פתיחה
אנו ממשיכים בפרק טז, במקום שבו דוד המלך מעמיד את ההבדל העצום בינו לבין עובדי העבודה הזרה והנוהים אחר ההבל. לאחר שאמר "בל אסיך נסכיהם מדם", הוא בא לתאר את חלקו שלו: גם באושר הנפשי וגם בהצלחה הגשמית. מכאן ואילך הפרק הולך ומתרומם: מהכרת הטוב על עצות התורה ועל המצפון, דרך "שיויתי ה' לנגדי תמיד", ועד לחיי הנצח של הנפש.
חבלים נפלו לי בנעימים - האושר הרוחני
חֲבָלִים נָפְלוּ־לִי בַּנְּעִמִים אַף־נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי׃ (ו)
אומר המלבי"ם: היות וכן, ההבדל ביני לבינם עצום, בין בעניין האושר הנפשי ובין בהצלחות הגשמיות. "נעימים" הוא ביטוי לתענוגות הרוחניים, כמו שנאמר בסוף הפרק "נעימות בימינך נצח". ומהו "חבלים"? לשון חלק ונחלה, כמו "ויפלו חבלי מנשה עשרה", כמו "חבל ארץ". כלומר: חלקי וחבלי בעידון הרוחני, בצחצחות הנפש, נפלו לי בנעימים - אני זוכה לנצח רוחני אינסופי. בחינת "חבלים" היא בחינת הנעימות, בחינת העולם הבא ועידון הנפש.
לעומת זאת, מאמיני הצבא ועובדי העבודה הזרה למיניהם אין להם לא אושר נפשי ולא קיום נצחי. שהרי אושר נפשי אדם יכול להשיג רק ברוחניות. כל שאר מיני ה"אושר" הם אושר מגושם, אושר ארצי - וזה כלל אינו אושר אלא תאוות. אבל מילוי פנימי וסיפוק אמיתי יש לאדם רק ברוחניות.
אף נחלת שפרה עלי - איזהו עשיר השמח בחלקו
ומה בדבר הנאות הגוף? אלו נקראות "נחלה", מפני שנחלה היא הבחינה שהאדם מוריש לבניו, החלק הגשמי, כלשון הכתוב "בית והון נחלת אבות". אומר דוד המלך: אל תחשוב שבזה אני נופל מהם, אלא "אף נחלת שפרה עלי". ודייק בלשון: אין הוא אומר שיש לו יותר מהם. ייתכן שלחברו יש יותר ממנו - ובכל זאת דוד עשיר ממנו. כיצד? כי איזהו עשיר - השמח בחלקו. לחברו יש נחלות רבות, אבל זה אינו מספיק לו; יש לו נחלה, אך היא אינה "שפרה עליו", אינה שפירה בעיניו. הוא תמיד מחפש עוד, תמיד מרגיש רעב, תמיד כמה להישגים גשמיים נוספים. אבל אצלי - נחלתי שפרה עלי, ולכן גם בגשמיות מצבי טוב משלו, שכן מה שיש לי טוב לי.
כך נאמר על תלמידיו של בלעם הרשע, שגם בעולם הזה אינם מלאים לעולם. הנפש אינה נמלאת; כשאתה מנסה למלא אותה בדברים גשמיים, היא מתאווה ושואפת לעוד ועוד ואין לה סיפוק לעולם. אבל דוד המלך אומר: אצלי לא כן. גם אם נחלתי אינה מגיעה לשלהם - שפרה עלי, אני שמח ומרוצה ומאושר בה. וזה כל העניין: שאדם ישמח במה שיש לו.
סיפור: מי עשיר יותר?
סיפר הרב אליעזר בן דוד, שהיה נוסע לאיראן בתקופת השאה, כשעוד ניתן היה לנסוע לשם - ולחזור - כדי להתרים שם עשירים מופלגים, מולטי־מיליונרים. פעם אחת הגיע לשם עוד כאברך צעיר ואמר להם: אני עשיר מכם. הסתכלו עליו כאילו רצו לאכול אותו: עשיר מאיתנו? או שהאיש חי בהזיות, או שמא הוא עשיר נסתר ויש לו ירושה שאיננו יודעים עליה.
