אנחנו ממשיכים בפרק קט"ז בתהילים. הפרק הזה הוא חלק מן ההלל, ולכן תשימו לב שיש עליו ריבוי עצום של פירושים: כל מי שכתב ביאור על ההגדה של פסח ביאר גם את ההלל, וכל מי שכתב ביאור על הסידור פירש גם את ההלל, ולכן נאמרו על הפסוקים האלה דרשות רבות. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם רש"י, רד"ק והמלבי"ם, ונוסיף את הדרשות והמוסר שבהם.
אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְהֹוָה בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים׃ (ט)
רש"י מסביר שארצות החיים הן ארץ ישראל. האויבים גירשו את דוד מארץ ישראל, והוא נאלץ לשוטט ולנדוד, להגיע עד אכיש מלך גת, לברוח לחוץ לארץ, וגירשוהו מהסתפח בנחלת ה'. כעת הוא אומר: אני אתהלך לפני ה' בארצות החיים, אני חוזר לכאן, לארץ החיים, לארץ הקודש, לארץ ישראל.
הרד"ק אומר שהפסוק נאמר בדרך של תפילה: עוד אתהלך לפני ה' בארץ ישראל, ששם נמצאת השכינה. דוד אמר את זה כשהיה גולה בין הפלשתים, כשהיה מחוץ לארץ, והוא עדיין מצפה ומתפלל שיזכה להגיע אל הארץ הקדושה. וארץ ישראל נקראת ארץ חיים, כמו שנאמר עליה ארץ צבי, ארץ חפץ, שהיא חמדת הארצות. היושבים בה חיים ובריאים - וחיים עניינו בריאות, כמו "עד חיותם", שהכוונה עד החלמתם ובריאותם. ולמה היא נקראת ארץ חיים? כי אווירה טוב מכל הארצות, כמו שאומרת הגמרא בבבא בתרא קנ"ח, וכמו שכתוב "יפה נוף משוש כל הארץ", וכן נאמר בה "ובל יאמר שכן חליתי" - מי ששוכן בירושלים לא יאמר חליתי, כי זה מקום של בריאות. ארץ ישראל היא מקום החיים. ויש בחז"ל שהיא נקראת ארץ חיים מפני שמתי ארץ ישראל חיים בתחיית המתים, ויש אומרים שנקראת ארצות החיים על שם "כי חילצת נפשי ממוות" - במקום הזה הוא קם, ובעקבות זה נקרא המקום ארץ חיים.
עוד מביא הרד"ק את דרשת חז"ל בפסחים קי"ח, שיש כאן רמז שיהיה מתהלך לפני הצדיקים בתחיית המתים. וכן דרשו חז"ל בדרך דרש, ש"ארץ צבי" מרמז על עניין עור הצבי: עור הצבי, כשאתה רואה אותו על הצבי, יש לו גודל מסוים, ואם תחתוך אותו ותוציא אותו תראה שהוא הרבה יותר קטן. למה? כי כשהוא על הצבי הוא נמתח. זה לא כמו פרה, שאצלה העור מידלדל; אצל הצבי העור מאוד מתוח, וברגע שתוציא אותו הוא מתכווץ. כך ארץ ישראל: כשיושביה עליה היא מתרחבת, וכשאין יושביה עליה היא מתכווצת.
המלבי"ם מסביר: מעכשיו, כל זמן שאהיה בארצות החיים ואחיה, אתהלך תמיד לפני ה'. ומה הכוונה "אתהלך לפני ה'"? כמו שכתוב "התהלך לפניי והיה תמים" - דרכם של צדיקים, שהם צמודים לריבונו של עולם, הולכים תמיד לאורו וחיים תמיד על פי דברו. אני אתהלך לפני ה' כשאהיה בארצות החיים, במקום שבו תהיה לי חיות, ולא כמו מצב של סכנת מוות שבו הייתי מחוץ לארץ הקדושה.
הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד׃ (י)
רש"י מסביר שהפסוק חוזר על דבריו של ציבא. ציבא אמר על מפיבושת שמפיבושת שמח שאבשלום קם ומורד בדוד, מפני שעכשיו תחזור אליו המלוכה, שהוא מצאצאי שאול - ושקר היה הדבר. באמת מפיבושת ביקש מציבא, שהיה עבדו (עבד חשוב, שהיו לו עבדים בעצמו), שיחבוש לו את החמור כדי שילך להקביל את פניו של דוד. וציבא במקום לעשות כן ברח, הלך לדוד והוציא את דיבתו רעה של מפיבושת. בעקבות זה אמר דוד המלך שכל אשר למפיבושת יעבור לציבא, ודוד טעה בזה, שהרי אסור היה לו לעשות דבר על פי שמיעת צד אחד.
