פתיחה: חלקו האחרון של הפרק
לפנינו חלקו האחרון של פרק קט"ז, שבו עובר המשורר מתיאור הצרה והישועה אל השאלה הגדולה: מה עושים עם ישועה? כיצד מגיב אדם שניצל? על פי המלבי"ם, הפרק כולו עוסק בחזקיהו המלך, ולכן ההודאה שבסופו נסובה על הצלת ירושלים מיד סנחריב. נעבור על הפסוקים כסדרם.
"מָה אָשִׁיב לַה'" - החוב שאין לו התחלה
מָה־אָשִׁיב לַיהֹוָה כׇּל־תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי׃
הכוונה: כל תגמוליו שגמלני הם עליי, כלומר אני מחויב כלפיהם להשיב טובה כביכול לקדוש ברוך הוא. אבל מה אני יכול להשיב לו? אין לי שום זכות במה שהקדוש ברוך הוא עשה לי, הכל ממנו חסד. כמו שיעקב אבינו אמר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". במה אוכל לגמול ולהשיב להשם יתברך אחת מני אלף על מה שעשה לי?
המילה "תגמולוהי" משונה מעט. אומר הרד"ק שהיא כמו "תגמוליו", וההטיה הזאת באה מן הארמית, כמו "אלוהי", "ידוהי". כלומר: כל הגמול שהוא גומל לי.
המלבי"ם מבאר: הקדוש ברוך הוא החייה אותי, ומה אני יכול להודות לו אחרי כל הייאוש שהייתי שרוי בו, אחרי שאמרתי "כל האדם כוזב" והגעתי למשבר גדול, והשם הציל אותי? אומר דוד המלך, עיקר הטובה איננה עצם החיים, אלא עצם המציאות שהקדוש ברוך הוא נתן לי עכשיו את האפשרות לעמוד ולהודות לו, לעמוד ולשבח אותו על כל מה שעשה לי. וזה כמו שכתוב "כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך" - טוב יותר מן החיים עצמם הוא עצם היכולת לעמוד ולשבח ולהודות לה'. לכן הוא ממשיך: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", להודות לה', לפאר את חסדו, לפרסם את גדולתו, "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו". זה מה שאני יכול להשיב, וזה גדול מעצם החיים - היכולת להודות להשם יתברך. ולמעשה אין לנו יותר מזה להשיב לו.
כוחה של "תודה"
מה אדם יכול להחזיר לה'? "אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח?" הדבר היחיד שאנחנו יכולים הוא להגיד תודה. כשמישהו נתן לי דבר ואין לי שום אפשרות להחזיר לו, המקסימום שאני יכול לעשות זה להודות לו. זה מה שאשיב לה', ומה שחשוב יותר מחיים: שאודה לה', "כוס ישועות אשא" ו"נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו" - שזה יהיה בפרסום.
אבל אל נטעה: לא החזרתי לה' משהו, והוא לא קיבל ממני דבר, שהרי הקדוש ברוך הוא אינו זקוק לתודה שלנו. התודה מעידה על הכרת הערך מצד המקבל. כשאדם אינו אומר אפילו תודה, יש בכך מעין אמירה "מה כבר עשית?". וכשהוא אומר תודה, הוא אומר: אני מעריך את מה שעשית. זה בדיוק הנדרש מן האדם - להעריך את מה שהקדוש ברוך הוא עושה בשבילנו.
מי שחי במחשבה שהקדוש ברוך הוא זקוק לתודה שלי ומחכה שאשבח אותו, יש לו אלוה קטן מאוד. אלוה נזקק. הוא חושב שהוא כמונו, חי מקומפלימנטים, צריך שיגידו לו כמה הוא משובח - ומשמעות הדבר שהוא חסר, שהרי כל מי שזקוק למשהו מזולתו הוא חסר. ובקדוש ברוך הוא ודאי לא שייך שום חיסרון. כשאני משבח את השם אינני מספק לו צורך; בסך הכל עשיתי את מה שמוכיח שאני ראוי לאותה הטבה, כיוון שאני מעריך אותה.
