פרק י"ח בתהילים הוא מזמור מיוחד: הוא מופיע כמעט כצורתו גם בספר שמואל ב' פרק כ"ב. עלינו להבין למה נשנה המזמור פעמיים, ומדוע יש בו שינויי תיבות ואותיות בין שני המקומות. נפתח בכותרת המזמור:
לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד יְהֹוָה לְדָוִד אֲשֶׁר דִּבֶּר לַיהֹוָה אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל־יְהֹוָה־אוֹתוֹ מִכַּף כׇּל־אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל׃
רש"י מבאר שדוד אמר את המזמור הזה כאשר הזקין, לאחר שעברו עליו כל צרותיו וניצול מהן. האבן עזרא מסביר שחיבר אותו כאשר אנשיו השביעו אותו שלא יצא עמהם עוד למלחמה ולא יכבה את נר ישראל - שהרי סכנה גדולה היא שמלך ישראל ימות במלחמה. שני הפירושים מצביעים על תקופה מאוחרת, ימי זקנותו של דוד.
לכאורה שאול בכלל אויביו הוא, ולמה להוציאו לחוד? אלא מבאר רש"י: לפי שהיה קשה עליו ורודפו יותר מכולם. היו לדוד אויבים רבים, אך היה אויב אחד שהקשה עליו יותר מכולם. זו תופעה מצויה בתנ"ך, והמלבי"ם מזכיר לה דוגמאות נוספות, כגון "וראו את הארץ ואת יריחו" - והלוא יריחו בכלל הארץ היא? אלא המקום העיקרי נזכר לחוד. כך גם כאן: הרודף העיקרי נזכר בשמו בנפרד.
דבר מעניין: המלבי"ם לא פירש את המזמור בשמואל ב' כ"ב, אלא השאירו לתהילים. אבל את ההקדמה נתן דווקא שם. כך שבשמואל יש הקדמה בלי פירוש, ובתהילים פירוש בלי הקדמה, והדברים משלימים זה את זה.
המלבי"ם שואל שם: אם המזמור כבר סודר בספר תהילים, למה הוצג שוב בסוף ספר שמואל? ולמה באו שינויי תיבות ואותיות (כגון "חשכת מים" לעומת "חשרת מים", וכיוצא בזה)? ובתשובתו הוא נסמך על דברי מהרי"א - רבנו יצחק אברבנאל, שעל דבריו הוא נשען פעמים רבות.
האברבנאל אומר: לא כרש"י ולא כאבן עזרא. את השירה הזאת חיבר דוד בבחרותו, בעודו בתוך צרותיו, ועשה אותה שירה כוללת לכל הצרות - כדי שבכל פעם שיציל אותו השם מצרה, יהיה בידו מזמור קבוע לזמר בו. זהו פירוש "ביום הציל ה' אותו": בכל יום ויום שניצל, היה אומר את המזמור הזה. זה היה המזמור שליווה אותו תמיד.
ומוסיף המלבי"ם: בספר שמואל לא נכתבו זמירותיו ותשבחותיו של דוד. הספר מתאר את קורות חייו, אך תהילותיו אינן מובאות שם - חוץ מן המזמור הזה, ודווקא משום שהוא המזמור הכולל שאותו היה שר תמיד.
ומה באשר לתהילים? דוד המלך לעת זקנותו אסף את כל מזמוריו וכרכם יחד בספר מיוחד, לצורך הנהגת המתבודד. כלומר: מה שהיה שר לעצמו, הפך לספר שכל אדם יוכל לומר על צרותיו הפרטיות, ולמצוא בו מזור לכל תחלואיו. המזמור הזה כולל את כל מה שעובר על האדם בימי חייו, ויש בו סגולות נפלאות כחיבור ברוח הקודש, כמובא בספר "שימוש תהילים", ולכן כתבו שוב בספר התהילים.
ומכאן גם ההסבר לשינויים: בתהילים המזמור מיועד לאמירת האדם הפרטי, ולכן ערך בו דוד התאמות כדי שיתאים לכל אחד ואחד. הנוסח שבשמואל הוא תעתיק הצורה שבה דוד התפלל לעצמו, ואילו בתהילים אלו עדכונים שהוסיף ושינה כדי שיתאים לצרכי כל אדם ואדם.
וחותם שם המלבי"ם: "פירוש המזמור היקר הלז כתוב איתי בספר תהילות כי שם מקומו, ולא אכפלהו פה שלא לצורך, לשכנותו תדרשו ובאתם שמה אם יהיה אלוקים עמדי" - משמע שבאותה שעה הפירוש עדיין היה בכתביו ולא יצא לאור, ולכן תלה זאת ב"אם יהיה אלוקים עמדי".