אמר להם: אני רוצה שתבינו מהו עני ומהו אביון. "אביון" נמדד לפי כמה הוא מתאווה. ככל שאדם מתאווה ליותר - הוא אביון גדול יותר; ככל שהוא מתאווה לפחות - הוא אביון קטן יותר. מי שחסר לו הרבה מתאווה ליותר, ומי שחסר לו מעט - די לו במעט להשלים את חסרונו. והמשיך: אם מישהו יציע לי עסקה של אלפיים שקלים, אשב איתו בשמחה, שהרי אוכל להרוויח אלפיים שקלים. אבל אם יציעו לכם עסקה של פחות ממיליון דולר - האם תקבעו פגישה? מיד תאמרו: אל תבלבל לי את המוח, אין לי זמן לזה, דבר איתי על סכומים. אם כן, הבינו: אתה אביון של מיליון דולר, לך חסר מיליון דולר - תבין איזה עני גדול אתה. ואילו אני חסר בסך הכול אלפיים שקלים. לי חסר מעט, לך חסר המון.
וזו האמת: המדד האמיתי הוא כמה חסר לאדם. לאן אתה שואף, כמה אתה עוד צריך? מי שנמצא בחיסרון כה גדול, נמצא בחיסרון עצום ובשאיפות אינסופיות. ואמנם עם הזמן התיאבון גדל - אחר כך שלושת אלפים, אחר כך עשרת אלפים; גם אותו עשיר לרוב לא נולד עשיר, אלא תיאבונו גדל עם השנים, "יש לו מנה רוצה מאתיים". אבל בשלב הזה, זה מה שחסר לי. אומר דוד: אף נחלת שפרה עלי - הנחלה שה' נתן לי משופרת בעיניי, איני מרגיש בה חוסר ואיני מרגיש שאני צריך עוד משהו.
תרי"ג עצות ולא תרי"ג בעיות
אֲבָרֵךְ אֶת־יְהֹוָה אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף־לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי׃ (ז)
מסביר המלבי"ם: הגם שעל פי התורה האדם חופשי במעשיו, דהיינו יש לו בחירה חופשית ובידו בכל רגע להחליט אם יעשה טוב אם לאו, עם כל זה לא זנח אותי הקדוש ברוך הוא ביד היצר הרע שיעשה בי ככל העולה על רוחו - ובאמת יש בכוחו של היצר, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין אדם יכול לו. כלומר, אם אני מצליח בכל זאת להתגבר על יצרי, זה רק משום שה' עוזר לי. על כן אני מודה לה' שהוא עומד אצלי כיועץ, כשומר, כמי שבא לסייע לי שלא אימשך אחר היצר.
ובמה יעץ לי? בתורה. ה' נתן לנו תורה, והתורה מיישרת אותנו לדרך הנכונה, מושכת אותנו אל הקדושה, מלמדת כיצד להישמר מן התאווה ומשאר מוקשי היצר. וזהו "אשר יעצני". הזוהר הקדוש קורא לתרי"ג המצוות "תרי"ג עיטין" - תרי"ג עצות. התורה אומרת לך: הנה לך תרי"ג עצות כיצד לחיות נכון, תרי"ג עצות כיצד להגיע אל האושר הנפשי.
וראו איזו הסתכלות על התורה. יש אנשים שמסתכלים על המצוות כעל תרי"ג בעיות. סיפרתי לכם על אדם שהיה חזן בבית כנסת ועבר אל מרכזי האופרה הגדולים. שאלוהו מדוע עשה כן, והשיב שבסוף כל קטע שהיה מוציא מפיו היה חסר לו מחיאות הכפיים; סיים קטע במוסף של ראש השנה - והיה חסר לו שימחאו כף, שיבקשו ממנו הדרן. הגיע לאופרה, ושאלו אותו: הרי שם יש נשים, זה לא כל כך מתאים לאדם שהולך עם כיפה על ראשו. ומה ענה? "אתה צודק, יש לי בעיה עם זה". ראו לאן הדברים מגיעים: אדם מסתובב בעולם עם תרי"ג בעיות, פה יש לו בעיה ופה יש לו בעיה. אומר הזוהר הקדוש: אלו אינן בעיות - נתתי לך תרי"ג עצות. אוי לו לאדם שהתורה מהווה עבורו בעיה. אומר ה': כאן נתתי לך עצה טובה וכאן עצה טובה; הסתכל על כל מצווה שלי כעל עצה טובה כיצד לקנות חיי נצח. וזהו "אברך את ה' אשר יעצני" - כמה אני מודה לה' שנתן לי עצות טובות כאלה כיצד להישמר מן היצר ולהידבק בקדושה.