לאחר מכן הגיע מפיבושת והראה שלא גילח את שפמו ולא עשה את ציפורניו לאות אבלות מאז שדוד גורש ממלכותו, להראות עד כמה כואב לו מצבו של דוד, וסיפר שהוא ביקש מציבא שיחבוש לו את החמור וציבא ברח. דוד המלך הסתפק מהי האמת, ולכן אמר: אתה וציבא תחלקו את השדה - שהממון יתחלק ביניהם. ומובא בחז"ל שבעקבות הפסיקה הזאת, שהיא פסיקה מעוותת - שהרי מפיבושת לא עשה את הדבר, ולא היה לך ליטול את ממונו - יצאה בת קול ואמרה: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. בעקבות זה נגזרה חלוקת המלוכה, וכבר דיברנו בדרשות לפרשת השבוע איך הדברים תלויים זה בזה.
לפי זה מתפרש הפסוק: "האמנתי כי אדבר" - האמנתי לדבריו של ציבא כשאמר על מפיבושת שהוא ממתין לראות איך הורגים אותי כדי שיחזור להיות מלך. וכשאמרתי מה שאמרתי, "אני עניתי מאוד" - דיברתי דיבור קשה ונעניתי.
אֲנִי אָמַרְתִּי בְחׇפְזִי כׇּל־הָאָדָם כֹּזֵב׃ (יא)
כאשר הייתי נחפז לנוס מפני אבשלום שמרד בי, אמרתי: כל האדם כוזב - כל אדם בוגד במי שאוהב אותו. ראיתי את בני בוגד בי ומבקש להרגני, וכל ישראל גומלים לי רעה תחת טובה. וזה גרם לי גם להאמין לדבריו של ציבא: אם כל האדם כוזב, גם מפיבושת כוזב, וגם מה שהוא מספר שרצה להקביל את פני ושהתאבל על שנלקחה ממני המלוכה - גם זה כזב. לכן האמנתי לציבא, ואמרתי דבר שלא הייתי צריך לאמרו, אמרתי אותו בחופזי.
עוד מביא רש"י פירוש אחר ל"בחופזי", כמו שהסברנו למעלה בסלע המחלקות, כששאול ואנשיו הקיפו את דוד מכל עבר. אז אמר: כל האדם כוזב - אפילו שמואל הנביא, שהיה נביא נאמן, מוכר וידוע בכל ישראל, שאף אחד לא פקפק בנבואותיו. אמרתי גם שמואל כוזב, שהרי שמואל אמר שאהיה למלך, והנה שאול עומד להרגני. ואז שלח לו הקדוש ברוך הוא הצלה בדרך פלא, ובזה ראה שלא כל האדם כוזב.
הרד"ק מסביר: "האמנתי כי אדבר" - האמנה גדולה הייתה לי כאשר הייתי מדבר בשעה שעניתי מאוד. "עניתי" הכוונה שהייתי מעונה, בזמן שהייתי בורח. וכשהייתי בחופזי, כמו שכתוב "ויהי דוד נחפז ללכת", אמרתי: כל האדם כוזב - כל מי שאומר שתהיה לי המלוכה דיבר כזב, שהרי תראה כמה אני מעונה וכמה אני נרדף, אין סיכוי שאקבל את המלוכה.
שואל הרד"ק: הרי במזמור ל"א כתוב "ואני אמרתי בחופזי נגרזתי מנגד עיניך"? ומבאר: בזמן החיפזון חשש דוד שימות ביד שאול, ולאחר מכן אמר לעצמו: לא ייתכן, הרי ה' הבטיח לי מלוכה, ואם עכשיו אהרג על ידי שאול, איך יתקיים דברו? אני מאמין בו אף שאני נמצא בסכנה גדולה והסיכויים קלושים. כלומר בתחילה אמר "נגרזתי מנגד עיניך" - חשבתי שגמרנו, איבדתי את סיכויי; אבל גמר מחשבתו היה שהאמין. "אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב" - זה היה רק בעת החיפזון, רק בשעת הסכנה. אבל עכשיו, אחרי שאני חושב על הדברים פעם שנייה, אני חוזר ומאמין: "האמנתי כי אדבר" - אני כן מאמין שהקדוש ברוך הוא יחזיר אותי אל המלוכה.
