פרק זה, כפי שמבאר המלבי"ם, נאמר כנגד עובדי האלילים שהיו בזמנו של דוד. דוד המלך בא להראות את ההבדל שבין עובד ה', בין מי ששומר את תורת ה', לבין אלה ההולכים אחר ההבל ויהבלו. ודוד מודה להשם יתברך על שהבדילו מן התועים, שאינו הולך בדרכם המקולקלת אלא דבוק בבורא יתברך.
מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי־חָסִיתִי בָךְ׃
נפתח בדקדוק. השי"ן כאן בקמץ, והקמץ הזה הוא קמץ קטן: אין קוראים "שָׁמרני" אלא "שׇׁמרני", כמו חולם. דיוק נוסף: האם השי"ן היא במתג (בגעיא) או לא. וההבדל מעשי: כאשר התנועה היא תנועה גדולה, השווא הבא אחריה הוא שווא נע, ואז המ"ם הייתה מקבלת כעין צירה. אבל כיוון שהתנועה כאן קטנה, שהרי זה קמץ קטן ולא קמץ גדול, השווא הבא אחריה הוא שווא נח, וקוראים "שׇׁמְרני". כלל הוא: שווא הבא אחרי תנועה קטנה הוא נח, ושווא הבא אחרי תנועה גדולה הוא נע.
כל זה נכון כשאין געיא בתנועה הקטנה. אם יש געיא בשי"ן, נקרא "שָׁמְרֵנִי" ונניע את המ"ם כעין צירה; ואם אין געיא, נקרא "שׇׁמְרני". הרד"ק נוקט שהשי"ן צריכה להיות עם געיא, וכן מביאים עוד מקורות דקדוקיים. עם כל זה, מנהג התימנים ידוע שקוראים בלא געיא, ואינם מניעים את המ"ם, ולכן קוראים "שׇׁמְרני אל כי חסיתי בך".
אומרים חז"ל: "מכתם לדוד" - לדוד שהיה מך ותם, שהייתה מכתו תמה. כלומר כל אדם כשהוא נולד מקבל מכה לאחר שמונה ימים, בברית המילה, ואילו דוד נולד מהול, ולא היה בו מקום למכה, ונמצאת מכתו תמה ושלמה.
רש"י אינו מקבל את הביאור הזה כאן. יש מזמור אחר שבו כתוב "לדוד מכתם", ושם עוד אפשר לפרש כך, שהרי אתה אומר על דוד שהייתה מכתו תמה; אבל כאן הסדר הפוך, "מכתם לדוד", וקשה להעמיס על זה את הביאור. לכן נוקט רש"י שההסבר המקובל יותר הוא שזה אחד משמות מיני נעימות הזמר, חילוק בנעימות השיר, שהיה נקרא מכתם.
האבן עזרא מפרש "מכתם" מזמור נכבד, מלשון "כתם פז". פירוש נוסף שהוא מביא: פיוט שתחילתו מכתם, כלומר שבפתיחת הפיוט הייתה נעימה מיוחדת, כדרך שביאר רש"י.
גם רש"י מתייחס לביאור "מכתם" מלשון כתם פז, שהוא תכשיט יקר ומשובח, ומוסיף פירוש נוסף: "מכתם" לשון עטרה. ומהי העטרה של דוד? המשך הפסוק: "שׇׁמרני אל כי חסיתי בך". זה היה המוטו של דוד בחייו, זו הייתה עטרה לראשו, הדבר שהיה רגיל תמיד לומר ובזה היה מתפלל, כעניין שנאמר "כצינה רצון תעטרנו".
דוד פותח ואומר: אנא ה', שמור אותי, ורק אתה. לא המלאכים שלך ולא השלוחים שלך, אלא אני רוצה שה' בעצמו ישגיח עליי. איני חוסה תחת אף אחד מן הכוחות העליונים, אלא "עיני ה' אלוקיך בי", רק בו אני חוסה: "שׇׁמרני אל כי חסיתי בך".
