פרק קי"ז בתהילים הוא הפרק הקצר ביותר בספר תהילים, ולמעשה הפרק הקצר ביותר בכל ספר התנ"ך כולו. הפרק כולל שני פסוקים בלבד, והוא ממשיך את סדרת המזמורים שנאמרו על נס ההצלה של חזקיהו מידי סנחריב.
הַלְלוּ אֶת־יְהֹוָה כָּל־גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל־הָאֻמִּים׃
הרד"ק אומר שהמזמור הזה מורכב משני פסוקים לבד, והוא נאמר על ימות המשיח. ובעצם העובדה שהמזמור בנוי משני פסוקים בלבד יש רמז: כל העמים יהיו לשני עברים - ישראל לעבר אחד, שיהיו עומדים בתורתם, וכל האומות לעבר אחר, בשבע מצוות. כלומר, העולם יתחלק לשניים: עם ישראל מצד אחד ושאר האומות מצד שני, וכולם יהללו יה. ואז, לימות המשיח, כולם יודו בהשם, כמו שכתוב בצפניה: "לקרוא כולם בשם השם ולעובדו שכם אחד".
לפי זה מובן גם חלוקת המזמור לשניים. הפסוק הראשון - "הללו את השם כל גויים שבחוהו כל האומים" - מדבר על ההלל של האומות, שדוד רואה ברוח הקודש שכל האומות יהללו את השם יתברך. ואילו סיום המזמור, "הללויה", וכן הפסוק השני - "כי גבר עלינו חסדו" - חוזר עלינו: אנחנו המהללים. כך שיש לנו כאן הלל משני הצדדים, גם מצידנו וגם מצד הגויים, והכול לעתיד לבוא.
המלבי"ם מסביר: הנה תראה, השם מילא את בקשתו של חזקיהו. עם ישראל ניצלו מן המצור שעשה סנחריב, וגם הגויים כולם שלקח אותם סנחריב בשבי והביא אותם לירושלים - כולם יהללו את השם "על כי גבר עלינו חסדו". כזכור, סנחריב הלך תחילה למצרים, כבש אותם והביא רכוש רב לכאן כדי להמשיך במלחמה כנגדנו. בפועל הוא השאיר לנו גם את הרכוש שלקח ממצרים וגם את השבי שהביא משם, והביא את כל זה לפני ירושלים. ומשמת סנחריב ואנשיו, ניצלו גם אותם שבויים מן השבי.
וזה כמו שכתוב בישעיהו: "כה אמר השם, יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מידה עליך יעבורו ולך יהיו, אחריך ילכו, בזיקים יעבורו, ואליך ישתחוו, אליך יתפללו, אך בך אל ואין עוד אפס אלוקים". סנחריב יביא אלינו את כל אשר לקח משם - בא לכבוש, ובסופו של דבר הביא אלינו את שללו ואת שבויו.
וכן שאר הגויים שסנחריב נלחם בהם, גם הם יודו להשם יתברך, כמו שכתוב בישעיהו י"ד: "ומה יענה מלאכי גוי כי השם ייסד ציון ובה יחסו עניי עמו". שאר האומות שכנגדן נלחם - כעת יש להן הרווחה, אין עוד את האיום הנקרא סנחריב. על זה נאמר "הללו את השם כל גויים, שבחוהו כל האומים": כולם יודו ויהללו להשם - אנו שנשבינו בידו ואנו שהיינו מאוימים על ידו - שהקדוש ברוך הוא לקח אותו והרג את כל אנשי צבאו, וכעת גם הגויים מודים ומהללים להשם שהצרה הזאת סרה מעליהם.
כִּי־גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת־יְהֹוָה לְעוֹלָם, הַלְלוּ־יָהּ׃
המלבי"ם מעמיד את המזמור הזה כנגד מה שנאמר במזמור הקודם. כנגד "לא לנו השם לא לנו כי לשמך תן כבוד" - נאמר כאן "הללו את השם כל גויים", שכן כיצד יינתן כבוד לשמו? על ידי שכל הגויים יהללו את שם השם. וכנגד "על חסדך על אמיתך" - נאמר "כי גבר עלינו חסדו", שהנה כעת ניכר חסד השם שהצילנו מצרתו של סנחריב; וכנגד "על אמיתך" נאמר "ואמת השם לעולם הללויה" - שהשם אימת הבטחתו, והבטחתו נשארת קיימת לנצח.
