פרק יז הוא תפילת דוד הנחלקת לשלושה שלבים: בחלק הראשון דוד מספר את צדקו לפני הקדוש ברוך הוא; מכאן ואילך הוא מתחיל להתאונן על האויבים ועל הרעה שהם עושים לו - וזה מה שביקש בפתיחה "הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי"; ובחלק השלישי הוא עובר לתפילה ובקשה ממש. בשיעור זה נעסוק בחלק השני והשלישי, מפסוק ו ועד סוף הפרק, על פי ביאורו של המלבי"ם.
"שְׁמַע אִמְרָתִי" - לשמוע מעבר למה שנאמר
אֲנִי קְרָאתִיךָ כִּי תַעֲנֵנִי אֵל הַט אׇזְנְךָ לִי שְׁמַע אִמְרָתִי׃
דוד אומר: ריבונו של עולם, הצל אותי מפני האויבים, ואני יודע שאתה תענני. אלא שאיני מבקש רק שתמלא את בקשתי המפורשת, אלא "הַט אׇזְנְךָ לִי שְׁמַע אִמְרָתִי" - כדרכו של אהוב, שאינו רק שומע מה המבקש נזקק, אלא מבין מבין השיטין מה עוד הוא צריך. הרי הסברנו שלשון "שמיעה" היא הדרגה הגבוהה והקרובה יותר, כפי שפתח "שִׁמְעָה ה' צֶדֶק". לכן אני מבקש: שמע אמרתי, תשמע מתוך דבריי ותבין עד כמה אני זקוק לעזרתך - שמיעה מיוחדת, השגחה פרטית בדרגה גבוהה.
אביא דוגמה. יהודי אחד בא לרב ושאל האם אפשר לצאת ידי חובת ארבע כוסות בליל הסדר בחלב. כל שומע מבין שלאיש הזה אין יין, שאם לא כן לא היה שואל שאלה כזו. הרב הבין מיד, ונתן לו סכום כסף נכבד מאוד. ראתה זאת הרבנית ותמהה: אין אלו מחירים של יין, גם בשלוש מאות שקלים היו מסדרים אותו מצוין - למה סכום כה גדול? ענה לה הרב: אני שמעתי מעבר למה שאת שמעת. שמעתי שאין לו גם מה לאכול. שאלה: איך שמעת? אמר לה: אם הוא מבקש לשתות את הכוס הרביעית בחלב, סימן שבסעודה לא אכל בשר, שהרי אחר בשר אי אפשר לשתות חלב - ואם כן בשר אין על מה לדבר. לכן נתתי לו סכום שיספיק גם לשאר צורכי הסעודה והחג, ולא רק ליין. וזו כוונת דוד לפי המלבי"ם: האהוב - לא זו בלבד שממלאים בקשתו, אלא שומעים את כל דבריו ומבינים מתוכם דברים נוספים שהוא זקוק להם, ונותנים בלב שלם; אין אומרים לו "זה מה שביקשת וזה מה שנתתי", אלא מבינים שהצורך שלו גדול יותר.
"הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ" - הבדלה ניכרת בין החוסים למתקוממים
הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ מוֹשִׁיעַ חוֹסִים מִמִּתְקוֹמְמִים בִּימִינֶךָ׃
"הפלה חסדיך" - עשה הפליה והבדלה, ותן לי חסדים גדולים מעל הטבע. ומדוע? מפני אותם מתקוממים "בִּימִינֶךָ", כלומר בעזרתך: יש המראים עצמם צדיקים וקמים עליי בטענה שימין ה' כביכול מסייעת להם במלחמתם נגדי. כך אמרו אויבי דוד: "אלוהים עזבו", "אֱלֹהִים רְדָפוֹ... אֵין ישועה לו באלוהים סלה" - גמרנו, ה' אינו עוד עמו, כנראה דוד בעל עבירה הוא. וכאשר אירע לדוד חטא בת שבע, קיבלו האויבים חרב גדולה לנעוץ בו: הנה אתם רואים שדוד רשע, הנה מה שאמרנו כל הזמן, שדוד פגום ומקולקל. דוד עצמו מעיד "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שׂוֹנְאַי חִנָּם" - רודפים רבים היו לו. והם אף התהדרו בכך שרדיפתו היא רצון ה', וממילא מקבלים הם סייעתא דשמיא. על כן מבקש דוד: הפלא את חסדיך, עשה הפליה ברורה שיהיה ניכר שהחסד שלך עמי ולא עמם, ובזה תושיע את החוסה בך ויבינו הם את השקר שבדרכם.
"שׇׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן" - שני סוגי אויבים
שׇׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי׃
מִפְּנֵי רְשָׁעִים זוּ שַׁדּוּנִי אֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ יַקִּיפוּ עָלָי׃
המלבי"ם מסביר שהמאמרים כאן מקבילים, ולכן קראנו את שני הפסוקים כאחד: ארבעה משפטים יש כאן, והמשך הראשון הוא השלישי, והמשך השני הוא הרביעי. אויביו של דוד היו משני סוגים. היו שרצו להחטיאו ולהדיחו מיראת ה', וכנגדם: "שׇׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן - מִפְּנֵי רְשָׁעִים זוּ שַׁדּוּנִי". "שדוני" מלשון שוד, שהם שודדים ממני את אישון בת העין, כלומר רוצים לעוור את עיניי ולהטות אותי מדרך האור אל דרך החושך. והיה סוג שני - אויבי הנפש, המבקשים להרגו ממש, וכנגדם: "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי - מִפְּנֵי אֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ יַקִּיפוּ עָלָי". כלומר: שמור אותי גם מן המחטיאים וגם מן הרוצים ליטול את נפשי.
ומדוע דווקא "כאישון בת עין"? מפני שהעין היא המקום השמור ביותר בגוף האדם. ראשית, היא שקועה בתוך ארובה, בשונה מן האף הבולט - אדם שנופל, המקום הראשון שנחבט הוא האף (ואגב יש בזה רמז: תוריד את האף, שלא יהיה בולט מדי). אדם נופל ומקבל "פנס" בעין, אך העין עצמה אינה נפגעת. ומעבר לכך נתן לה הקדוש ברוך הוא שמירות נוספות: העפעפיים, הריסים והגבות. אז מבקש דוד: כמו שאתה שומר את אישון בת העין, שמור את נפשי הזכה שלא תיכשל בחטא.
מהו "אישון"
רש"י מסביר שאישון הוא השחור שבעין, ונקרא כך מלשון חושך - "בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה". השחור של העין חושך הוא, ודרכו רואים, והקדוש ברוך הוא הכין לו את הריסים המכסים אותו תמיד כדי שיהיה שמור. הרד"ק לעומת זאת מסביר שאישון הוא לשון הקטנה: "איש" גדול, "אישון" קטן - שכאשר אתה מסתכל בפני האדם העומד לעומתך, אתה רואה את בבואתך הקטנה באישון בת עינו. והוא מביא דוגמאות שהאות ו' והאות נ' באות להקטין: שמש - שמשון, שבת - שבתון (תוספת קדושה), וכן תוספת האות י' מקטינה, כמו אמנון - "אמינון", שהוסיפו י' כדי להתבטא כלפיו בביטוי מזלזל. ולפי הרד"ק, "אישון בת עין" הוא דבר אחד: "בת עין" הוא שם העצם - גלגל העין שממנו הראייה, ו"אישון" הוא שם התואר.
"זוּ שַׁדּוּנִי" - פירושים נוספים
ראינו את ביאור המלבי"ם, שלפיו "מפני רשעים זו שדוני" מתייחס לאישון בת העין. אך יש פירוש נוסף ברד"ק וברש"י, ובדרך דומה בשינוי מסוים גם באבן עזרא: הוא מבקש שמירה מפני האויבים אשר שדדו אותו. האבן עזרא מסביר "שדוני" כמו סבבוני - האויבים הסובבים אותי. ומהו "זו"? רד"ק ורש"י מפרשים כמו "אשר": מפני רשעים אשר שדדו אותי או אשר סובבים אותי. והאבן עזרא מפרש "זו" כמו "אלה": מפני הרשעים האלה ששדדוני. "אֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ יַקִּיפוּ עָלָי" - רד"ק ורש"י מסבירים שמקיפים כדי לקחת את נפשי, והאבן עזרא מסביר שמקיפים עליי בכל תאוות נפשם, כלומר עושים זאת בכל התאווה והרצון כנגדי.