אף לילות יסרוני כליותי - כוח המצפון
הקדוש ברוך הוא נטע בי את תחושת המוסר, עד שבלילות מייסרות אותי כליותיי מללכת בדרך הרע. זהו המצפון. ונקרא מצפון על שם המצפן, שהוא אמור להראות לאדם את הכיוון - האם אתה עושה נכון או לא. לאחר שדוד המלך כרת את כנף מעילו של שאול, כתוב "ויך לב דוד אותו" - אלו ייסורי מצפון. ליבו הכהו: למה עשית כדבר הזה, לא היית צריך לעשות כן. וחז"ל מביאים שנתבע על כך, ולבסוף בסוף ימיו "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו", והמפרשים אומרים שהוא קרע לשאול את כנף מעילו והשאירו בלא ציצית. כך או כך, אנו רואים שיש מושג של מוסר פנימי, והקדוש ברוך הוא נטע אותו באדם. על כן אני מודה לה' גם על כך שנטע בי את הכוח המוסרי המיישר אותי אל דרך האמת.
אלא שצריך לדעת: מסוכן מאוד כשיש באדם כוח מוסרי בלא תורה. שאז הוא מאמץ לעצמו כל מיני מתודות מוסריות, והוא מרחם - אבל לא על האנשים הנכונים. הוא מרחם על הפלסטינים ועל הכלבים המשוטטים, ואילו כלפי יהודים, כלפי שומרי מצוות, כלפי מתנחלים אין לו גרם אחד של רחמים; ולא זו בלבד, אלא שיש לו אכזריות נוראה כלפיהם. כבר היה שמאלן שאמר שהפלסטינים צריכים לטווח את טיליהם אל גוש קטיף - למה לירות לכאן? אתם גורמים לאנטגוניזם של הציבוריות הישראלית כנגד הבעיה הפלסטינית; תירו עליהם. אחר קרא להם יודו־נאצים, שלישי הציע לתלות את החרדים על עמודי חשמל, ורביעי הציע להיכנס עם אם־16 למאה שערים ולרסס. מי שירצה יוכל לקרוא על כך בחוברת "מילים מסוגלות לרצוח" שהוציא ארגון מנוף של ארגון ערכים. אתה רואה שאדם יכול לקחת את הערכים הגבוהים ביותר של חמלה ורחמים ולהשתמש בהם במקומות הלא מתאימים.
מספרים על אחד מאותם עשרה שנתלו במשפטי נירנברג, שהיה לו כלב, ואתם יודעים כיצד קרא לו? "מענטש" - אדם. ואילו את היהודים ריססו בגז, ובשבילו היו כג'וקים; אבל הכלב הוא "מענטש", אותו אהב וטיפח. זהו מה שקורה כשאדם משתמש בחמלה וברחמים במקומות הלא נכונים. באמת יש באדם מוסריות פנימית, אבל אוי ואבוי אם לא תנתב אותה, אם אין תורה המכוונת אותה.
ורש"י מביא את דרשת חז"ל על "אף לילות יסרוני כליותי", שדרשוה על אברהם אבינו: שאברהם למד תורה עד שלא ניתנה תורה. מהיכן? היו שתי כליותיו כמעיינות נובעים, ומשם למד תורה. כלומר, יש כאן בחינה של השפעה ממרום.