מכאן אנחנו לומדים דבר גדול. הרבה פעמים אנחנו רואים גדולים וחושבים שהדרגות שלהם הגיעו בקלות. אומר רבי יצחק הוטנר, שלא מספיק מדברים על הכישלונות של הגדולים; תמיד נראה לנו שכבר מגיל אפס הוא היה מוצלח. אבל אם נדע שגם הצדיק - "שבע יפול צדיק וקם" - היו לו נפילות והוא עמד, היו לו התמודדויות והוא התגבר, יהיה לנו הרבה יותר קל לקחת את הדברים גם אלינו: אני מתמודד, אני לפעמים גם נופל, אבל אני גם יכול להתגבר, כי הנה גם הצדיק לא נעשה צדיק ברגע אחד; גם לו היו נפילות והיו תביעות כנגדו.
דוד המלך הגיע למצב של חוסר אמונה, עד כדי כך שאמר "נגרזתי מנגד עיניך" - גמרנו, אין לי כבר סיכוי למלוך. אבל הוא חיזק את עצמו באמונה בזמן הקשה הזה, שוב קם והתמודד: "האמנתי כי אדבר", אף שעניתי מאוד, ואף שבחופזי אמרתי כל האדם כוזב - חיזקתי את עצמי באמונה, והנה ה' היה בעזרי. וזה ללמדנו שגם לצדיקים יש התמודדויות, וההבדל הוא שהרשע רואה התמודדות ונס ובורח, והצדיק רואה התמודדות ומתמודד. וגם אם נופלים - מתמודדים עוד פעם. רק בדרך הזאת אדם יכול להצליח ולהתקדם.
וכאן יש להוסיף נקודה שנוגעת לימינו. גם השאלות שאנחנו שואלים נובעות מאותו מקום של "כוחי ועוצם ידי" שהביא אותנו לכאן, ועדיין לא יצאנו ממנו. מהו מהלך המחשבה? יש הפסקת אש, אז מה, אנחנו לא עושים כלום, אנחנו לא ממגרים את החמאס - רגע, וכי אתה ממגר את החמאס? אנחנו צריכים להחליף דיסקט ולהבין שאנחנו בידיו של הבורא יתברך. ואם הקדוש ברוך הוא יצר סיטואציה כזאת, שהיא באמת בלתי אפשרית, שאי אפשר להכות בו וגם להציל את האנשים שלנו, צריך להבין שזה רצונו של הבורא יתברך, ועם זה אנחנו צריכים להתמודד ולהתפלל לקדוש ברוך הוא: "ומלחמות אני עשיתי" - ריבונו של עולם, עשה אתה את המלחמה, ודאג שבכל הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת ננצח. אבל לומר "אם אני לא אכה בהם" - מי אתה? זו אותה קונספציה שגויה של כוחנו ועוצמתנו, שצה"ל ישיג וצה"ל יגיע, אותה טעות שממשיכה ומלווה אותנו. אנחנו נמצאים במצב שנראה לנו כנסיגה, וצריך לבטוח בה' שהכל ממנו והכל יהיה לטובה. זה מה שנדרש מאיתנו בשלב הזה.
המלבי"ם מבאר: "האמנתי כי אדבר" - אני מאמין בכל לב במה שאני מדבר ומחליט עכשיו, ואני אומר: "אני עניתי מאוד" כאשר אמרתי בחופזי כל האדם כוזב. כלומר בזמן הייאוש שלי, כשהייתי נחפז, אמרתי בחיפזון ומבלי יישוב הדעת שכל האדם כוזב. ומה פירוש "כל האדם כוזב"? שאין ממש בחיי האדם, "בהבל ילך ובחושך שמו יכוסה", האדם כמו נחל אכזב - זורם ונגמר. את הדברים האלה אמרתי שלא בהשכל, אמרתי אותם בחיפזון, שהייתי במצב מעונה, מצב ירוד ושפל, ולכן התייאשתי ואמרתי: מה יצא מן האדם, אין לו שום תקווה. אבל עכשיו אני רואה שיש תקווה, ורואה שכל אותה אמירה הייתה רק כשעניתי מאוד, בעינוי גדול, בעוני גדול ובשפלות גדולה. עכשיו, כשאני מתחזק ודבק באמונה, אני רואה שהדברים האלה לא היו אמורים להיאמר ואינם אמיתיים, אלא לאדם יש תקווה ויש שכר, ואין האדם כוזב, כפי שנראה בהמשך.
