אנו ממשיכים בפרק קי"ט, באות ו', מן הפסוק מ"א. שלושת הפסוקים שלפנינו בנויים סביב שלושה מושגים שהמלבי"ם מעמיד במרכזם: חסד, דבר ומשפט. דוד המלך עומד כאן מול מחרפיו, ומבקש שההבטחה האלוקית שניתנה לו מצד החסד תתקיים בו גם לאחר שקלקל, וששפתיו יורגלו תמיד באמת.
וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ יְהֹוָה תְּשׁוּעָתְךָ כְּאִמְרָתֶךָ׃ (מ"א)
הרד"ק מעיר בלשונו הקצרה: "חסר י' הרבים מהמכתב". כלומר, כשכתוב "חֲסָדֶךָ" בסגול תחת הדל"ת, מתבקשת אות יו"ד אחרי הדל"ת, שהרי אין הכוונה לחסד אחד אלא לחסדים בלשון רבים - "חסדיך" כאילו נכתב ביו"ד. ובקשתו של דוד: שיבואו אליי התשועה והחסדים כמו שהבטחת לי, "כאמרתך" - כפי שאמרת והבטחת שיהיה עמי חסד.
המלבי"ם מעמיד כאן את המילה "אמרת" במרכז. כבר ראינו שכיסא דוד נבנה, כלשון המלבי"ם, על מכונות החסד והאמונה - לא מכונה במובן של מכשיר, אלא מלשון "מכון לשבתך", יסודות. עצם זה שהקדוש ברוך הוא ייסד לדוד בית נאמן ונתן לו את המלכות - זה גופא חסד. אלא שלאחר מכן, כשהקדוש ברוך הוא כורת עמו ברית, הדבר עובר לגדר של אמת: מרגע שכרת ברית, כביכול הוא כבר מחויב לקיים את הבטחתו.
ומכאן ההבדל שמציין המלבי"ם. יש הבטחה הבאה מצד הזכות, וזו מותנית: אם יימצא בך חטא, תאבד את הזכות, ועמה יסור הטוב מביתך ויתום החסד. אך כשהחסד ניתן מלכתחילה שלא בהשקפה על הזכות, אלא חסד נטו מרצונו של השם יתברך - גם אם עכשיו אין לך זכות, וגם אם עשית מעשה שאינו הגון, הקדוש ברוך הוא אמנם יעניש וייסר על כך, אבל החסד עצמו לא יסור. שהרי החסד מעולם לא היה תלוי בזכות אלא ברצונו, וכיוון שרצונו להמשיך את החסד - החסד נמשך.
זו בקשתו של דוד: ריבונו של עולם, מה שכרת לי ברית מצד החסד - "תשועתך כאמרתך", שמור את ההבטחה אף שחטאתי, היות ותחילתה הייתה מחמת החסד. ואם קלקלתי - יבואו ייסורים: אבשלום בנו רודף אותו, דוד מגורש ממלכותו, צרות באות עליו. אבל את עניין החסד אל תסיר ממני, "ויבואוני חסדך ה'" - אותם חסדים שעליהם כרת לי ברית מצד החסד.
וְאֶעֱנֶה חֹרְפִי דָבָר כִּי בָטַחְתִּי בִּדְבָרֶךָ׃ (מ"ב)
"חורפי" הכוונה המחרף אותי. אותם מחרפים היו אומרים על דוד: "אין ישועתה לו באלוהים סלה" - כלומר השם כבר לא יושיע אותו. אומר דוד: אני בוטח בהשם שיקיים את הבטחותיו, "תשועתך כאמרתך", ובזה תהיה לי תשובה לענות כנגד המחרפים: אתם אומרים אין ישועתה לו באלוקים - בואו וראו כיצד הקדוש ברוך הוא ממשיך ומושיע אותי.
המלבי"ם מעמיד כאן את המילה "דבר" במרכז. אלה המחרפים ואומרים שהמלכות תסור ממנו, שנכשל בחטא בת שבע ואינו ראוי עוד להיות מלך - להם אענה שבטחתי בדברך. לא ייתכן שההבטחה תוסר ממני, שכן תחילתה הייתה מצד החסד; וכשהקדוש ברוך הוא נותן מצד החסד ולא מצד הזכות, גם אם קלקלתי ואקבל על כך סתירה - החסד ממשיך.
