מזמור י"ז בתהילים נפתח בכתובת "תְּפִלָּה לְדָוִד", והוא אחד המזמורים שבהם דוד המלך מבקש מן הקדוש ברוך הוא שיביט בצדקתו ויצילו מאויביו. המלבי"ם מחלק את התפילה הזו לשלושה חלקים: חלק ראשון שבו דוד מספר את צדקתו - כיצד נשמר מכל חטא, במחשבה, בדיבור ובמעשה; חלק שני שבו הוא מתאונן על אויביו ועל המצירים לו; וחלק שלישי העוסק באושר הנפשי שלו. שלושת החלקים הללו נרמזים כבר בפסוק הראשון, ומשם ממשיך המזמור בפירוט. בשיעור זה נלמד את פסוקי הפתיחה ואת תיאור צדקתו של דוד.
תְּפִלָּה לְדָוִד: שִׁמְעָה יְהֹוָה צֶדֶק, הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי, הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה.
שלושת הלשונות בפסוק מכוונים כנגד שלושת חלקי התפילה. "שִׁמְעָה יְהֹוָה צֶדֶק" - תשמע השם את צדקתי, ותראה עד כמה אני צדיק בהנהגתי; זה כנגד החלק הראשון. "הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי" - כנגד החלק השני, שבו דוד מתאונן על אויביו. "רינה", מסביר המלבי"ם, היא לשון צעקה, ויכולה להיות צעקה של שמחה או צעקה של בכי ואנקה. כאן הכוונה לרינה מסוג של בכי ואנקה: השם, האויבים רודפים אותי, הקשיבה לרינתי להצילני מהם. "הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי" - כנגד החלק השלישי, המדבר באושר הנפשי של דוד.
ולכאורה יש מקום לחשש: הרי דוד בא כאן ומספר את צדקתו, ונראה בזה כאילו יוהרה, כאומר "אני צדיק". על כך הוא מסיים "בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה" - תפילתי היא בלב שלם מתוך ביטחון בהשם, ואיני מתפלל מתוך רצון להתגאות או להראות את עצמי, אלא שפתיי דוברות צדק בלבד.
בביאור המילות מסביר המלבי"ם את ההבדל בין שלושת הלשונות, וכך ביאר בכמה מקומות: הסדר הוא שבתחילה אדם מקשיב - וההקשבה היא בדרך כלל מרחוק; אחר כך הוא מאזין - וכאן הוא נותן יותר את דעתו; ולבסוף הוא שומע - וזו שמיעה ממש, שהוא מתרכז ושם לב לדברים ברוב קשב. אנחנו רגילים להתייחס להקשבה ולהאזנה כדבר גדול יותר משמיעה, שהרי בלשון בני אדם "שמעתי, שמעתי" הוא משהו חיצוני. אך אומר המלבי"ם: תדע לך שלא כן הוא. ההקשבה היא מרחוק, ההאזנה היא נתינת הדעת, והשמיעה היא ההתחברות ממש, לשמוע מקרוב.
מכאן, כשהכתוב בא על שלושה נושאים שונים, על הדבר העיקרי ייאמר לשון שמיעה, על הפחות ממנו לשון האזנה, ועל הטפל שבהם לשון הקשבה. ולכן נשים לב לסדר שבפסוק: העיקר בעיניו של דוד היה מה שרצה לספר את צדקו, ועל כן "שִׁמְעָה יְהֹוָה צֶדֶק" - שמיעה, מקרוב, העיקר. אחריו התפילה על האויבים - "הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי", והרינה היא הצעקה, כלשון "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה". ובשלב האחרון "הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי", שהוא כבר רחוק עוד יותר.
מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא, עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים.
כאן מתחיל דוד לספר את צדקתו, שהוא החלק הראשון של "שמעה השם צדק". אף שאנשים מפילים עליי משפט מעוקל - כלומר דנים אותי לכף חובה ומוצאים בי כל מיני פגמים וחסרונות - הרי אתה, השם, יודע עד כמה משפטי מוכיח את צדקתי. "עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים": אתה אינך רואה כמותם, הרואים עליי משפט מעוקל, שהוא עקמומיות; אתה רואה ישר, וכיוון שעיניך רואות מישרים, ממילא משפטי יוצא מלפניך כהגון וצדיק.