שויתי ה' לנגדי תמיד
שִׁוִּיתִי יְהֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל־אֶמּוֹט׃ (ח)
על ידי עצות התורה שבפסוק הקודם, ועל ידי הרגשת המוסר שהיא המצפון הישר - אותה תחושה פנימית אם עשיתי דבר מוסרי או לא - מכוח כל זה "שויתי ה' לנגדי תמיד". אומר המלבי"ם: הגם שתאוות הגוף תובעות מאיתנו לעזוב את דרך ה' ולנהות אחר ההנאות, אני משווה את ה' לנגדי. ומה עומד כנגד אותן תאוות? מצוות ה'; הן המתנגדות להן.
ומדוע נאמר "שויתי" ולא "שמתי"? הרי "שיוה" הוא לשון שימה, שמתי את ה' לנגדי. אומר המלבי"ם: הביטוי "שויתי" בא תמיד גם במשמעות של השוואה, זה מול זה. כלומר, שמתי אותו לנגדי וגם ערכתי השוואה: כשאני משווה בין מצוות ה' לבין התאוות, ללא כל ספק עניין מצוות ה' גובר. זהו "שויתי ה' לנגדי" - כשאני מעמיד את ה' מול תאוותיי ורצונותיי, בלי ספק ה' גובר, מצוותיו גוברות, ואני הולך בדרך ה'.
שני כוחות בנפש האדם
ומבאר המלבי"ם שבנפש האדם יש שתי דרכים. האחת - הגוף וכוחותיו, המייעצים לאדם תמיד ללכת לקראת נחשים ומטים אותו אל אהבת עצמו. הגוף מושך לגשמיות, אין חוכמות: הגוף הוא חומריות, הגוף הוא תאווה. עוד לא ראינו גוף שבאופן טבעי רץ לקיום מצוות; המציאות הפוכה, גופו של אדם נמשך אל התאוות.
ודאי שיש מציאות של גוף הנמשך לרוחניות, כמו אצל אברהם אבינו. אצל אברהם מצינו שעזב כביכול את הקדוש ברוך הוא והלך להכניס אורחים - "אל נא תעבור מעל עבדך", יש לי אורחים - ומכאן למדו שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. וכבר שאלנו: מהיכן ידע אברהם אבינו שיש לעזוב את הקדוש ברוך הוא בשביל כמה ערביים המשתחווים לאבק שברגליהם? אלא שאצל אברהם אבינו הגוף כולו נהפך לקודש קודשים; ואם הגוף נמשך כעת להכנסת אורחים - סימן שזה מה שצריך לעשות. אצלנו, לעומת זאת, המשיכה היא סימן הפוך: אם אתה מרגיש את עצמך נמשך לדבר אחד, דע שצריך לעשות את הדבר השני. אבל אצל אברהם אבינו מה שאתה נמשך אליו - הוא רצון ה'; הוא חי בדרגה שכבר השלים עמו יצרו, כדברי חז"ל.
אבל נדבר בקרוצי חומר כמונו. אומר המלבי"ם: הגוף וכוחותיו מטים את האדם אל אהבת עצמו, אל המנוחה, אל השלווה, אל התאוות וההנאות. עד כדי כך, שגם כשאני עושה מצווה, גם כשאני מקיים משהו רוחני, מתערב בזה תמיד האינטרס הפרטי: מה ייצא לי? מה ארוויח? אקבל על זה כבוד? אנשים רואים שקיימתי את המצווה? אפרסם את זה? הרי דיברנו שמאז חטא עץ הדעת טוב ורע - "דעת" היא לשון חיבור - נתחברו הטוב והרע, וכמעט אין מציאות בעולם שאדם יעשה טוב בלי שיתערב בו משהו מן הרע. ולכן אומר הרמב"ם שאם אדם יקיים מצווה אחת נטו לשם שמיים, כבר זכה בה לחיי העולם הבא - מצווה אחת בלבד. זה מלמד עד כמה הדבר נדיר וקשה. וכמו שמביאה הגמרא, והארכנו בזה בעבר, רבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קיסמא: "כלום מעשה בא לידך?" - מעות של צדקה התחלפו לי. מכל ימיו זה המעשה שיכול היה להעיד עליו שהיה נטו לשם שמיים.
