פרק י"ג בתהילים הוא מזמור קצר אך עמוק. הרד"ק מביא שתי אפשרויות: או שדוד אמרו בעת שהיה בצרה מאויביו, או - וזה הנכון יותר לדעתו - שנאמר על לשון הגלות. המלבי"ם מסביר שהמזמור הוא תפילה שדוד מתפלל להשם שלא ישכח אותו ולא יסתיר את פניו ממנו, כנגד שני מיני עזיבה והסתר פנים שיש לחוטאים.
לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃
עַד־אָנָה יְהֹוָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד־אָנָה תַּסְתִּיר אֶת־פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי׃
מסביר המלבי"ם: העוון שאדם יוצר בו ריחוק בינו לבין השם יתברך יוצר לפעמים מצב של שכחה, ולפעמים מצב של הסתר פנים של הקדוש ברוך הוא כלפי החוטא. מה ההבדל ביניהם? השכחה היא כאשר האדם חטא כל כך עד שהקדוש ברוך הוא כמו מסלק השגחתו ממנו לגמרי - כאילו אינו מכיר בו ואינו מתעניין בו כלל. ואז השם אף אינו משגיח עליו כדי להענישו: יהיה איתך מה שיהיה, אין מסתכלים. כביכול השם מוסר אותו ביד המקרה.
דיברנו בעבר שמצב כזה מראה על קלקול גדול ועל השחתה גדולה, וזה היה בדיוק מצבו של עם ישראל בתקופת אחאב. כך הסביר שם המלבי"ם: כשאחאב בא ושאל איך ייתכן, דברי מי מתקיימים - דברי הרב או דברי התלמיד? הרי משה רבנו אמר "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", ולנו יש גשם. התשובה היא שאתם במצב כל כך מדרדר שהקדוש ברוך הוא עזב אתכם והניח אתכם ביד המערכה. הכול לפי המצב הטבעי, לפי המפה הסינופטית: אם אמור לרדת גשם - ירד גשם; אם לא - לא ירד. כביכול אין השגחה כלל, כאילו אין מתעניינים בך.
זהו מצב של שכחה, ומצב נורא הוא. האדם הגדיל כל כך בחטא עד שהשם מסלק ממנו לחלוטין את ההשגחה, ואז אינו מטיב לו ואינו מרע לו. לכאורה מצד אחד זה טוב - השם אינו עושה לי רע. אבל מאידך גיסא זה נורא, כי השם כבר אינו מתעניין בך כלל. שהרי אם השם עושה לי רע, סימן שמישהו עדיין מאיר לי פנים, שעדיין אכפת לו ממני. זה כמו ילד שסרח בדרכיו והאבא כביכול מציק לו, מעניש אותו - ואיני נותן זאת כדוגמה למשהו מומלץ, אבל על כל פנים עדיין יש לאבא קשר איתו. אבל כשיגיע השלב שבו האבא אדיש, כאילו אומר לו "אתה יכול ללכת מהבית, ניתקנו קשר" - זה הגרוע מכול. אמנם הוא לא מכה אותו, אבל קר שם בחוץ; הוא לבד, הוא זרוק ביד המקרה, ואז הוא יכול להגיע לדברים הרבה יותר גרועים, עד כדי השמדה. השם כאילו אינו רואה אותך, כאילו שכח אותך. אם כן יש כאן יתרון מצד אחד - השם אינו עושה לנו רע, ואם על פי המערכה הטבעית צריך להיות טוב, יהיה טוב. ויש מינוס גדול: אם המצב אינו טוב ויש סכנה בעולם, אפשר שאדם יגיע לשמד ויתבטל מן העולם, פשוט משום שהשם אינו משגיח.
