פרק צ"א בתהילים הוא "שיר של פגעים" - מזמור שכולו הבטחת שמירה והצלה לחסיד החוסה בצל שדי. בחלק זה נעסוק בפסוקים האחרונים של המזמור, מ"לא תאונה אליך רעה" ועד "אורך ימים אשביעהו", ובהם מתבארת ההבחנה היסודית שבין שמירת המלאכים לבין שמירתו הישירה של הקדוש ברוך הוא.
לֹא־תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא־יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ׃ (י)
"תאונה" הוא לשון מקרה, כמו "והאלוקים אינה לידו", "הקרה לידו" - לא תזדמן אליך רעה. אגב, הביטוי "תזדמן" עצמו הוא ביטוי ארמי; אין בתנ"ך לשון "זמין". בלשון התרגום "מוכן" הוא "זמין": "היה נכון לבוקר" - "הוי זמין לצפרא". היום זו מילה שגורה, משום שחלק ניכר מן העברית המדוברת מקורו בארמית, ורבים אינם מודעים לכך. "חיוך" - מניין? לא מ"כי צחקת", אלא מן התרגום: "חייכת". "דוחק" - מניין? מן הארמית: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". מילים רבות שאנשים משתמשים בהן כשפה רגילה אינן מלשון הקודש כלל.
המלבי"ם מבאר: "לא תאונה אליך רעה" - שאם ירצו להביא עליך רעה, הרעה עצמה תסרב להיות מאונה אליך. וכך גם ברעות הטבעיות, שאינן באות מידי בני אדם: "ונגע לא יקרב באהלך" - אף שיהיה נגע סמוך לאהלך, אליך הוא לא יקרב. כביכול הרעה והנגע עצמם אינם רוצים להזיק לך.
בעל "הכתב לחיים" מפרש את הפסוק על פי דברי חז"ל ששלושה אין רואים פני גיהנום, ואחד מהם - מי שיש לו אישה רעה. מדוע? מפני שכבר עבר את הגיהנום כאן, ואין דנים אדם בגיהנום פעמיים; מי שעבר אותו למטה אינו מקבלו שוב למעלה. (מי שלמד בדף היומי במסכת יבמות ראה מאמרי חז"ל רבים בעניינה של האישה הרעה, ושם גם ביארנו מדוע מדברים דווקא באישה רעה ולא בבעל רע.) עוד אמרו חז"ל: אישה רעה צרעת לבעלה - מה תקנתו? יגרשנה ויתרפא מצרעתו. נמשלה לצרעת משום שהיא דבר שקשה להיפרד ממנו, אלא שמצרעת אי אפשר להיפרד כלל, ואילו כאן יש עדיין אפשרות של גירושין - לא שאני ממליץ, אבל זו אפשרות קיימת.
עוד אמרו חז"ל על "וגם רשע ליום רעה" - אין רעה אלא גיהנום. לפי זה "לא תאונה אליך רעה" פירושו: לא יהיה לך גיהנום. והרי ראינו את ה"מתכון" הפשוט: קח אישה רעה, ולא תראה פני גיהנום. על כך בא סיפא דקרא: "ונגע לא יקרב באהלך" - "אהלך" זו אשתך, כמו "שובו לכם לאהליכם" שנדרש על נשותיהם, ו"נגע" הוא נגע צרעת. כלומר: אין הבטחתי שתינצל מן הגיהנום מכוח כך שתהיה לך אישה שהיא בבחינת נגע צרעת. (ודרך אגב, "נגע צרעת" בגימטריה "שולמית אלוני", מדויק.) אלא "מצא אישה מצא טוב", ועם כל זה "לא תאונה אליך רעה".
ולכן דייק הכתוב: "לא תאונה אליך" - בעבורך, בזכותך תינצל מן הגיהנום, ולא מחמת סיבה צדדית. הדבר מזכיר את מה שאמרו פעם לרב אלישיב כשהיה סנדק בברית של נינו, שהזוכה להכניס לברית את בן הנין אינו רואה פני גיהנום. השיב להם: כל חיי אני עובד על כך להיכנס לגן עדן בכניסה הראשית, לא בדרכים צדדיות. מה אתם מציעים לי, כביש עוקף? שב ולמד תורה, התעלה ביראת שמיים, וזכה להיכנס לגן עדן באוטוסטרדה ולא מדלתות צדדיות.