אָמַרְתְּ לַיהֹוָה אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל־עָלֶיךָ׃
מי זאת ש"אמרת"? נראה כאן שלושה ביאורים, ונפתח במלבי"ם. לדעתו דוד פונה כאן כדי לנגח את האומות, את המאמינים בעבודה זרה. אומר להם דוד: אתם, עובדי האלילים, חושבים למצוא מפלט ומסתור תחת האלילים שלכם. "עצבים" נקראו כך, אומר המלבי"ם, על שם שמעציבים את עובדיהם: אדם צועק אליו ואינו נענה, אלוהיו שאליו התקשר אינו זמין כעת, והדבר גורם לו עצב.
והנה, אותם עובדי אלילים לא היו כופרים לגמרי בהשגחה. הם האמינו שיש אלוקים, ושה' הוא עילת העילות וסיבת כל הסיבות, "אלהא דאלהיא" כהגדרת נבוכדנצר. אלא שלדעתם הוא רחוק ומנותק, אל עליון רם ונישא שאינו מתערב במה שקורה כאן. כל הנעשה בעולם הזה נמסר לדעתם ביד האלילים, ביד כוחות תחתונים יותר, ולכן היו עובדים אותם כדי למשוך דרכם את ההשפעות. להתפלל לה' לבדו ובלתי לה' לבדו את זה לא הכילו: מה פתאום שתטריד את הקדוש ברוך הוא בבעיות הפרטיות שלך? הוא רם ונישא, הוא יצר את העולם, הוא אלוהי כל האלוהים.
משל למה הדבר דומה: יש נשיא לארצות הברית, והוא אחראי על הכול. ובכל זאת, אדם שגר שם ולא פינו לו את הזבל לא ירים אליו טלפון, ואף לא לשר הבריאות. אמנם באמת הוא זה שמנהל את העסקים, אבל הוא רם ונישא והטיפולים שלו בעניינים כלל עולמיים ואקוטיים יותר, ולא בבעיות הפרטיות שלך. תפיסה זו נשמעת הגיונית מאוד, וזו הייתה תפיסתם של בעלי הצבא ועובדי האלילים.
היהדות אומרת: אין הדבר כן. הקדוש ברוך הוא רם ונישא, ועם כל זה מתעסק כאן בתחתונים, מעוניין בהם ודואג להם. ויתרה מזו, אין לפנות לאף אחד אחר, אפילו לא ל"פקיד" של הבורא יתברך. אם אתה רוצה לפנות, בלתי לה' לבדו. והפונה לכוח נוסף חוץ ממנו יתברך הרי הוא כעובד עבודה זרה בשיתוף, שמצרף כוח נוסף עם הבורא. "לא תעשון לכם פסל ומסכה איתי", ודרשו חז"ל: אפילו לעבוד אותי. גם לשם עבודת ה' אסור לעשות איזה כוח עליון כלשהו; צריך להתפלל לה' בלבד.
וכבר דיברנו על הבלותם של הטוענים שה' רם ונישא, ולכן, לדבריהם, אנחנו היהודים מגמדים את הבורא כשאנו מתפללים אליו על חור בנעל. ראשית, הטענה הזו נוחה להם, כי אם יש בורא אבל אינו מתעסק במה שקורה פה, ממילא אפשר לעשות ככל העולה על הרוח. ושנית, עצם הטענה הפוכה מן האמת. כבר עמדנו על כך בכמה הזדמנויות, וגם בספר הכוזרי שלמדנו, ואחזור בקצרה: אם ישאלו מה המרחק מכאן עד האינסוף, התשובה אינסוף. ואם אתקדם מאה אלף קילומטר, האם יישאר "אינסוף פחות מאה אלף"? אין דבר כזה. תתקדם מיליארד קילומטר, המרחק עדיין אינסוף.
