כל זה אתה נותן לי את ההרגשה שאני ניצחתי.
וזהו "וענוותך תרבני": כביכול מרוב ענוותנותך, ריבונו של עולם, אינך מנכס את ההצלחה לעצמך, אלא אומר לי - כל הכבוד דוד, אתה ניצחת את הקרב, עשית מלחמה נפלאה. "וענוותך תרבני" - מגדילה אותי, כאילו אני הגדול, אני הרברבן, אני הוא שפעלתי, ואתה מייחס את הניצחון אלי.
בקטע זה מלמד אותנו דוד שלושה יסודות: ראשית, שהסיוע האלוקי אינו לפי ההכנה והיכולת של האדם - "בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור", וכפי שראינו בברקים שהאירו במלחמת עמלק ובחומת יבוס שהתקצרה לפני דוד. שנית, שאין שום סתירה בין חוקי הטבע הקבועים לבין ההנהגה לפי מעשי האדם, שהרי אותו מחוקק עצמו חקק את שניהם, ולכן "האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה" - וממילא "מגן הוא לכל החוסים בו". ושלישית, שאף שהשם נותן לאדם כוח, זריזות ותכסיסי מלחמה, הוא אומר לו: עמוד במקומך ואני אלחם בשבילך - ומתוך ענוותנותו מייחס לאדם את המגן ואת הניצחון, "וענוותך תרבני".