התהילות מהרי"ץ מסביר: "ואענה חורפי" - אלה שמחרפים אותי על מעשה בת שבע. חז"ל אומרים שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך תשובה ליחיד. אדם שנכשל בחטא אומרים לו: לך אצל דוד, ראה שגם הוא נכשל, וראה שהשם אמר לו "סלחתי כדבריך". ועוד אמרו: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" - אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? ומכאן, אומר הרב, ש"דבר" מרמז על תשובה, כלשון "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". זו תשובתו הניצחת של דוד לאותם מחרפים: עשיתי תשובה, וכל עניין החטא נועד כדי שאורה דרך תשובה ליחיד.
והראיה - "כי בטחתי בדברך": כיצד ייתכן שדוד חטא ושכינה עמו, שדוד חטא והקדוש ברוך הוא עדיין חפץ בו וממשיך לדבר עמו? מכאן שאין החטא כפשוטו. טפלו על דוד חטא של אשת איש, אך אשת איש לא היה כאן, שהרי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. ואילו היה בידי חטא של אשת איש, לא היה הדיבור האלוקי ממשיך ומדבר אליי. נמצא ששתי התשובות רמוזות בפסוק: האחת - "ואענה חורפי דבר", עשיתי תשובה והכל נועד להורות דרך תשובה; והשנייה - "כי בטחתי בדברך", עצם זה שהקדוש ברוך הוא ממשיך לדבר עמי מוכיח שהוא עמי.
אני חושב להוסיף כאן ש"דבר" מרמז גם לדבר מלכות, כלשון "יצא דבר מלכות מלפניו". אענה את מחרפיי: אם אמנם היה כאן איסור כשיטתכם, לא ייתכן שהוולד הנולד מאישה אסורה יהיה מלך. וזו אחת ההוכחות הברורות ביותר שדוד לא חטא. שהרי אם חטא - בת שבע אסורה עליו, וכיצד ייתכן שהוא ממשיך ומחזיק אישה שנאסרה עליו בתורת אשת איש, בשעה שעל פי ההלכה חייב מיד להוציאה? זה חטא אחד. ועוד: נולד ממנה בן והוא מלך ישראל. ועוד: "וידידיה" - וה' אהבו. בעל כורחך שלא הייתה אסורה עליו, שהרי גרושה הייתה באותה שעה. זהו "דבר" - דבר מלכות: ראו שדווקא הבן הזה עולה על המלכות, והרי זו הוכחה שלא היה כאן חטא.
עם כל זה, אין לטעות: המעשה לא היה נקי, והיה כאן מעשה שאינו הגון. אדם ששולח את חברו לקרב כדי לקחת את אשתו - היוצא לקרב וכותב גט כריתות לאשתו אינו עושה זאת על מנת שמישהו ייקח אותה בינתיים. ולא זו בלבד, אלא שלאחר מכן שלח את אוריה ביד חרב בני עמון. אמת שאוריה נתחייב מיתה כמורד במלכות, אלא שראשית, כל חיוב המיתה שלו נולד בעקבות אותו סיפור - בלעדיו לא היה מתחייב מיתה כלל. ושנית, אם חייב מיתה - היה לך להורגו בעצמך, ולא לשלחו למות בידי הגויים. על כך הייתה תביעה עליו, ולכן נשלח אליו נתן הנביא, ולכן המשל עם הכבשה ו"את הכבשה ישלם ארבעתיים", ולכן נענש ב"הנני מקים עליך רעה מביתך". נביא אינו נשלח אל אדם מפני שעשה מצווה. חטא היה כאן, אך החטא הגלוי - אשת איש ורציחה - לא היה. ולכן אמרו חז"ל: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. ביטוי חריף, אך אמיתי: המעשה היה לא הגון ולא ראוי, ולכן השם מוכיחו. הרחבתי בעניין זה במשנת הגלגולים, ומי שירצה יעיין שם - מהו שורשו של אוריה ומהו שורשו של דוד, וכיצד הדבר קשור לקין והבל ולתאומה היתרה; יש במקובלים מהלך שלם בזה. והזוהר הקדוש אומר שאוריה כלל לא בא עליה.
וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד כִּי לְמִשְׁפָּטֶךָ יִחָלְתִּי׃ (מ"ג)
"אל תצל" פירושו אל תבדיל, מלשון "ויצל אלוהים את מקנה אביכן" - הבדיל את מקנה אביכם ונתנו לי. כלומר: אל תרחיק ואל תיצור הבדלה בין פי לבין דבר האמת, אלא שתמיד יהיה דבר אמת בכל מה שאני אומר. רש"י מפרש: בכל הוראותיי ובכל דיניי יהיה דבר אמת, שלא אכשל בהם.
