פרק קי"ט הוא הפרק הגדול של אהבת התורה, וכל פסוק בו נסוב על אחד משמות התורה: תורה, פיקודים, עדות, מצוות וחוקים. בקטע שלפנינו ממשיך דוד המלך בסדר האותיות, ובכל פסוק הוא מעמיד נקודה מרכזית אחת. נלך על סדר הפסוקים: מה עניין שמירת התורה "לעולם ועד", מה פירוש ההליכה "ברחבה", ומדוע דווקא "עדותיך" הן שמסירות את הבושה מפניו.
וְאֶשְׁמְרָה תוֹרָתְךָ תָמִיד לְעוֹלָם וָעֶד׃
פשט הדברים: כשם שהתורה הייתה תמיד מורגלת בפי, כך אזכור אותה ואקיים את חוקי ה' באופן תמידי. אלא שיש לשאול, מהו "לעולם ועד" - הרי אין אדם חי לעולם ועד. הרד"ק מבאר: כל ימי היותי, כל זמן שאני קיים. ומוסיף אפשרות נוספת - שהכוונה גם לעולם הבא. הגמרא אומרת שבגן עדן התחתון יש קיום מצוות, "לעובדה ולשומרה", מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ויש שם עלייה רוחנית. נמצא שהוא מבקש שאשמור את התורה בעולם הזה ותהא שמורה לי גם לעולם הבא. ויש לפרש עוד, ש"לעולם ועד" אינו חוזר על "ואשמרה" אלא על "תורתך": אשמור תמיד את תורתך שהיא לעולם ועד - זאת התורה לא תהא מוחלפת, התורה העומדת לעולם ועד היא זו שאשמור תמיד.
המלבי"ם מעמיד כאן את הנקודה המרכזית: תורה. אומרים לו לדוד: הרי חטאת בחטא בת שבע. משיב דוד המלך - מה התיקון שלי? "ואשמרה תורתך תמיד". "בחסד ואמת יכופר עוון", וחז"ל אומרים: אמת זו תורה. ועל ידי כן תישאר לו המלכות באופן תמידי.
וכן דרשו חז"ל על הפסוק "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולזבח השלמים" - מי שעוסק בתורה, "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך", עוונותיו נמחלים; כאילו הקריב עולה, כאילו הקריב מנחה. אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם ולא זבח שלמים, אינו צריך כלום - ההוגה בתורה, התורה היא התיקון להכל.
מטעם זה אומרים גדולי הדור וכן המקובלים, שעיקר התיקונים שייסד האר"י ז"ל הם למי שאינם בעלי תורה. אבל בעלי תורה היושבים והוגים בתורה תמיד - אדרבה, העיסוק בתיקונים ובסיגופים מחליש אותם מעסק התורה. קשה לו ללמוד, קשה לו להתרכז, והוא גם נוטה להירדם. ראו מה קורה לאדם ביום צום: בשעה אחת עשרה בבוקר הוא כבר קורס. זו מציאות האדם, שאינו יכול להחזיק את דעתו, ובפרט כשהוא יושב. אדם העובד - ניחא; אבל כשהוא אמור לשבת, מהר מאוד תופסת אותו שינה, ואם זה עם גמרא - הרבה יותר מהר.
מספרים על אחד מהגדולים, שהתינוק שלו בכה ובכה, ובאה המשרתת הגויה והניחה לידו כרך גדול של גמרא. שאלה אותה הרבנית: מה זה? אמרה לה: איני יודעת, אבל בכל פעם שאני נכנסת אני רואה שהרב נרדם על הספר הגדול הזה, אמרתי - בוודאי יש לו סגולה לשינה. היא לא ידעה שהרב היה ער כל הלילה, את זה היא לא חישבה.
על כל פנים, לענייננו: לתורה יש כוח לנקות ולטהר ולצרף מכל חטא ועוון. המדרש אומר, שאם אדם נכשל בחטא - היית רגיל לשנות דף אחד, שנה שני דפים; היית לומד פרק אחד, שנה שני פרקים. היכן מוצא המדרש את התיקון? בהגברת עסק התורה. שהרי "בחסד ואמת יכופר עוון", ואמת זו תורה, ואין דבר המנקה ומזכך יותר מן התורה. ומביאים בשם האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג שאמר: העולם אומרים שיש בכוחו של דף זוהר לזכך את הנפש, אבל אין העולם יודעים כמה יש בכוחו של תוספות אחד לזכך את הנפש. כלומר, חושבים שצריך דווקא זוהר או משהו מקבלה - לא. למד תוספות אחד, ואין לך מושג כמה כוח יש בזה לזכך את הנפש.
