פתיחה: מי זוכה לגור באוהל ה'
פרק ט"ו בתהילים הוא פרק קצר, אך הוא מונה רשימה שלמה של תכונות ומידות. המלבי"ם מסביר שדוד המלך מונה כאן את הדברים שאותם יעשה האדם וחי בהם, כדי להיות מן עובדי ה' העומדים בחצרותיו. זהו פרק שמתאר את דיוקנו של עובד ה' האמיתי - איש האמת.
מִזְמוֹר לְדָוִד: יְהֹוָה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ.
מה ההבדל בין "יגור באהלך" ל"ישכון בהר קדשך"? מסביר המלבי"ם שלשון "שכינה" מורה תמיד על שכינת עראי. כלומר, דוד שואל שתי שאלות: מי יזכה לגור, לגור ממש, באוהל ה'? ולא זו בלבד - מי יזכה אפילו לשכון בהר קדשך, אפילו שכינה מועטת וקלה, אפילו מעט. מי מגיע למדרגה כזו?
הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.
"הולך תמים" - זה במצוות שבין אדם למקום. האדם מתהלך לפני ה', וצריך שיתהלך בתמימות: שלא תהיה בלבו עקמומיות, שלא יחשוב לסמוך על ה' ועל עוד גורמים נוספים, שלא תהיה לו אמונה שאינה תמימה ושלמה בה' יתברך. וגדר התמימות, אומר המלבי"ם, שיעשה את כל מעשיו לשם ה' בלי שום פניות חיצוניות - לא בשביל רווח ולא בשביל תועלת.
"תמים" הוא ביטוי לשלם. אין זה ה"תמים" המוכר לנו מהשיח הציבורי, מין נבעך שאינו פיקח. בלשון חז"ל ובלשון הכתוב "יעקב איש תם" - תם הוא שלם. כשמדברים על תמים, הכוונה שהוא הולך בשלמות עם ה' יתברך, אין לו שום פניות חיצוניות, והכל לכבוד הבורא יתברך.
"ופועל צדק" - זה במצוות שבין אדם לחברו: עושה את כל מעשיו בצדק, בצדקה ובחסד.
"ודובר אמת בלבבו" - זה בעניין האמונה. האמונה שלו אינה מן השפה ולחוץ. וגדר האמונה, אומר המלבי"ם, הוא הסכמת הלב עם מה שהוא מוציא בשפתיו: אני גם מאמין במה שאני אומר. כשבא סוכן למכור לך מוצר, בדרך כלל אין הסכמת הלב עם מה שהוא מוציא בשפתיו; יש הסכמת הכיס - על כל מוצר הוא מקבל הכנסה - אבל אין הסכמת הלב. הסכמת הלב פירושה שמה שאני מוציא מהפה אני גם מאמין בו במאה אחוז. זו בחינת האמונה: שהאמת לא תהיה רק מן הפה ולחוץ, אלא פנימה בתוך הלב.
לא רגל על לשונו - אפילו אבק לשון הרע
לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.
אומר המלבי"ם: היות וטבע האדם לדרוש בגנות חברו ולעשות לו רעה - מצד הכבוד ומצד הקנאה, שהרי האדם מרגיש שהיותך כאן גורעת מעט מכבודו, והוא מקנא בהצלחתך - לכן פעמים רבות אדם מרע לחברו, שם לו רגליים ומחפש כיצד להזיק לו. על זה אומר דוד: האיש הזה "לא רגל על לשונו".
ומה פירוש "לא רגל על לשונו"? מסביר המלבי"ם: לא די שאינו מדבר לשון הרע - זה ודאי - אלא אפילו דבר שממשמעות דבריו משתמעת רכילות אינו מוציא מפיו. "על לשונו" היינו מה שנשמע מלשונו; גם דבר שלילי המשתמע מלשונו לא יימצא אצלו.
וחז"ל נתנו לזה דוגמה: האומר "נורא בבי פלניא" - אש בביתו של פלוני, שתמיד התנור דולק שם. אפשר להבין זאת בשתי משמעויות. משמעות אחת: אנשי חסד הם, וכל זמן שאתה מגיע תמיד יש להם ארוחה חמה להגיש. ומשמעות אחרת: שם לא השיב ידו מבלוע, כל היום אוכלים מהבוקר עד הערב, חגיגות כל היום, אנשים מגושמים שמתעסקים רק באכילה. אם אמרת זאת בכוונה שלילית - זו משמעות שלילית. וזה נקרא אבק לשון הרע, ואף דבר כזה לא היה על לשונו.