הרד"ck ועוד מפרשים מבארים את כל המזמור הזה כמזמור שאמרו דוד בעקבות חטא בת שבע. איננו הולכים לאורך כל הדרך לפי ביאור זה, אך מדי פעם נזכיר אותו. הרד"ק מביא בשם אביו שדוד מבקש כאן מאת הקדוש ברוך הוא "מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא" - שהמשפט שאמור להיות לפניך ייצא ממך, כלומר שלא תדון בו כלל: אל תדון את משפטי. "וְעֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים" - שתהיינה עיניך צופיות אל המישרים שעשיתי כל ימיי, ולא אל החטא והעוון שבעניין בת שבע, ותשפוט אותי ברוב זכויותיי ולא מתוך מבט על החטא והחיסרון הזה.
בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה, צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא, זַמֹּתִי בַּל יַעֲבֹר פִּי.
המלבי"ם אינו מקשר פסוק זה למעשה בת שבע כלל. לפי דרכו, דוד ממשיך לפרט את צדקו, וכאן כנגד מה שלא חטא במחשבה: "בָּחַנְתָּ לִבִּי" - הלב הוא מחשבת הלב. ומתי בחנת? "פָּקַדְתָּ לַּיְלָה" - הלילה הוא זמן המחשבות; בחנת את לבי ופקדת בלילה, ומצאת שאיני מהרהר בלילה מחשבות שאינן טובות.
"צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא" - צירוף הוא הוצאת הסיגים מתוך הכסף והזהב. המלבי"ם מדגיש שהצירוף בא תמיד לאחר הבחינה, כלשון "בְּחָנֵנִי... צָרְפָה כִלְיוֹתַי": לאחר שבחנתי את הדבר, עכשיו אני מצרף, מזקק ומזכך אותו. אם כן: צרפתני ולא מצאת. מדוע? "זַמֹּתִי בַּל יַעֲבֹר פִּי" - לא מצאת בי שזממתי דבר שאינו ראוי לצאת מפי. יש דברים שאדם אינו מוציא בפה אבל חושב בראש; אומר דוד: אצלי אף מחשבה כזו, שאינה ראויה להיאמר, גם בלב לא חשבתי אותה.
יש ביטוי: מה שהחכם חושב - הטיפש אומר. אדם נכנס למקום, רואה דבר שנראה לו מוזר, יש לו ביקורת - אבל הוא אומר לעצמו: מה אני, מבקר המדינה? למה לי להעיר הערות? ומגיע חסר דעת ושואל בקול: למה זה כך? זה לא יפה. מה שהחכם חושב, הטיפש אומר. ואומר דוד המלך: אצלי גם את המחשבה השלילית לא חשבתי בראש. בדוק אותי, צרוף אותי - ולא תמצא שזממתי בראשי דבר שאינו יוצא מפי. מה שאינו יוצא לי מהפה, גם בראשי לא עבר. זו דרגה גבוהה מאוד של זכות הלב.
ובעניין לשון "זמותי" מסביר המלבי"ם את ההבדל בין חשיבה לזמימה: מחשבה היא בדרך כלל שטחית יותר, וזמימה היא מחשבה מעמיקה יותר; ולרוב הביטוי "לזמום" בא על מחשבה שלילית, על עניין רע. לכן אומר דוד: לא תמצא אצלי זמימה - מחשבה שלילית ורעה - דבר שאינו עובר את פי.
הרד"ק מבאר את הפסוק לפי אותו קו של מעשה בת שבע: באותו הלילה בחנת את לבי ופקדת אותו לראות אם אני הגון, צרפת אותי - ומה מצאת? סיגים. "צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא" - לא מצאת בי דבר טוב ומשובח, שהרי נכשלתי באותו מעשה שבחנת אותי בו. ועל כך אומר דוד "זַמֹּתִי בַּל יַעֲבֹר פִּי" - הלוואי ומה שחשבתי לומר לא היה יוצא מפי.