זהו "ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד": בזה סרו מעליי התלונות "הנה דוד חטא" - שהרי בחסד ואמת יכופר עוון, ועל ידי זה תישאר המלכות בידי לעולם, כי בזה אני מתנקה מחטאיי.
וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי׃
לפני הביאור, הערת קריאה: "בָרְחָבָה" - הקמץ הוא תנועה גדולה, ולאחריו שווא נע. לפי הספרדים קוראים "בָרְחָבָה". אבל יש כלל שמביא הרד"ק, והיחידים שעדיין משמרים אותו הם התימנים: שווא נע שבא לפניו אות גרונית - א' ה' ח' ע' - מתנגן באותה תנועה של הגרונית. ולפי זה, כשם שאנו קוראים את הח' "חָ", כך גם הר' תיקרא בצורה זו, והתימנים קוראים "בָרֳחָבָה".
רש"י מפרש: בהלכה מרווחת ופשוטה בישראל. כלומר, אני מקיים את דברי ה' בלי להיכנס לדחוקים ולספקות, אלא בדרך הרחבה, מה שנקרא באוטוסטרדה - ההלכה הרווחת והפשוטה בישראל. איני מחפש לעשות דברים לפי איזו שיטה שמקילה, או לפי איזו דעה בפוסקים שבקונסטלציה מסוימת אפשר - זה נקרא לחפש דרכים צרות. אני הולך בדרך הרחבה.
הרד"ק מבאר: אחרי שתעזור לי בלימוד התורה, אני מבקש שהיצר לא יציק לי ולא יפריע לי כאשר אני מהלך בדרך ה'. "ואתהלכה ברחבה" - אלך בדרך רחבה, מפני שאני דורש את פיקודיך תמיד, וממילא לא אכשל. ההולך במקום צר עלול ליפול ולהיכשל; ההולך במקום רחב - זו אוטוסטרדה, זה זורם. לכן אני מבקש: ריבונו של עולם, עזור לי בעסק התורה, שלא אכשל בשום דבר הלכה, ומתוך שאני תמיד דורש את פיקודיך אזכה למצוא אותם בעזרתך.
המלבי"ם מעמיד כאן את הנקודה המרכזית: פיקודים. הפיקודים הם המצוות שה' פיקד עלינו לקיים לזכר עניינים מסוימים - כמו קורבן פסח כדי שנזכור את יציאת מצרים, אכילת מרור שנזכור שמררו את חיינו, פטר חמור, הנחת תפילין וכיוצא בהן, מצוות ייחודיות שנזכור בהן את הניסים שה' עשה לנו. ולפיכך: על ידי שאני דורש את הפיקודים, שהם המעוררים בי את הזיכרון של חסדי ה' והנפלאות שעשה עמנו, אזכה ש"אתהלכה ברחבה" - שתעשה גם עמי נפלאות. כמו שכתוב "הנה תאבתי לפיקודיך בצדקתך חייני". דוד המלך סבל מרדיפות, תמיד היה לו צר ומצוק, ועל כן הוא אומר: על ידי שאני מקיים את פיקודיך, המעוררים אותי תמיד לזכור את חסדי ה', ישפיע עליי הדבר חסדים, ולא אסבול עוד מצר ומצוק, אלא תמיד תהיה לי רווחה - אלך בדרך רחבה ולא בדרך שרודפים אותי ומציקים לי.