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל־דְּרָכֶיךָ׃ (יא)
הרד"ק מבאר "מלאכיו יצוה לך" - בעבורך, כמו "אמרי לי אחי הוא" שפירושו בעבורי. הקדוש ברוך הוא מצווה את המלאכים שישמרו אותך בכל דרכיך, כמו שנאמר "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך".
כאן יש וורט נפלא שהבאנו בעבר בשיחות על פרשת ויצא. שואל רבי חיים מוולוז'ין: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" - מדוע לא נכתב בקצרה "ויצא יעקב מבאר שבע לך חרן"? ומביא, שבברכות שבירך יצחק את יעקב בשלחו אותו ללבן נאמר שמה שבירכו מלמטה - בירכו הקדוש ברוך הוא מלמעלה, ואף רבקה בירכתו כנגדן. במה בירכה אותו? בפסוק שלנו: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". מדוע בחרה דווקא בפסוק זה, ולא ב"אז תלך לבטח דרכך" ובשאר מקראות של ביטחון? מפני שבפסוק זה טמון רמז נפלא.
כתוב בספרים הקדושים, וכן מביאים המקובלים, שיש שם קדוש המלווה את האדם בדרך, ואותיותיו י' ו' ה' כ' (כראשי תיבות של יום הכיפורים, אלא שהכ' סופית). זהו שם קדוש, ולעיתים מוצאים אותו כתוב במנורות של "למנצח". והנה הוא רמוז ממש בפסוקנו: כי - סופו י', מלאכיו - ו', יצוה - ה', לך - כ'. סופי התיבות של "כי מלאכיו יצוה לך" הם י' ו' ה' כ' - שאותו מלאך ילווה אותך בדרך, ולכן בחרה רבקה דווקא בפסוק זה.
כך מובא גם על הגר"א, שכאשר היה נפרד מאדם היוצא לדרך היה נפטר ממנו מתוך דבר הלכה, כמאמר חז"ל שאל ייפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה. שמעתי מהרב סופר, שיאריך השם ימיו, בדרך הלצה: לפעמים אדם יושב ללמוד ובא מישהו ומבלבל לו את המוח - "שמעת? עומדים להפיל את הממשלה" - ואינך יודע כיצד להיפטר ממנו. אמור לו: טוב שאתה כאן, בוא אומר לך הלכה נפלאה שראיתי כאן בגמרא... מיד הוא ייזכר שהוא ממהר. הרוצה להיפטר מחברו - יאמר דבר הלכה. ובלבד שתהיה זו הלכה פסוקה ולא דבר פלפול. ואיזו הלכה פסוקה היה אומר הגר"א? "יחיד ורבים הלכה כרבים". ומדוע דווקא הלכה זו, ולא "מים אחרונים חובה" שאף היא הלכה פסוקה? משום שראשי תיבותיה י' ו' ה' כ' - השם הקדוש המלווה את האדם בדרך.
ובזה, אומר רבי חיים מוולוז'ין, מתיישב להפליא לשון הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". אילו היה כתוב "לך חרן", היינו מוותרים על האותיות ו', י', כ' שב"וילך" (שהרי די היה בל'), ועל ה"ה" שב"חרנה". נמצא שהתורה הוסיפה כאן ארבע אותיות - י' ו' ה' כ' - והוסיפה אותן דווקא כדי לומר לך שזה השם ששמר עליו בדרכו.
עוד כתוב בספרים הקדושים, שאדם היוצא לדרך - שני מלאכים מלווים אותו, ולכן נאמר "מלאכיו" בלשון רבים. האחד הוא השם י' ו' ה' כ', והשני הוא השם כ' ל' כ'. היכן הוא רמוז? בגמרא: "קלח לדרך זו" - הרי שהמלווה בדרך הוא כ' ל' כ'. ובפסוקנו הוא רמוז בסופי תיבות "לשמרך בכל דרכיך". וכן ברישא: "כי מלאכיו יצוה לך" - ראשי התיבות קל"ך, ולצידו י' ו' ה' כ' בסופי התיבות. שני השמות רמוזים יחד.