ולשון "רגל" היא כמו "רכל", כלשון הכתוב "וירגל בעבדך", ולכן "הולך רכיל" ו"מרגל" הם מאותו רעיון: אדם ההולך ורואה מה אחרים עושים ומספר.
לא עשה לרעהו רעה - גם לא לטובת קרוביו
אומר המלבי"ם: טבע האדם שעל קרוביו הוא מחפה, לומד עליהם זכות, מוצא בהם רק דברי שבח, ואם עשו משהו שלילי יאמר שכוונתם הייתה טובה; ואילו את האחרים הוא תמיד מחפש בגנותם. אבל האדם הזה "לא עשה לרעהו רעה" - אפילו אם לקרובו תצמח מכך תועלת, לא עשה לך רעה. הוא לא יעשה לאף אדם רע, גם אם קרובו ירוויח מכך.
וזה המשך הכתוב: "וחרפה לא נשא על קרובו". כשקרובו עשה דבר שיש בו חרפה, דרך בני אדם לשאת את החרפה ולהבליג: לא נורא, הוא לא התכוון, הייתה לו כוונה טובה, ועוד כל מיני הסברים. אמרו פעם לאם שקשה לאם לראות את חסרונות ילדיה. אמרה: אינני חושבת שזה נכון; אני חושבת שאם לילדיי היו חסרונות בוודאי הייתי רואה אותם. בקיצור, המציאות היא שאדם אינו רואה חסרונות אהוביו.
ועל כך אומר דוד: "חרפה לא נשא על קרובו" - הוא לא יחפה על חרפתם של קרוביו רק משום שהם קרוביו, ולא יהיה מוכן לשאת את עוונו מפני הקרבה. אדרבה, אם קרובו עשה חרפה - יוכיח אותו, ויאמר לו דברים שיש בהם כדי לתקנו ממעשיו. ובוודאי לא יעשה רעה לרעהו כדי לגונן על קרובו, ולא יפיל את התיק על רעהו כדי להציל את קרובו מנזק.
נבזה בעיניו נמאס - האמת לפני הקרבה
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי יְהֹוָה יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר.
לפי המשך העניין: קרובו, כאשר הוא נמאס במעשיו, אינו מכובד בעיניו. דוגמה לדבר - חזקיהו המלך, שגרר עצמות אביו על מיטה של חבלים, ודבר זה היה ביזיון לאביו. והעניין בזה היה להראות שהרשיע, ולכן זה העונש המגיע לו. ולכאורה, הרי זה קרובו! אלא שאין הוא עושה חשבון לקרוביו: מי שביזה את ה' - זה מה שמגיע לו.
זהו שאמר "לא נשא על קרובו": אינו נושא עוונות קרובו, אלא מוכיחם ומתנהג עמם בהתאם. ואף "נבזה בעיניו נמאס" - גם אם קרובו עשה דבר שאינו הגון, אף שהוא קרובו, יהיה בעיניו נבזה ונמאס ולא יתייחס אליו בדרך כבוד; אדרבה, יוכיחנו ואף יבזהו על המעשה השלילי שעשה. זהו איש אמת: אדם המתנהג כפי שה' רוצה ממנו בכל מצב, ולא לפי חשבונות של קרוב ומכר ו"לא נעים".
אומר המלבי"ם: מכאן אתה רואה שעיקר רגשות לבו של אדם זה, ההולך תמים ופועל צדק, הוא לכבוד ה' ולכבוד יראיו. הוא אינו עושה חשבונות של קרוביו, ואם קרוביו עוברים על מצוות ה' - אדרבה, ייפרע מהם. וזהו "ואת יראי ה' יכבד": את מי הוא מכבד? לא את קרובו גם אם הוא רשע, אלא את ירא ה' בלבד, גם אם הוא רחוק ממנו וגם אם אינו מכרו.
וכשם שאינו מתפעל מאהבת הקרובים ולא יכבד מי שאינו ראוי לכבוד, כך אינו מתפעל מאהבת עצמו - במילים פשוטות, אינו עושה הנחות לעצמו. ולכן "נשבע להרע ולא ימיר": אם קיבל על עצמו בנדר ובשבועה להרע לעצמו, קיבל צום ותענית וכדומה לכבוד הבורא יתברך - לא ימיר, ולא יחפש אחר כך הנחות וקולות להתיר לעצמו את הנדר. את מה שקיבל על עצמו - יעשה.