בספר הרמז מביא על "האמנתי כי אדבר" את דברי איוב "ומבשרי אחזה אלוה". כשאדם מתבונן במכונה המופלאה הזאת שנקראת אדם, הוא אינו יכול שלא לעמוד נדהם מול החוכמה האדירה שיש בגוף האדם. אפילו דרווין, שהתחיל להמציא ולספר סיפורים על מוצא המינים, אמר שהעין מהווה את הקושיה הגדולה ביותר על התיאוריה שלו. למה? כי יש מאות אלפי נימים שמחברים את העין, ואיך הדברים האלה יתחברו מעצמם? לפי תורת האבולוציה, איבר שמחזיק מעמד ויש בו תועלת מתקיים ונשאר בבעל החיים, ואיבר שמתפתח ואין בו תועלת מת ונושר באופן טבעי. אז איך יכול להיות שהתחילו להיבנות מאות אלפי נימים כשאין בהם שום צורך? מתי יהיה בהם צורך? רק כשהעין תושלם ואפשר יהיה לראות. מי בנה אותם במשך כל אותה בנייה איטית של מיליוני שנים, אם התועלת מגיעה רק ברגע האחרון? יוצא שיש כאן משהו שנבנה בלי צורך, ורק בסוף פעל.
דרווין עצמו אמר שזו קושיה על תיאורייתו, ואמר שההוכחה תבוא מן הארכיאולוגיה - שימצאו את כל שלבי הביניים ואז ידעו אם דבריו נכונים. והיום ברור לכולם שהוא דיבר שטויות, שכן יש לנו מחקר מאובנים מקיף מאוד, ואין לנו שום הוכחה למין ביניים אחד. יש לנו בעלי חיים ידועים וקיימים, למשל הצפרדע שהיא דו חי, אבל טענתו של דרווין הייתה שכל בעלי החיים היבשתיים נוצרו בסופו של דבר מבעלי החיים הימיים, והכל נוצר מאותו מרק כימיקלים. לפי שיטתו היינו צריכים לראות המון שלבי ביניים עד הכלב, עד הפרה - ואיפה הם? שלבי הביניים הם כל מה שהטבע במרכאות סינן ולא המשיך לפתח, ומהם התפתחו רק המינים הקיימים היום - ואין לנו אפילו דוגמה אחת. וכל זה סתירה לתיאוריה. ניסו פעם אחר פעם מדענים להביא חיבורים של עצמות ולטעון שאלה שלבי הביניים, ותמיד התבררה הרמאות: לקחו עצמות וחיברו אותן בצורה מסוימת כדי להוכיח. מי שירצה יקרא בספרו של הרב זמיר כהן, שמביא הרבה דוגמאות של רמאויות שנחשפו, של חכמולוגים שניסו בכוח להוכיח על ידי צירופים ואינטרפרטציות, וכל דבריהם הוכיחו את עצמם כשקר גמור.
אבל לענייננו: מי שיתבונן בגוף האדם - "האמנתי כי אדבר" - יראה כמה אמונה אפשר לקבל מעצם גוף האדם, שנברא בצורה כל כך מיוחדת שאפשר לראות בה את התכנון האלוקי, ואפילו רק בחלק החיצוני שלו. וכבר הרחבנו בזה בחובות הלבבות ובאמונה וביטחון לחזון איש. עצם תבנית האדם: הקדוש ברוך הוא יצר לאדם יד, וכמה תחכום וכמה חוכמה יש ביד. תארו לכם שמקום הציפורניים היה מתהפך עם מקום טביעת האצבע - הציפורניים למטה והכרית למעלה. נסו לחשוב איך אתם מנהלים את החיים עם אצבעות כאלה. ונסו לחשוב אם האצבע הייתה טיפה יותר דביקה - איך היינו מדפדפים; ואם הייתה פחות דביקה, חלקה לגמרי כמו גב היד - איך היינו מדפדפים ואיך היינו תופסים דברים בעדינות. לאצבע יש רמת דביקות מדויקת מאוד, שמצד אחד אני תופס משהו והוא לא מחליק, ומצד שני הוא לא נדבק לי ליד אחרי שתפסתי אותו. ולכל אדם טביעת אצבע ייחודית - הטבעה של מוצר ייחודי שיוצר במיוחד בשבילך, אין עוד מוצר כזה בעולם, ואין פרצופיהם דומים.