לפי זה מיושב גם הלשון התמוה "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם" - מדוע לא נאמר סתם "וילך"? אומר ספר "חקל תפוחין", שסופי התיבות "רגליו וילך ארצה בני" עולים י' ו' ה' כ', לרמז על המלאך שליווה אותו. וכך מובא בשם האר"י ז"ל בשער הכוונות, שהיוצא לדרך יאמר "יושב בסתר" ויכוון בשם י' ו' ה' כ' היוצא מן הפסוק "כי מלאכיו יצוה לך", וכן יכוון בשם כ' ל' כ' היוצא מאותן מילים עצמן, שאלו הם השמות המלווים אותו בדרך.
כמו כן מביא ספר "קדושת נפתלי" מן הפסוק "יהי חסדך השם עלינו כאשר יחלנו לך": בסופי התיבות של "יהי חסדך השם עלינו" מצויות האותיות י', כ', ה', ו' - שהן אותיות אותו שם, אף שלא כסדרן. וכן "כאשר יחלנו לך" - כ' בתחילה, ל' באמצע, כ' בסוף, הרי כ' ל' כ'. ושני המלאכים רמוזים כאן יחד. ועוד רמז: "ויצא יעקב" בראשי תיבות ו' י', "וילך חרנה" בסופי תיבות כ' ה' - הרי י' ו' ה' כ'.
ומוסיף הרב בן איש חי, ששני השמות הללו - י' ו' ה' כ' וכ' ל' כ' - עולים יחד בגימטריה קי"א, והוא כמניין אותיות "אלף" (א' ל' פ' = 111). וזה שנאמר בשיר השירים "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו" - דווקא דוד היה זקוק לשמירה זו של "אלף", כלומר לשני המלאכים המלווים, מפני שהיו לו מלחמות באופן תמידי.
עַל־כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן־תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ׃ (יב)
מבאר המלבי"ם: אותם מלאכים שהקדוש ברוך הוא מזהיר אותם לשמור עליך בכל דרכיך, אינם מניחים לך להגיע לידי תקלה ומכשול כלל - הם נושאים אותך על כפיים ומרימים אותך מעל המכשול. "תגוף" עניינו נוגף, כמו נוקף - מקבל מכה. וזה שאמרו חז"ל "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה", ואין הכוונה כפי שמבינים היום שלא נקף אצבע ולא עשה השתדלות, אלא שאין אדם מקבל מכה באצבעו אלא אם הכריזו עליו מלמעלה. כך גם כאן: "פן תגוף באבן רגלך" - שלא תקבל מכה ברגלך, ולכן נושאים אותך המלאכים על כפיים שלא תתקרב כלל לשום דבר מזיק.
עַל־שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין׃ (יג) כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי־יָדַע שְׁמִי׃ (יד)
עד כאן שמירת המלאכים, שהמלאך שומר שלא תגוף באבן רגלך. אך אומר הקדוש ברוך הוא: איני מניח את שמירתך בידי המלאכים. שמירת המלאכים היא שמירה הקרובה לטבע, ואילו אני אשמור עליך שמירה שהיא מעל הטבע. כיצד? לא תהיה נישא על כפיים כדי שלא תתקרב אל המזיקים, אלא תלך על הארץ, ממש על המזיקים, ולא תינזק מהם. המלאך, כדי להציל אותך, צריך להרים אותך מעליהם; אני עושה לך שמירה על טבעית - "על שחל ופתן תדרוך" ולא יזיקוך, ולא עוד אלא "תרמוס כפיר ותנין" - שתכלה אותם.
