פרק י"ד בתהילים הוא פרק מיוחד במינו: כמעט בלשונו ממש הוא חוזר ומופיע שנית בפרק נ"ג. רבים אינם שמים לב לכך, אך ההשוואה גלויה. אצלנו הפרק פותח: "לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד, אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים", ואילו שם הוא פותח: "לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד", ואחר כך "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים". אצלנו "הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה", ושם "עָוֶל". אצלנו "יְהֹוָה מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף", ושם "אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף". יש שינויים קלים, אך בעצם זהו אותו מזמור.
המפרשים כבר עמדו על כך. רש"י מבאר שדוד אמר כאן שני מזמורים: המזמור הראשון (פרק י"ד) נאמר על נבוכדנצר, והמזמור השני (פרק נ"ג) נאמר על חורבן בית שני, על טיטוס הרשע. דוד המלך מוחה על כך שנבוכדנצר עתיד לבוא ולהיכנס להיכל ולהחריבו, וכביכול אין מי שעומד כנגדו וימחה בו; וכך גם טיטוס שנכנס להחריב את בית המקדש ואין מוחה. על כך הוא אומר: "יְהֹוָה מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל".
אנחנו כדרכנו לומדים עם המלבי"ם, והוא מסביר שכפל המזמור נובע מעניין אחר. את המזמור הזה אמר דוד על נס שהשם עשה לו, שניצל מן האויב שהרע והצר לעם ישראל, ועל ההצלה הזאת שר להשם יתברך. לימים, כאשר בא סנחריב בימי חזקיהו, ועשה לו השם נס גדול ועצום שמתו כל מאה שמונים וחמישה אלף ראשי הגייסות בשערי ירושלים - מלאך השם אסף את כולם בלילה אחד - ראו שהמזמור הזה מתאים להודות בו גם על הנס ההוא. לכן תיקנו את המזמור שנית, עם תוספת מסוימת, וייחסוהו לדוד ("לַמְנַצֵּחַ... לְדָוִד"), שהרי דוד הוא שתיקנו במקור. אלא שהיות וכעת זימרו אותו על הנס החדש, עבר המזמור מעין שיפוץ ושרו אותו בנוסח מעט שונה. נמצא שפרק נ"ג הוא הנוסח ששרו בימי חזקיהו, ופרק י"ד שלפנינו הוא המזמור המקורי שחיבר דוד על הצלתו מאויביו.
לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד, אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים, הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה טוֹב׃
מבאר המלבי"ם: המלך שבא להילחם כנגד דוד הכחיש את מציאות השם. אותו מלך הוא ה"נבל", והוא אמר "אין אלוהים". וזה בדיוק כפי שסנחריב הכחיש את מציאות השם ושלח לגדף אלוהים חיים. מכאן מובן גם מדוע נטלו את המזמור הזה לפרק נ"ג: ראו בו התאמה מלאה למה שאירע בימיהם - אמר נבל אין אלוהים, וגם סנחריב אמר אין אלוהים.
כל חילו של אותו מלך נבל שבימי דוד השחיתו את מעשיהם, כולם עושים רעות ותועבות, עד ש"אֵין עֹשֵׂה טוֹב". ולכאורה יש לשאול: אם כבר אמרת שהם עושים מעשים רעים כל כך, מה מוסיף "אין עושה טוב"? מסביר המלבי"ם: אין אצלם עושה טוב אפילו מצד הנימוס, מצד החסד והרחמים - מה שנקרא מצד האנושיות. יש אנשים צדיקים העושים מעשים טובים, וגם בגויים מצויה לפעמים עשיית טוב מצד הנימוס - שאין זה מנומס להתנהג כך - או מתוך איזו חמלה שבלב. אומר דוד: אצלם אפילו טוב כזה אין.