וכן העיניים: הן נמצאות למעלה ושקועות בתוך חוריהן. אדם חוטף אגרוף, כל הפנים שלו נעשים כחולים מסביב, והעין שמורה - כי היא בפנים. לעין יש מגבים שמנקים אותה באופן תמידי בלי שנרגיש; ברכב אתה מרגיש שהמגב מפריע לך, ובעין אתה לא מרגיש, כי זה כהרף עין. ויש לנו את הגבות שמעל, שמקבלות את הזיעה, שאלמלא כן הייתה הזיעה החומצית נכנסת לעין ומציקה. מי שיסתכל כמה חוכמה יש בגוף האדם וכמה תכנון מדויק, ודאי רואה איך הקדוש ברוך הוא יצר את האדם בחוכמה, ומכיר בזה את מלך מלכי המלכים - "ומבשרי אחזה אלוה" - ומגיע לאמונה שלמה בה'.
כמו כן, אדם שיתבונן בכוח הדיבור: איזו עוצמה נתן הקדוש ברוך הוא לאדם שהוא יכול לדבר. הרי כל המעלה שלנו על בעלי החיים היא התקשורת. בני אדם יכולים לדבר זה עם זה, לספר איש לרעהו את חוויותיו ומה שעובר עליו, וללמד זה את זה. אחד למד דבר, וכעת הוא מלמד אותך איך לתקן, איך להשתמש בחוכמות כדי לרפא אנשים וכדומה. כל זה מכוח הדיבור, מכוח האמירה - כוח שהקדוש ברוך הוא נתן באדם, ומי שיתבונן בו יגיע על ידו לאמונה.
וכותב החזון איש: ראה היוצר שעדיין אין החיים מפיקים את מתכונתם אם לא יהיה קשר איש עם רעהו, ועולם שכולם חירשים ואילמים נטול כל ערך ואין בו ממש, וטוב ממנו התוהו; עמד ותיקן מכונה מצפצפת קולות משונים, ואנו קוראים למכונה זו פה. לפי זה: "האמנתי" - אם אני רוצה להגיע לאמונה בה' יתברך, איך אני מגיע אליה? "כי אדבר" - כשאני מתבונן בכוח הדיבור שהקדוש ברוך הוא חנן אותי, בזה אני מגיע לאמונה. כמה נפלאות הוא כוח הדיבור, שעל ידו אנשים מתקשרים זה עם זה, ועל ידו יש לאדם מעלה על בעלי החיים, שהאדם הוא המדבר. וכשחז"ל מונים מי הוא שוטה, אחד מהם הוא חירש - חירש אילם, שאדם שהוא חירש אילם נחשב כשוטה. הדעת שניתנה בנו היא "רוח ממללא", ולכן "האמנתי" - אני מגיע לאמונה כשאני מתבונן ב"אדבר", בכוח הדיבור.
ספר תהילות שמואל אומר בדרך רמז: אדם מחויב להאמין "כי אדבר" - שאני עוד אדבר, אני עוד אספר. ומה אספר? "כי עניתי מאוד". אדם נמצא בצרה, אדם נמצא במצוקה - מה יכול להחזיק אותו? שידמיין לעצמו איך הוא יושב עם משפחתו, עם קרוביו, עם ילדיו ועם נכדיו, ומספר להם את מה שהוא עובר עכשיו. זהו "האמנתי כי אדבר": מה מחזיק אותי באמונה? שאדבר על אשר עניתי מאוד. כל הצרות שלי עכשיו - אני עוד אספר עליהן לנכדים שלי.