נמצא אפוא שהגוף וכוחותיו מתערבים גם במצוות שאנו מקיימים. גם בדברים שבקדושה מתערב תמיד חשבון פרטי, ענייני הנאה וענייני גשמיות - ואפילו שכר לעולם הבא הוא חשבון פרטי: אינני עובד את ה' רק מפני שכך ציווה, אלא משום שזה משתלם לי. והדרגה הגבוהה ביותר היא "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס". הלוואי שנעבוד על מנת לקבל פרס, אין להיבהל מכך; אבל הדרגה הגבוהה היא לעבוד את ה' משום שכך ציווה, גם אם אין שכר - ואפילו אם היה עונש לעובד ושכר לממרה. האדם מחויב בציווי כלפי קודשא בריך הוא גם אם יאמרו לו שעל כל מצווה מקבלים עונש. איננו בדרגה זו, אבל "מתוך שלא לשמה בא לשמה": מתחילים לקיים על מנת לקבל שכר, ומתוך זה מקווים להגיע לדרגה שנעשה לשם שמיים.
ומאידך גיסא, אומר המלבי"ם, יש באדם כוח נוסף - התבונה המעשית, החלק השכלי שבאדם, שהוא חלק אלוה ממעל, מתבונת האל הכול יכול, ש"מאן דנפח מדיליה נפח" - נפח בנו חלק רוחני. החלק הזה מושך אותנו לרוחניות. הנשמה אינה נהנית כאן, לא מגלידה ולא מסטייק; כדי שהיא תיהנה צריך תפילה, צריך תורה, צריך חיבור לרוחניות. אומר אפוא דוד המלך: ה' מייעץ אותי כנגד הגוף וכנגד הגשמיות, ומי ששומע לעצת ה' - "שויתי ה' לנגדי", בודק את תאוותיו ורצונותיו מול עבודת ה', מעריך זה מול זה.
כי מימיני בל אמוט
ובמה הוא בוחר? "כי מימיני בל אמוט". אומר המלבי"ם: שתי הדרכים הללו מכונות בכתבי הקודש ימין ושמאל, ודרך הימין היא דרך עבודת ה' והדבקות בו, כמו שנאמר "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". לאחר ששיויתי את ה' לנגדי וביטלתי את רצוני מפני רצונו, הריני כל הזמן בכיוון הימין - בקדושה, בטהרה, בדרך המובילה אל החיבור לאלוקים - ועל ידי כך "בל אמוט", איני מתמוטט. הדרך הזאת מובילה אל השלמות, ולא אל הנפילה, אל השבר, אל הכאב ואל החורבן.
ורש"י מפרש "מימיני בל אמוט" - שהיה עם דוד המלך ספר תורה צמוד אליו, כדרך המלכים; התורה צמודה לי לימין, אני עוסק בה תדיר, ועל ידי זה לא אתמוטט. והרד"ק מביא את פירוש הרמב"ם במורה נבוכים, ש"מימיני" - ה' הוא לי כביכול כיד ימיני, כמו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". את הימין אין אדם שוכח לעולם; קלות תנועתה גורמת שהאדם תמיד זוכר אותה. כך האדם זוכר תמיד את הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה לא ייפול.
שלוש מעלות: הלב, הנפש והגוף
לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף־בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח׃ (ט)
אומר המלבי"ם שדוד מונה כאן שלוש מעלות. הראשונה - "שמח לבי". כבר הסביר לנו המלבי"ם בכמה הזדמנויות שהלב מציין את כוח הממשלה אשר בנפש; הלב מושל על אברי הגוף. ואדם שאינו הולך אחר הלב המושל, אלא אדרבה - הלב מטה אותו לתאוות, אין לו שמחה ואין לו הנאה במעשיו. חז"ל אומרים: הרשעים מלאים חרטות. דיברנו לא פעם שההנאות הגשמיות אינן ממלאות את האדם אלא מרוקנות אותו ומביאות אותו לתאוות נוספות. לב המשועבד לתאוות תמיד נתון במלחמה פנימית: מצד אחד הוא רוצה ומתאווה, ומאידך הוא יודע שאחר כך יצטער ויאמר למה עשיתי זאת, מה זה נתן לי - שהרי לא נשאר לו כלום. ולאחר מכן הוא מרגיש סמרטוט: לא יכולתי להתגבר, לא יכולתי להתמודד עם עצמי? בעצם איבד את הממשלה, שהרי הממשלה היא הלב. אומר דוד המלך: שמח לבי - הלב שלי שמח, כיוון שהוא מושל כראוי ואינו נמשך אחר התאוות.