ומהו "השחיתו התעיבו עלילה"? מבאר המלבי"ם שיש פעולות ששורשן במידות, במידות שליליות המוטבעות בנפש האדם, ואלו נקראות "עלילות". יש רע חיצוני, ויש רע המוטבע בנפש; אדם שנפשו מושחתת - זה נקרא עלילות. המלבי"ם מסביר כך בכמה מקומות: "עלילות" משמען שהרע נמצא בתוכו פנימה. אדם שיש לו עלילות להשחית בני אדם ברצח ובחמס וכדומה - אלו "עלילות נשחתות". אדם שבלבו מחשבות רעות של עריות וכיוצא בהן - אלו "תועבות", כלשון התורה שהזהירה שלא לעשות כתועבות הגויים בעניין העריות, והן "עלילות מתועבות". וזהו "השחיתו התעיבו עלילה": השחיתו ברצח וחמס, והתעיבו בענייני עריות, והכול מרוע נפשם.
מוסיף המלבי"ם: היה ביניהם אדם אחד שעשה רושם כמאמין בהשם וכנותן לו כבוד. וכן אם נקפוץ לפרק נ"ג, אף בימי סנחריב היה כזה - שחז"ל אומרים שנבוכדנצר נתן כבוד להשם. כאשר שלח מרודך בלאדן בן בלאדן את המכתב, והגיע נבוכדנצר וראה כיצד נכתב, והנה הקדימו את חזקיהו לשמו של השם, אמר: אם השם הוא אלוה רבא, יש להקדימו - וכתב את המכתב מחדש. הרי שהיה מי שבאמת כיבד את השם, שהיה לו כבוד אמיתי לרוחניות ולריבונו של עולם. ובזכות זה, כמו שאומרים חז"ל, נשאר הוא ועוד עשרה אנשים ממחנה סנחריב, והיו שלושה דורות שהמשיכו בעקבות אותן פסיעות. אם כן יש מקום לומר: אולי יש להם זכויות?
יְהֹוָה מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים׃
על כך בא דוד ואומר: השם משמיים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל. כי באמת גם מי שנראה בעינינו כדמות חיובית, כמי שמאמין בהשם, גם הוא לא האמין מצד שהיה דורש את אלוקים על פי השכל, ולא ביקש להשכיל את השם באמיתתו - לדעת את דרכי השם ולהידבק בו. הכול היה מן השפה ולחוץ: כלפי חוץ עושה עצמו מאמין, כלפי חוץ עושה עצמו מכיר בריבונו של עולם, אך השם מכיר את מצפוני בני האדם ואת נבכי לבו של אדם. לכן "השם משמיים השקיף" - לראות האם באמת אותו אדם דורש את אלוקים. ובוחן לבות וכליות יודע ששקר הוא הדבר, ואין בזה שום פנימיות.
הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ, אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד׃
תחילה נדייק בפשט: "סָר" כאן בסמ"ך, מלשון סרו מן הדרך, ולא "שר" בשי"ן במובן של שר בממשלה (גם אם יש מקום להלצה שכל השרים יחדיו נאלחו ועושים צרות ובעיות...). מבאר המלבי"ם: גם אותם יחידים שלכאורה נראתה בהם איזו אמונה בהשם, ושאינם כופרים לגמרי - גם הם סרו מן הדרך, ו"יחדיו נאלחו" בתועבות. "נאלחו" פירושו נבאשו, כלשון "נתעב ונאלח". עד ש"אין עושה טוב אין גם אחד": גם אותו אחד שראינו שהוא מדבר דברים של רוחניות ונותן כבוד להשם - הכול חיצוני, הכול שקר. גם הוא אין עושה טוב, גם לבו מלא און, גם הוא מכחיש וכופר בהשגחה העליונה.