ביאור הרד"ק: הצדיק שאינו אוחז מעצמו
הרד"ק מסביר את "נבזה בעיניו נמאס" באופן אחר. הרי לפנינו תיאור של אדם שהוא הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו - לכאורה במדרגה גבוהה מאוד. ומה הצרה של אדם במדרגה גבוהה? פעמים רבות הצרה היא שהוא גם מכיר בזה, והוא אוחז מעצמו, ומכאן מקור לפגם ולקלקול - כיוון שהוא מאמין בעצמו ובטוח שהוא צדיק. וכבר אמר מי שאמר: חביב עליי רשע שיודע שהוא רשע, מצדיק שיודע שהוא צדיק. צדיק שאוחז מעצמו "אני צדיק" - זה גרוע מאוד.
ולכן בוא וראה: הגם שהוא הולך תמים ופועל צדק, לא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה - עם כל זה "נבזה בעיניו נמאס". הוא אומר: מי אני ומה אני, לא מגיע לי כלום, אדם בזוי ומאוס אני. כמו שאמר משה "ונחנו מה", וכמו שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר", וכמו שאמר דוד "ואנכי תולעת ולא איש". אינו אוחז מעצמו בעקבות זכויותיו לחשוב שמגיע לו ושהוא משהו.
ואם תאמר: וכי אינו יודע שהוא צדיק? פעם שאל מישהו את החזון איש שאלה קצת חוצפנית: האם הרב יודע שהרב גדול הדור? והחזון איש ענה לו: כן. וכי מה חשבת, שהוא נבעך? שאינו יודע, כשכולם באים לשאול אותו? וכי משה לא ידע שהוא משה? אלא שהשאלה הבאה הייתה חוצפנית עוד יותר: אם כן, איפה הענווה? אמר לו החזון איש: דבר אחד אני יודע - שכל אחד אחר שהיה מקבל את הכישרונות שאני קיבלתי, היה מגיע להרבה הרבה יותר ממני. תשובה מחוכמת: קיבלתי כלים, ומה יש להתגאות בכלים שנתנו לי? ולמעשה אינני מנצל אותם מספיק, וכל אחד אחר היה מנצל אותם יותר. אדרבה, זה מראה חיסרון, שאיני מתאמץ מספיק. זהו "נבזה בעיניו נמאס": האדם הזה תמיד מרגיש שלא עשה מספיק.
קפדן על עצמו ומכבד את זולתו
עתה, מה קורה בדרך כלל אצל אדם ש"נבזה בעיניו נמאס"? פעמים רבות הוא מבזה גם את האחרים: אני לא עשיתי מספיק - ואתה, מה אתה חושב שכן עשית? אתה אפילו לא התחלת. אדם המסתכל על עצמו ככלום, למה שיחשיב אחרים למשהו? אם אני כלום, אתה אפס מאופס.
אומר הכתוב: לא כך אצל הצדיק הזה. "נבזה בעיניו נמאס" - אבל "את יראי ה' יכבד". את האחרים הוא דווקא משבח: הוא ירא שמיים, הוא עובד ה'. הוא אינו מודד את יראת השמיים והמעשים הטובים של זולתו לעומת מה שהיה צריך לעשות - את החשבון הזה הוא עושה רק על עצמו. אבל אצל האחרים, אדרבה, הוא משבח אותם על כל מעשה, והטובות שיעשה זולתו נחשבות בעיניו לדברים גדולים: אשריך, אתה צדיק. ואילו מה שאני עושה - זה כלום, כי ממני נתבע ונדרש יותר. כך היא דרכו של הצדיק ועובד ה' באמת.
אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו
אמר פעם אחד מהגדולים: התבונן, אדם המסתכל על חברו פנים אל פנים - הימין שלו עומד מול השמאל של חברו, והשמאל שלו מול הימין של חברו. ועל זה אמרו לנו "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו": שתעמוד במקום שבו הימין שלו והשמאל שלו, כי כפי שאתה רואה אותו עכשיו - אתה רואה הפוך.
ומה פירוש "רואה הפוך"? לכל אדם יש ימין ויש שמאל: ימין הוא החזק, ושמאל הוא החלש. לכל אדם יש מעלות ויש חולשות. כשאני מסתכל עליך, אני מסתכל בימין שלי - הראייה החזקה שלי - ועל מה היא מכוונת? על השמאל שלך, על החולשות שלך, על הדברים הגרועים שבך. את זה אני רואה בטלסקופ החלל, עם זכוכית מגדלת עוצמתית: כמה אתה חסר, כמה אתה פגום. וכי אין לו זכויות, אין לו ימין? יש לו ימין, אבל את הימין שלו אני רואה בשמאל שלי - בזכוכית מקטינה, ואת הדברים הטובים שלו אני רואה בצורה ממוזערת.