"חֶלְבָּמוֹ סָּגְרוּ" - השומן המדבר מתוך פיהם
חֶלְבָּמוֹ סָּגְרוּ פִּימוֹ דִּבְּרוּ בְגֵאוּת׃
המלבי"ם מסביר: חלבם סגר את פיהם, והם - החלבים - הם שדיברו בגאות. כביכול מתאר הכתוב שיש להם חלב הסותם את פיהם, ואז נראה כאילו הדיבור אינו יוצא מן הפה אלא מן החלב הסותם אותו, כאילו החלבים מדברים בגאווה. וחלב הוא ביטוי לשומן, לעשירות ולתחושה הטובה שיש להם עם עצמם בגלל מצבם הטוב - השומן וההצלחה עלו להם לראש, ולכן הם פועלים ועושים את כל זה כנגדי.
"אַשֻּׁרֵינוּ עַתָּה סְבָבוּנוּ" - מה אומר החלב
אַשֻּׁרֵינוּ עַתָּה סְבָבוּנוּ עֵינֵיהֶם יָשִׁיתוּ לִנְטוֹת בָּאָרֶץ׃
אומר המלבי"ם שזה המשכו של הפסוק הקודם: אמרנו שכאילו החלב מדבר מתוך פיהם - ומה הוא מדבר? "אשורינו עתה סבבונו". אלו דברי שאול ואנשיו הרודפים את דוד: עד עכשיו היינו מאושרים, לא הייתה לנו שום בעיה והכול היה בסדר, ועתה סבבו את אושרנו - מי? "אֲשֶׁר עֵינֵיהֶם יָשִׁיתוּ לִנְטוֹת בָּאָרֶץ", אלה שעיניהם מתבוננות תמיד איך לנטות בארץ, איך לתפוס מלכות וממשלה, המתהלכים בארץ. כלומר: דוד מזיק לאושרנו, כל מבוקשו לגזול מאיתנו את המלוכה, ועל כן חייבים להילחם בו.
"כְּאַרְיֵה" ו"כִכְפִיר" - שני שלבי הרדיפה
דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרֹף וְכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים׃
על ידי כך, אומר דוד, הוציאו עליי גזר דין מוות. "יכסוף" פירושו מתאווה - רצונו לטרוף ולהרוג אותי. ושימו לב שיש כאן אריה ויש כאן כפיר, והמלבי"ם בכמה מקומות מחלק ביניהם: אריה הוא המבוגר, וכפיר הוא הצעיר. הכפיר עדיין אין בו העוז והתעצומות לצאת ולרדוף אחרי בעלי חיים ולהביא טרף למאורתו, ולכן הוא רובץ בפתח המאורה, וכשעובר בעל חיים הוא קופץ עליו ומכניסו פנימה - אין בו כוח לצאת למסעות ציד. כאן נמשל שאול לאריה היוצא לחוץ ורודף למרחקים, ומאידך גם לכפיר היושב במסתרים במאורתו ומצפה לטרף שיעבור לידו, כלומר מבקש להכות בי במסתרים ולחכות שאעבור לידו.
והנמשל: בתחילה ניסה שאול להרוג את דוד במסתרים, בביתו - זרק עליו את החנית ודוד ניצל ברגע האחרון, כמו שלמדנו בספר שמואל. לאחר מכן, כשגדל אותו כפיר ונעשה אריה, כבר רדף אחריו במדבר יהודה ובכל המקומות שחשב שדוד נמצא שם, ככאריה היוצא לכסוף לטרף. ומדוע פתח באריה וסיים בכפיר, והלא לפי סדר השלבים היה צריך להקדים את הכפיר? המלבי"ם אינו מזכיר זאת, אך בפשטות נראה לומר שדוד מדבר תחילה על ההווה ואחר כך חוזר לעבר: ההווה - "דמיונו כאריה יכסוף לטרוף", היום הוא יוצא ורודף אחריי בכל מקום; וזה התחיל בעבר, עוד כשהייתי צעיר, כשהיה "ככפיר יושב במסתרים" וניסה להרוג אותי בביתו.
"פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ"
קוּמָה יְהֹוָה קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ׃
כאן עובר דוד לשלב השלישי של הפרק - שלב התפילה. הוא מבקש שה' יקום ויקדים את פניו של האויב, לפני שיטרוף אותו וישחית אותו. "הכריעהו" - שיכרע במקומו ולא יצא לרדוף. "פלטה נפשי מרשע חרבך" - הצל את נפשי מן הרשע שהוא חרבך. וביאור הדבר: כשהקדוש ברוך הוא רוצה להיפרע מן האדם, אינו מביא מכת ברק מן השמיים ואינו מוריד עליו אבני אלגביש, אלא שולח את הרשע שידון אותו ויפגע בו. ודאי שאין לאף אדם כוח לפגוע בזולתו אם לא נגזר עליו מן השמיים, אלא שמגלגלים חובה על ידי חייב - מפני שהמזיק חייב, גלגלו את הנזק על ידו. ומקבל החובה אכן קיבל מה שמגיע לו מן השמיים. לכן מבקש דוד: הצל אותי מן הרשע המשמש לך כחרב, שלא יפגע בי.
"מִמְתִים יָדְךָ" - כיצד מנהיג ה' את עולמו
מִמְתִים יָדְךָ יְהֹוָה מִמְתִים מֵחֶלֶד חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם׃
"מתים" פירושו אנשים, כמו "כל עיר מתים" - שאין הכוונה לעיר שמתו בה, אלא לאנשים חיים; והביטוי "מתים" בא לבטא חולשה. הקדוש ברוך הוא מנהיג ובונה את עולמו על ידי האנשים החלשים יותר: כל ענייני העולם - הבנייה, החרישה, הזריעה, הקצירה, יישוב העולם - נעשים על ידיהם. אנחנו מוגדרים כאנשים חלשים, לא בריונים ולא גיבורים המטילים חיתתם בארץ, והם כביכול "יד ה'". אך צריך גם להיפרע מן הפושעים, מן המקלקלים והמזיקים - ולכך משמש העריץ, הרשע, הבריון המושחת, שהוא בחינת "חרב", כמו שראינו "מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ". נמצא שה' בונה את עולמו על ידי האנשים ההגונים, בחינת "מתים", ונפרע מן הפושעים על ידי הרשעים.
"מִמְתִים מֵחֶלֶד" - על אלו אנשים אני מדבר? על העוסקים ב"חלד", שהוא ביטוי לעולם; הם יושבי חלד, רוב בני האדם. "חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם" - מסביר המלבי"ם שהם ממלאים את בטנם משני החלקים שהוכנו לפניהם: יש חלק בעולם הזה ויש חלק צפון לעולם הבא, והם אינם עושים דבר בשביל חיי העולם הבא, אלא הכול בשביל העולם הזה, כמו שאמרו חז"ל "כל עמל האדם לפיהו". "חלקם בחיים" - כל עיסוקם בענייני החיים: בפרנסה, בגשמיות, בבית, בטיסה לחו"ל. ואילו בחינת העולם הבא, בחינת ה"צפון", אינה מעסיקה אותם כלל; מה שמעסיק אותם הוא "תמלא בטנם" - למלא את הבטן כאן. ואף את חלק העולם הבא הם אוכלים כאן, כמו שאמרו חז"ל שהרשעים אוכלים את עולמם הבא בעולם הזה: אם מגיע להם שכר על מצוות מעטות, נותן להם הקדוש ברוך הוא את שכרם כאן. הרי שכל מה שה' מעניק ומשפיע - הכול הם לוקחים לעולם הזה.
והדבר השני שהם עוסקים בו: "יִשְׂבְּעוּ בָנִים וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם" - שיהיו להם בנים לקיום המין ולהמשך הדור הבא, ומה שנשאר להם לאחר שנהנו מכל מה שיכלו לקחת כאן, את המותר הם מניחים לעולליהם. כלומר: אינם משאירים מאומה לנצח; את הכול או אוכלים כאן או מניחים לילדיהם כאן.