בביאור המילים מדייק המלבי"ם: מה בין "תדרוך" ל"תרמוס", ומה בין "שחל ופתן" ל"כפיר ותנין"? הדורך - דורך כדרכו תוך כדי הילוכו; הרומס - משחית את הדבר ברמיסתו. הכפיר צעיר מן השחל, שהשחל הוא האריה הבוגר והחזק; והתנין קטן מן הפתן, ששניהם מיני נחשים, והפתן הגדול והתנין הקטן. לפיכך על השחל הגדול ועל הפתן - "תדרוך" ברגליך, ועל הכפיר והתנין הקטנים - "תרמוס" ממש. וכנגד "תדרוך" אמר "ואפלטהו" - שאצילנו מהם; וכנגד "תרמוס" אמר "אשגבהו", שהוא דרגה גבוהה מפליטה: שתתגבר עליהם בכוח עד שתרמסם, ועל ידי זה תהיה ההצלה גדולה יותר.
ומוזכרים כאן שני עניינים: "כי בי חשק" ו"כי ידע שמי". מבאר המלבי"ם: "חשק" הוא מי שעדיין לא הגיע - הוא רק חושק בדבר; "ידע" הוא כבר חיבור גמור, כמו "וידע אדם את חוה אשתו", "כי ידעתיו למען אשר יצוה". לדעת דבר פירושו להתחבר אליו ממש. לכן "בי חשק - ואפלטהו", ואילו "אשגבהו" שהוא בדרגה גבוהה יותר - "כי ידע שמי", שכבר התחבר אל שם השם באופן ממשי.
ומהי ידיעת שמו? אומר הרד"ק: ידיעת שמו יתברך היא ידיעת מידותיו, כי השם המפורש בן ארבע האותיות היא אהבת האל יתברך, והיא ההשגה השלמה שיכול אדם להשיג בעודנו בגוף. אין לנו היום השגה בזה, אך אנו רואים שיש מעלה גבוהה מאוד בידיעת שמו של הבורא. ומכאן העניין של הכרת שם בן מ"ב והכרת שמותיו של הבורא, שהיו מוסרים מרב לתלמיד - מניין הם יוצאים ומה הרמזים שבהם - ורואים שהיו בזה עניינים נשגבים מאוד, המורים על קרבה והשגה גדולה בעבודת השם. לכן אומר הקדוש ברוך הוא: ראוי הוא לכל ההצלות הללו, מפני שהוא חושק בי ומפני שהגיע למדרגה של ידיעת האלוקים.
יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ־אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ׃ (טו)
מבאר הרד"ק: בכל עת שיקראני - אענהו. ואם יזדמן במקום של צרה, לא יחשוש, כי אני עמו. "אחלצהו" - שלא יהיה לו שום נזק; "ואכבדהו" - שאתן לו חן וכבוד בעיני בני האדם.
ובמדרש: אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי פנחס בן יאיר, מפני מה יש מתפללים בעולם הזה ואינם נענים? יש מדרש המבאר שאחד מתפלל בכוונה ואחד שלא בכוונה, וזה שהתפלל שלא בכוונה - אין תפילתו שלמה ואינה מכל הלב. אך כאן נותן המדרש טעם אחר: על שם שאינם יודעים שם המפורש. אבל לעתיד לבוא מודיען, שנאמר "לכן ידע עמי שמי" - ובאותה שעה יהיו מתפללים ונענים. אנו איננו יודעים את שם המפורש, ואף את השם בן ד' שהזכיר הרד"ק איננו יודעים כיצד הוגים אותו, ולכן איננו הוגים אותו באותיותיו אלא קוראים בלשון אדנות. וכתוב שבעולם הזה לא כשם שאני נכתב כך אני נקרא, אבל לעתיד לבוא כשם שאני נכתב כך אני נקרא. כך היה בבית המקדש, שהכהן הגדול ביום הכיפורים היה מזכיר את השם ככתבו ומברך בו, והעם היו שומעים את השם הגדול יוצא מפי הכהן בסילסולין, ונופלים על פניהם ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מעלה גדולה הייתה לידיעת שמו והזכרת שמו יתברך, ואילו הייתה לנו ידיעה זו - היינו מתפללים ונענים.