לעומת זאת, אומר המלבי"ם, יש בחינה של הסתר פנים. זה כמו הילד שעדיין נמצא על שולחן אביו: השם משגיח עליו כדי להענישו על עוונותיו, והוא אינו נשכח אצל ההשגחה העליונה. אדרבה, העונש הוא עונש בהשגחה. אלא מה? העונש בא בדרכים טבעיות, ולכן עדיין נוצר מצב שבו האדם אינו רואה את השם. שהרי מהו העונש? מגיע אויב. ואז אנחנו אומרים: יש לנו בעיה עם הפלסטינים, צריך למצוא פתרון, צריך חומה שתיצור הפרדה, צריך הגנה ומטרייה אווירית. יש עונש טבעי, ואני מתחיל לחשוב שיש לי בעיה עם אלה ועם החיזבאללה ועם איראן - ואיני שם לב שיש לי בעיה רק עם אחד. לא עם הרבה, רק עם הקדוש ברוך הוא. ואם אפתור את הבעיה איתו, ממילא כל שאר הבעיות היו כלא היו. זהו מצב שבו השם משגיח להעניש, אך בדרך הטבע - ומשום שזה בדרך הטבע, איני מגיע למסקנות הנכונות; אני רואה טבעיות ואיני רואה את הקדוש ברוך הוא.
את זה מגדיר דוד: "עד אנה תסתיר את פניך ממני" - עד מתי, השם, אתה אמנם משגיח ולא שכחת אותי, אבל זו השגחה של הסתר פנים; אתה נותן עונש על ידי אלה שאני חושב שיש לי בעיה איתם ולא איתך. כנגד העניין הראשון הוא מתפלל "אל תשכחני נצח" - אל תשכח אותי לנצח באופן תמידי; וכנגד העניין השני, ההסתר, הוא מתפלל "עד אנה תסתיר את פניך ממני".
הרד"ק מסביר שהבחינה של "תשכחני נצח" היא מה שהגויים חושבים: אתה מניח אותי ביד אויביי, והאומות אומרות - הנה, אתם רואים שהשם שכח אותו, שהשם אינו מציל אותו. "תסתיר את פניך ממני" - והאומות אומרות: הנה, השם אינו מסתכל על מה שקורה לו. וזה שאומר הכתוב "והיה כאשר קרא ולא שמעו, כן יקראו ולא אשמע". אומר הרד"ק: זו מידה כנגד מידה. למה יש "תשכחני" ויש "תסתיר פניך"? מפני שאתה שכחת את השם ואתה הסתרת פניך ממנו, ו"השם צלך על יד ימינך" - גם הוא מתנהג איתך בהסתר פנים ומסתיר את פניו ממך.
אמר רבי יצחק: מידה כנגד מידה. אמר הקדוש ברוך הוא: לפי שאמרתי ארבע פעמים "עד אנה" - "עד אנה מאנתם", "עד אנה ינאצוני העם הזה", "עד אנה לא יאמינו בי", "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (שאף שזה "עד מתי", הוא בדומה) - כך אמסור אתכם ביד ארבע מלכויות, ואתם תצעקו לפניי ארבע פעמים: "עד אנה ה' תשכחני נצח" בבבל, "עד אנה תסתיר פניך ממני" במדי, "עד אנה אשית עצות בנפשי" ביוון, "עד אנה ירום אויבי עלי" באדום. השם מסרנו ביד ארבע מלכויות, ובכולן אנו צועקים "עד אנה". השם צעק "עד אנה" ולא הקשבת - כנגד זה אתה תצעק "עד אנה" ותראה שהשם שוכח אותך ומסתיר פניו ממך.
עַד־אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד־אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי׃
מסביר המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות. כנגד "עד אנה ה' תשכחני נצח" הוא אומר עתה "עד אנה אשית עצות בנפשי": האדם שאינו מושגח מאת השם, אף שייתכן שתהיה לו הצלחה בקניינים ובענייני הגשמיות, בנפשו הוא מרגיש ריק וחסר, מרגיש מנותק מאת השם. נפשו ביגון, בדאגה ובצער. ולכן אומר דוד "עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם" - הלב מלא יגון, אף ש"יומם", דהיינו שיש הארת פנים והוא מצליח עסקית וכלכלית; ועם כל זה נפשי ביגון ובצער. אף ששעתו מצלחת, בפנימיותו הוא מרגיש ריק ומרגיש קושי, יש יגון בלבבו. וכיוון שהנפש חשה בזה - "עד אנה אשית עצות בנפשי": הנפש אינה יודעת להשית עצה לעצמה כיצד להשתחרר מן היגון והצער שהקדוש ברוך הוא אינו איתה.
