פרק קי"ט הוא הפרק הגדול ביותר בתהילים, ובו דוד המלך חוזר וסובב סביב שמונה ביטויים של תורה: דרך, עדות, פיקודים, חוקים, מצוות, משפטים, דבר ואמרה. בכל אות מאותיות הא"ב יש ביטוי מרכזי שעליו נסבים הפסוקים, וכך מבאר המלבי"ם את סדר הכתובים. לפנינו שלושה פסוקים מאות ה"א: בקשה על קיום ההבטחה למלכות, בקשה להעביר את החרפה והיראה, ובקשה על אריכות ימים לקיום המצוות.
הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֶךָ אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ׃ (לח)
רש"י והרד"ק מבארים: הקם לעבדך את אותה אמרה שהבטחת לי. ומהי ההבטחה? "אם ישמרו בניך את דרכם ועדותי זו אלמדם, אשית לכסא לך" - שהמלכות תימשך בזרעי ולא תיפסק. על כך מבקש דוד: ריבונו של עולם, את האמרה הזאת קיים נא. אלא שיש בה תנאי - "אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ", רק אם אני ובניי אחריי נמשיך ללכת ביראתך. ואם לא, נאמר שם "בשבט אנשים ובנגעי בני אדם", שיבואו ייסורים כדי להחזיר את האדם למוטב.
וכך אכן היה אצל שלמה. כל זמן שהלך בדרך ה' זכה לשפע עצום; אך ברגע שהחלה הסטייה, שהרבה לו נשים ובת פרעה וכיוצא בזה, אנו רואים כיצד "ויקם ה' שטן לשלמה את רזון בן אלידע" - הקדוש ברוך הוא הקים לו שטנים ומציקים. מדוע? כי כשאדם מתחיל לסטות מן הדרך, הקדוש ברוך הוא נותן מכות כדי להחזירו אל הדרך הנכונה. לכן מבקש דוד: הקם לעבדך אמרתך, שבניי יישבו לכיסא, ושיהיו צדיקים ההולכים ביראתך וראויים באמת לאותה הבטחה.
המלבי"ם מעמיד כאן את הביטוי המרכזי - "אמרות". אומר דוד: אף על פי שאני מבקש שכוונתי בעבודתי לא תהיה בשביל הבצע ולא בשביל השכר המובטח, עם כל זה אני מבקש ממך שתמשיך ותיתן לי את כל הטובות. לכאורה זה פרדוקס: אני מבקש שעבודתי לא תהיה לשם השכר, ומאידך מבקש את השכר. אלא שכוונת הדברים, כלשון המלבי"ם, שיתקיימו לי ולא אבקשם בעבור הבצע, רק "אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ".
והביאור: כאשר האנשים מסביב רואים שעל האדם הירא והצדיק יש שפע וטוב, והקדוש ברוך הוא משפיע עליו - הדבר מוסיף בהם יראת שמיים. הנה אתה רואה שמשתלם להיות עובד ה'. וכשהמצב הפוך, הדבר מעורר קושיות של צדיק ורע לו רשע וטוב לו. לכן מבקש דוד: קיים את ההבטחות, תן את המלוכה שהבטחת לי במלואה, אבל לא "אל בצע" - שמגמתי לא תהיה בשביל הרווח, אלא "אשר ליראתך", שעל ידי זה יוסיפו אנשים יראה. יאמרו: ראו את דוד שדבק בדרך ה' וכמה טוב משפיע לו. וזהו "יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ" - שיראו איך יבורך צדיק ואיך מקים ה' את בריתו וחסדו ליראיו, וזה יחזק את האנשים בעבודתך. נמצא שבקשתי אינה בשבילי אלא לכבודך.
מעין זה מובא, כמדומני בספר רוח חיים: כאשר אדם מבקש שהקדוש ברוך הוא ייתן לו שכר, יבקש זאת לא מפני שהוא מעוניין לעבוד תמורת שכר, אלא מפני שכתוב שהקדוש ברוך הוא שמח כאשר הוא נותן שכר טוב ליראיו. משל לאב שעשה עם בנו "מבצע", והבטיח לו מאה שקלים או מתנה אם יביא תעודה מצוינת. כשהילד עומד בכך, האם האב מצטער שעליו להוציא כסף מכיסו? אדרבה, הוא שמח: איזה יופי, הנה קח בבקשה. האב שמח בשעה שהוא נותן. כך גם אנו: ריבונו של עולם, אני רוצה את השכר, אבל איני עובד בשביל השכר - אני עובד כדי שתהיה לך שמחה בשעה שאתה נותן.