ובכאן מבאר המלבי"ם את עומק העניין: לכאורה היינו מעדיפים שלא נגיע כלל למקום הסכנה - שהקדוש ברוך הוא יישא אותנו באוויר מעל כל הנחשים והעקרבים והתנינים, ולא שנדרוך עליהם ונרמוס אותם. אם שמירת המלאכים היא הרמה מעל הצרה, מדוע צריך את השמירה שבתוך הצרה? על כך אומר הכתוב: "יקראני ואענהו". אילו היינו מונהגים בהנהגת המלאכים המרימים אותנו מעל הצרות, כלל לא היינו מרגישים שהייתה כאן צרה, ולא היינו יודעים שניצלנו - הכול היה נראה רגיל.
וזו השאלה המפורסמת על "הללו את השם כל גויים... כי גבר עלינו חסדו" - מדוע הגוי יהלל על כך שגבר עלינו חסדו? אלא שאתה כלל אינך יודע כמה צרות עברו עליך, אילו תוכניות ורעיונות היו בקנה - של חיזבאללה, של חמאס, של איראן - והקדוש ברוך הוא סיכל אותן עוד לפני ששמעת עליהן, עוד לפני שהשב"כ עלה על כך ולפני שהמוסד ידע מזה. הוא כבר דאג שאותו אחד יתעסק עם אותה פצצה, "תאונת עבודה", וייקח אותו ברגע אחד. ומי מכיר בזה? רק הגוי, שהוא יודע כמה תכנן וכיצד השתבש לו הכול ברגע האחרון. לכן "הללו את השם כל גויים שבחוהו כל האומים" - אתם יודעים באמת עד כמה גבר עלינו חסדו.
אומר הקדוש ברוך הוא: אם כל השמירה תהיה בדרך זו, לא נדע להודות ולהלל, ולא תהיה לנו קרבת אלוקים. לכן "על שחל ופתן תדרוך" - ומתוך כך "יקראני ואענהו", מכוח הסכנה הוא מתפלל לפני, ואני עונה לו "עמו אנוכי בצרה" - אני שומר עליך. בזה הוא מרגיש בהשגחת השם ונמצא בקרבת אלוקים. אבל כשאיני יודע שעברה צרה וממה ניצלתי, וישן אני על מיטתי והכול רגיל - איני מרגיש כל צורך להודות להשם יתברך. ואם לא יהיה במקום סכנה כלל, לא יקרא אליי - והקדוש ברוך הוא מעוניין בקשר הזה.
משל למה הדבר דומה? לבת המלך ששאלה: היכן המלך? מה עשה המלך? הביא עליה את האויב. מיד התחילה לצעוק: אבא, אבא, המלך, המלך! פתאום את יודעת היכן הוא ופתאום את קוראת לו. כך היה כשיצאו ישראל ממצרים ועדיין לא הכירו באלוקותו יתברך; באו המצרים ורדפו אחריהם - ומיד צעקו אל הקדוש ברוך הוא. "השמיעיני את קולך" - הקדוש ברוך הוא רוצה לשמוע את קולנו. אין הוא מעוניין להביא עלינו צרות, אלא לשמור על הקשר עמנו. וכשאדם נכנס למקום סכנה, הוא משיג בחוש שהשם עמו; בלעדי זה היה תולה הכול בטבע - "נכון, הייתה תאונת עבודה, קורים דברים כאלה". אבל כשאתה רואה כיצד הקדוש ברוך הוא מציל אותך בדרך על טבעית, תוך כדי שאתה דורך על שחל ופתן ורומס כפיר ותנין - ראשית, אתה יוצר קשר עם השם ופונה אליו ומבקש; ושנית, אתה זוכה לישועה, ומתוכה אתה מכיר בחסדי השם עליך וזוכה לקרבת אלוקים.