וכנגד "עד אנה תסתיר את פניך ממני", שפירושו שהקדוש ברוך הוא משגיח אך מייסר אותנו על ידי האויבים, אומר: "עד אנה ירום אויבי עלי". כאשר השם משגיח ומייסר על ידי האויבים - זה בדרך של הסתר. ומדוע אני מקבל את העונש על ידי האויבים והמציקים? משום שהשם מסתיר פניו ממני.
הַבִּיטָה עֲנֵנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן־אִישַׁן הַמָּוֶת׃
כנגד אותו זמן שדוד חש שכוח מאת השם, כביכול אין השגחה, הוא מבקש: "הביטה ענני ה'" - תביט עליי, תן בי את השגחתך. מבטו של הקדוש ברוך הוא הוא תמיד לשון השגחה, כמו "עיני ה' אל יראיו". "האירה עיני" - העיניים הרוחניות שהיו הולכות חשכים, שהנפש הייתה ישנה בתרדמת המוות הנפשי והשכלי. אין מדובר כאן בעניין גשמי, אלא כפי שהסברנו: הנפש מרגישה שהשם רחק ממנה, מרגישה מנותקת ממנו.
אומר המלבי"ם: החיים האמיתיים הם החיים הנפשיים והשכליים, שאדם חי ומתהלך לפני השם, כמו שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". הרשע - דיברנו בזה פעם - רק נראה חי, אבל זה וירטואלי, שהרי ברגע אחד יתגלה הקדוש ברוך הוא, "התעיף עיניך בו ואיננו", "ועוד מעט ואין רשע". הוא נראה קיים, אך נפשו כבר נכרתה משורשה העליון; ואם אינו מחובר לשורשו העליון - די בכך שעבר פעם אחת על כרת כדי שיהיה נכרת לחלוטין. כך שהוא רק נראה, כמו זנב לטאה שעושה ויברציות: נראה, אבל אין לזה קיום, זה זמני.
לכן אני תמיד אומר לאנשים: אל תתפעלו. אתה שומע שפלוני מחרף, פלוני מגדף, זה יפעיל תחבורה בשבת, זה יבנה את הגשר, השלישי יש לו השגות על ריבונו של עולם, והרביעי נגד שומרי המצוות. אל תתפעל - עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. אין לו קיום. האדם הזה נכרתה נפשו, הוא מנותק לחלוטין, ורק כאן הוא עדיין מרקד וירטואלית ועושה רושם, אבל הוא כבר איננו.
יוצא אם כן, אומר המלבי"ם, שהחיים האמיתיים הם החיים הנפשיים והשכליים אשר יחיה בהתהלכו לפני השם, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", והשאר אינם חיים כלל אלא סוג של אשליה. ואילו חיי ההרגש והתנועה - אלה חיי הבהמה. זה שאדם קם, הולך, פועל, עושה ומדבר - גם לבהמה יש תנועות, וגם חמור נוער, ולפעמים נעירתו נעימה יותר מנעירתו של אותו פוליטיקאי. אז מה יש להתפעל? אומר המלבי"ם שאלה אינם חיים אלא חיי בהמה, והם המוות האמיתי לנפש האלוקית. אתה רואה אותו חי - וזה כלום, הנפש האלוקית מתה. על זה מבקש דוד המלך "האירה עיני פן אישן המוות": נפשי בבחינת ישנה, שובתת מרוחניותה, נכרתת משורשה ועלולה למות מוות נפשי. אנא השם, האר את עיניי, ואל תיתן למצב שבו אתה מתרחק ממני - שכן ההתרחקות הרוחנית מן האדם היא המיתה, הניתוק משורש החיים, והוא הקדוש ברוך הוא.
פֶּן־יֹאמַר אֹיְבִי יְכׇלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט׃
"פן יאמר אויבי יכלתיו" בא כנגד מה שאמר קודם "עד אנה ירום אויבי עלי": עד כמה ימשיך אויבי להתרומם עליי ולהרגיש שהנה הוא מנצח. האויב יאמר "יכולתי לו" - הנה הצלחתי, הכנעתי אותו. ולעומת זה "צרי יגילו כי אמוט" - הצרים שכנגדי ישמחו כאשר אתמוטט.