וכוונת הדברים: בתהילים כ"ו נמצא "בְּחָנֵנִי יְהֹוָה וְנַסֵּנִי". חז"ל אומרים שאמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: מפני מה אומרים "אלוהי אברהם" ואין אומרים "אלוהי דוד"? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם בחנתי אותו בעשרה ניסיונות ונמצא שלם. אמר דוד: אנא השם, בחנני ונסני, תבחן גם אותי. אמר לו השם: אבחן אותך, ואף אגלה לך במה - לא כמו אצל אברהם - ומבחנך יהיה בעריות. ולאחר מכן בא מעשה בת שבע, כידוע ומפורסם. על זה מתחרט דוד ואומר: "זמותי בל יעבור פי" - מה שחשבתי אז, שהשם יכול לנסות גם אותי, חבל, למה הוצאתי זאת מפי? הלוואי ולא הייתי צריך להוציא זאת מהפה, שהרי אמרתי "בחן אותי" ובסופו של דבר נכשלתי.
גם רש"י מבאר על פי אותו קו, אלא שהוא מדייק: כתוב "בל יעבור פי" ולא "בל עבר פי", ומשמע שדוד מדבר על העתיד - אם תעלה במוחי ובלבי עוד מחשבה כזו בעתיד, לא אוציא אותה מפי עוד. זו כוונת "בל יעבור פי": על העתיד, ולא על מה שהיה בעבר.
לִפְעֻלּוֹת אָדָם בִּדְבַר שְׂפָתֶיךָ, אֲנִי שָׁמַרְתִּי אָרְחוֹת פָּרִיץ.
הדרשנים אמרו על הפסוק הזה בדרך צחות, על אנשים המחפשים כל הזמן את ה"מודות": "אני שמרתי אורחות פריז" - הוא מחפש מה הביאו לו מפריז. אך מהו הפשט? המלבי"ם מסביר שהמאמר הראשון, "בחנת לבי פקדת לילה, צרפתני בל תמצא", נמשך גם לפסוק שלנו: בחנת - גם "לפעולות אדם"; פקדת - גם "בדבר שפתיך"; צרפתני בל תמצא - "אני שמרתי אורחות פריץ".
כלומר: לאחר שאמר דוד שגם לאחר בחינה ועיון לא יימצא בו חטא במחשבה, הוא מוסיף - בחן גם את פעולות האדם, שהם המעשים, ותראה שלא חטאתי אף במעשה. ואיזה מעשים? אותם שפקדת והזהרת בדבר שפתיך שלא לעשותם, וזו הכוונה לאזהרות התורה, מצוות עשה ולא תעשה הכתובות בה, ששפתי השם הן כביכול מה שהתורה מצווה. "צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא" - צרוף אותי, ריבונו של עולם, ולא תמצא בי חטא, שהרי "אֲנִי שָׁמַרְתִּי אָרְחוֹת פָּרִיץ" - נשמרתי מללכת באורחות הפריצים, פורצי הגדרות, העושים נגד התורה. אם כן, בדוק ותראה שגם פעולותיי ומעשיי כולם בדבר שפתיך, על פי מה שציווית בתורה, ונשמרתי מלהלך בדרכים הפורצות את הגדרות.
תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ, בַּל נָמוֹטּוּ פְעָמָי.
המלבי"ם מסביר כאן, וכן בעוד מקומות, ש"מעגל" הוא תמיד הדרך הסיבובית. יש דרך ישרה, ויש דרך המעגל - להקיף כדי להגיע למקום מסוים. לפעמים צריך לנטות מן הדרך הישרה אל דרך המעגל, אל מקום מקיף וסובב שרק דרכו אפשר להגיע ליעד. במשל: לפעמים יש עיכוב בדרך ואין ברירה אלא לעשות עיקוף.
ומהו הנמשל? בענייני ההנהגה הרוחנית, אומר המלבי"ם, יש פעמים שצריך לנטות מדרך הישר. דרך הישר היא דרך הרחמים, הענווה והבושה, וזו מה שהתורה דורשת מן האדם; זו הדרך הסלולה והישרה. אבל לפעמים צריך ללכת בדרך עוקפת: להתנהג באכזריות, בגאווה, בעזות - היפך הרחמים, הענווה והבושת.
