בחלק הקודם של המזמור ראינו את דוד המלך משבח את ה' מתוך הצלחה - "מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהֹוָה". אבל לא תמיד ההצלחה מתמדת, והיו גם תקופות פחות טובות. מכאן ואילך דוד עובר לדבר על ההנהגה השנייה: כשבאות עליו צרות קשות, ואז הוא זקוק לתפילה. במהלך הפרק נראה כיצד המלבי"ם מצייר שני אופנים של ישועה: ישועה באמצעים טבעיים, שכל כולה זמנית ונקודתית ומגלגלת צרה חדשה תחת הצרה הקודמת, וישועה ניסית הבאה בזכות המעשים הטובים - שאחריה כבר לא תקום פעמיים צרה.
אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי׃
"אֲפָפוּנִי" פירושו הקיפוני, ומסביר המלבי"ם שהוא מלשון פאה: באים עליי מכל פאה, מכל כיוון. מצד אחד חבלי מוות אופפים אותי, ומצד שני "נַחֲלֵי בְלִיַּעַל" מבעתים אותי - האויבים הבאים עליי כנחל שוטף. נמצאתי מוקף משני הצדדים.
חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת׃
כאן הוא מוסיף ומחמיר: כבר לא רק חבלי מוות, אלא חבלי שאול סובבים אותי. "שאול" הוא תמיד ביטוי לקבר, וכביכול אני כבר עומד להיקבר, לאחר שכבר "קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת" - כפי שמסביר המלבי"ם, מוקשי מוות הם הדברים המביאים למותי, פח יקוש שכבר הביא אותי לבחינת מוות. כלומר, כאילו כבר הרגו אותי ועכשיו נשאר רק לקבור אותי.
אפשר להוסיף כאן דרך רמז: הרי דוד אמר את השירה הזאת ביום שהציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול. אם כן אל תקרא "חבלי שאול" סתם, אלא חבלי שאול - החיילים של שאול, החבלים והגייסות שלו, שכבר מקיפים אותי. וזה מתאים מאוד לדברי רש"י על סלע המחלקות, שהיו סובבים את דוד מכל כיוון ועוטרים אותו מכל הצדדים. "חבלי שאול סבבוני", ואז "קדמוני מוקשי מוות" - מצב שבו כבר לא היה שייך להינצל בדרך הטבע.
ובאותה שעה עצמה אמר דוד: "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב". מהו "בחופזי"? אומרים חז"ל: כשהיה נחפז לברוח משאול, והיה בטוח שכאן נגמר הסיפור. אמר לעצמו: והרי שמואל משח אותי למלך - אם כן כל האדם, ואפילו שמואל, כוזב. הבטיח הבטחה, משח אותי למלך, והנה אין לה תקומה ואין לה המשכיות. "כוזב" - כמו נחל אכזב, שפוסק באמצע.
בַּצַּר־לִי אֶקְרָא יְהֹוָה וְאֶל־אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאׇזְנָיו׃
כאשר אני נמצא במצב של "אפפוני חבלי מוות", אני קורא לה' מתוך הצרה, ו"אל אלוהי אשווע" - צועק אליו לישועה, ואז על ידי התפילה ה' ממהר להושיע אותי. שימו לב להבדל: קודם היה "מהולל אקרא ה'", תהילה; וכאן זו כבר תפילה, מפני שאני זקוק לישועה.
המלבי"ם מדייק בלשונות: "אקרא" היא קריאה מצד עצם הפנייה אל ה', ואילו "אשווע" היא דווקא צעקה לישועה. ולכן השוועה נאמרת דווקא ב"אל אלוהי" - שכפי שהסברנו, "אלוקיי" מבטא את ההשגחה הפרטית הייחודית לי. וכן "וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא" מוסיף על "יִשְׁמַע קוֹלִי": שמיעה אפשרית גם מרחוק, אבל שהשוועה תבוא לפניו פירושו שהיא מתקבלת אצלו והוא בא ומושיע - קרבה גדולה הרבה יותר.
כאן נותן המלבי"ם הקדמה שתלווה אותנו לכל אורך המזמור. המליץ מצייר כאן את ישועת ה' הבאה באמצעים טבעיים, בדרך הטבע. אלא שכאשר הישועה היא טבעית, היא אינה ישועה שלמה: הוא מתפלל, ה' מושיע אותו מהצרה - אבל הישועה עצמה מסבבת לו צרה אחרת. הוא צועק שוב, ה' שולח ישועה טבעית נוספת, המצילה מן הצרה השנייה ומולידה צרה שלישית, וכן הלאה.