וכך גם לצד שכנגד, בדבר עבירה. כשהקדוש ברוך הוא מעניש אדם על עבירה, יתבעו את האדם גם על כך שציער את הקדוש ברוך הוא שנאלץ להענישו. כאב שנאלץ להעניש את בנו, ויש לו צער מכך - הוא היה מעדיף שהילד יהיה טוב ולא ייאלץ להענישו. נמצא שלא די שהמרית את פי ה', אלא עוד אילצת אותו להביא עליך עונש וציערת אותו בזה, ותיענש גם על הצער הזה. וזה לעומת זה: האדם מקבל שכר טוב גם על ששימח את הקדוש ברוך הוא בקיום המצווה, וגם על כך שה' שמח לתת לו שכר.
ומעבר לעניין השכר: כשאנשים רואים שעובד ה' זוכה להשפעת טובה, הם מקבלים חיזוק בעבודת ה'. הנה, הקדוש ברוך הוא הבטיח בתורה "אם בחוקותי תלכו", וההבטחה מתגשמת. עצם ההתגשמות מאמתת בפניי את דברי ה', ומחזקת אותי - לא מפני ש"כדאי כי נותנים שכר", אלא מעצם התאמתות הדבר.
מן הצד השני יש כאן אזהרה חמורה. אדם רואה חברו יוצא באמצע התפילה או לקראת סופה, ואומר לעצמו: חשבתי שצריך להישאר, אבל ראיתי אדם עם כיפה שחורה יוצא - כנראה זה לא כל כך נורא. ומתחיל גם הוא לנהוג כך. אוי לו ואוי לנפשו של הראשון, שהרי הוא קלקל את אותו אדם והדבר ייזקף עליו.
וצריך לשים לב לזה, כי הדבר מצוי מאוד. כשאדם נמצא בחבורה ועושה דבר של קולא או של זלזול, אנשים לומדים ממנו, גם כשאין לו כוונה לזלזל כלל. למשל, מי שמגיע בקביעות באיחור לשיעור, רבע שעה אחרי הזמן - אנשים אומרים לעצמם שכנראה אין חובה להגיע דווקא בהתחלה, וגם זה מאחר וגם זה מאחר. וכן מי שיוצא באמצע התפילה או מגיע באמצעה. כל זה יוצר קירור בכלל. אדם צריך להיזהר מאוד שלא להיות מאלה שמקררים את האמבטיה. הנה, מאדם פשוט למדו אנשים כיצד לזלזל. וכן הדבר בישיבה ועל אחת כמה וכמה: בחור שמרשה לעצמו להגיע באיחור ולא בתחילת הסדר, יוצר רפיון בכלל. בכל עניין ועניין צריך אדם לראות שלא ילמדו ממנו דברים לא טובים.
והגמרא אומרת: "אי אלפינן מקלקלתא, לא אלפינן מתקנתא". אם תעשה מעשה של רפיון - רבים ילמדו ממך; אם תעשה מעשה של התחזקות - לא בהכרח ילמדו. יאמרו: הוא צדיק, מה זה קשור אליי, וכי אני צריך להיות כמוהו? כך גם החפץ חיים חשש שיחקו אותו דווקא במעשה הפחות טוב שלו, שכן במעשים היותר טובים יאמרו "הוא צדיק" ולא ילמדו.
הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים׃ (לט)
רש"י מפרש: "העבר חרפתי" - מחל לי על אותו עוון. ונקרא חרפה, לפי שהאויבים מחרפים אותו: דוד הבועל אשת איש, מה עונשו. "כי משפטיך טובים" - וכבר קיימתי את משפטיך, שהרי קיבלתי עליי לשלם את הכבשה ארבעתיים, כפי שדוד עצמו חרץ את דינו. כלומר, כבר קיבלתי עליי את משפטיך הטובים שנאמרו בהקשר לאותו חטא.