לכן אל תדון אותו עד שתגיע למקומו: בוא ועמוד במקומו, ואז את הימין שלו תראה בימין - את הדברים הטובים, המשובחים והחזקים שבו תראה בצורה חזקה וטובה; ואת השמאל שלו, את חסרונותיו, תראה בשמאל - בקטן, ולא בגדול. זו ההסתכלות הנכונה.
כספו לא נתן בנשך - הפסגה: שונא בצע
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח, עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.
אומר המלבי"ם: האדם הזה גם אינו מתפעל מאהבת הממון. ושימו לב - זו הפסגה. כפי שראינו אצל משה רבנו, שמצא הכל חוץ מ"שונאי בצע" - שונאי בצע לא מצא. אדם השונא את ממונו בדין - אלו כבר השגות, אלו דרגות גבוהות.
סיפרתי לכם פעם שבן גוריון פנה לרב הרצוג ורצה להקים סנהדרין - מאותה סיבה שהקים את הרבנות: אמר, ברגע שאני נותן משכורת, יעשו מה שאני אומר להם. הרב הרצוג התחיל להסביר לו שאין הדבר שייך, שאין סמיכה וכו', ואז אמר לו: הבעיה היא למצוא אנשים מתאימים. שאל בן גוריון: מה הבעיה? אמר לו: אחד התנאים הנדרשים הוא שיהיו שונאי בצע. האם תוכל למצוא אנשים שונאי בצע, שונאי ממון בדין? ענה לו בן גוריון: תאמין לי, נוכחתי לראות שהכל פונקציה של כסף; תוסיף עוד קצת כסף, ותמצא גם שונאי בצע. זה היה הראש שלו.
ונחזור לענייננו: זו דרגתו הגבוהה של אדם זה - "כספו לא נתן בנשך". אינו מתפעל מאהבת הממון; אדרבה, הוא עושה חסדים ונותן לכולם, ואינו לוקח נשך.
"ושוחד על נקי לא לקח" - הוא שופט בצדק. ולכאורה, מה החידוש שלא לקח שוחד? הרי לוקח שוחד הוא רשע גמור. אלא הכוונה "שוחד על נקי": כאשר אני יודע שאתה צודק והאמת אתך, מה הבעיה שאקח שוחד? הרי לא הטיתי משפט, ממילא אני יודע שאתה זכאי. ועל זה אומר הכתוב: אף על פי כן לא לקח שוחד. אפילו על נקי, אפילו כדי להצדיק את הצדיק - לא היה לוקח.
עושה אלה לא ימוט לעולם
"עושה אלה" - מדוע קורא לזה "עושה", והלוא רוב הדברים שנמנו כאן הם בשב ואל תעשה? אומר המלבי"ם: גם השב ואל תעשה נחשב כמעשה, כיוון שיצר האדם מסית אותו לעבור על אותם דברים, וכשהוא נמנע ומתגבר - זה נחשב לו כעושה מעשה.
"לא ימוט לעולם" - רש"י מסביר: גם אם ימוט, לא יהיה זה לעולם; גם אם תהיה לו נפילה, זו נפילה זמנית - ימוט ויחזור ויתרומם. והמלבי"ם מסביר: "לא ימוט לעולם" - לנצח לא ייפול; לעולם תהיה לו רק תקומה ולעולם לא ימוט. ומדוע? כיוון שהוא ישב לפני אלוקים, וחסד ואמת ינצרוהו.
לסיכום: פרק ט"ו מצייר את דמותו של הזוכה לגור באוהל ה' ולשכון בהר קדשו: תמים במצוות שבין אדם למקום בלי פניות, פועל צדק בין אדם לחברו, ודובר אמת בלבבו - שהאמונה תהיה בהסכמת הלב עם הפה. הוא נזהר אפילו מאבק לשון הרע, אינו מרע לחברו אפילו לתועלת קרוביו, ואינו מחפה על חרפת קרוביו אלא מוכיחם. הוא נבזה בעיניו נמאס - קפדן וחשבונאי כלפי עצמו, אך מכבד ומשבח את יראי ה' ואת זולתו, ורואה את הימין של חברו בימין ואת שמאלו בשמאל. ולבסוף הוא גם אינו מתפעל מאהבת הממון: לא נשך ולא שוחד, ואפילו לא שוחד להצדיק את הנקי. ועל כל אלה, שגם ההימנעות בהם נחשבת מעשה גמור מפני התגברותו על יצרו, נאמרה ההבטחה: עושה אלה לא ימוט לעולם.