ובעניין זה - על מי נאמר "הלכה כמותו בכל מקום"? על דוד המלך. כששאל שאול "בן מי זה העלם", החל דואג למנות את מעלותיו: טוב רואי, יודע נגן, ומסר לו שורה של מעלות. על כל מעלה ומעלה השיב לו שאול: גם בני יהונתן כן, גם בני יהונתן כן. וכשאמר לו "והלכה כמותו בכל מקום" - כאן שתק. ולמה שתק? משום שאי אפשר לומר על שניים הלכה כמותם בכל מקום; אם הם חולקים זה על זה, כיצד תהיה הלכה כשניהם? בזה הייתה לדוד מעלה ייחודית על יהונתן. ולענייננו: "אל תצל מפי דבר אמת" - שבכל הוראותיי ובכל דיניי לא אכשל, אלא אומַר את הדבר ואכוון אל האמת, "כי למשפטיך יחלתי" - אני מקווה ומייחל למשפטי השם.
הרד"ק מביא אף הוא "ויצל אלוהים את מקנה אביכם", "אשר הציל אלוהים מאבינו", וכן "וינצלו את מצרים" - שאינו במובן של ניצול כפי שמשתמשים היום, אלא במובן של הצלה, להציל מידיהם אלינו. ומכאן הבקשה: אל תציל ואל תבדיל מפי דבר אמת, אלא תרגיל את פי תמיד לדבר אמת. ומקשה הרד"ק: מה אתה מבקש מהשם? הישמר אתה בעצמך שלא לומר דברי שקר! ומשיב: "כי בידך לעוזרני ולפתוח את פי לטובה".
וזהו תמיד גדרה של בקשה על רוחניות: לבקש סייעתא דשמיא שהשם יעזור לי. איני מבקש שהוא יבחר במקומי, שהרי הבחירה נתונה תמיד ביד האדם, אבל עזר אלוקי אני כן יכול לבקש - כדוגמת "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך": עזור לי לפתוח את שפתיי ולכוון בעת שאני מתפלל. זאת אדם יכול לבקש, עזר אלוקי במעשיו הטובים. אבל שהשם יעשה את המעשים הטובים במקומך - ואף יקבל את השכר במקומך - היכן ההתמודדות של האדם? היכן הניסיון? זה חייב להיות אצל האדם עצמו; אך עזר אלוקי שייך שיינתן לו.
וממשיך הרד"ק בסוף הפסוק: "כי למשפטיך יחלתי" - משפטיך הרי הם אמת, ואני מייחל להם שתודיעם לי ותלמדם אותי. "אל תצל מפי דבר אמת עד מאוד" - אל תרחיק ממני כל דבר שיש בו אמת, אלא קרב אותו אליי, שהרי בידך לעזור לי ולפתוח את פי לטובה לאותם משפטי אמת שלהם אני מייחל.
המלבי"ם מעמיד כאן את המילה "משפטים" במרכז. כידוע, המשפטים הם החוקים הכתובים בתורה הנתפסים בשכל - פרשת משפטים, שור שנגח משלם וכיוצא בזה. והפסוק הוא המשך לקודמו: בטחתי בדברך עד מאוד. ומה שנוסף כאן "ואל תצל מפי דבר אמת" הוא כמין מאמר מוסגר: שלא אכחיש את החטא אלא אודה בו, ועם כל זה אענה את מחרפיי דבר - כי בטחתי בדברך, "כי למשפטיך יחלתי", שהשם יעשה משפט. כלומר: כל מה שנרדפתי על ידי אבשלום היה במשפט, ויש בו כפרת עוונות, ומגיע לי. וכמו שנאמר אצל דוד באהבתו: "והוכחתיו בשבט אנשים" - אם דוד המלך עושה דבר שאינו הגון, מיד הוא מקבל את עונשו.
וזה המשך ישיר למה שהסביר המלבי"ם בתחילה: כשמדובר בחסד השם, אם תסטה - תקבל סתירה, אך אינך מאבד את ההבטחה, שכן מעולם לא ניתנה מצד הזכות אלא מצד החסד, והחסד ממשיך. עשית מעשה שאינו הגון? הנה נרדפתי על ידי אבשלום, חטפתי על כך את הסתירה. נמצא שהחסד האלוקי ממשיך עמי וההבטחה האלוקית עדיין קיימת, ואין למחרפיי מה לטעון כנגדי ולומר שאיני הגון: ראו, החסד מלווה אותי, ואני בוטח בדבר השם שהבטיח לי את המלוכה בכל מצב; ואם אני סוטה מן הדרך - כבר נענשתי.