ספר מדרש שמואל מבאר את הפסוק על פי מה שאמרו חז"ל "בכל דרכיך דעהו": גם בענייני הגוף צריך האדם שתהא כוונתו לשם שמיים. כשהוא אוכל - תהיה כוונתו להברות גופו לעבודת ה', שיוכל ללמוד תורה. כשהוא ישן - תהיה כוונתו לחזק גופו כדי שיוכל ללמוד כראוי ולא יירדם בעת לימודו, ושיוכל להתפלל כהוגן. וכן בכל עניין ועניין, וכמו שכותב השולחן ערוך בסימן רל"א, שבכל ענייני הגשמיות יכוון בהם לדבר המועיל לעבודת ה' יתברך, ואז - לשון השולחן ערוך - הרי זה עובד את בוראו תמיד.
המשל לדבר: כשאדם מקיים מצווה, זה כמו בתחנת דלק - המספרים רצים במהירות, כמה שקלים וכמה ליטרים. כשאתה ישן, לכאורה המשאבה שובתת; אבל אם אתה אומר "אני הולך לישון כדי שיהיה לי כוח לעסוק בתורה" - המונה ממשיך לרוץ גם בשנתך, שהרי אתה מקיים מצווה. כשאתה אוכל, לכאורה המשאבה שובתת; אבל אם אתה אוכל כדי שיהיה לך כוח לעסוק בתורה, הרי זה דבר המביא לעבודת ה' וללימוד התורה, והמונה ממשיך לדפוק.
זו עצה נפלאה מאוד. שהרי כמה שעות ביום עובד אדם את בוראו באופן הרגיל? אסוף את התפילות, את השעה של קביעות עיתים לתורה, את כל הברכות וכל מה שהוא עושה - הוא אינו מגיע ליותר מארבע שעות מתוך עשרים וארבע, פחות מחמישית. אבל אם גם בעת אכילתו, גם בעת שנתו וגם בעת עבודתו יכוון - הנה הוא הולך לעבוד, ומה דעתו? אני מכוון לפרנס את אשתי שהתחייבתי לה בכתובה, לפרנס את ילדיי, ויש בזה מצוות חסד, ואני מכוון שבכסף הזה אשלם עבור תלמוד תורה לילדים ובית ספר לבנות, ושאזכה בסייעתא דשמיא לחסוך כדי שיהיו לי חתנים יראי שמיים. כל העניינים הללו הופכים את עבודתו, שאינה עוד סטארט-אפ לרווחים כלכליים בלבד - ואין בכך פגם, אבל אין זו מצווה - לעבודת ה' ממש. כשאני מכוון לשם שמיים, שתהיה לי פרנסה ואוכל להגות בתורה, נמצא שגם פרנסתי מובילה לעסק התורה ונחשבת כמו תורה.
ומכאן ביאור נוסף בפסוק: "ואתהלכה ברחבה" - גם כאשר אני הולך לטייל במקום רחב, זה מפני ש"פיקודיך דרשתי". לפעמים חלשה דעתו של אדם מגירסה, מרוב שהוא שקוע בלימוד הוא צריך מעט לפוש ולנוח. וכבר הזכרנו את מה שאומר הגר"א על "התורה נקנית במיעוט שיחה, במיעוט שינה, במיעוט דרך ארץ", שאין הכוונה שבלי שיחה כלל יהיה עוד יותר טוב - אלא צריך מיעוט שיחה, זה נצרך. אם לא יהיה לו אפילו מיעוט שיחה, יחסר לו בלימוד התורה, שהאדם צריך את הרווח, "תשימו רווח בין עדר ובין עדר", ואפילו למשה רבנו היה מקום להתבונן בין פרשה לפרשה. בין הזמנים אינו עבירה; הוא ההפוגה שבה אוגר אדם כוח להמשך עסק התורה. אין זה אומר שיבטל את זמנו, אלא שבפרק זמן מסוים "ואתהלכה ברחבה" - ללכת מעט לנוח ולפוש, כדי לחזור בכוחות מחודשים לעסק התורה.