למי אנחנו רוצים להיטיב? לאנשים שמעריכים את מה שהיטבנו להם. מי שהיטבת לו והוא מזלזל - "מה הוא נתן לי בכלל, לא הייתי צריך את זה" - לא תרצה לתת לו שוב. אבל מי שמעריך ומשבח ומודה בלי סוף, נעים לתת לו עוד. אגב, זו הסיבה שאנשים נותנים יותר בחוץ מאשר בבית: בבית הנתינה באה לרוב עם ביקורת - "רק עכשיו עשית את זה? אני כבר שבועיים מחכה". ואילו השכן שביקש עזרה קטנה ונענית לו מרעיף שבחים: "הצלת אותי, טוב שכן קרוב". מילה טובה מניעה אדם לפעולה, והיעדרה גורם לו שלא לרצות לתת.
בספר "מאיר עיני ישראל" מובא מהחפץ חיים ביאור נוסף: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" - איך אוכל בכלל להתחיל להחזיר לקדוש ברוך הוא, בזמן שכל תגמוליו עד היום רובצים עליי כחוב? משל לאדם שהוסיף לך חוב של מאה שקלים כל יום במשך עשרים שנה, ועכשיו אומרים לך: תתחיל לשלם. איך אתחיל לשלם עכשיו, כשמאחוריי עשרים שנות חוב? "כל תגמולוהי עלי" - כל החובות כבר רובצים עליי מאז ומקדם. ואם כן, לא נשאר לי אלא להודות להשם יתברך, שכן להחזיר על מה שגמל עמי - אין לי אפילו מהיכן להתחיל.
"כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא" - הודאה על הכוס
כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא׃
רש"י מסביר: אביא את הנסכים על התודות שנדרתי. עם קורבן תודה באים נסכים, והיינו היין. כפי שנאמר "לך אזבח זבח תודה" - ועמו אביא את הנסכים, את כוס הישועות שאותה אשא, ואז "בשם ה' אקרא", אהלל את ה', כמו שאמרו חז"ל שאין אומרים שירה אלא על היין. אקרא ואהלל את שם ה' על המופתים והניסים שעשה לי.
הרד"ק מביא שיש מפרשים ש"כוס" כאן איננה כוס שתייה אלא חלק, כמו "ה' מנת חלקי וכוסי", ו"כוס ישועות אשא" היינו החלק בישועה שהקדוש ברוך הוא נתן לי - עליו אני נושא ומהלל. אך אפשר גם כמשמעו: כשאעשה משתה ושמחה, ארים את כוס היין ואהלל ואודה לה' ברבים, ואזכור את הישועות שהושיע לי, ואותה כוס תיקרא "כוס ישועות" - הכוס שבה אזכיר את ישועות ה'. וכך באמת כשאדם עושה סעודת הודיה, בשר ויין, ומודה בה להשם יתברך - הנה הוא נושא את הכוס ומודה עליה.
למעשה כל דבר שיש בו שבח ומעלה תיקנו לאומרו על הכוס: קידוש על הכוס, ברכת המזון על הכוס, קידושין ונישואין וחופה על הכוס, ברית מילה על הכוס, הבדלה על הכוס. כל דבר שיש בו חשיבות - אני נושא כוס ישועות, ועל ידי מעלת היין אני מהלל ומשבח את הבורא יתברך.
"וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" - גם בצרה וגם ברווחה
על "ובשם ה' אקרא" אומר הרד"ק: אקרא בשם ה' כמו שהייתי עושה בעת הצרה, שהרי נאמר למעלה "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" - וכך גם בעת הרווחה. ומכאן לומדים בעלי המוסר יסוד גדול: יש אנשים שמודים ומהללים להשם רק כשיש ישועה, כשיש טוב; וכשיש רע, במקרה הטוב הם רק אינם מתלוננים, ובמקרה הגרוע הם באים בטרוניה. אצל דוד המלך לא כך היה: גם כשמצאוני צרות ויגונות - בשם ה' אקרא. גם אז ידעתי את הכתובת, ידעתי שזה ממנו יתברך, וידעתי שכל מה שהשם עושה - לטובה.