הסיבה השנייה היא מצד הנפש האלוקית: "ויגל כבודי". אומר המלבי"ם שתמיד אנו מוצאים בכתבי הקודש ש"כבוד" הוא ביטוי לנפש, כמו "אף כבודי ישכון לנצח". וכפי שהסברנו, לנפש אין הנאות בגוף; אדרבה, היא הולכת ומצטמקת ורע לה. כשהגוף נמשך אחר התאוות, הנפש כואבת ומצרה, ומכאן שהאדם שרוי בדיכאונות ובעצבות, בכל מיני מצבים של חוסר חיות וחוסר חשק - מפני שהנפש מצטמקת בתוכו. אבל אצלי, אומר דוד, אדרבה, אני מספק את תאוות נפשי ברוחניות, ולכן היא שמחה: ויגל כבודי.
והדבר השלישי הוא מצד הגוף עצמו. כל זמן שהגוף נמשך אחר התאוות, כדברי הרמב"ם, התאוות מכלות גם את הגוף, כעניין "מנפש ועד בשר יכלה". הרמב"ם כותב שהנמשך אחר העריות כלה מאור עיניו, גופו כחוש ובשרו מתייבש, ונותן תיאור שלם למה שקורה לאנשים הנמשכים אחר התאוות. והמציאות היא שהמקומות בעלי תוחלת החיים מהגבוהות בארץ הם בני ברק ומודיעין עילית, והם גם שני המקומות עם רמת התחלואה הנמוכה ביותר במחלת הסרטן. האם האנשים שם אוכלים בריא? לא בדיוק - צ'ולנט וגפילטע פיש וקוגל אינם טופו או צ'יה ושאר מאכלי בריאות. אלא שהתורה אומרת שיש אריכות ימים בתורה: "למען יאריכון ימיך", "למען ייטב לך". התורה נותנת לנו דרכים כיצד תהיה לך אריכות ימים כאן בעולם הזה וכיצד תימנע ממחלות. וזהו "אף בשרי ישכון לבטח" - גם החלק המגושם שלי לא יהרוס את עצמו בתאוות ובגשמיות, ותהיה גם לו נצחיות.
שמחה מול גילה
ומדייק המלבי"ם: מה ההבדל בין "שמח" ל"יגל"? כבר דיברנו על כך כמה פעמים: שמחה היא שמחה תדירית ותמידית, ואילו גילה היא תמיד משהו מתפרץ וחדש, על איזו תגלית חדשה. ולכן על הלב נאמר "שמח" - שמחה תמידית, שכן באופן תמידי הוא מתגבר על יצרו והלב שולט. אילו רק לעיתים היה הלב שולט, אזי בכל פעם שהיה מצליח היתה מתעוררת גילה: הצלחתי להתגבר! אבל דוד אומר: שמח לבי - באופן תמידי לבי מנצח, וזו שמחה תדירה ולא חד פעמית. ואילו "כבודי", שהיא הנפש הרוחנית, תגל - מפני שבכל פעם היא מגלה עוד דרגה רוחנית, בכל פעם מגיעה לעוד הישג, ואז יש גילה, שהיא שמחה מתחדשת.
כי לא תעזוב נפשי לשאול
כִּי לֹא־תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא־תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת׃ (י)
כנגד "ויגל כבודי", שהיא הנשמה הרוחנית הנמצאת בגילה, אומר עתה "לא תעזוב נפשי לשאול". שהגם שבסופו של דבר הגוף ימות, שזה מעשה כל האדם - לא משנה אם עובד אלוקים הוא אם לאו, ובית הקברות נקרא "בית מועד לכל חי", שכן שם יתוועדו בסופו של דבר כל החיים - אף על פי כן, הגוף ירד אל הקבר אך הנפש שלי לא תרד לשם, אלא תחיה לעולם. "נפש הרשע היורדת היא למטה לארץ": כשאדם מגושם, נפשו נשארת כאן, מחוברת לכאן. אבל אתה, ה', לא תעזוב את נפשי לשאול; גופי ירד לשאול אך נפשי לא, והיא תתענג בנעימות נצח.