הֲלֹא יָדְעוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם, יְהֹוָה לֹא קָרָאוּ׃
שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד, כִּי אֱלֹהִים בְּדוֹר צַדִּיק׃
המלבי"ם קורא את הפסוקים בחיבור: "הלא ידעו כל פועלי און... כי אלוהים בדור צדיק". כלומר, לאחר שעשה השם נס לעם ישראל וניצלו מאויביהם, ידעו בזה כל אותם פועלי און, אותם "אוכלי עמי", שיש אלוקים בדור צדיק. חשבת שהעולם הפקר ותוכל לעשות כרצונך ולאכול את עמי - ופתאום מתברר לך שיש אלוקים בדור צדיק, יש מי שמשגיח בהשגחה פרטית. ואם ניקח זאת לפרק נ"ג, שם מדובר בסנחריב: כאשר קיבל את המכה העצומה של מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות שמתו באותו לילה, על ידי זה ידעו כל פועלי האון שבאו לאכול את עמי, כי אלוקים בדור הזה, והוא שומר את חסידיו.
את "אכלו לחם" מסב המלבי"ם על ישראל, וזה ביאור מחודש, שכן הוא כמו אינו מתחשב בטעמים. ויש בזה שיטות בין המפרשים: האם הטעמים הם נדבך יסודי בהבנת המקרא או לא. המלבי"ם נוקט שהטעמים הם כיוון, ויש אפשרות לבאר גם בדרך אחרת - שמי שביאר את המקרא בדרך מסוימת הוא ששם את הטעמים במקומם, והרי במקורו לא נכתב המקרא עם טעמים. לעומתו יש שאינם מקבלים זאת כלל, ואומרים שכל פירוש חייב להתאים לטעמים, שכן הטעמים מורים כיצד לפסק את הפסוק נכון. והנה לפנינו דוגמה: ההבנה הפשוטה לפי הטעמים היא "אוכלי עמי אכלו לחם" - אתנחתא, כאן נגמר המשפט. ואילו המלבי"ם קורא: "הלא ידעו כל פועלי און אוכלי עמי" - והמשכו בסוף הפסוק הבא, "כי אלוהים בדור צדיק"; ואילו "אכלו לחם יהוה לא קראו" מוסב על "עמי" - עמי אכלו לחם ואת השם לא קראו. כאילו המילה "עמי" משמשת לכאן ולכאן.
ומה פירוש הדבר? מסביר המלבי"ם על פי המדרש: בימיו של דוד היו מתים בכל יום מאה ילדים, מאה בחורים, ובעקבות זאת תיקן דוד מאה ברכות, והן שהצילו והפסיקו את אותה גזירה נוראה. אנו רואים מכאן שבזמנו של דוד לא היו נזהרים בברכות השבח. שהרי עניין ברכות השבח נובע ממה שאמרה התורה - בתורה לא כתוב לברך "בורא פרי העץ" או "שהכול" או "בורא פרי האדמה", אבל לומדים זאת ממה שכתוב "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ וּבֵרַכְתָּ", שמכאן חייב אדם לברך על אכילת המזון. ומזה למדו שצריך לברך ולהודות להשם על כל מה שהוא נותן, וכן למדו חז"ל בקל וחומר: אם לאחר שאכל ושבע מברך, ודאי שיברך לפני כן. מכאן שצריך להודות להשם על כל טובותיו וחסדיו, בין הכוללים ובין המיוחדים - בין חסדים שהם לכלל ובין חסדים פרטיים, על כל דבר ודבר. ומשלא נזהרו בזה בימי דוד, מתו מאה בחורים בכל יום; פשפשו במעשיהם וראו צורך לתקן, ותיקן דוד מאה ברכות בכל יום, שישים אדם לבו לשבח את השם מאה פעמים ביום. ומדוע דווקא מאה, וכיצד זה קשור למאה אדנים - כבר דיברנו על כך באחת השיחות לפרשיות, ולא ניכנס לזה כעת.