וזו עצה נפלאה שכבר הזכרנו: כשיש לאדם צרה, הדבר הראשון שיעשה הוא יצדיק עליו דין שמיים. קרתה צרה, נחתך, אבדו לו המפתחות - יש שמתחיל להשתגע, מי לקח מכאן, מתעצבן, הופך את הבית בלחץ. עצור רגע ואמור: ריבונו של עולם, הצער הזה שאיני מוצא את המפתחות - ממך הוא, ואני מצדיק עליי את הדין ומקבלו באהבה, זה רצונך. ואחר כך לך וחפש. פעמים רבות רואים כך ישועות גדולות מאוד. כשאדם מצדיק עליו את הדין, הוא קודם כל מבין שלא "אבדו לי המפתחות" אלא בורא עולם דיבר איתי, ואני מבין את השפה. שום דבר לא נעשה לי במקרה.
על אחת כמה וכמה כשמישהו פגע בי, עיכב אותי או הרגיז אותי. באופן טבעי אנחנו אוהבים מאוד למצוא אשמים. הנה התקשורת: מאז מלחמת שמחת תורה מחפשים את מי לצלוב, חייבים למצוא אשם שעליו נטיל הכל. אבל שמא אנחנו אשמים? זה לא נמכר בתקשורת. ודווקא התקשורת היא זו שליבתה את השנאה קודם לכן, שיצרה את הקיטוב בעם, שהביאה עלינו את הצרה - שהרי כל הצרה באה עלינו בגלל המחלוקות הפנימיות שלנו, ותמיד כשיש מחלוקות פנימיות הקדוש ברוך הוא מאחד אותנו, לצערנו בדרכים כאלה. ואף אחד מהם לא חשב לרגע לקחת על עצמו משהו, אולי היינו לא בסדר. ואם מישהו יעז לומר לשדרן שהתקשורת יוצרת קיטוב, גם אם הוא אב שכול - יחתכו אותו באמצע שידור. מותר לבקר את הכל, חוץ מאותנו. אנחנו במגדל השן, מורמים מעם, אנחנו לא טועים. כולם צריכים לקחת אחריות חוץ מאיתנו. אף אחד לא לוקח אחריות על חלקו בקיטוב, בשנאה, בדמוניזציה ובהפחדות האינסופיות שהמדינה עומדת להתפרק ושנגיע לכאוס בעקבות הרפורמה המשפטית. אז אדם צריך לדעת: "צרה ויגון אמצא" - כשיש צרה ויגון, זכור מהי הכתובת. זה מאת השם. וכאשר אדם מצדיק עליו את הדין, הוא ממשיך על עצמו חסדים גדולים ושפע גדול שהשם יוציאו מן הצרה.
"נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם" - בפרסום
נְדָרַי לַיהֹוָה אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה־נָּא לְכׇל־עַמּוֹ׃
הנדרים שנדרתי בעת שברחתי - שכן אדם בעת צרה נודר נדרים: אם השם יוציאני מן הצרה אקריב ואעשה, "אם יתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" - את אותם נדרים כעת אני משלם.