על הכותרת "למנצח לעבד ה' לדוד" מבאר המלבי"ם שדוד מודה על שהצילו השם מכל אויביו במלחמותיו הרבות, ובמיוחד מיד שאול, שבו היה בסכנה יותר מכולם. ובמזמור זה ביאר שני עניינים בהנהגת הקדוש ברוך הוא עמו.
האחד - הנהגה בעת שלווה: כשלא הייתה צרה ולא היה פחד מן האויבים, דוד מודה ומברך על עצם היותו בתקופה שלווה, בזמן שאין בו רע. והשני - הנהגה בעת שהיו לו צרות רבות ורעות. ובחלק זה הוא מספר על שני מיני השגחה וישועה: השגחה טבעית - ישועה בדרך הטבע, ולה זכה דוד לא מצד מעשיו אלא מכוח תפילתו; והשגחה על־טבעית - ניסים גלויים למעלה מדרך הטבע, ולזה זכה מצד מעשיו הטובים. לישועה הניסית אינו צריך אפילו תפילה, שכן היא מגיעה לו בזכות מעשיו, שהשם עמו.
וַיֹּאמַר אֶרְחׇמְךָ יְהֹוָה חִזְקִי׃
ראשית לקריאה הנכונה: כפי שכותב הרד"ק, החי"ת כאן היא כחטף קמץ. כל מקום שהחי"ת מופיעה עם שווא, אין קוראים "חְ" אלא "חָ" - כמו שאנו אומרים "חָכמה", ולא כפי שטועים בברכת "חונן הדעת" לומר "חְכמה בינה ודעת". וכך גם כאן: "אֶרְחָמְךָ", במשקל "אֶזְכּוֹרְךָ" - שאף שנכתב "אזכרך", אין קוראים "אזכְּרך" אלא "אזכורך".
רש"י מפרש: "ארחמך" - אאהבך, מלשון "ואהבת לרעך כמוך", שהתרגום מתרגם "ותרחם", ו"רחימי" הם אוהביו. כלומר: אני אוהב אותך, ה' חזקי.
המלבי"ם מפרש אחרת: "ארחמך" - אני ממלא אותך רחמים. וביאור הדבר: רחמים של אדם על חברו הם התפעלות הנפש - אני מביט במצבו, מתרגש, כואב לי הלב עליו, ומרחם. התפעלות כזו אינה שייכת בקדוש ברוך הוא, שאינו נפעל מאומה ומאף אחד. ממילא לא שייך לומר עליו יתברך רחמים או אכזריות וכל המידות והטבעים - כל אלה הם מצד המקבלים. אנו מקבלים שפע מאת השם, וזה נקרא אצלנו "השם ריחם עליי", אך לא נכון לומר שהשם נתמלא רחמים, שהרי בכך הפכנו אותו כביכול לנפעל: כאילו אני פעלתי עליו פעולה והוא משתנה מחמתי. הקדוש ברוך הוא אינו משתנה מאף אחד. לכן "ארחמך" פירושו: אני הנושא שבעבורו אתה מתמלא רחמים - הרחמים הם השפע שאני מקבל, ולא התעוררות בחינת רחמים כלפיו יתברך, שזו ודאי אינה שייכת באלוקות.
אלא שיש לדעת: כשמדברים על הספירות, כן שייך לומר שהן מושפעות. קודשא בריך הוא בעצמותו אינו מושפע ממאומה, אבל בספירות כן - שהרי אנו בבחינת "תנו עוז לאלוקים", שבמעשינו הטובים אנו נותנים כוח בפמליה של מעלה, וזה אינו בהשם יתברך עצמו אלא בספירות. על ידי שהצדיקים עובדים עבודתם נקרא הדבר העלאת מ"ן (מיין נוקבין), שהוא עורר האהבה לעילא, ועל ידי זה הורדת מ"ד (מיין דכורין), שהשם משפיע. לכן כשמדברים על הספירות שייך לדבר בלשון השפעה והתעוררות, יצירת נזק ויצירת רחמים. וכך למשל י"ג מכילן דרחמי - מקומן בעולם האצילות, בעתיק ואריך, מקומות גבוהים מאוד, בבחינת המוחין. אלו הן בחינות של רחמים ודין בספירות, אך לא בעצמותו יתברך.
יְהֹוָה סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה־בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן־יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי׃
רש"י מפרש "ה' סלעי" - שעזרתני בסלע המחלקות, כאשר הייתי מצומצם בין שאול ואנשיו להיתפס, כמו שנאמר "ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד". היה שלב שבו שאול היה כפסע מלשים ידו על דוד: הוא רדף אחריו מסביב לסלע, ומשראה שקשה לו לתפסו, שלח קבוצה נוספת שתבוא מן העבר השני ותאגף אותו. דוד כבר הגיע למצב שאמר: גמרנו, אין עוד אפשרות להינצל. וברגע האחרון באו והודיעו לשאול שפלשתים פושטים על ישראל. שאול הבין שעד כמה שהמלחמה בדוד חשובה, הצלת עם ישראל מפלשתים חשובה יותר, ומיד עזב את המקום והלך להציל את ישראל. המקום נקרא "סלע המחלקות" - על שם שנתחלקו שם לשתי מחלקות כדי לרדוף אחרי דוד. וזהו "ה' סלעי": בסלע ההוא הצלת אותי.