נשאלת השאלה: מהו הכפל "הללו את השם כל גויים, שבחוהו כל האומים"? יש כאן כפילות כפולה - גם "גויים" ו"אומים" (לאומים), וגם "הללו" ו"שבחו". מסביר המלבי"ם: "לאומים" הם אומות שיש להן דת מיוחדת וחוק מיוחד, ואילו "גויים" הם עמים שאין להם דת מיוחדת ואין להם חוק מיוחד. אין הכוונה דווקא לדת במובן של אמונה, אלא לנימוסים ולחוקים משלהם. יש הרבה אומות שאין להן חוקים משלהן, אלא הן כמו שבטים, בלי חוק של אומה. האומות המסודרות יש להן חוקה משלהן ובית מחוקקים, ואלו הן החשובות יותר.
ובין "הללו" ל"שבחו": פועל שבח מובדל משאר הפעלים בכך שהוא משביח ומתקן ביתר שאת, כמו הלשון "משביח את השדה", וכמו "דור לדור ישבח מעשיך" - משבח ומוסיף. לפיכך: הגויים, האומות הפשוטות שאין להן חוק מסודר ואינן אומות מתוקנות, הן יהללו את השם. במושגים של היום אפשר לדבר על עמים שבהם המסודר הוא הפלנגות, כוח הזרוע ושלטון הנשק, ולא החוק. אבל הלאומים, המדינות המתוקנות יותר, בעלות הדתות, שיש בהן כבר הכרה כלשהי והן היללו את השם עד עכשיו - הן ישבחו את השם, שזה יותר מהלל, לשון של השבחה והתעלות. אצלן השם יתעלה יותר משהיה מקודם.
וההסבר פשוט: האדם הפשוט פחות מכיר במעלתו ובשבחו של דבר, והמעמיק והמתבונן הוא שעומד על המעלה ועל השבח. האנשים הפשוטים עד עכשיו לא היללו את השם כלל, כי לא הכירו אותו, וכעת יהללוהו. לעומת זאת האומות שכבר יש להן הכרה בהשם - גם הנוצרים וגם המוסלמים יש להם הכרה כלשהי - אצלן ההכרה תהיה הרבה יותר גדולה, ותהיה בהן בחינה של "שבחוהו כל האומים": השבחה של אותו הלל שהיה עד היום.
כידוע, הרמב"ם כותב שהאומות שהקדוש ברוך הוא נתן להן מציאות - דת הנצרות ודת האסלאם - הן חלק מהליך הגאולה. שהרי מה היה קודם לכן? פגאנים עובדי אלילים. אדם פיסל לו פסל ועבד אותו. וגם היום באפריקה עובדים לכל דבר שזז, מאמינים בהבלים, בשדים ובכוחות רוחניים, אנשים נבערים לחלוטין. לעומת זאת האירופאי מאמין כבר שיש אל עליון מופשט, לא מישהו שצריך לראות, לא מישהו שיש לו צלם ודמות; אלא שהוא עדיין מאחור, שכן הוא מאמין שאותו האיש הוא בן רוח הקודש, וזה כבר מישהו בצלם ודמות. ואחר כך בא האסלאם, וזו התקדמות נוספת, שכן האסלאם אינו מאמין בהגשמה כלל, אין בו את השילוש הטמא, אלא אללה בלבד.
מכאן, אגב, ההבדל להלכה: מותר להיכנס למסגד - ואם יש מניעה, היא רק מדין "ונשמרתם", שאינך יודע איך תצא - אבל מצד איסור בית עבודה זרה אין במסגד איסור. לעומת זאת להיכנס לכנסייה, גם בתוך סיור, אסור באיסור גמור. וזה מכשול שרבים נכשלים בו לצערנו: יוצאים לטיולים מטעם העבודה ומטעמים אחרים, ולפעמים אפילו בירושלים - ביקור בכנסיית הקבר, ביקור פה וביקור שם, "אני רק רואה את הוויטראז'ים ואת הפיתוחים, אני לא עושה עבודה זרה". איסור גמור להיכנס למקומות האלה, "הרחק מפתח ביתה". והנצרות היא עבודה זרה, שהם מאמינים בשילוש הטמא, שהוא הגשמת האלוקות; ואין הדבר כן באסלאם.
ויש לדייק: אין איסור להיכנס למקום שיש בו עבודה זרה, אלא איסור להיכנס לבית עבודה זרה. הכנסייה היא בית עבודה זרה. לעומת זאת בית של גוי שיש בו צלוב הוא בית שיש בו עבודה זרה, אבל אינו בית עבודה זרה. ואגב, גם לי יש עבודה זרה בבית - מסכת עבודה זרה.