מהו "נא"? הזכרנו כמה פעמים שיש בזה מחלוקת כמעט קבועה בין רש"י לתרגום: רש"י מסביר על פי רוב את "נא" בלשון בקשה, והתרגום מסביר "נא" בלשון "כען", עכשיו. כאן אומר הרד"ק ש"נא" הוא במובן עכשיו, אלא שאז לא ברור מהו "נגדה נא". לכן הוא מפרש שהמילה "נא" דבוקה ל"אשלם": "נדרי לה' אשלם נא" - את נדריי אשלם עכשיו; ו"נגדה" מוסבת על "כל עמו" - כנגד כל עמו, כלומר בפרסום ולעיני כולם. והה"א של "נגדה", אומר הרד"ק, היא ה"א יתרה הבאה במקום למ"ד השימוש, כמו שאומרים "ירושלימה" במקום "לירושלים". כך "נגדה כל עמו" במקום "לנגד כל עמו".
"יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו"
יָקָר בְּעֵינֵי יְהֹוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו׃
"יקר בעיני ה'" - כמו "וייקר דמם בעיניו". אומר הרד"ק: יקר בעיניו להמית את חסידיו שלא בעיתם, ואני מחסידיו, ולכן ענה לי השם על "מלטה נפשי" והצילני, שהרי כביכול מצער את השם להמית את חסידיו. המילה "המותה", מסביר רש"י, היא כמו "הביתה", "החוצה" - כלומר המוות לחסידיו.
המלבי"ם מסביר שכאן הוא מסיים את מה שהתחיל, "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה ואנחנו נברך יה": השם גמל עליי כדי שאקרא בשמו ואשלם לו את נדריי. לכן מותם של חסידיו יקר בעיני ה', והוא כביכול חושב מחשבות לבלתי יידח ממנו נידח, לבלתי הביא עליהם את המוות - שהרי בחייהם החסידים מהללים את השם, ו"לא המתים יהללו יה", ולכן להמית את חסידיו יש בו כביכול כאב וצער לפניו יתברך.
"יָקָר" אותיות "קרי" - דרש הבעל שם טוב
בספר "זה השער" מבואר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" על פי מה שאומר הבעל שם טוב, ומובא בהנהגות לרב הקדוש רבי אלעזר צבי מקומרנה: "יקר" אותיות "קרי". ורצה לרמוז: קרי - "המותה לחסידיו". כלומר, אם חס ושלום החסיד, האדם הצדיק, רואה קרי - עבורו זו מיתה, צער גדול עצום ורב.
ומוסיף, שידוע שהחטא הזה, פגם הקדושה, בא מחמת נוקבא דס"מ - הבאנו את זה ב"משנת הגלגולים" - למ"ד יו"ד, למ"ד יו"ד ותי"ו, הבאה לאדם בחלום בדמות נשים וכדומה ומביאתו לידי הטומאה הזאת. וחז"ל אומרים שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יעניש את היצר הרע וירחיקו, על שהוא מניח את אומות העולם ומתגרה בישראל, ובתלמידי חכמים ביותר, ולכן ראוי לו לקבל את עונשו לעתיד לבוא.
ואגב, למה באמת יצרו של תלמיד חכם גדול מיצרו של עם הארץ? יש אומרים בפשטות: היצר של תלמיד חכם הוא עצמו תלמיד חכם, ואינו בא אליו בטענות עמי-ארציות אלא בטענות למדניות, וקשה יותר להתמודד עמו; ככל שהאדם גדול כך יצרו גדול. אבל יש כאן הסבר נפלא: הכלל אומר, כמו שמביא ה"שב שמעתתא", שכשיש לאדם פת בסלו אין הניסיון קשה. אדם יכול להתמודד כשהוא יודע שעוד מעט הדבר יהיה מותר. אדם יוצא מבית הכנסת, הולך לבנק, עושה סידורים, ועד שתים עשרה בצהריים לא טעם מאומה; וביום צום כבר בשש בבוקר הוא צמא. מה קרה? כי ביום רגיל אני יכול לשתות מתי שארצה, ולכן זה אינו לוחץ - זהו פת בסלו; אבל ביום צום, שנאסר עליי כל היום, כבר משש בבוקר אני צמא. עם הארץ יש לו פת בסלו: עבירה אצלו אינה "אוי אוי אוי", מקסימום עשינו עבירה, וממילא היצר אינו דוחק אותו כל כך. אבל תלמיד חכם, שאצלו עבירה היא בלתי אפשרית - אין לו פת בסלו, ולכן היצר דוחק בו הרבה יותר. מי שדבר אסור עליו בצורה מוחלטת - יצרו גדול; ומי שאומר "נו, לא נורא" - יצרו קטן בהרבה.