עתה הבינו: כשאתם אומרים שהקדוש ברוך הוא מתעסק בדברים גדולים ולא בקטנים, הרי אתם מתארים אלוה מוגבל. לפי גודלו שלו, נושא של שמונים אלף קילומטר חשוב וראוי לטיפול, ונושא של ארבעה סנטימטר אינו נוגע לו. אבל אנו אומרים: אלוקינו הוא אינסוף, וכיוון שהוא אינסוף אין אצלו גדול וקטן. גם הדבר הכי גדול שתאמר שהוא מתעסק בו הוא לפניו אפס ותוהו, בדיוק כמו החור שבנעלך. ואם בכל זאת ברא את עולמו ויצר אותנו, סימן שמישהו רצה שנהיה כאן, סימן שהוא מתעניין בנו. ואם הוא מתעניין בנו, הוא גם אומר: פנה אליי כשיש לך בעיה, ואל תחפש לך אלילים וכוחות תחתונים יותר.
האומות האמינו, כאמור, שהקדוש ברוך הוא רם ונישא, ולכן עסקו רק באלילים שהם לדעתם הנמצאים כאן. ואיפה הם? לא למעלה אלא כאן, בהרים שבהם הם שוכנים ובמקומות ידועים. וכל אליל ממונה על דבר מסוים: זה על החיים, זה על החן, זה על העושר, לכל אחד תפקיד, והם האמינו באלוהויות רבות.
על זה אומר דוד לאומה עובדת האלילים: "אמרת לה' אדנ-י אתה" - אני יודע שאתה אדון לי, וברור לי שאתה סיבת הכול; "טובתי בל עליך" - אבל הטובות שאני מקבל כאן בעולם אינן שייכות אליך, שהרי אינך מתעסק עמי, והן באות רק מאותם ממונים תחתונים.
רש"י מסביר ש"אמרת" נאמר לכנסת ישראל, ולכן לשון נקבה. כנסת ישראל היינו כלל ישראל, כביטוי חז"ל. דוד אומר לכנסת ישראל: עליכם לומר להשם "אדנ-י אתה", אתה האדון לי, "וטובתי בל עליך" - כלומר ידך על העליונה בכל מה שבא עליי, וכל מה שקורה לי הכול ממך יתברך.
הרד"ק מביא ביאור שלישי: אין זה מוסב לא על האומות ולא על כנסת ישראל, אלא דוד מדבר עם נפשו. את, נפשי, אמרת והודית שה' הוא אלוהייך ואדונייך, וכך גם תאמרי לו "טובתי בל עליך". ומהו? בשם רש"י ורבי משה מגיקטילא: הטובה שאתה עושה עמי אינך מחויב בה, אתה עושה אותה בחסד. כך נפשי אומרת לה': כל הטובות שאתה גומל עמי אינך חייב לי אותן. חייב אני לך הכרת הטוב גמורה, ואתה אינך חייב לי כלום, שאין טובתי מוטלת עליך להיטיב עמי.
עוד ביאור מביא הרד"ק בשם אביו: יש אדם שמרגיש שעשה מצווה והיטיב עם הקדוש ברוך הוא, ויוצא בתחושה שחייבים לו עכשיו; הנה הנחתי תפילין, הנה שמרתי שבת, וכבר הוא רוצה את הצ'ק. על זה נאמר "טובתי בל עליך": כל הטובות שאעשה אינן מגיעות אליך ואינן יוצרות בך שינוי. לא היית חסר לפני המצווה שלי ולא נתמלאת בעקבותיה. ולמי הועלתי? לעצמי הועלתי. כשקיימתי מצווה עשיתי חסד עם עצמי וזיכיתי את עצמי בעוד נצח בעולם הבא, אבל כלפי שמיא "אם צדקת מה תתן לו ומה מידך ייקח".
לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כׇּל־חֶפְצִי־בָם׃
וממי הם סבורים שבאה להם התועלת? "לקדושים אשר בארץ המה" - מן האלילים ה"קדושים" שבארץ, שלפי אמונתם שוכנים בהרים הרמים ובמקומות שונים, על כל הר מועד וגבעה רמה ("הר מועד" כלשון הכתוב בישעיהו "ואשב בהר מועד"). לא אלה שבשמיים ולא ה' שבשמיים, אלא הקדושים שבארץ הם המשפיעים עליי טובות.