המלבי"ם מבאר כאן את התקופות שעברו על דוד, ועל כל תקופה - מהו המזמור וצורת התפילה שבה. תחילה מתאר את תקופת השלווה, שבה לא הייתה לו שום צרה, ואז זמירותיו כוללות שני עניינים: האחד - על השמירה וההגנה מן האויבים, שהשם שומרו שלא יתקרבו אליו; והשני - הודאה על כך שהוא מנצח את האויבים ומושל עליהם.
בעניין ההגנה פותח: "ה' סלעי ומצודתי ומפלטי" - שלוש בחינות. "מפלטי" - שהשם מגן ומפלט אותו מן האויבים. "מצודתי" - שדרך ההגנה הייתה לברוח אל תוך מבצר ומצודה, והשם הוא המצודה שאליה בורחים. "סלעי" - שהמצודה הייתה נבנית על הר גבוה, על שן סלע, והשם הוא הסלע שעליו עומדת המצודה. כלומר: אתה הוא הסלע, והמצודה, והמפלט אותי אל תוך המצודה. במילים פשוטות - אין לי על מי לסמוך אלא עליך, אתה ההגנה וההצלה מכל הבחינות.
וכנגד המדרגה השנייה, שהוא מושל באויבים, אומר: "אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ". "אֵלִי" מורה על השגחה ייחודית אליו. המלבי"ם מבאר את העיקרון הזה בכמה מקומות: "אלוקים" - מצד היותו משגיח על כל העולם; "אלוקַי" - השגחה פרטית אינדיבידואלית עליי. ולכן: "אלי צורי" - יש כאן השגחה מיוחדת עליי, ומכוחה אני גם מנצח את האויבים.
וכדי לנצח את האויבים צריך שלושה דברים: מגן - כשאדם יוצא לקרב הוא צריך מגן, וזהו "מגני". קרן שבה ינגח את האויבים, וזהו "וקרן ישעי". וחוזק ועוצמה וגבורה בעת הקרב, וזהו "משגבי". כל זה נאמר בתקופה שדוד בשלווה ואינו נרדף וזקוק להצלה - שהרי דוד עשה מלחמות גם בעת שלווה. באותם שלבים הוא מודה על שהשם מצילו מן האויבים: משגבי, מצודתי, מפלטי, ובנוסף - שהשם עוזר לו להילחם כנגדם ולגבור עליהם: מגני וקרן ישעי משגבי.
מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהֹוָה וּמִן־אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ׃
רש"י מסביר: גם לפני הישועה אני מהלל את השם, מפני שאני בטוח שמן אויביי אוושע. לכאורה היה ראוי להלל לאחר הישועה - אך דוד בטוח בה עוד לפני שבאה.
המלבי"ם מסביר: בעת שאינני נתון בצרה - והרי כאן מדובר בתקופות השלווה של דוד - אני קורא לשם בשם "מהולל", שהוא מהולל תמיד. שכן במציאות כזו אין הוא מתפלל ואינו מתחנן בעת צרה. אדם שיש לו צרה - מתחנן; וכאן אין דוד מדבר בלשון תחינה אלא בלשון שבח. אני משבח את השם, ואיני צריך כלל להתפלל, שכן מעצם השבח - "ומן אויביי אוושע". זהו מצב אידיאלי שבו אני ממילא נושע מאת השם, ומה נותר לי? להלל ולשבח את הבורא.
מזמור י"ח הוא שירתו הכוללת של דוד, שחיברה בבחרותו בתוך צרותיו כדי לומרה בכל יום שבו ניצל, וסידרה לימים בספר תהילים בשינויי לשון כדי שתתאים לכל אדם ואדם בצרותיו. במזמור שתי הנהגות: הנהגת עת השלווה והנהגת עת הצרה, ובתוכה שני מיני השגחה - טבעית מכוח התפילה, וניסית מכוח המעשים. בפתיחת המזמור דוד מבטא את דבקותו - "ארחמך ה' חזקי", ומונה שלוש בחינות של הגנה (סלעי, מצודתי, מפלטי) ושלוש של ניצחון (מגני, קרן ישעי, משגבי), ומסיים בעת שלוותו לא בתחינה אלא בשבח: "מהולל אקרא ה' ומן אויביי אוושע".