וכנגד "אף בשרי ישכון לבטח" אומר "לא תתן חסידך לראות שחת" - הגוף שהתנהג בחסידות, אל תיתן אותו לראות שחת, שהוא הקבר. וכי לא ימות? אומר המלבי"ם: לא תיתן אותו לראות שחת טרם זמנו. יגיע הזמן שכל אחד ייפטר מן העולם, אך אל תביאהו אל השחת טרם זמנו, שהרי אני הולך בדרך ה' ודבק במצוותיו.
ומדייק המלבי"ם: מה ההבדל בין "לא תעזוב" ל"לא תתן"? "לא תעזוב" משמעו שהאדם נתון תחת רשות ה', דבוק וצמוד אליו, וה' שומר עליו באופן תמידי. ואילו "לא תתן" פירושו לא תשבוק, לא תניח - שה' יציל אותי מן השחת. וזה שייך על הגוף, שאינו דבוק כל כך בה'. הנפש היא חלק רוחני וה' אוחז בה, ולכן אני מבקש: אל תעזוב אותי, אל תעזוב את נפשי לשאול, השאר אותה צמודה אצלך כביכול ביד. אבל על החלק הגשמי, שה' אינו אוחז בו כביכול, אני מבקש: ריבונו של עולם, אל תיתן אותי אל השחת, אל תניח לי ליפול אל הקבר.
תודיעני אורח חיים - מהם החיים האמיתיים
תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת־פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח׃ (יא)
אומר המלבי"ם: החיים הזמניים אינם אלא חיים מדומים. מה שאדם חי כאן הוא בר חלוף. שאל אדם הנמצא בשנותיו האחרונות והוא יאמר לך עד כמה החיים כאן ארציים, זמניים וחולפים. אדם צעיר עדיין בטוח שכל החיים לפניו, אך כשמגיעים אל הקצה מבינים עד כמה המציאות כאן זמנית. ומהם החיים האמיתיים? חיי הנפש, החיים הרוחניים.
וכבר דיברנו על כך בהרחבה בפרשיות השבוע: פרעה שואל את יעקב "כמה ימי שני חייך", ויעקב משיב לו מונולוג ארוך - "ימי שני מגורי... לא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם". ולכאורה אינה מובנת התשובה הארוכה. והסברנו על פי המלבי"ם, שיעקב מוסר לו שיחת מוסר: אתה שואל "כמה ימי שני חייך", וכנראה אינך מבין את המושג חיים. אם אתה מדבר על החיים הרוחניים - את הרוחניות שהייתה לאבותיי לא השגתי; הם השיגו עולמות, השיגו קרבת אלוקים, ואילו ממני הסתלקה רוח הקודש שנים ארוכות בהיעדר יוסף, ואני מרגיש עדיין רחוק, "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". ואם כוונתך למגורים, כמה שנים חייתי כאן בעולם הזה - זה כלל אינו נקרא חיים.
מהם אפוא החיים האמיתיים? לא מה שאתה חי כאן בגוף, אלא חיי הנצח - כאשר הנפש תפשוט את שלמותיה הבשריים ותשוב אל צרור החיים. לכן נקרא בית הקברות "בית החיים", ששם החיים האמיתיים. ואומר המלבי"ם: כל עוד האדם בתוך גוף, הוא הולך ומתקרב אל ארצות החיים. מרגע שנולד מתחיל השעון לתקתק - יום המוות מיום היוולדו - ומכאן הוא מתחיל לפסוע בדרך המובילה אל ארצות החיים. אך כל זה אם הוא הולך בדרך הנכונה; אם הוא פוסע במשעולים ובדרכים עקלקלות, לא יגיע אל מחוז החיים. הוא יגיע להרבה מקומות, לבורות נשברים, אך לא אל מחוז החיים.