לפי זה מבאר את "המותה" בדרך נפלאה: סופי התיבות של "וניקה האיש מעוון והאישה ההיא תישא עוונה" - האותיות שבהן מרומזת "המותה". מה בא לומר? שכאשר אדם באמת מתגבר ומשתדל להיות בקדושה, ואף אם קרה ונכשל וראה קרי - "וניקה האיש מעוון", והאישה ההיא תישא עוונה. מיהי "ההיא"? פלונית, היא הלמ"ד יו"ד, אותה ידועה המחטיאה את האדם - היא תישא על עצמה את חומרת העוון ותקבל עליו את העונש.
וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, שאם אירע לאדם וראה קרי שלא על ידי שהביא עצמו חס ושלום לידי קלקול - יקום מיד באותו היום ויטבול, ולא ידחה זאת ליום אחר. גם אם מחר יום שישי וממילא הוא טובל לכבוד שבת - לא. באותו היום יטבול ובאותו היום יעשה תשובה, ונמחה העוון. אבל אם ידחה ליום אחר, כבר ממונה אחר בשמיים על כך, והעוון כמו משתרש בו וקשה יותר להיטהר ולהזדכך ממנו.
"אָנָּה ה' כִּי־אֲנִי עַבְדֶּךָ"
אָנָּה יְהֹוָה כִּי־אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי־עַבְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי׃
אומר רש"י: "עבדך בן אמתך" - אינו דומה תרבות עבד הלקוח מן השוק ליליד משפחה שבבית. "פיתחת למוסרי" - התרת מעל צווארי מוסרות ומוטות. "תרבות" היינו גידול. עבד שנולד בבית מרגיש במציאות הזאת בנוח, הוא גדל כאן אצל האדון הזה; ואילו עבד שנלקח מן השוק חששותיו רבים.
באופן טבעי כל עבד מבקש להשתחרר ולהיות בן חורין, והשאלה היא רק עד כמה הוא שואף לכך. מי שתפסוהו והשתעבדו בו, שאיפתו להשתחרר גדולה מאוד, משום שהוא בתרבות של בן חורין וגדל כבן חורין. יוסף מעולם לא הסכין עם מצבו כעבד - הוא גדל כבן חורין, ומה פתאום הושלך לבור ונעשה עבד? לעומת זאת, מי שנולד כעבד, ולא עוד אלא שהוא בן אמה, דור שני לעבדים - ודאי אינו מחפש להשתחרר. זו המציאות היחידה שהוא מכיר; אדרבה, תוציא אותו עכשיו לעולם החופשי והוא ישאל: איך אסתדר? אמצא עבודה? אשכור דירה? אדאג לעצמי? הרי אני אצל האדון והוא דואג לי להכל. ככל שהאדם מושרש בעבדות, שאיפתו לחירות קטנה יותר.
אומר דוד המלך: זו המציאות אצלי. אינני כעבד המחפש איך לפרוק עול אדונו. "אני עבדך בן אמתך" - אני עבד שלך וגם בן אמה שלך, דור שני לעבדים. ובמצב כזה אדרבה, העבדות היא משהו שאני מעוניין בו ורוצה בו, ואיני מחפש להיפטר ממנה. ולכן "פיתחת למוסרי". ומסביר המהר"ם אלשקר, וכך גם היעב"ץ: כיוון שאיני מחפש איך לברוח מעבודתך, שהרי עבד בית אני, יכול אתה להסיר ממני את האסורים ואסתובב בבית חופשי בלא חשש שאברח.