החזון איש אמר פעם לאחד מתלמידיו, שבצעירותו ישב ולמד בהתמדה גדולה מאוד ובעיון מבעית, עד שהתנפחו לו ורידים בראש. בדק אותו רופא ואמר לו שזה עלול להיות מסוכן ושעליו להוריד מעט את המתח הלימודי. אמר החזון איש: לא הקשבתי לו, וזה עלה לי בשנה שלמה של לימוד בעיון - שנה שלאחר מכן נאלץ ללמוד רק בקיאות ולא בעיון, כי זה היה עלול להביאו לידי סכנה. הרי שלפעמים המנוחה נצרכת, לפעמים ההפסקה המועטת נצרכת כדי לחזור בכוחות מחודשים. ודאי שהכל במינון הנכון - לא שילמד אדם חודש ואחר כך ייקח שלושה חודשי הפסקה "להירגע"; הכל במינון הנכון, וה' יודע כמה אדם צריך ומה נצרך לו. אבל לחשוב שאם אתמיד ביתר שאת בלי שום הפסקה ארוויח - אצל רוב בני אדם זה רק יגרום נזק.
ואגב, גם על הרב עובדיה יוסף מספרים שלפעמים היה הולך לגיסו, או שהיו עושים אצל חתנו איזו סעודה וכדומה. כלומר, אף שכולו היה מונח בתורה, היה גם מצב של מנוחה, פרק זמן של נשימה ושל הרווחה.
זה מה שדוד המלך אומר: "ואתהלכה ברחבה" - לפעמים אני מטייל ברחבה, ולמה? "כי פיקודיך דרשתי". אני ניגש להתהלכות זו מתוך עסק התורה, לא מפני שאני מחפש מנוחה ושלווה ובטלה, אלא מפני שזה עוזר לי לדרוש את פיקודיך - כשמדי פעם אני נח ונותן לעצמי הרפיה כדי לחזור בכוחות מחודשים. ודייק: לא נאמר "ואהלך ברחבה" אלא "ואתהלכה", לשון מתהלך, כמו מאליו, המורה על טיול. כמו שאמרו חז"ל שרבנן כי הוו חלשי מגירסייהו, אמרי מילתא דבדיחותא - כשנחלשו מגירסתם היו אומרים דבר של בדיחותא, כדי לתת מעט הרפיה, ורק לאחר מכן חזרו ללימודם. הכל למטרה אחת: "כי פיקודיך דרשתי", שזה יחזק אותי לעבודת ה'.
וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ׃
הרד"ק מבאר: כאשר תעזור לי להגיע אל האמת, עם האמת הזאת לא אתבייש גם כשאדבר נגד המלכים; אם ירצו להתנצח עמי, אתנצח עמם, כי האמת בידי. ולמה הזכיר דווקא מלכים? לפי שהמלכים טרודים בענייני מלכותם, וכשיראו שאני במקום להיות טרוד במלכותי עסוק בתורה, ידברו כנגדי ויהיו להם השגות עליי - ואני אשיב להם, ואני יודע שלא אבוש אלא אנצחם בטענותיי.
המלבי"ם מעמיד כאן את הנקודה המרכזית: עדות. העדות הן הפסוקים שבתורה המעידים על שכר ועונש, שיש דין ויש דיין. דוד המלך, קודם שעשה תשובה, היה מתבייש לדבר מן העדות: אני עצמי צריך תיקון, וכי אדבר בעדותיך, בדברים הכתובים בתורה המוכיחים על שכר ועונש, בזמן שאני זקוק לתיקון? אבל עכשיו, כאשר אשמור את תורתך ואשמור את פיקודיך, בזה מתכפרים עוונותיי, ועל כן לא אבוש עוד מלדבר בעדותיך - כי כבר נתקנתי, וכבר על ידי עסק התורה אין בי חטא.
וזה כמו שאמר "גל מעליי חרפה ובוז כי עדותיך נצרתי", וכמו "דבקתי בעדותיך ה' אל תבישני" - שלא אבוש מחמת העדות שבתורה שמי שחוטא ה' מענישו. כל עוד היה חטא בת שבע עומד לפניו, הייתה לו בושה: הנה אתה מדבר על כך שה' נותן עונש, ואתה בעצמך ראוי לעונש. אבל עכשיו, משנתקנתי על ידי עסק התורה, "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש" - אף אחד לא יוכל לומר לי: שים מראה מול פניך, אתה מדבר על עונש, הסתכל במראה וראה מה אתה עצמך צריך לקבל. עתה שאני עוסק בתורה, נמחל עווני, ולכן אדבר ולא אבוש.