לכן מבקש דוד המלך: אנא ה', תודיעני את האורח המוביל אל החיים. למדני מהי הדרך שתוביל אותי אל מקום החיים הנצחיים, מהו האורח המוביל אל הרוחניות - שהרי את הדרך הזאת איני יודע מעצמי, ורק ה' יכול ללמדני. אם אין תורה, כיצד ידע אדם מהו האורח הנכון שיובילנו אל ארצות החיים?
שני הבדלים בין החיים האמיתיים לחיים המדומים
ודוד המלך מסביר כאן שני הבדלים בין החיים הנפשיים האמיתיים לבין החיים המדומים, חיי הגשמיות שבעולם הזה. האחד: השמחה שאדם משיג בחיים הזמניים אינה שמחה אמיתית, מפני שאינה משביעה אותו. תמיד יש לאדם רצון לעוד: השגתי משהו - אני מבקש עוד. קנית את הרכב והיית מרוצה, אך לא שבעת, שכן אחר כך נסעת וראית שיצא מודל חדש; לההוא כבר יש שמונה ספרות ואתה תקוע עם שבע, הפח שלו מבריק יותר. האדם נמצא כל הזמן ברדיפה, ברעב מתמיד, ואינו שבע לעולם. אומר דוד המלך: בחיים הרוחניים, אתה מלמד אותי, "שובע שמחות את פניך" - שמחה רוחנית משביעה וממלאת, בעוד שהנאה גשמית מרוקנת.
ההבדל השני: התענוג הגשמי פוסק. אין שום הנאה גשמית הנמשכת אין קץ, ואף התאוות הגדולות ביותר נגמרות במהרה. אדם אוכל, ממלא, גודש - וזהו, נגמר. בוא תאכל עוד משהו - אין לי חשק; נגמרה התאווה ואין לו עוד רצון. וכך בכל התאוות: הן זמניות והן עוזבות את האדם. אבל "נעימות בימינך נצח" - אותו חלק של ימין שראינו קודם ב"כי מימיני בל אמוט", חלק עבודת ה' וקרבת אלוקים, הן נעימות של נצח, נעימות ללא גבול, דבר נצחי.
ומה ההבדל בין "נצח" ל"לעולם"? אומר המלבי"ם: כשרוצים לומר על דבר שיתקיים כאן לתמיד אומרים "לעולם" - כלומר כל עוד העולם קיים, זה יישאר כאן. אבל כשרוצים לומר על דבר רוחני שיתקיים במציאות הרוחנית אומרים "לנצח" - קיום נצחי, נצח נצחים. גם אם "שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה", זה נצחי; והנצחי הוא רוחני, נשאר תדיר ותמידי.
ולסיום הפרק, רש"י מפרש "תודיעני אורח חיים" בלשון עתיד ולא בלשון תפילה: אתה ה' מודיע אותי אורח חיים. ואילו הרד"ק מסביר שיש כאן לשון תפילה: אנא ה', תודיעני אורח חיים, מבקש אני ממך ריבונו של עולם שתודיע לי את הדרך הנכונה שבה אדבק בך.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מעמיד דוד המלך את ההבדל בינו לבין ההולכים אחר ההבל: חלקו בנעימות הרוחניות, ואף נחלתו הגשמית שפרה עליו, שכן איזהו עשיר - השמח בחלקו. הוא מברך את ה' על שתי מתנות: תרי"ג עצות התורה ותחושת המוסר שנטע בו, ובלבד שהמוסר ינותב על ידי התורה. מכוחן הוא משווה את ה' לנגד תאוותיו, בוחר בדרך הימין ואינו מתמוטט. מכאן שלוש מעלות: לב שמח בשמחה תמידית בשלטונו על היצר, נפש הגלה בהישגים רוחניים מתחדשים, ובשר השוכן לבטח. ולבסוף - הנפש לא תיעזב לשאול והגוף לא יראה שחת טרם זמנו, והתפילה הגדולה: תודיעני אורח חיים, שרק בו יש שובע שמחות ונעימות נצח, מה שאין בשום תענוג גשמי שאינו משביע ואינו נמשך.