"אָנָּה" - לשון הודאה
הרד"ק מדייק: "אנה" כאן כתוב בה"א, והוא עניין של הודאה - לא בקשה. כמו "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה", שהוא לשון התוודות על החטא. כך גם כאן בעניין ההודאה להשם יתברך: אני מודה לה' על החסדים שעשה איתי בתור עבדו.
ולמה אמר "עבדך בן אמתך" ולא "בן עבדך"? אומר הרד"ק: הזכיר את האם לפי שהיא עיקר היצירה בבן, שכן גידולו וימי יצירתו בבטן האישה - כבר תשעה חודשים יש לה יתרון על האב - ושם מתגדל מדם הווסת ומצטייר בזמן הקצוב; וגם אחר צאתו ניזון משדי אמו. לפיכך טבע האם נקשר בבן יותר מטבע האב, והבן נוטה לטבעי אמו. לכן במלכי ישראל נאמר "ושם אמו" - ולכאורה מה לי שם אמו, הרי הייחוס נקבע על פי האב? אלא בא ללמדך שמעשיו נמשכו אחרי האם. שכן מעשי האדם, הן לטוב הן לרע, אף שהם בבחירתו ולפי הנהגתו ולימודו והרגלו, יש בהם גם מטבע יצירתו.
וזו כידוע מחלוקת גדולה בין הפסיכולוגים: מה מתוך מעשינו נובע מן הטבעים הבסיסיים שלנו ומה ממה שקיבלנו מהורינו. יש טבע מולד ויש טבעים נרכשים. וגם מה שקיבלנו מההורים אינו בהכרח מולד; פעמים רבות אלו טבעים נרכשים. כשאדם כועס על כל דבר קטן אומרים "בול אבא שלו" - והשאלה למה. ייתכן שקיבל את טבע הכעסנות בגנים, ואז גם אם יגדל במשפחה מאמצת יהיה כעסן; וייתכן שראה את הכעס אצל אביו כל הזמן והוא פשוט מחקה אותו - ראה שבבית עושים סקנדל כשאין חולצה מגוהצת, וכשגדל הוא עושה סקנדלים בדיוק כאביו. המציאות היא שחלק מהנהגות האדם נרכשות ממה שראה בבית ובסביבה, וחלק נובעות מטבעים יסודיים שקיבל מהוריו גם בלי לחקות את התנהגותם.
ולפי זה: "אני עבדך בן אמתך" - עבד אני לך, ריבונו של עולם, משני פנים. הפן האחד, הרגלתי את עצמי בעבודתך; והפן השני, גם אמי הייתה אמתך, ואם כן זה גם מולד בי מצד הטבע שקיבלתי ממנה. נמצא שאני עבד לך כפליים: מצד עצמי במה שהרגלתי את עצמי לעבודתך, ומצד טבעי במה שקיבלתי מאמי.
"פיתחת למוסרי" - אני מודה לך שפיתחת את מוסריי, ויודע אני שממך הישועה. ואף שדוד לא היה ממש קשור, מסביר הרד"ק שלפעמים היה כמו קשור: בסלע המחלוקות, ששם כבר היה סגור ומוקף; ולפני אכיש מלך גת, שאמרו לו "הנה זה דוד אשר ישירו לו הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", ועוד רגע היה נאסר, ובאותו רגע עשה עצמו כשוטה וניצל. היו כמה הזדמנויות שבהן היה דוד כמו אסור, ועל כך "פיתחת למוסרי", הצלתני והוצאתני לחופשי.
ביאור המלבי"ם: תפילת חזקיהו
המלבי"ם מסביר שכאן הוא מתחיל להתפלל שהשם יצילו מיד האויבים הקמים עליו. וכזכור, על פי המלבי"ם כל הפרק עוסק בחזקיהו המלך, וכעת הוא מבקש שהשם יצילו ממלך אשור הצר על ירושלים. על זה אומר: "אנה ה' כי אני עבדך" - אין זה ראוי שתמסור את עבדך לאדון אחר שיתעמר בו. ואיני כעבד מקנת כסף, אלא "עבדך בן אמתך", עבד יליד בית, דבוק בך. ואם כן ראוי שכשם ש"פיתחת למוסרי" בעבר, תפתח עתה את המוסרות ששם עליי מלך אשור ותצילני מן המצור.