מה ההבדל בין אויב לצר? המלבי"ם הסביר עניין זה בכמה מקומות: הצר הוא המצר בפועל, והאויב הוא אויב בלב. האויב עוין את חברו בליבו, אינו הולך ואינו עושה לו צרות, אבל דורש רעתו בסתר. הצר, לעומתו, מצר לו בפועל ומוציא לו את הנשמה. וכאן אומר דוד: בוא וראה שהשם הסתיר פניו ממני ונמסרתי ביד המעיקים לי, עד שאפילו האויב - שאין דרכו לבוא ולהילחם בפועל אלא משאיר את שנאתו בלב - יאמר "יכולתיו": תראה, לא הייתי צריך להילחם בו כלל, עצם השנאה שבליבי הביאה לכך שנפל, ושאיפותיי התגשמו. ואילו הצר, שדרכו להילחם בפועל, "צרי יגילו כי אמוט" - כשיראו שהתמוטטתי מעצמי בהשגחת השם, תהיה להם שמחה גדולה. לכן אני מבקש מריבונו של עולם: הצילני מאויביי ומצריי, שלא יחשבו שיכלו לי ושלא תהיה להם סיבה לשמוח על מפלתי.
וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַיהֹוָה כִּי גָמַל עָלָי׃
מסביר המלבי"ם - וגם זאת ביאר בכמה מקומות - שההבדל בין גיל לשמחה: השמחה היא השמחה המתמדת, והגיל הוא בהתחדש דבר. אדם שמח בחג, אף שלא התחדש דבר; אבל אם זכה בהגרלה - הוא גל. דבר של רגע, הפתעה, משהו שבשנייה אחת מפתיע את האדם ונותן לו סיבה לשמחה, זה מה שקרוי גילה.
ולכאורה יש כאן קושי: "ואני בחסדך בטחתי" - אם בטחת כל הזמן בחסד השם, מדוע אתה מופתע? למה "יגל לבי בישועתך"? דבר שמצפים לו אין בו גילה גדולה, כשם שאין שמחה מיוחדת כשהאוטובוס מגיע - הרי ציפית לו. אז מדוע כאן כן?
אומר המלבי"ם: מפני שבתחילה "בחסדך בטחתי" - הייתי סבור שהשם ישפיע עליי ויצילני מכוח חסדו בלבד, שכן איני ראוי ואין לי זכויות; חסד השם יצילני. אבל ראו מה קרה בסופו של דבר: "אשירה לה' כי גמל עלי". "גמל" הוא ביטוי שהמלבי"ם מזכירו בכמה מקומות, ופירושו להשיב מאותו דבר - כלומר לגמול לאדם על מעשה שעשה קודם. נמצא שכאשר השם הביא את הישועה, לא הייתה זו מידת החסד אלא "כי גמל עלי": השם מחשיב אותי כראוי לה, כצדיק שגומלים לו טובה. וזו הגילה החדשה, השמחה המיוחדת: הייתי בטוח שתושיעני מצד החסד ושאיני ראוי, ופתאום אני רואה שנתת לי זאת כגמול - כאילו אומר לי הקדוש ברוך הוא: אתה צדיק ומגיע לך. על זה "יגל לבי" - התפרצות של שמחה שלא הייתה קודם, ועל זה אני רוצה לשיר ולשבח להשם, שהרי זה דבר חדש שלא היה קודם.
נסיים בדבר שמביא הרד"ק ממדרש שוחר טוב: כנגד ארבע צעקות - ארבע נחמות. ראינו "עד אנה" ארבע פעמים, כנגד ארבע ה"עד אנה" שאמר הקדוש ברוך הוא. אומר המדרש: כנגדן יש ארבע נחמות בסוף הפרק - "ואני בחסדך בטחתי" בבבל, "יגל לבי בישועתך" במדי, "אשירה לה'" ביוון, "כי גמל עלי" באדום. כלומר, בעקבות ארבע הצעקות שלנו אומר השם: התעוררת לצעוק - אשלח לך את הישועה בכל אותם ארבעה מקומות.