נמצא אפוא שהאומות המסודרות יותר, שיש להן דת, יהיו בגדר "שבחוהו כל האומים", ותהיה להן הכרה גדולה יותר בהשם יתברך, וכל מה שהעולם עובר עתה הוא התקדמות לקראת ההכרה השלמה. אבל הרחוקים לגמרי, אותם שמשתחווים עוד לפרה, רק יהללו את השם; אצלם לא תהיה בחינה של "שבחוהו", להשגה כזו לא יגיעו, אבל להלל את השם ולדעת שיש אלוקים - זאת כן יעשו.
בספר אוצרות האגדה מביא את הקושי המפורסם בפסוק: מה פירוש "הללו את השם כל גויים" מפני ש"גבר עלינו חסדו"? אם עליך גבר חסדו - הלל אתה, מה אתה רוצה ממני? כלומר, אני אומר לגוי: הלל את השם יתברך! מדוע? מפני שהשם עושה עמנו הרבה חסדים. מבחינתו זו סיבה לקלל, לא להלל.
אלא שמסבירים: ידוע שאומות העולם ניזונות מעם ישראל. השפע המושפע לעם ישראל - "ממירוצי המידות", כלומר ממה שעולה על גדותיו - יורד ומשפיע על האומות. הקדוש ברוך הוא אינו משפיע שפע ייחודי לאומות, אלא כל מה שמגיע להן מגיע דרך עם ישראל. וזה מה שאומר הפסוק: הללו את השם כל גויים, כי גבר עלינו חסדו - מכיוון שהשם הגביר חסדו עלינו ויש לנו שפע וברכה, האומות צריכות להלל אותו, שמן השפע הזה הן מקבלות.
וזה כמו שאמרו: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים". ומבאר בנפש החיים: "בשביל חנינא בני" - בשבילו של חנינא בני, יש שביל מן השמיים המגיע לרבי חנינא בן דוסא, וכל העולם כולו ניזון מן השביל הזה. ובדומה לזה אומר האור החיים הקדוש: אם האומות היו יודעות כמה שפע מגיע להן מזה שבית המקדש בנוי, היו מעמידות שומרים שלא יחריבו את בית המקדש. אם היו יודעות כמה הפסידו בחורבנו, לא זו בלבד שלא היו מחריבות אותו, אלא עוד היו שומרות שלא ייחרב. ממילא ראוי שיהללו כל גויים וישבחו כל האומים על מה שגבר עלינו חסדו, שמכוח זה הן ניזונות.
הסבר נוסף מביא הרב עובדיה יוסף בחזון עובדיה, על פי המדרש על הפסוק "שמח מצרים בצאתם" - מצרים שמחו כשעם ישראל יצאו ממצרים. אמר רבי ברכיה: משל לאדם שמן ובעל בשר שהיה רוכב על החמור, הלוך ונסוע אל עירו. החמור מצפה בכיליון עיניים מתי ירד הרוכב מעליו, שהרי הוא נושא עליו משא כבד מאוד; וגם הרוכב עצמו מצפה מתי יגיע למחוז חפצו. לשניהם ציפייה דומה: מתי כבר נגיע אל היעד. כיוון שהגיע וירד הרוכב מעליו, שמח החמור ושמח הרוכב, עד שאין אנו יודעים מי שמח יותר.
כך גם כשהיו ישראל במצרים ובאו על מצרים מכות נאמנות: ישראל מצפים מתי נצא ממצרים, והמצרים מצפים, ריבונו של עולם, מתי כבר תיקח אותם - שהרי כל עוד הם כאן אנו ממשיכים לסבול. בפרפרזה של ימינו: העזתים מצפים מתי כבר ייקחו מכאן את החטופים וישחררו אותם, שאחרת אנו ממשיכים לדמם ולחטוף הפגזות. כיוון שנגאלו ישראל, התחילו אלו ואלו שמחים, ואין אנו יודעים מי שמח יותר - וממה שאמר דוד "שמח מצרים בצאתם" אנו למדים שמצרים שמחו יותר.
ולפי זה מתבאר הפסוק נפלא: הללו את השם כל גויים - למה? כי גבר עלינו חסדו. כיוון שהשם הגביר עלינו חסדו וגאל אותנו, הגויים יהללו ויאמרו: תודה ריבונו של עולם שלקחת את עמך והוצאת אותם מכאן, שהנה נפסקו המכות ויש לנו קצת שקט.