האבן עזרא מפרש שזה המשך הפסוק הקודם: "הקם לעבדך אמרתך אשר ליראתך" - אני ירא וחושש שמא אזלזל ואפגע ביראתך, שמא אעשה דבר שיש בו חיסרון ביראת שמיים; ועל זה "העבר חרפתי אשר יגורתי" - העבר את אותה חרפה שאני ירא ממנה, שלא אדקדק ביראתך ולא אעבוד אותך כראוי.
הרד"ק מבאר לפי מה שנאמר קודם, שדוד מבקש שה' יקיים את ההבטחה לבנים הבאים אחריו: "הקם לעבדך אמרתך" - שבניי ימשיכו את מלכותי כפי שהבטחת, ובתנאי שיהיו ביראתך. אלא שדוד עדיין חושש - שמא הם אמנם יהיו ביראתך, אך מה שיפגע בהם הוא החטא שלי והחיסרון שלי. על כך הוא מבקש שיעביר מהם את אותו עוון שהוא בבחינת חרפה לבניו. ואף שנתן הנביא כבר אמר לו "גם ה' העביר חטאתך לא תמות" - זה נאמר עליו עצמו, אך שמא לבניו אחריו עדיין החטא שמור. לכן מבקש שיעביר גם מהם ולא ייזכר להם אותו עוון כל עיקר. והטעם - "כי משפטיך טובים": אתה שופט את האדם לפי העונש הראוי לו, ואתה טוב וסלח, ולכן ראוי שתעביר את עונשי מעליי, ובפרט שכבר עשיתי תשובה, ושבניי לא ייאלצו לשלם את המחיר.
המלבי"ם מעמיד כאן על הביטוי "משפטים", שעניינם המצוות שבין אדם לחברו. דוד חושש מעונש על עוונותיו, והעונש יהיה שה' לא יקים לו את המלכות - וזו תהיה לו חרפה. על כך הוא אומר: הרי משפטי ה' טובים. כלומר, אף שה' עושה משפט עם האדם, אין זה לרעתו אלא לטובתו.
משל לאב הלוקח את בנו לרופא שיניים. הילד צועק וצועק, ולפעמים אף תופסים אותו בכוח, ונדמה לו שמתעללים בו. אבל כולנו יודעים שאיש אינו מתעלל בו, ואדרבה - עוד יודה לאביו ולאמו על שהוזילו מכספם לרפא את שיניו, כדי שבגיל חמש עשרה עדיין יהיו לו שיניו ולא יזדקק לתותבות. כך גם כשנדמה לנו שה' עושה עם האדם משפט - דע לך, משפטיך טובים, הם נועדו להיטיב עם האדם. ומבקש דוד: העבר את חרפתי על ידי שתעשה עמי אות לטובה, "יראו שונאי ויבושו", ואז יהיה ניכר שמחלת לי על אותו עוון - העבר את חרפתי במשפטיך הטובים, שגם המשפט שאתה עושה תכליתו טובה.
בעל הפנים יפות מפרש את "העבר חרפתי אשר יגורתי" בדרך אחרת, ואקדים מעשה המובא בחובות הלבבות: פעם ראו את אחד החסידים ישן במדבר. אמרו לו: אינך חושש? מדבר הוא מקום של חיות רעות ושל סכנות! ענה להם: מתבייש אני מאלוקיי שיראני ירא זולתו. כלומר, הבושה שלי היא מן השם - שיראה שאני מפחד ממישהו מלבדו. וזהו "העבר חרפתי אשר יגורתי": עצם זה שאני ירא ממישהו אחר חוץ מריבונו של עולם - זו חרפה בשבילי.
בספר שערי חיים מובא בשם מהר"ם לועז: אם אדם מרגיש פחד בלבו, יש להבין מה מקורו. הגמרא אומרת "אף על גב דאיהו לא חזי - מזליה חזי". מזלו של האדם הוא השפע היורד ונוזל מלמעלה; נפשו של האדם, הנשמה, מחוברת אל העליונים, וכמו שאנו אומרים "ונפשי יודעת מאוד". כלומר, גם אם האדם עצמו אינו יודע, הנפש יודעת את העתידות. לכן לפעמים יש לאדם תחושה לא טובה מדבר מסוים, והתחושה נובעת מכך שנפשו יודעת מה עתיד לצאת מן הדבר. ומכיוון שאין לו נבואה והוא נתון בגוף, הנפש רק משדרת לגוף שמשהו כאן אינו טוב.