וכך הוא הציור כאן: בתחילה הקיפו אותו אויבים וצרו עליו, צעק אל ה' - והארץ נרעשה ופצתה את פיה, וירדו אויביו חיים שאולה. ניצל! אבל רעידת אדמה מעוררת הרי געש השופכים אש וגופרית, ומה שהיה בפנים מתחיל לצאת. נמצא שהישועה של פתיחת האדמה הביאה צרה חדשה: לבה ואש מתפשטות. צעק שוב, וה' שלח מכבה אש - גשם שוטף. אלא שהגשם בא עם עננים, ועם העננים ברקים ורעמים עצומים המסכנים אותו. צעק שוב, וה' ציווה שהעננים יתפוצצו ויפילו מימיהם ולא יהיה עוד פחד מן הרעמים. אבל התפוצצות העננים היא מה שאנו קוראים שבר ענן, והגשם שכיבה את האש נעשה לשיבולת מים ששטפה אותו. צעק שוב - וה' משה אותו ממים רבים. זה תורף הציור, ומכאן נבוא אל הביאור.
וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי־חָרָה לוֹ׃
זו רעידת האדמה שבה הרעיד ה' את הארץ כדי להטביע את אויביו חיים שאולה. "וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ" - דרך ההרים הגבוהים שבשעת רעידת אדמה פותחים את לועם, וכשהם רוגזים יוצאים מהם אף וחמה, לבה רותחת ועשן. וכל זה "כִּי־חָרָה לוֹ" - שהתגלה חרון אפו ואש חמתו בתוך הרעש, ולכן יצאה כאן ממש אש.
המלבי"ם מדייק בסולם הלשונות: "רוגז" הוא התנודה הקטנה מכולם, "געש" הוא תנועה יתרה, ו"רעש" גדול עוד יותר מן הגעש - התנודה ברמה הגבוהה ביותר. לכן נאמר "ותגעש ותרעש": בתחילה גועשת, ולאחר מכן מגיעה למצב של רעש.
עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ־מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ׃
עכשיו הוא מתאר את ההר שבעקבות רעידת האדמה החל לשפוך אש וגופרית. ההר הבוער מריק אש, ועולה ממנו עשן ביום הרעש - וכיוון שהדבר מראה כביכול על כעס ה', הרי זה כאילו עולה העשן מאפו ואף ה' בוער בלב ההר. והאש האוכלת היא כאילו אש היוצאת מפיו, עד ש"גחלים בערו ממנו" - הלבה הנפלטת החוצה כגחלים היוצאים כביכול מלפני הקדוש ברוך הוא.
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו׃ וַיִּרְכַּב עַל־כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃
כאן הוא חוזר אל "בצר לי אקרא ה' וישמע מהיכלו קולי". אומר המלבי"ם שהפסוק הזה הוא ככותרת החוזרת על כל הפסוקים הבאים: בכל צרה חדשה - בצר לי אקרא ה'. עכשיו אני בצרה חדשה, גחלים רודפים אחריי, הר געש מאיים עליי, ולכן שוב "בצר לי אקרא ה'", וה' שומע קולי ונוטה שמים ויורד להושיעני.
וכיצד? היות ושני היסודות הללו, יסוד העפר ויסוד האש שבבטן הארץ, רועשים ורוצים לבלוע ולהשחית הכל, הכין ה' ישועה על ידי שני היסודות האחרים - הרוח והמים. "וערפל תחת רגליו" - וערפל הוא תמיד ביטוי לנוזל, למים. "וירכב על כרוב ויעוף וידא על כנפי רוח" - הרוח נושאת את העננים כדי לכבות את השריפה, כמו שכתוב "הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ".
יָשֶׁת־חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת־מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים׃
החושך שבו ה' כביכול מסתתר, החושך שסביבות סוכתו, נעשה כאן "חשכת מים עבי שחקים": העננים מתקבצים על ידי הרוח עד שהארץ נעשית חשוכה מרוב עננים - כפי שאנו רואים בעננות כבדה, שבאמצע היום נדמה כאילו שקעה החמה. והמים הללו מכבים את האש ואת הגחלים הבוערים היוצאים מן ההר, והרי כאן ישועה.
הרד"ק מעיר שבשמואל לא נאמר "חשכת מים" אלא "חשרת מים", ומשמעותו קישור העננים - כתרגום "חישוריהון", מלשון חישוקים. ושני הדברים אמת: העננים מתקשרים ומתחשקים זה לזה, ומתוך שהם מתרכזים יחד נעשה חושך. "חשרת" ו"חשכת" הן שתי תוצאות של אותה פעולה עצמה.