לדוגמה, כנגד רשעים המכעיסים את השם אין מקום לרחמים. שמואל שיסף את אגג והאכיל בשרו לנעמיות. אני בטוח שהיום היו יפי נפש רבים שהיו להם כמה וכמה השגות על העניין הזה - ושמואל היה נביא השם, ואמרו חז"ל "משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו", שני היה לו בדרגת הנבואה. הרי לבוא ולרחם על אכזרים הוא אכזריות כלפי הרחמנים. וראינו מה קרה עם שאול שריחם על עמלק: מזה פגשנו אותו לאחר מכן במהדורה שנייה במגילת אסתר, ואחר כך במהדורה שלישית בנירנברג שבגרמניה. יוצא אם כן שכאשר אדם מרחם על מי שאין לרחם עליו, אינו נוהג בדרך הישרה; ולפעמים אין הולכים בדרך הישרה של הרחמים אלא בדרך העוקפת, שהיא היא המובילה אל הדרך הנכונה.
או לדוגמה, אומר המלבי"ם, לפעמים צריך לעשות נגד מצוות התורה כהוראת שעה, כאליהו בהר הכרמל, שהקריב שם אף שזה בכלל שחוטי חוץ, שאסור לשחוט מחוץ לבית המקדש - והיה זה הוראת שעה. על כן מבקש דוד: "תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ" - כאשר אני נוטה מן הדרך, סעד אותי ועזור לי, "בַּל נָמוֹטּוּ פְעָמָי", שגם אז יהיו כל מעשיי לשם שמיים. וממילא גם מה שעשיתי - הכול היה מצד שאתה תמכת אשוריי; אתה תומך את מעשיי שיהיו מאושרים, מעשים נכונים, במעגלותיך.
כאשר אדם עושה מעשה כמו שכתוב, הוא יודע שהמעשה מאושר ונכון. אבל כשאינו עושה כמו שכתוב, אלא אומר: כאן צריך אכזריות לשמה - יש סכנה גדולה: אולי אינך עושה נכון? ואז במה נשארת? עם אכזריות גרידא. דיברנו בעבר שעבירה לשמה היא דבר מסוכן מאוד. ומדוע חז"ל דיברו על עבירה לשמה רק בדורות הקדמונים, ובדורות האחרונים איננו רואים ביטוי כזה? מפני שכאשר אדם עושה מצווה, גם אם לא הייתה לשם שמיים - עשה מצווה. מה עשית? הנחת תפילין. עשית מצווה; לא כיוונת לשם שמיים, בסדר, זו עדיין מצווה. אבל כשאדם עשה עבירה, אם לא הייתה נטו לשם שמיים, בלי שום כוונה לאיזו הנאה עצמית, שוב אינה נחשבת מצווה. המצווה תיחשב מצווה רק אם היא שלמה בלשם שמיים שלה, ואם חסר בלשם שמיים - נשארת עם עבירה בלבד.
לכן אומר דוד המלך: הייתי זקוק לתמיכה באשוריי, ליישר את עצמי אל הדרך דווקא במעגלותיך - דווקא באותן הזדמנויות שבהן היה צריך לעקוף את דרך היושר ולהתנהג באכזריות או בעזות או בחוסר ענווה. וגם אז שמרת אותי, "בל נמוטו פעמי", לא התמוטטו צעדיי, אלא זכיתי שבאמת שמרת את דרכי, וגם בהזדמנויות הללו הלכתי בדרך הנכונה.
פסוקי הפתיחה של המזמור פורשים את שלושת חלקי תפילתו של דוד - צדקתו, צערו מאויביו ואושרו הנפשי - ומדרגים אותם בלשונות שמיעה, הקשבה והאזנה לפי מידת חשיבותם. משם מספר דוד את צדקו: נקי מחטא במחשבה ("בחנת לבי פקדת לילה"), נקי מחטא בדיבור ("זמותי בל יעבור פי" - שאף מחשבה שאינה ראויה לפה לא עברה בלבו), ונקי מחטא במעשה ("לפעולות אדם בדבר שפתיך... שמרתי אורחות פריץ"). ולבסוף הוא מבקש סיוע אף באותן שעות שבהן צריך לנטות מדרך היושר ולהקיף במעגל - באכזריות כנגד רשעים או בהוראת שעה - ששם הסיכון גדול ביותר, ועל כן "תמוך אשורי במעגלותיך, בל נמוטו פעמי": שהכול ייעשה לשם שמיים ובדרך הנכונה.