ולפעמים אדם מספר: קמתי בבוקר עם תחושה רעה מאוד - וכעבור שעתיים הודיעו לו שקרוב שלו נפטר בתאונת דרכים, השם ישמור. מה קרה? הנפש כבר ידעה, ושידרה לגוף, והגוף הרגיש הרגשה לא טובה, ורק אחר כך התברר לו על מה ולמה. נמצא שאותן תחושות ורגשות הם תשדורת המרמזת לנו על משהו שקורה גם כשהוא נעלם מאיתנו. זו כוונת הגמרא: הוא עצמו אינו רואה דבר רע, אבל מזלו רואה, וזה מה שיוצר את הפחד.
וזהו שנאמר "לבי יחיל בקרבי ואימות מוות נפלו עלי, יראה ורעד יבוא בי ותכסני פלצות" - הפחד הראשון הוסיף עוד יראה ופחד. שהרי אם אני מפחד, כנראה קורה כאן משהו נסתר, וזה מפחיד אותי עוד יותר; ומרוב היראה שבלב גופי רועד ומתפלץ, וכל גופי כמכוסה בפלצות. וכמובן, מדובר באנשים נורמטיביים, לא במי שסובל מפחדים ומטופל בתרופות; אלא באדם רגיל שפתאום נופל פחד בלבו, ועצם הפחד מבהיל אותו: לך דע מה עומד לקרות, שאם לא כן, מדוע נפל בלבי פחד זה?
מעין זה מסביר הנצי"ב את הכתוב אצל יעקב "וַיִּירָא יעקב מאוד וַיֵּצֶר לו": נפל פחד בלבו, ומעצם זה שנפל פחד בלבו נעשה לו צר - מדוע פתאום התחלתי לפחד? כנראה מזלי רואה משהו רע מאוד. לפי זה מבארים גם את הכתוב בספר שמואל על גוליית: "וכל איש ישראל בראותם את האיש וינוסו מפניו וייראו מאוד". לכאורה הסדר הפוך - תחילה אדם ירא ואחר כך נס, וכאן כתוב שתחילה נסו ואחר כך יראו. אלא כמו שהסברנו: "וינוסו מפניו" - ראו איזה פחד גדול נפל עליהם, ומזה עצמו "וייראו מאוד". אם נופל עליי פחד כזה, סימן שמזלי יודע שעתיד לצאת מכאן דבר גרוע. וזה מה שאמרו חז"ל שכך היא דרך המלחמה הטבעית, והגמרא אומרת "תחילת נפילה - ניסה", שהבריחה עצמה היא כבר תחילת הנפילה.
לפי זה מסבירים גם את דברי דוד: "העבר חרפתי אשר יגורתי" - חרפה היא לי, בתור בוטח בה', לפחד ממשהו. הבוטח בה' ישוגב ואמור להינצל, ומדוע אפחד? ועל זה מוכיח הנביא: "מי את ותיראי מאנוש ימות... ותשכח ה' עושך... ותפחד תמיד כל היום" - כל הפחד הזה נובע מכך ששכחת את ה'. לכן אומר דוד: העבר חרפתי אשר יגורתי, שעצם זה שאני ירא ממישהו אחר - חרפה היא לי.
הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי׃ (מ)
האבן עזרא מפרש "תאבתי" מלשון כליון מרוב אהבה, כמו "כלתה נפשי" - כל שאיפתי וכל תאוותי אליך בלבד, ועל כן "חייני". הרד"ק מוסיף: אף שחטאתי, כמו שראינו "העבר חרפתי", ונכשלתי - עם כל זה אני תאב לפיקודיך, ולכן "בצדקתך חייני", הארך את ימיי כדי שאקיים את המצוות.
ואפשר לומר אדרבה: דווקא מפני שחטאתי, הארך את ימיי. שהרי כיצד ייעשה התיקון? על ידי ריבוי המצוות שאעשה מעתה, על ידי שאתקן את מה שפגמתי. וזהו שאנו מבקשים בראש השנה "אל תקחנו מן העולם בטרם זמננו" - שלא יהיה מצב שלא נספיק לתקן את כל אשר פגמנו. אם אדם מת בקיצור ימים, היכן יהיה לו הצ'אנס לתקן? וכשמאריך ימים, גם העוונות שנכשל בהם בצעירותו נמחקים לאט לאט בריבוי המצוות ובתשובה של יום כיפור ועוד יום כיפור.