אלא שהישועה הזאת גוררת צרה חדשה: העבים התקדרו והם מלאים חלקי אש ודברים המבעירים, כגון גופרית וזולפטר. הזולפטר הוא הסולפטר - אשלגן חנקתי, המשמש מחמצן בתערובות כמו אבק שריפה ודלק. כשיש התנגשות בין העננים, בין מטענים שליליים לשליליים וחיוביים לחיוביים, נוצר פיצוץ ויוצאת אש אדירה, האלקטרי כלשון המלבי"ם, הוא החשמל שאנו קוראים לו, הברק היוצא. מברק אחד אפשר להפעיל תחנת כוח שתספק חשמל לעיר שלמה - אין בידינו לכלוא אותו, אבל רק שנבין באילו עוצמות מדובר. הרי שהגיע לסכנה חדשה וגדולה מאוד: העננים קולעים בתוכם אש אדירה.
מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי־אֵשׁ׃ וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם יְהֹוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי־אֵשׁ׃
מתוך "חושך סתרו" נעשית הילה של נוגה מנגד אור ה'. המלבי"ם הסביר בכמה מקומות ש"נוגה" הוא מה שאנו קוראים כך גם היום: כשאינך רואה את גוף האור עצמו אלא את הדבר המאיר ממנו - למשל כשאינך רואה את הירח אלא את העננים שסביבו מאירים. הנוגה הוא אור היוצא מתוך האור, ולא האור בעצמותו.
ומן הנוגה הזה נעשים אש וברק, "עביו עברו ברד וגחלי אש": העבים מוציאים ברד מן הקרירות, לאחר שהאש האלקטרי התפשטה מן האדים ויצאה מהם, וגחלי אש מהתעוררות החום. האש והקרירות מתפוצצים זה בזה, ומכאן רעמים וברקים אדירים, עד ש"וירעם בשמים ה'". במקום שנעשה שקט בארץ מן האש, מתעורר עתה רעם בשמים: העננים שבאו לכבות את האש למטה יוצרים רעש אדיר למעלה. ניצלתי מן האש כאן על ידי המים שם, והמים שם יוצרים אש חדשה המאיימת לשרוף.
וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם׃
ושוב, על פי אותה כותרת - "בצר לי אקרא ה'", ו"ישמע מהיכלו קולי". ומה עתה? "וישלח חיציו ויפיצם": ה' שולח כביכול את חיציו, שהרעם עצמו יפוצץ את העבים; ומתוך ריבוי הרעמים והברקים מתפזרים העננים ומשליכים את מימיהם למטה, והענן מידלדל ושוב אין בו מים. החיצים הללו הם הברקים - "וברקים רב ויהומם", שעל ידי ריבוי הברקים המם אותם, וחדלו הרעמים והברקים. וכל הישועות הללו הן סיבות טבעיות, וגם מן הצרה הזאת נושעתי.
וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ יְהֹוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ׃
האם כאן הגיעה הישועה השלמה? לא. מן הישועה הזאת הסתובבה צרה חדשה: העבים התפוצצו, ירדו מים בשטף אדיר עד ש"ויראו אפיקי מים" - האפיקים והנחלים העמיקו מתוך הגשם האדיר. "ויגלו מוסדות תבל" - בשיטפון מתגלים דברים שבעומק האדמה; יסודות תבל מששת ימי בראשית, שאז היה כל העולם מים, ורק אחר כך עלו האדים לשמים אל הרקיע ואל העבים - מתגלים כעת שנית, כשהעננים מפיצים את מימיהם על היבשה.
ומכוח מי? "מגערתך ה'". כשם שבתחילה "תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ... מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן" - שה' גער במים ונסו אל מקום התרכזותם, הימים והנחלים - כך עתה כביכול גער שוב והמים מכסים את הארץ כמבול. "מנשמת רוח אפך" - ממה שאתה פיצצת את העבים, נשטפת הארץ בנחל אדיר, ודוד נשטף בשיבולת מים, בגלים אדירים השוטפים אותו.
יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים׃
גם מגלי המים המאיימים להטביעו היה עליו לצעוק אל ה', ושוב על פי אותה כותרת: בצר לי אקרא ה', וישמע מהיכלו קולי, ה' שומע לכל צעקתי ומושיע. "ישלח ממרום יקחני" - כבר הייתי בתוך המים, וה' שולח ומוציא אותי מאותם מים רבים.
יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי־אָמְצוּ מִמֶּנִּי׃ יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם־אֵידִי וַיְהִי־יְהֹוָה לְמִשְׁעָן לִי׃
ועדיין האויבים לא הניחו את ידם ממני: כשהם רואים אותי טובע במים, והם מבחינים בדרך שבה אוכל לצאת מהם, הם ממתינים לי ביציאה כדי ללכוד אותי ולהכותני ברגע שאצא. גם מזה ה' מצילני. "יקדמוני ביום אידי" - יום אידי היינו יום שברי, ויש מפרשים יום טלטולי; הם ממתינים לי כדי להכותני בצאתי מן הנהר ולהטביעני שנית. ומי מציל? "ויהי ה' למשען לי" - ה' הוא לי למשען, ובהשגחתו ניצלתי מן האויבים האורבים לי גם לאחר שכבר ניצלתי מן המים.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "אויב" ל"שונא": האויב גדול מן השונא, שכן השונא פעמים רבות אינו מבקש רעה אלא רק שונא בליבו, ואילו האויב מחפש בפועל כיצד לעשות לו רעה. עוד הבדל: לשון שנאה חוזרת גם על דברים מופשטים - "שונא בצע", "שונא תוכחת" - ואילו "אויב בצע" אין בלשוננו. לכן אומר כאן דוד שה' מצילו מן האויב העז, הרוצה להזיק ולפגוע בו פיזית, ומוסיף שה' שומרו גם מן השונאים, שרעתם בליבם ואינה גלויה כל כך - "ומשונאי כי אמצו ממני".
וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב יְחַלְּצֵנִי כִּי־חָפֵץ־בִּי׃
אומר האבן עזרא שזה היפוכו של הפסוק הקודם: "בצר לי אקרא ה'" - קראתי מתוך שהיה המקום צר, וכעת הוציאני ה' למקום רחב. והמלבי"ם מפרש: הוציאני למקום שבו אינם יכולים לעכב אותי בצאתי מן המים. שהרי אם אצא במקום צר, הם ממתינים לי שם כדי לתקוף אותי מיד כשאצא; אבל ה' הוציאני למקום רחב שאין הם יכולים לעכבני בו, ובצאתי "יחלצני" מידם שלא יוכלו לתפוס אותי ולהרע לי. וכל זה למה? "כי חפץ בי" - מתוך שה' חפץ בי הצילני מכל הצרות הללו.
יִגְמְלֵנִי יְהֹוָה כְּצִדְקִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי׃
עד כאן תיאר דוד את האופן הראשון: ה' מושיעו על ידי תפילתו וזעקתו, והישועה באה באמצעים טבעיים. וחסרונה של הישועה הטבעית התברר בכל הדוגמאות שראינו: אם רוצים להבריח את האויבים - מביאים רעידת אדמה, אבל רעידת האדמה יוצרת ריאקציה שלילית של הרי געש הפולטים אש, ונוצר נזק חדש. ישועה טבעית היא נקודתית וזמנית, ולעיתים היא עצמה מולידה נזק אחר, ויוצא מצרה אל צרה, וכל פעם מחדש "בצר לי אקרא ה'": ריבונו של עולם, הצילני מן הצרה החדשה.
וכאן הוא עובר לאופן השני: ישועה בדרך נס ופלא, הבאה מכוח המעשים הטובים. כשהישועה באה מכוח תפילה וצעקה בלבד - גם מי שאינו בהכרח הגון, אם זעק, ה' מושיעו, אך הישועה טבעית. אבל כשה' מושיע אותו בזכות מעשיו הטובים, הישועה ניסית, למעלה מן הטבע, ואז "לא תקום פעמיים צרה" (לפעמים תראו זאת בראשי תיבות: לא תקפ"צ). עד עתה ראינו שלא פעמיים בלבד אלא שבע פעמים יצא מצרה אל צרה - מפני שהישועה הייתה טבעית. אבל ישועה ניסית היא ישועה מופלאה שאין אחריה צרה.
ומתי? כאשר "יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי" - שהגמול בא על פי המעשים הטובים. ואז מה אזכה? "הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל", "מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת" - כל אלה דברים שכבר מעל הטבע, ישועות של מי שעולה על במותי עב. לא כמו קודם, שמישועה יוצא אל צרה חדשה, אלא ישועה גמורה.
בחלק זה של המזמור מתאר דוד את ההנהגה השנייה: צרות האופפות אותו מכל פאה עד שערי מוות ושאול, וזעקה מתוכן - "בצר לי אקרא ה'", פסוק שהוא ככותרת החוזרת על כל הפסוקים שאחריו. המלבי"ם מצייר שרשרת של שבע ישועות טבעיות שכל אחת מהן מולידה את הצרה הבאה: רעידת אדמה הבולעת את האויבים ומעוררת הרי געש; עננים ורוח המכבים את האש ומביאים ברקים ורעמים; פיצוץ העבים המשקיט את הרעמים ומביא שיטפון; ומשיית דוד מן המים, שבצאתו ממתינים לו האויבים - עד "ויוציאני למרחב יחלצני כי חפץ בי". זהו טבעה של ישועה טבעית: נקודתית וזמנית. אך כאשר "יגמלני ה' כצדקי", בזכות המעשים הטובים, הישועה ניסית ומופלאה, ואז לא תקום פעמיים צרה.