"ואדירי כל חפצי בם" - האדירים המושלים על כל חפצי נמצאים בהם. מסביר המלבי"ם: עובדי האלילים ייחסו לאלילים את כל כוחות הנפש ואת כל חפצי האדם, תכונותיו, תאוותיו ורצונותיו. אליל זה ממונה על האהבה, זה על המלחמה, זה על ריב ומדנים, זה על הפרנסה, לכל אחד תפקיד בפני עצמו. ומכאן יצא להם שלאדם אין חפצים אישיים כלל: מדוע אני שונא את זה? כי אליל השנאה השתלט עליי. מדוע אני אוהב את זה? כי אליל האהבה הפעיל בי אהבה. האדם, לדעתם, מותנה במעשיו מכוח האלילים השולטים בו.
ושימו לב כמה זה נוח: אם כעסתי עליך, לא אני כעסתי אלא אליל הכעס השתלט עליי; ואם שנאתי את פלוני, לא אני שנאתי אלא אליל השנאה השפיע עליי. תפיסה זו פוטרת את האדם מכל אחריות למעשיו. לכן היו עובדים לכל אליל כדי להפיק את רצונם באותו עניין, מקטירים לו קטורת וזובחים לו זבחים, כי "אדירי כל חפצי בם", הם המושלים בכל רצונותיי ותאוותיי. אבל אתה, ה', "טובתי בל עליך": אתה עליון, אך הטובות אינן באות ממך אלא מהם.
יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל־אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל־אֶשָּׂא אֶת־שְׁמוֹתָם עַל־שְׂפָתָי׃
"אחר מהרו" - אלו הממהרים לעבודת אל אחר. ויש מפרשים שהכוונה שנותנים לאל אחר מוהר ומתן, וכן מבארים רש"י והרד"ק, וגם המלבי"ם מביא זאת כפירוש נוסף. הם מרבים את עצבותם, מרבים את אליליהם ועושים להם עצבים, כלומר דמויות: היו עושים דמות כדי לצייר בה את תכונתו של אותו אליל, למשוך ממנו השפעות, להתבונן בו ולהתחבר אליו. זו דרכם.
ואומר דוד: "בל אסיך נסכיהם מדם" - אני לא אלמד ממעשיהם לנסך דם לפני אותם "קדושים", אותם עצבים, כדרך שהיו מנסכים דם על גבי מזבחם. ולא עוד, אלא "ובל אשא את שמותם על שפתי". חז"ל אומרים שאסור להזכיר שמות של עבודה זרה, והגמרא מביאה שהיו נוקטים כינויים לאותן עבודות זרות, כגון בית גליא ובית קריא, שנאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו", ודרשו: שלא ייזכר על פיך. אומר דוד: אף אני לא אשא את שמותם על שפתיי, אלא אאביד את שמם.
ומדוע נאמר "עצבותם" ולא "עצביהם"? אומר המלבי"ם: בא לדבר בלשון גנאי, בדרך נקבה. "עצביהם" לשון זכר, ואילו "עצבותם" לשון נקבה, לומר כביכול שאלוהיהם חלש כנקבה.
יְהֹוָה מְנָת־חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי׃
אומר דוד: אני איני כמותם. מאמין אני באמונה שלמה שאיני נתון תחת המערכת וכוחות הטבע ואלילים ופקידים, אלא ה' מנת חלקי וכוסי ואתה תומיך גורלי. ומה עניין שלושת הביטויים הללו: חלק, כוס וגורל?
מסביר המלבי"ם: "כוס" הוא מה שהאדם מכין לעצמו לפי הכנתו, כלומר כפי שיתאמץ ויתייגע כך יקבל. "חלק" הוא מה שקיבל האדם כבר מעת לידתו, מה שנתנו לו מן השמיים. ושניהם, החלק והכוס, הם בהשוואה ובהתאמה: החלק - כל אחד קיבל את אותו חלק, חלק אלוה ממעל, נשמה מלמעלה; והכוס - כל אחד מקבל בהתאמה למה שפעל והתאמץ.
לעומת זאת ה"גורל" שונה מהם, שכן בגורל אדם יכול לקבל יותר ממה שמגיע לו. כזוכה בגורל בימינו, שאינו מקבל לפי מה שמגיע לו, אלא נופל בגורלו דבר גבוה ועוצמתי הרבה מעבר למה שראוי לו.