שורשים בקדושה - "תהילות מהרי"ץ"
בספר "תהילות מהרי"ץ" מבואר ההבדל בין מי שגדל על ברכי היראה מקטנות, שמהבית חינכוהו לעבודת ה' וליראת שמיים, לבין מי שהגיע לכך מכוחות עצמו - כחילוק שבין בעל תשובה לבין מי שגדל מלכתחילה בבית של צדיקים ויראים. מי שכבר נשרש בקדושה ובטהרה הוא כיתד בל תימוט, ובקלות יוכל להתגבר על היצר הבא להסיתו ולהדיחו מעבודת השם, שהרי שורשיו איתנים מבית אבא. מה שאין כן השני, שחזר בתשובה: לא פעם אנו רואים שכאלה כושלים וחוזרים אל מצבם המקולקל, ושוב חוזרים בתשובה ושוב נופלים. ולמה המטוטלת הזאת? כיוון שמלכתחילה לא נשרש בקדושה, ובא עם הרגלים שקשה לו להתנתק מהם; אמנם הוא עבד ואמנם התאמץ, אך תמיד קיים החשש שיחזור. כמו מי שעישן - תמיד יש חשש שיחזור; מי שנטל סמים - תמיד יש חשש שיחזור, שהרי כבר היה בזה. לעומת זאת מי שמעולם לא נגע בסיגריות, מה הסיכוי שיתחיל לעשן בגיל חמישים? ואילו אנשים שכבר עשרים שנה לא עישנו, ועברו עליהם משברים - חזרו לעשן. דבר שהיית רגיל בו קודם, לעקרו ממך קשה הרבה יותר.
לכן, אומר הרב, על בעל התשובה להתפלל ולבקש רחמים שהקדוש ברוך הוא יעזרהו שלא ייפול בחזרה למחוזות שמהם בא. וזהו: "אנה ה'" - אני מתחנן לישועה כנגד היצר. "כי אני עבדך" - כשזה רק "אני", מעצמי באתי להיות עבד לפניך, זהו מצב קשה, שכן עדיין יש בי ההרגלים הקודמים ויש חשש שאחזור אליהם. אבל "עבדך בן אמתך" - שאינני מתחיל עכשיו אלא כבר מושרש במציאות התורנית - בזה "פיתחת למוסרי", היצר הרע כבר אינו קושר אותי כל כך. ואז בטוח אני שחמין ושמן שסכתה לי אמי בילדותי יעמדו לי בזקנותי, ולא אסור מלברך את השם לעולמים. זה אומר דוד: אצלי זה "עבדך בן אמתך", ומובטח שאמשיך בדרך הטובה.
"באנה ה' אפשר לפעול הכל"
בספר "תהילות שמואל" מביא בשם "ליקוטי יהודה", מבנו של השפת אמת, שהיה אומר בשם אביו: ב"אנה ה'" אפשר לפעול הכל. החסידים סברו שכוונת אביו ל"אנא ה' הושיעה נא", והיו צועקים בקול "אנא ה' הושיעה נא", שבזה אפשר לפעול ישועות. אמר הבן: אבל אני הבנתי שאבא לא התכוון ל"אנא ה' הושיעה נא", אלא ל"אנה ה' כי אני עבדך". אם תהיה בבחינת עבד, אם תתבטל ותכניע עצמך לפני המקום - בזה אפשר לפעול הכל.