החיד"א בפתח עיניים מביא הסבר נוסף, והוא כנראה ההסבר המוכר ביותר בפסוק זה. ידוע שיש הרבה גזירות שהאומות מתכננות על עם ישראל, ועם ישראל אינו יודע כלל, לא שמע ולא מכיר, והקדוש ברוך הוא מפר עצתם ומבטל את תוכניותיהם ואנו איננו יודעים מזה כלום. הרבה פעמים הסיפורים מגיעים רק בדיעבד: פלוני עמד לבצע פיגוע גדול, והנה ראה שם משטרות, חטף פיק ברכיים, וחזר עם הרכב לאן שיצא - וניצלנו. ולפעמים הדבר מתברר רק בחקירות, חודשים לאחר מכן. מי הציל אותך? הקדוש ברוך הוא. מה ידעת מזה? מה פעלת בשביל זה? כלום. והגוי הוא שאומר: תראה איזה חסד עשה השם עם עמו.
זהו "הללו את השם כל גויים" - מי יהלל? אתה אינך יודע כדי להלל, כי כלל לא שמעת מזה. וזה עניין "על ניסיך שבכל יום עמנו": השם עושה עמנו ניסים שאיננו מודעים להם כלל, ואנו מודים עליהם באופן כללי. איני יודע איזה נס עשית עמי, אבל בכל רגע ורגע יש לנו הצלה מכל מיני צרות ואסונות שהיו צריכים לנחות עלינו, וזה בבחינת "עושה נפלאות גדולות לבדו" - לבדו, שאף אחד אינו יודע מזה. אנחנו אפילו איננו יודעים ממה ניצלנו. מי אם כן יכול להודות ולהלל ולשבח על זה? רק האומות, שהן יודעות ממה ניצלנו, בשעה שאנחנו איננו יודעים מה היו התוכניות, איך התבטלו ומדוע בסוף לא יצאו לפועל.
והרב מבריסק נותן לזה דוגמה נפלאה: יתרו היה מיועצי פרעה. הוא ידע את המחשבות, הוא היה שם במושב היועצים עם איוב ועם בלעם, בתוך התוכניות מה לעשות לעם ישראל - "כי בדבר אשר זדו עליהם". אנחנו לא היינו מודעים לזה כלל ולא שמענו מזה, אבל הוא אומר: אני הייתי בחדרים הפנימיים, אני ראיתי שם את התוכניות - ולכן הוא זה שיכול לבוא להודות ולשבח על כך.
בספר אוצרות התורה מביא על "כי גבר עלינו חסדו" על פי מה שאמרו חז"ל: שלושה סימנים יש באומה זו - רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. וזה שאמר "כי גבר": סימנך "גבר" - גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים. וכיוון שיש בנו המידות האלה, ממילא "עלינו חסדו".
שהרי כתוב שכאשר אדם הוא בעל חסד, הקדוש ברוך הוא משפיע עליו חסד; וכשאדם חלילה אכזרי, הוא מושך על עצמו אכזריות. אדם בעל רחמים - משפיעים עליו רחמים. וכמו שמסביר האור החיים הקדוש על אלו שהרגו את עיר הנידחת, שהיה מקום לחשוש שהמעשה ימשוך עליהם אכזריות, שהרי התאכזרו - אף שהיה זה בציווי השם - ולכן נאמר שם "ונתן לך רחמים וריחמך": הקדוש ברוך הוא ידאג שלא תפעל בך אכזריות, אלא אדרבה ייתן בלבך רחמים, ועל ידי זה יוכל לרחם עליך, כי השם מרחם על הרחמנים. וכן ישפיע השם חסדו עלינו ועל כולנו.
המזמור הקצר בתנ"ך כולל בשני פסוקיו את כל תמונת העתיד: חלוקת העולם לשני עברים - ישראל בתורתם והאומות בשבע מצוות - וכולם מהללים יחד. הגויים הפשוטים יגיעו לכלל הלל, והאומות המתוקנות יעלו מהלל לשבח והכרה גדולה יותר בהשם. והטעם - "כי גבר עלינו חסדו": השפע לעולם כולו עובר דרך ישראל, הגויים נהנים מגאולתנו, והם גם אלו היודעים ממה הצילנו הקדוש ברוך הוא בניסים שאיננו מודעים להם. ובנו עצמנו - שלושת הסימנים, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, הם שממשיכים עלינו את החסד; ואמת השם לעולם - שהבטחתו קיימת לנצח. הללויה.