לפי זה אומר דוד: "העבר חרפתי" - על מה שנכשלתי בעניין בת שבע; "הנה תאבתי לפיקודיך" - הרי אני תאב לקיים את מצוותיך; "בצדקתך חייני" - תן לי להאריך ימים כדי שאקיים מצוות וירבה בזה התיקון. ואכן אנו רואים שכל ימיו של דוד לאחר מכן הושחרו בתעניות בעקבות אותו עניין, וכמו שאמר "אשחה בכל לילה מיטתי בדמעתי ערשי אמסה". אריכות ימיו היא שנתנה לו את דרך התשובה, לתקן את אשר עשה ולהגיע לשלמות התשובה.
במצודת דוד מפרש: "הנה תאבתי לפיקודיך" - אני מתאווה לעשות פיקודיך, וגם אם לא עשיתי את כולם, "בצדקתך חייני", שאתה מצרף מחשבה טובה למעשה. כאשר אדם שואף לעשות טוב, גם אם לא נזדמן לו וגם אם בסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל, הקדוש ברוך הוא לוקח את המחשבה הטובה ומחשיבה כמעשה, מפני שבאמת יש לו שאיפה.
ולפעמים אדם מתאווה לקיים מצווה ואין לו אפשרות: היה רוצה לתת צדקה ואין לו; היה רוצה לבוא לשיעור תורה אך הוא מוכרח להיות במקום אחר, יש לו עבודה או כל דבר המונע ממנו. עצם הרצון והשאיפה לקיים את המצווה מזכים אותו בשכר כאילו קיים אותה. זהו שאומר דוד: אני תאב לאותם פיקודים, זו תאוותי וזה רצוני, ואם כן "בצדקתך חייני" - בצדקתך שאתה נוהג עמנו להחשיב את השאיפה כמעשה. הרי כולנו מבינים שביום יום לא נוהגים כך: שאפת לעשות טוב? כשתעשה, נדבר על משכורת. אף אחד אינו משלם לך משכורת על כך שרצית לתקן לו את המקרר - שיתקן ואחר כך נדבר. אך אצל הקדוש ברוך הוא זו צדקה, שנותן שכר גם על מה שרצית לעשות ונמנע ממך.
ולעומת זאת, אדם שרצה לעשות עבירה והתפספס לו - בא לגנוב ופתאום ראה ניידת משטרה מפטרלת והפריעו לו - בשמיים זוקפים לו כאילו גנב, וכך אומרת הגמרא. ומדוע בדרך כלל אין הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה רעה למעשה? מפני שכלל ישראל הגונים ואנשים טובים הם, ואף שתכנן לעשות רע, יש להניח שרגע לפני המעשה היה עוצר. אבל אדם שמורגל באותה עבירה - אי אפשר לומר עליו כך, שהרי תמיד עשה את הרע, ומסתמא גם הפעם היה עושה; במצב כזה זוקפים עליו ומחייבים אותו כאילו עשה את המעשה.
מכאן לשאלת החפץ חיים: אנו משכימים והם משכימים, אנו מקבלים שכר והם אינם מקבלים שכר. ולכאורה קשה - מדוע אתה אומר שאינם מקבלים שכר? הרי מי שעובד בהייטק מקבל משכורת מכובדת למדי.
הרב שטיינמן ענה על כך פעם: "נו, לזה תקרא שכר?" אם יאמרו לך - בוא תעבוד שעה ותקבל מיליון דולר, ולחברך יאמרו - תעבוד שעה ותקבל שלושה שקלים, האם תאמר "גם הוא קיבל שכר"? ועוד: בין שלושה שקלים למיליון דולר יש לפחות יחס כלשהו, זה כסף וזה כסף. אבל כשמדובר בשכר נצחי רוחני לעומת שכר גשמי, אין כאן שם של שכר כלל. גם אם ייתנו לו כאן מיליון דולר - לעומת הנצח אין זה נקרא שכר.