ומהו "לקחת איתך משהו"? דיברנו על כך בשיעורינו לפלא יועץ, בערך ירושה, ומי שירצה ישמע. אומר הפלא יועץ: אדם המחלק את ירושתו - כמה ילדים יש לך? ארבעה? חלק את הירושה לחמש (נניח שאין בכור, שאם יש בכור בוודאי צריך לחלק לחמש שהרי הבכור נוטל שני חלקים). כל ילד יקבל חלק, ומה עם החלק החמישי? תאמר להם: זה בשבילי. וכי לי לא מגיע? ולאן אתה לוקח אותו - לאיזה קבר? אין צורך לקחתו לקבר, אומר הפלא יועץ, אלא חפש מקום תורה, חפש נזקקים - וכי את הכול תשאיר כאן? ומה ירפד לך את הדרך לעולם הבא? לכל הפחות אמור לבניך: כל אחד מכם קיבל חלק בירושה, תנו גם לי חלק כאחד מן הפשוטים - ואת החלק הזה תיתן לחיי הנצח, לצדקה, למצוות ולמעשים טובים, וזה מה שיעמוד לך. אבל כאן אומר הכתוב שהם מניחים את יתרם לעולליהם, שאינו מאמין בנצח, ולכן כל הנותר הוא משאיר כאן לילדיו. הוא מחפש רק הנאות העולם הזה, שובע, בנים, פרנסה ושפע גשמי, ואינו לוקח מאומה לחיי העולם הבא - ואחרי מותם לא יישאר להם מזה כלום.
"אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" - שובע אחר לגמרי
אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ׃
מסיים דוד המלך: אני שונה מאותם "מתים מחלד". איני עוסק בענייני הגשמיות ובענייני הגוף הכלים ועוברים, אלא כל עיסוקי בצדק - בענייני היושר והצדקה, כמו שמעיד דוד על עצמו שהיה עושה צדקה ומשפט. ולאן השאיפה? "אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ". איני שבע כמותם: שובעם מגושם וארצי, שובע הבטן ושובע הבנים כאן בעולם הזה; ואני מבקש לחזות באור ה' ובפני נצחו.
ומסביר המלבי"ם ש"תמונתך" היא תמונת ה' הנמצאת באדם - שהרי "בצלם אלוקים ברא את האדם", ותמונה היא צלם, כמו "לא תעשה לך... כל תמונה", צלמית הדבר. הצלם הזה נמצא באדם, והוא נפש האדם שהיא חלק אלוה ממעל - והיא זו שמעסיקה אותי. הם עוסקים בגוף, בהנאותיו ובגשמיותו, ואני עוסק בחלק האלוקי שבתוכי, בנפשי שהיא כביכול תמונה של קודשא בריך הוא, הדבר הקיים והנצחי.
אלא שהיום הנפש הזאת כמו ישנה, שאינה ניכרת: מה שאדם רואה הוא את הגוף הפועל. יש אנשים שאינם מודעים כלל לכך שיש להם נפש, ואף המודע אינו מרגיש אותה כל כך, אלא מרגיש יותר את ענייני הגוף, תאוותיו ורצונותיו. אך יבוא שלב שהגוף ימות וירקב, ואז מי יהיה ער ופעיל? הנפש. וזה שאומר "אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" - כאשר תקיץ ותתעורר הנפש, כשיחדל הגוף מלהתקיים, אז יקיץ אותו צלם אלוקים שבי, ואזכה בעולם האמת לחזות בפני נצח ה' ובאורו. לעומת זאת הרשעים, אותם "מתים מחלד", השובעים בעולם הזה גם מן הצפון להם לעולם הבא - הם לא יזכו לחזות פניך. ואני כן אזכה לחזות פניך ולשבוע כאשר תקיץ תמונתך, כשנפשי תקיץ לחיי העולם הבא, ואזכה לכל הטוב הצפון. ומכיוון שאני שונה מהם לחלוטין, על כן אני מתפלל: אנא ה', הצילני מן האויבים הקמים עליי.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק עובר דוד מספירת צדקו לתלונה על אויביו ולתפילה. הוא מבקש שמיעה של אהוב, המבינה גם את מה שלא נאמר; מבקש הפליית חסד שתוכיח שימין ה' עמו ולא עם המתקוממים; מבקש שמירה כאישון בת עין מן המחטיאים, והסתרה בצל כנפיים מן המבקשים את נפשו. הוא מתאר את אויביו שחלבם ושומנם מדברים מתוך פיהם בגאווה, כאריה היוצא לטרוף וככפיר האורב במסתרים - כנגד שאול שתחילה זרק בו חנית בביתו ואחר כך רדפו במדבר. משם הוא פונה לתפילה שיציל אותו מן הרשע המשמש חרב בידי ה', ומעמיד את עצמו כניגוד מוחלט ל"מתים מחלד" שכל חלקם בחיים והכול הם אוכלים כאן ומניחים לילדיהם: "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" - עיסוקי בצדק ובחלק האלוקי שבי, ושובעי יבוא כאשר תקיץ הנפש לחיי הנצח.