ספר אוצרות האגדה מביא על "אל תצל מפי דבר אמת עד מאוד" ביאור בדרך צחות. יש אנשים שהם שומרי תורה ומצוות - עד הכסף. כשצריך להוציא כסף, זה כבר לא בשבילו: לא צדקה, לא סיוע בעניין כלשהו, לא בניית בית כנסת. "דתי עד הכסף" - כשמגיעים לממון, כאן הוא שוכח את יהדותו. וכגון אדם שיש לו דין תורה עם חברו, והדיין מחייבו: אין הוא מסוגל לקבל שחברו הרוויח והוא הפסיד. שני הדברים קשים לו - שהוא הפסיד, ולא פחות מכך שחברו הרוויח - ולכן אינו מוכן לשלם.
אבל למעשה, אדם היוצא מבית הדין כשהוא מופסד - אומרת הגמרא שעליו לשיר: "דאזיל מבי דינא שקיל גלימא, ליזמר זמר וליזיל באורחא" - היוצא מבית הדין ונטלו ממנו את גלימתו, ישיר שיר וילך בדרכו. מדוע? משום שהצילוהו מן הגזל. תודה להשם יתברך שהדיין הוציא ממני את הכסף ונתנו לפלוני, שאם לא כן הייתי נכשל - ואף לא אצטרך לשוב בגלגול על כך.
וזהו "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאוד": אל תסיר ממני את דבר האמת גם ב"מאוד", שלא אהיה כאותם אנשים שהם יראי שמיים עד הכסף. שכן "מאוד" מרמז לממון, כמו "ואהבת את ה' אלוהיך בכל מאודך" - ודרשו חז"ל: בכל ממונך. אני הולך עם האמת של התורה עד מאוד, עד ענייני הממון. לא כאותם הנעצרים בדיוק שם: את הממון תשאיר לי, מה שהדיין אמר לא מעניין, מה שצריך לתרום ולתת לא מעניין. "עד מאוד" - הכל אמת, גם במה ששייך לענייני המאוד: תהיה ירא שמיים גם כשמדובר בכסף.
מספרים על הרב מבריסק, שפעם הגיע אליו אדם שהיה ביום השוק, ומישהו עקץ אותו בצורה משפילה מאוד - מה שקוראים הוציא אותו טיפש - וכך הוציא ממנו את ממונו. הגיע האיש לבית הדין וזעק, וטען שאין לו מה לאכול ועכשיו נלקח ממנו כספו. ראו את מצבו ואמרו שיעשו למענו מגבית, ואמרו לו שיירגע ויעזרו לו. הרגיש האיש קצת לא נעים שהקים כזו צעקה על עניין של כסף, ואמר: לא, לא העניין של הכסף מפריע לי, אלא שנרגש לי שיצאתי טיפש - איך רימה אותי כך, איך עשה עליי קומבינה כזו. אמרו לו: רגע, אם זה העניין, אם כן למה מיהרנו לעשות מגבית? אין לך מה לדאוג, אנחנו כבר נשכנע אותך שטיפש אינך, הכל בסדר, לא קרה דבר. מיד אמר: לא, לא, אבל מה עם הכסף? ופתאום התברר שהעניין אינו "יצאתי טיפש" אלא "יצאתי בלי כסף". כשמגיעים לכסף - הכל יוצא. הכסף הוא הנקודה. וזה מה שצריך ללמוד מכאן: שלא יהיה אדם ירא שמיים עד הכסף.
שלושת הפסוקים בנויים כמהלך אחד. "ויבואוני חסדך" - דוד מבקש שההבטחה שניתנה לו מצד החסד, ולא מצד הזכות, תתקיים בו גם לאחר שקלקל, שכן חסד שאינו תלוי בזכות אינו בטל בחטא, אף שהחוטא מקבל את עונשו. "ואענה חורפי דבר" - ובכך יש לו מענה למחרפיו: עשיתי תשובה, וכל העניין בא להורות דרך תשובה ליחיד; ועצם זה שהדיבור האלוקי ממשיך עמי, ושמלך יצא ממני, מוכיח שלא היה כאן חטא כפשוטו - אף שהמעשה עצמו לא היה נקי ולא הגון, ועל כך נענש. "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאוד" - בקשת סייעתא דשמיא שלא ייכשל בהוראותיו ובדיניו, שהרי בידו של השם לעזור ולפתוח את פינו לטובה; וכל אותה אמת צריכה להימשך "עד מאוד" - גם עד ענייני הממון, שלא יהיה אדם ירא שמיים רק עד הכסף.