לפי זה מבאר המלבי"ם: "אכלו לחם יהוה לא קראו" - בתחילה היו אוכלים לחם ואינם מברכים, אוכל לחם ואינו מודה להשם, אינו אומר "ברוך אתה השם המוציא לחם מן הארץ". ובעקבות זה - "שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד": נתיראו מן העונש, ראו איזה נזק נגרם, מאה מתים בכל יום, עשו על כך תשובה, וריחם עליהם הקדוש ברוך הוא והסיר מהם את הצרה. והנה ההבדל הקיצוני: פועלי האון מכחישים את מציאות האלוקים לגמרי ואומרים אין אלוהים - והגוי כופר בהשם בלא שום מורא; ואילו עם ישראל, על עצם זה שלא הודו ושיבחו להשם כראוי, כבר פחדו פחד ועשו תשובה ותיקנו מאה ברכות. לכן אומר דוד: ראוי מאוד שהשם יעזור לעם ישראל המאמינים בו עד כדי כך שהם פוחדים מחיסרון בעבודת השם ובשבחו, כנגד אותם כופרים הכופרים לחלוטין במציאותו. ועל ידי שהשם נפרע מן הגויים ומרחם על עמו, ידעו כל פועלי האון, אוכלי עמי, כי יש אלוקים בדור הזה, המגן ושומר על הצדיק.
ביאורו של המלבי"ם כאן חורג מעט מדרך הפשט, וזה מעט לא אופייני לו, שהרי בדרך כלל הוא צמוד מאוד לפשט (וודאי שאם תשאלו אותו יאמר שזה פשוטו של מקרא). לכן נראה גם ביאורים נוספים המתחברים יותר לפשט. רש"י מסביר: הלא ידעו כל פועלי און - סופם שידעו מה שעלתה בהם. "אוכלי עמי אכלו לחם" - זהו זרעו של נבוכדנצר, בלשאצר, שעשה משתה גדול, כמו שכתוב "בלשאצר מלכא עבד לחם רב" (ומי שירצה ישמע על כך בדיסק שלנו על ספר דניאל). באותו משתה יצאה יד וכתבה על כותל הארמון "מנא מנא תקל ופרסין", "ובליליא קטיל בלשאצר" - עוד באותו לילה נהרג. נמצא ש"אוכלי עמי", הרוצים לאכול את עמי, "אכלו לחם" - עשו להם משתה, ובאותו משתה "השם לא קראו": לא זכרו את השם ולא את נפלאותיו ונוראותיו, ואדרבה - הוציאו את כלי בית המקדש לשתות בהם, ואמרו שעם ישראל כבר לא ייגאל. וראה עד כמה שכחו את השם - ואז "שם פחדו פחד": יצאה יד וכתבה על כותל ההיכל, והבינו שנגמרה החגיגה, ובאמת עוד באותו לילה נהרג בלשאצר.
האבן עזרא מסביר שהפסוק נאמר בדרך שאלה: הלא ידעו כל פועלי האון, בשעה שאכלו את עמי כאילו אכלו לחם? כלומר, הם אכלו את ישראל בלא שום נקיפות מצפון, בחופשיות גמורה, כאדם שאוכל לחם. אדם שאוכל לחם אין לו נקיפות מצפון, ואדרבה - הלחם הוא היסוד והבסיס לכל מאכל האדם.
ודיברנו בעבר שיש בלחם דבר פלא שאין שמים אליו לב: כל מאכל, אם תאכל אותו יום אחר יום, בשלב מסוים יימאס עליך ולא תוכל לאכלו. פעם סיפרה שכנה לאשתי שבנה "חולה פלאפל" - רק פלאפל, אמא תעשי פלאפל, תקני לי פלאפל, והיא משתגעת. אמרה לה אשתי: תעשי לו פלאפל בוקר, צהריים וערב, עד שייצאו לו כדורים מהאוזניים ומהאף. שבוע - וזהו, לא מסוגל עוד להסתכל על פלאפל. כל מאכל שתאכל בקביעות - נמאס. חוץ מלחם. מי ראה אדם שלא מסוגל להסתכל יותר על לחם? ראו איזה חסד עשה השם. ואגב, כך גם המים - אין מצב שאדם ימאס במשקה הזה. משמיים נטעו במזון הבסיסי את ההרגל ואת המשיכה של האדם.