אך החפץ חיים עצמו נתן תשובה אחרת: "הללו מקבלים שכר" - פירושו שאנו מקבלים שכר על העמל. אדם לוקח גמרא, מנסה לפצח את הסוגיה, מנסה להבין שוב ושוב, ובסוף אינו יוצא עם דבר ברור. לכאורה למדת שעתיים ועדיין אינך יודע מה כתוב כאן - ובכל זאת מקבל שכר על העמל, גם בלי תוצאה. לעומת זאת, מי שמקבל בד לתפירה וצריך להוציא חליפה, ובקושי הוציא גופייה - אינך משלם לו, ואדרבה, עוד קלקל את הבד. שם השכר הוא על התוצאה, ובתורה השכר הוא על העמל, על עצם ההשתדלות.
המלבי"ם מעמיד כאן את הביטוי "פיקודים". הפיקודים הם המצוות שנאמרו לזכר עניינים מסוימים: מצוות קורבן פסח, פטר חמור, תפילין - זכר לכך שהוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה. הפיקודים הם ההנהגה והניסים שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא, ועליהם נתן לנו מצוות.
ויש להבחין: "משפט" הוא מה שה' עושה עם האדם לפי זכויותיו - עשית טוב, מגיע לך טוב. ה' שופט את האדם לפי מעשיו, כמו משכורת: עבדת - מגיע לך; לא עבדת - לא מגיע; עבדת חצי מהזמן - תקבל חצי. "צדקה", לעומת זאת, היא נתינה שאינה מגיעה לך, אלא שאני רוצה ברוב טובי לתת לך.
על כן אומר דוד: "תאבתי לפיקודיך" - שאיפתי ורצוני לקיים את מצוות ה', ואותם פיקודים עצמם מעידים שאתה מתנהג עמנו לפי הצדקה העליונה, שהרי הפיקודים הם המצוות שנתן לנו זכר לחסדים שעשה עמנו. למשל, שביעי של פסח: על מה אנו חוגגים? על קריעת ים סוף. היה יום שבו קרע ה' לפנינו את הים ועברנו בתוכו ביבשה, ונתן לנו מצווה שבה אנו זוכרים את החסד ואת הצדקה שעשה עמנו. לכן מבקש דוד: אף שאיני ראוי על פי המשפט, שהרי לפעמים אין הדבר מגיע לי - "בצדקתך חייני".
יש לקדוש ברוך הוא אוצר של מתנת חינם. וכמו שאמרו חז"ל "רב חסד - מטה כלפי חסד": לפעמים אדם עומד במצב של שוויון, והקדוש ברוך הוא מטה את הכף לצד החסד ומשפיע עליו מעבר למה שמגיע לו. ומי זוכה לזה? אין בזה קריטריונים, אלא על פי רוב חסדו, וכמו שנאמר "וחנותי את אשר אחון" - ולא נתפרש מי. אין הבטחות מיוחדות לפלוני ולא לאלמוני, אלא יש בחינה של חסד ייחודי שהקדוש ברוך הוא עושה במצבים מסוימים. ואומר דוד: מאותו אוצר אני מבקש - "בצדקתך", אותו אוצר של צדקה שאינו על פי המשפט.
ומי עוד ביקש מאותו אוצר של מתנת חינם? משה רבנו: "ואתחנן אל ה'", ואמרו חז"ל שאין "ואתחנן" אלא לשון מתנת חינם. למשה היו כל כך הרבה זכויות, אך לבוא ולומר "ריבונו של עולם, מגיע לי" - יש בזה סוג של גאווה. ומי נענש בעקבות אמירה כזאת? נחמיה, שאמר "זכרה לי אלוקיי לטובה". ומה היה עונשו? שלא נקרא ספרו על שמו, ובמשך שנים נקרא ספרו "עזרא" - ומי שיעיין ברש"י יראה שהוא מביא "כתוב בספר עזרא", ואין זה עזרא אלא נחמיה, ששני הספרים נקראו עזרא. ומדוע? אמרו חז"ל שהיה בו פגם וחיסרון. אדם הבא ואומר "מגיע לי", בשמיים אומרים לו: רגע, מדוע אתה חושב שמגיע לך? לכן בא משה רבנו ואמר: ריבונו של עולם, איני מבקש משום שמגיע לי - אנא, תן לי מתנת חינם.