"לְךָ־אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה"
לְךָ־אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא׃
"זבח תודה", אומר רש"י, אלו זבחי הודיה על הניסים שעשית לי. ומוסיף הרד"ק: אני מודה לך בהקריבי את הזבח, וגם "בשם ה' אקרא" - אקרא לרבים בשם ה' שיבואו עמי בזבח וישמעו את ההודאה.
וכבר דיברנו על כך שבקורבן תודה היו מקריבים ארבעים לחמים, וחייבים היו לסיימם באותו היום. וכי אדם יכול לכלות ארבעים לחמים? אדם אוכל לחם אחד וגמרנו. על כרחך שתעשה מסיבה גדולה ותביא אנשים שיאכלו את ארבעים הלחמים, כדי שלא יבואו לידי נותר. ולמה צריך מסיבה? כי זה קורבן תודה, ואתה צריך לספר את הנס שאירע לך. וזה שנאמר כאן: "לך אזבח זבח תודה", ואז "בשם ה' אקרא" - אקרא לאנשים רבים שיבואו עמי על הזבח וישתתפו בסעודה, כדי שאספר ואהללנו בקהל עם, ואספר לרבים את הניסים והמופתים שהשם עשה עמי.
"בְּחַצְרוֹת בֵּית ה'" - הודאה על ירושלים
נְדָרַי לַיהֹוָה אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה־נָּא לְכׇל־עַמּוֹ׃ בְּחַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָ͏ִם הַלְלוּ־יָהּ׃
המלבי"ם מבאר על פי דרכו, שהפסוקים מדברים בעניינו של חזקיהו: "לך אזבח זבח תודה" על הנס שהצלתני מסנחריב שצר על ירושלים, שבא מלאך ה' והיכה באותו לילה מאה שמונים וחמישה אלף מראשי הגייסות - על זה ראוי להודות ולשבח. ואפרסם את שם ה' פעם שנייה, "ובשם ה' אקרא". "ונדרי אשלם לה' נגדה נא לכל עמו" - כנגד הטובה שהיטיב השם לכלל עמו בישועה הזאת, על זה אשלם את נדריי ואקריב את הקורבנות. ואעשה זאת "בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים", כיוון שהדבר נוגע לבית המקדש ולכלל עיר ירושלים, שעליה צר סנחריב. נמצא שאני מודה על ירושלים ועל חצרות בית ה' שניצלו מכיבושו, והנדרים שלי הם זבחי תודה על ישועת כלל ישראל, ירושלים ובית המקדש.
רש"י מסביר: "נדרי" - הקורבנות שנדרתי, כעת אביאם, ואותם אקריב בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים. "בתוככי" - כמו "בתוכך". והרד"ק מסביר שהיו"ד נוספה לצחות הלשון, ונותן דוגמאות כדרכו: "הסולח לכל עוונכי", "הרופא לכל תחלואיכי", וכך גם "בתוככי ירושלים". והמצודת דוד מפרש: אתם העומדים בחצרות בית ה' שבתוך ירושלים - הללו את ה' כאשר תשמעו את הנס שנעשה לי.
לסיכום: חתימת הפרק היא שיעור בהכרת הטוב. "מה אשיב לה'" - אין לאדם במה לפרוע את חובו לבוראו, וכל שביכולתו הוא להודות; והיכולת הזאת עצמה, כדברי המלבי"ם, היא עיקר הטובה - "כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך". התודה אינה צורך של הבורא אלא עדות להערכת המקבל, ולכן היא ניתנת בפרסום: כוס ישועות, זבח תודה, נדרים המשולמים נגד כל עמו בחצרות בית ה'. ולצד זה מלמדנו דוד ש"בשם ה' אקרא" נאמר בשווה בעת הרווחה ובעת הצרה - להצדיק את הדין ולדעת מאין הכל בא. ועל הכל, המפתח לפעול בשמיים: "אנה ה' כי אני עבדך בן אמתך" - עבד יליד בית, שאינו מבקש לפרוק עול, ובביטול הזה אפשר לפעול הכל.