וזה באמת מה שהיה לאחר השואה. היטלר חשב להשמיד את העם היהודי, ואיפה הוא ואיפה העם היהודי? העם היהודי חי וקיים ונושם ומתמודד. אותם שרופי הכבשנים, אותם שנותרו שם לפליטה, שהיה אמור להישאר מהם רק אבק אדם - הם בנו את עצמם. לכו ותראו לעומת זה מה קרה לכאלה שחשבו שהם חטפו מכה: חטפת מכה, תקום - אבל הקימה שלהם היא להתחמש, לירות טילים ולרצוח, ומה נשאר מהם? כלום. ומה העתיד שלהם? אפס. אבל אם אדם גם בשעת המצוקה, גם בקושי, אינו מכיל בקרבו רגשות נקם - הוא בונה. כשהיהודים יצאו מאושוויץ הם לא חשבו איך נוקמים בגרמנים, זה כלל לא היה בתוכנית; התוכנית הייתה איך אנחנו בונים את עצמנו, מה אני עושה עכשיו כדי לבנות את עצמי. אומנם היו כאלה שהלכו וחיפשו את אייכמן, אבל זו לא הייתה הדרך שהעם בחר לעצמו כדרך שעליה הוא מתבסס. לא עם שכולו מגויס לנשק, למלחמה, לנקמה, לדבר אבוד. גם כשהחמאס בשבעה באוקטובר עשה את מה שעשה - וכי הוא חשב שהוא הולך לכבוש את מדינת ישראל? הרי אם מדינת ישראל תגיע למצוקה יש לה אטום, ואף אחד לא יעלה על הדעת שאתה הולך למחוק אותה. אלא נמצא כאן מי שכל מחשבתו היא איך הוא נוקם על מצוקתו ואיך הוא ממשיך לבוסס בה. וזו טעות. גם בעת המצוקה אתה צריך לדמיין לעצמך איך אני יוצא מכאן, ואיך אני אחר כך מספר לילדים שלי, ממרום תפארתי, לאן שאגיע, את כל מה שעברתי, וכל זה יהיה בגדר היסטוריה. "האמנתי כי אדבר" - בעת שאני עניתי מאוד.
אתם יודעים איפה האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג הקים את בית החולים לניאדו? בנתניה - אבל הוא הוקם עוד באושוויץ. כשהוא היה באושוויץ וראה יהודים מתים כמו זבובים, הוא אמר: כשאצא מן התופת, בעזרת השם אקים בית חולים, שתהיה שם רפואה ליהודים, בית חולים מושתת על אדני התורה, בית חולים יהודי. אדם שנמצא באושוויץ חושב איך הוא משיג פרוסת לחם, וזה מה שהוא חושב - ומה הוא חשב שם? איך אני מקים בית חולים. היינו אומרים שהאדם הזה מוזלמן, חי בדמיונות, נטרפה דעתו - והיו הרבה אנשים בשואה שאיבדו את דעתם. אבל זה בדיוק מה שכתוב כאן: "האמנתי כי אדבר" - אני עוד אדבר על מה שעניתי מאוד. הוא כבר בונה את העתיד, ולא מסתכל על ההווה ואומר התרסקתי, גמרנו, לא נשאר ממני כלום, ונכנס לדיכאון. אלא תאמין שאתה עוד תצא, ועל הכל אתה עוד תספר ותדבר, על כל הישועות ועל כל מה שה' עשה לך.
המהרש"א מבאר את הפסוקים על פי דברי רבי יצחק בגמרא במגילה דף ו': אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין; לא יגעתי ומצאתי - גם אל תאמין, שאין אדם מוצא דברים בלי שיתייגע; יגעתי ומצאתי - תאמין. וזה מה שכתוב כאן: "האמנתי כי אדבר" - האמנתי שמצאתי, ומה אני מדבר ואומר? "אני עניתי מאוד". מתי האמנתי? כשעניתי - עינוי, התאמצות. כאשר התאמצתי מאוד, אז באמת האמנתי, ואז תאמין שבאמת מצאת. אבל "אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב" - כשאדם אומר אני עושה את זה בקצרה, בחיפזון, בלי מאמץ, אל תאמין; כאן לא משיגים שום דבר. אם אתה חושב שבקורס מזורז אתה פתאום הופך להיות גאון - כל האדם כוזב, לא יגעת ולא מצאת, אל תאמין.
הנתיבות שלום אומר על "האמנתי כי אדבר" את אחד הפירושים המוכרים ביותר על הפסוק הזה, אמירה חסידית מפורסמת: כאשר אדם מדבר, הוא משריש את האמונה בלב. החסידים, כידוע, מרבים בהתוועדויות של סיפורי אמונה וסיפורי צדיקים, ומה העניין בזה? שכשאתה מדבר אמונה, זה מחזק אותך באמונה. "האמנתי כי אדבר" - כאשר אני מדבר ומספר בענייני אמונה, זה מביא אותי לאמונה, להתחזק בידיעת ה' ובהכרת ה'. וכל שכן בליל פסח, שהוא המשפיע אמונה לכל השנה כולה: על ידי שמספרים ביציאת מצרים משרישים את האמונה לכל הדורות הבאים.