על כן אומר דוד: יש לי חלק ונחלה בה' מעצם לידתי, "ה' מנת חלקי", זה החלק שמגיע לי ממנו, נשמה קדושה וחלק אלוה ממעל. ויש לי גם תוספת קדושה לפי מעשיי, וזהו "כוסי". עניין ה"כוס", מסביר המלבי"ם, הוא כלשון "במכסת נפשות", היינו אותו חלק שהאדם הזמין את עצמו אליו לפי מכסה: כמה שהתאמצת, זו המכסה שתקבל, וכלשון "במכסת הערכך" ו"יום הכסה", לפי מה שמגיע לו. אם כן יש אפשרות שאתאמץ יותר ויהיה לי חלק גדול יותר, וזו מנת כוסי.
והאפשרות הנוספת היא "אתה תומיך גורלי", מתנה מעבר למה שעשיתי, כאדם הזוכה בגורל הרבה מעבר למגיע לו. וזהו שנאמר "ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיניי", שיש מציאות של מציאת חן בעיני ה'. וכן אמרו חז"ל על נח, שאף הוא היה צריך להימחות במי המבול, אלא שמצא חן. לפי זכויותיו לא היה ראוי להינצל, אלא ש"נח מצא חן בעיני ה'", ולומדים זאת מן הכתוב "וימח את כל היקום", שאף נח בכלל המחייה, ובסופו של דבר לא נמחה מפני שמצא חן. הרי שיש בחינה של מציאת חן, זכות מיוחדת שה' נותן לאדם מעבר למה שמגיע לו, כמי שזכה בפיס.
אם כן, כנגד עובדי הכוכבים המכחישים את ההשגחה וסבורים שאין לאדם שום חלק אלוה ממעל ואין לו קשר לקדוש ברוך הוא, אומר דוד: ה' הוא חלקי. וכנגד מה שאינם מאמינים שהאדם מקבל בהתאמה למעשיו, אומר: ה' כוסי. וכנגד מה שאין להם קשר לה' כלל ולחשוב שייתן מעל ומעבר, שהרי לדעתם הכול תלוי באלילים, אומר: אתה ה' תומיך גורלי, אתה נותן לי הרבה מעבר למה שמגיע לי.
ומהו "תומיך"? מסביר רש"י: אתה הנחת את ידי על החלק הטוב. כעניין "החיים והמוות נתתי לפניך ובחרת בחיים": יכול היה הקדוש ברוך הוא לומר הנה שניהם לפניך, בחר במה שתרצה. אלא שהוא מורה לנו מראש שכדאי לבחור בחיים. משל לאדם האוהב אחד מבניו, ומניח את ידו על החלק הטוב שבירושה ואומר לו: את זה תבחר לך, כדאי לך לקחת חלק זה. כך כביכול "אתה תומיך גורלי".
ומאיזו לשון הוא "תומיך"? מסביר רש"י מלשון השפלה, כמו "ימך המקרה", כמי שמוריד את ידו ומניח אותה על אותו חלק ואומר: הנה, את זה קח. ויש מפרשים מלשון תמיכה, כתומך את ידי להניחה על גורלי, לומר: הנה זה גורלך, בזה כדאי לך לבחור, "ובחרת בחיים".
דוד פותח "שׇׁמרני אל כי חסיתי בך", ובזה עטרתו: הוא חוסה בה' לבדו ולא בשום כוח אחר. כנגד עובדי האלילים, שהודו שה' הוא סיבת הסיבות אך טענו "טובתי בל עליך", שאין הטובות באות ממנו אלא מן ה"קדושים אשר בארץ" ומן ה"אדירים" המושלים בכל חפצי האדם, מכריז דוד שלא ינסך להם ולא ישא את שמותם על שפתיו. ולעומתם הוא קובע את אמונתו: "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" - החלק שקיבלתי מלידה, הכוס שאני זוכה בה לפי מעשיי, והגורל שהוא מתנת חסד מעבר למגיע לי. והקדוש ברוך הוא אף מניח את ידי על החלק הטוב ומורה לי לבחור בחיים.