בספר עץ הדעת טוב מדייק: נאמר כאן דווקא "עדותיך", ולא מצוות ולא תורות, כדי שיבין האדם שבענייני תורה צריך להתייחס לדברים כמו אל עדות. המעיד עדות חייב להיות מדויק עד הקצה האחרון, שמא יפרכו את עדותו מחמת סתירה בדבריו, או אמירה לא מדויקת, או שלא עמד על ניואנס כלשהו שעל פיו יוכיחו שמה שאמר אינו נכון. עד צריך להיזהר מאוד שעדותו תהיה עדות אמת מדויקת.
כך גם בלימוד התורה: צריך שהדברים יהיו מדויקים. הבעיה שהרבה פעמים אנו לומדים "בערך", "פחות או יותר", "הבנת איכשהו" - ואין זו הדרך שבה צריך אדם ללמוד תורה. דרך לימוד התורה היא "בעדותיך", שמה שאני לומד יהיה כעדות, מדויק עד הקצה האחרון. וזה מה שאמרו חז"ל, שאם ישאלך אדם אל תגמגם אלא תהא עונה לו מיד - שתהיה לאדם ידיעה ברורה בתורה, דברים בהירים ומבוררים, ולא דברים של "פחות או יותר" ו"בערך".
וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְוֺתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי׃
המצוות יהיו אצלי שעשועים: כשאשב יחידי אשתעשע בהן, כי אני אוהב את המצוות יותר מכל דבר אחר. ומעיר המלבי"ם, שלא תאמר שהשעשועים הללו יהיו רק להגות בהן בלבד, ושעל עשייתן בפועל ועל הטורח שבהן לא אקבל שכר.
וְאֶשָּׂא כַפַּי אֶל מִצְוֺתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי וְאָשִׂיחָה בְחֻקֶּיךָ׃
כאן מדובר במצוות ובחוקים. "ואשא כפיי אל מצוותיך" - לא אסתפק בהשתעשעות ובלימוד בלבד, אלא בכפיי ממש אקיים את מצוותיך. וזה כנגד אלה שאומרים שדי בלימוד התורה ובידיעת המצוות ואין צורך לעשותן בפועל; אומר דוד: לא, אשא כפיי לקיים את הדברים בפועל. ולא רק מתוך יראה כדי לקבל שכר, אלא "אשר אהבתי" - אעשה מאהבה, מתוך אהבת ה'. ולא רק את המצוות שאני מבין ויכול לעמוד על סודן, אלא "ואשיחה בחוקיך" - גם באותן מצוות שהן בבחינת חוק, שטעמן נעלם ממני, גם בהן אשיחה ואהגה.
האבן עזרא מפרש ש"ואשא כפיי אל מצוותיך" הוא ביטוי לכך שאני מקבל את המצוות דרך כבוד ודרך קיבול מאהבה: כמי שרוצים לתת לו מתנה והוא נושא את כפיו לקבלה, מצפה לה ושואף אליה שכבר תינתן לו. והרד"ק מפרש שאני ארים את ידיי וארגיל את ליבי לעשות את המצוות, ואעשה את הדברים מתוך שמחה, כשידיי מתרוממות אל עבר המצווה - מעין דברי האבן עזרא - וארגיל את פי לשיח בהן.
בפסוקים אלו מציג דוד המלך את דרך התיקון והשלמות: "ואשמרה תורתך תמיד" - התורה היא התיקון לכל חטא, שאין דבר המזכך כמותה, ובזה מתקיימת המלכות לעולם. "ואתהלכה ברחבה" - הליכה בהלכה הרווחת והפשוטה, ובקשה שחסדי ה' המתעוררים מן הפיקודים יוציאוני מן הצר אל המרחב, ואף ההרפיה המדודה שבדרך היא צורך התורה עצמה, כשהכל מכוון "בכל דרכיך דעהו". "ואדברה בעדותיך" - משנתקן בעסק התורה, שוב אינו בוש לדבר על שכר ועונש, ועם זאת נדרש לימוד מדויק כעדות ולא "בערך". ולבסוף "ואשתעשע" ו"ואשא כפיי" - לא די בשעשוע הלימוד בלי מעשה, ולא די במעשה בלי אהבה, וגם החוקים שטעמם נעלם ראויים לשיחה ולהגייה.