נסיים בפסוק הזה בדברי הרי"ם מטראני. הוא אומר שכדי להבין את הפסוקים צריך "לסרס ולפרש" - לשנות מעט את הסדר, ואז תבין את הפסוק נכון. עכשיו, כשראיתי שהקדוש ברוך הוא עזר לי והציל אותי, האמנתי בו. וכאשר עניתי מאוד והייתי אומר בחופזי דברים קשים, מפני שראיתי שאני נרדף וסובל והקדוש ברוך הוא אינו מצילני - כך אמרתי בעוניי, במצבי הקשה. ומה חשש דוד? שמעכשיו כל אדם יכזב בבורא וימעט את ביטחונו בה' יתברך; כשאמרתי בחופזי דברים קשים, יבואו אנשים ויאמרו שאין ישועה מאת ה'. אבל עכשיו שעזרת לי - "האמנתי", התחזקתי באמונה בבורא יתברך שממנו הכל, ולא יאמרו עוד "הנה בוטחים בו ואינו מושיע", אלא אדרבה, יראו שדוד המלך בטח בו יתברך, והנה שלח לו ה' את הישועה.
קראתי על הרב אסולין, שסיפר על יהודי שהתקשר אליו יום אחד ושאל אם יוכל לבוא עכשיו. אמר לו הרב שיש לו עניין לסיים והוא יבוא יותר מאוחר. אמר לו: לא, אני מאוד מבקש שתגיע ממש עכשיו, זה דחוף. הרב התפלא, כי לא הייתה דרכו של אותו אדם להלחיץ ולתבוע, תמיד רק היה מבקש. הגיע, ואותו יהודי נתן לו סכום כסף של צדקה, ואמר: עשיתי את זה במיוחד בשבילך. ואם אתה שואל למה לא יכולתי לחכות שתגיע יותר מאוחר - כי עם היצר הרע אסור לחכות רגע. היצר הרע, כעבור רגע יתחיל: אולי ניתן את זה לגורם אחר, אולי מי אמר שצריך לתת עכשיו, אולי נחכה לחגים. יש לו הרבה תוכניות בדרך. ידעתי שאם עכשיו יש את הכסף - תן אותו, קיים את המצווה עכשיו, גמרנו, זה קיים; אבל אחר כך תתחיל להתמודד עם היצר, ולך תדע אילו תוכניות עוד יהיו לו באמצע הדרך.
מָה־אָשִׁיב לַיהֹוָה כׇּל־תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי׃ (יב)
בפסוק הזה, "מה אשיב לה'", נפתח בביאור הרד"ק בשיעור הבא, בעזרת ה'.
למדנו ש"אתהלך לפני ה' בארצות החיים" הוא שאיפתו ותפילתו של דוד לחזור לארץ ישראל, ארץ החיים, ולהתהלך שם תמיד לפני ה' כדרך הצדיקים. "האמנתי כי אדבר" התבאר בכמה פנים: לפי רש"י על דבר ציבא ומפיבושת ועל מה שנאמר בחיפזון בשעת הבריחה; לפי הרד"ק והמלבי"ם, שכל דברי הייאוש "כל האדם כוזב" נאמרו בשעת עינוי ושפלות ואינם אמת, ואחרי יישוב הדעת חוזרת האמונה ומתחזקת - וללמדנו שגם לצדיקים יש נפילות, והצדיק מתמודד וקם. ומכאן דרשות רבות: "ומבשרי אחזה אלוה" - שהמתבונן בפלאי גוף האדם ובכוח הדיבור מגיע לאמונה; "אני עוד אספר" - שגם במצוקה יש לבנות את העתיד ולא לבוסס בעבר; "יגעתי ומצאתי תאמין" - שאין השגה בלי עמל; ודברי הדיבור עצמו המשרישים את האמונה בלב. ובכולם עניין אחד: לחזק את הביטחון בה' יתברך, שהכל ממנו והכל לטובה, ולקיים את הטוב מיד ובלי דחיות.