והגויים אכלו אותנו כמו שאוכלים לחם, ולא הבינו שזה מאת השם - שאנחנו המרינו את פי השם ולכן מסר אותנו בידם. הם היו בטוחים ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אמרו "ידינו רמה", ואת השם לא קראו. וזו הכוונה "יהוה לא קראו": לכל הפחות היית צריך להבין - אם השם מסר אותם בידך, סימן שיש אלוה שמעניש אותם על מעשיהם הרעים, והיית בא לידי חיזוק. והנה בדיוק ההפך קרה: מסר אותם בידך, ומזה הסקת "כנראה שאנחנו צדיקים, כנראה שאנחנו אנשים הגונים, לכן נמסרו בידינו". במקום להגיע לחיזוק - התחזקה הכפירה.
עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ, כִּי יְהֹוָה מַחְסֵהוּ׃
אתם מבישים את עצת העני: עם ישראל הם כעניים, נרדפים על ידי האומות, ולא התכוננו למלחמה - אין להם ארסנל, אין נשק ואינם ערוכים לקרב. ואם תשאל אותם על מה הם מסתמכים, ישיבו: "כי יהוה מחסהו" - אני סומך על הקדוש ברוך הוא, השם יציל אותי, השם הוא מחסה לי. כך היה בדיוק גם אצל סנחריב, שאמר: "פֶּן יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר ה' יַצִּילֵנוּ" - וכי הצילו אלוהי הגויים את עמיהם מפניי? האם אלוהי שומרון הצילו מפניי? והרי גם אלו שבשומרון היו ישראל, וראו שהשם לא יכול לי, ומדוע אתם חושבים שיוכל לכם? נמצא שהגויים הלעיגו על ביטחונם של ישראל: אנחנו בוטחים בהשם, והם עושים מזה צחוק - "השם, השם יעזור לך".
מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, בְּשׁוּב יְהֹוָה שְׁבוּת עַמּוֹ, יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל׃
אבל האמת היא שכאשר תבוא הישועה מאת השם השוכן בציון, יתקדש שם שמיים גם לעיני הגויים: אותם מלעיגים יראו פתאום שיש אלוקים, ויראו כיצד השם מושיע את עמו. אומר המלבי"ם שדוד ראה כאן ברוח הקודש גם את העתיד - את הנס שאירע בימי סנחריב, שהייתה אז תשועה מציון והשם שב שבות עמו. ולכן תיקנו את המזמור הזה פעם שנייה ושרו אותו בעת אותה גאולה, בשעה שהצילם השם מיד סנחריב, שהרי מציון - היא ירושלים - נתן השם את ישועת ישראל. "בשוב השם שבות עמו" - שהשיב אותם למדרגתם הקודמת; או שכוונת "שבות" מלשון "בשובה ונחת", מנוחה והשקט.
מה ההבדל בין גילה לשמחה, ובין יעקב לישראל? המלבי"ם מבאר זאת בצורה נפלאה. "שמחה" היא דבר תמידי, ואילו "גילה" היא על דבר שקרה פתאום, הפתעה הגורמת לפרצי גיל. "ישראל" הוא עם ישראל בדרגתו הגבוהה, דרגה של שררה, ואילו "יעקב" הוא בדרגתו הנמוכה, בבחינת "עקב", מקום תחתון ונמוך. לכן "יגל יעקב": אצל יעקב, הדרגה הנמוכה, יהיה פרץ של גילה, שמחה מתחדשת, כי לא ציפו לישועה כזאת - הם ההמון, הרחוקים יותר מן הדבקות בהשם, ובשבילם הישועה היא חידוש גמור: "לא ציפיתי, ופתאום השם הושיע אותנו". אבל ישראל, שתמיד דבוקים ומחוברים להשם - "ישמח ישראל": השם הושיע? כך הוא מושיע תמיד, הייתי בטוח שכשם שהושיע בעבר יושיע גם עכשיו. אין כאן התפרצות של גילה, אלא שמחה תמידית של מי שברור לו הדבר והוא דבוק בהשם כל הזמן.