ועל ידי זה "אחלצהו ואכבדהו" - שישיג גם כבוד. כשהשם שומר עלינו מכל פגע ואין הדבר ניכר, אין לנו בזה כבוד בין האומות; אבל כשרואים כיצד אנו נכנסים לתוך הפגעים ויוצאים מהם - הדבר ניכר, ואז גם האומות מכירות בו. קחו לדוגמה את הקורונה: כמה אומות בעולם דיברו על כך שהן רוצות להעתיק את "המודל הישראלי". לא שהממשלה עשתה משהו - הכול ממנו יתברך - אבל כשעוברים את מה שכל העולם עובר, ופתאום רואים כיצד דווקא המדינה הקטנה הזאת מצליחה בחסדי השם לצאת ממה שבמקומות אחרים משתולל, פתאום רואים בנו מודל לחיקוי. זהו מצב שבו אנו משיגים כבוד. וזה שנאמר "אחלצהו" - לא שלא הייתה כאן צרה, הייתה, אלא שנחלצת ממנה - ומתוך כך "ואכבדהו", שנוכחים לראות כיצד הקדוש ברוך הוא מלווה אותם.
מתי הגיע מרודך בלאדן בן בלאדן לבקר את חזקיהו? כאשר הזיז הקדוש ברוך הוא את השמש עשר מעלות אחורנית בעבורו. אומרים: מיהו האדם הזה שבשבילו מזיזים את השמש קדימה ואחורה? אומרים להם: יש אחד, חזקיהו שמו - ובאו לפגוש אותו. לא שחיל סנחריב לא בא לכאן; הוא בא, ונהרג בשערי ירושלים, והקדוש ברוך הוא נטל את כולם ברגע אחד, והזיז את השמש כדי להראות לחזקיהו שיחלים - ומתוך כך "ואכבדהו", שבאו האומות לראות במי מדובר ולמי עושה הקדוש ברוך הוא ניסים על טבעיים כאלה. אבל אילו לא הייתה באה עלינו צרה מלכתחילה, אין הדבר ניכר; וכשאינו ניכר - ראשית, איננו מכירים בחסדי השם ואיננו מודים לו; שנית, אנו מפסידים קרבת אלוקים, שהרי איננו צועקים אליו כשהכול זורם; ושלישית, אין "ואכבדהו", אין לנו כבוד אצל האומות מתוך שרואות כמה הקדוש ברוך הוא קרוב לעמו.
אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי׃ (טז)
מתוך שהקדוש ברוך הוא מביא עלינו את הצרה בהשגחה ואחר כך מחלצנו ממנה על ידי "יקראני ואענהו" - אנו קוראים אליו והוא נעתר לנו - נזכה ל"אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי". מבאר המלבי"ם: "אורך ימים" כמו שמצינו באיוב, שדווקא על ידי הייסורים זכה לאריכות ימים. ו"אראהו בישועתי" - שיראה ישועה בדרך של השגחה, ישועה שלי ולא ישועת מלאכים: לא שהמלאך מרים אותך מעל השחל והפתן, אלא שתגיע למקום השחל והפתן ותדרוך ותרמוס עליהם, ועם כל זה תינצל ותתגבר.
והרד"ק מבאר בכמה אופנים: אפשר ש"אורך ימים" הוא בעולם הזה, ו"אראהו בישועתי" בעולם הבא, ששם תהיה נפשו נושעת לפני השם יתברך. ואפשר ששני העניינים כאחד מוסבים על העולם הבא - אורך ימים וישועה לעתיד לבוא. ואפשר שהישועה מדברת בימות המשיח, שהקדוש ברוך הוא יושיע את ישראל מן הגלות ויחיה אותם בתחיית המתים; וזו הישועה שיזכה לה מי ששם עליון מעונו, מי ששם מבטחו בהשם יתברך וחי עם הקדוש ברוך הוא ולא חי כאן בעולם הזה בלבד.
ומסכם הרד"ק: וראה והבן כי כל המזמור הזה הוא הבטחת החסיד, ואינו כולו אלא בהצלת הניזוקים - כל המזמור מדבר בהצלה מנזקים. ולכן קראוהו רבותינו במסכת שבועות (דף ט"ו) "שיר של פגעים", וזה סוד גדול למבינים, שעל ידי המזמור הזה "יושב בסתר עליון" ניצולים מכל המזיקים ומכל הפגעים הרעים.
סיומו של פרק צ"א מלמדנו שתי מדרגות של שמירה: שמירת המלאכים, הנושאים את האדם על כפיים ומרחיקים אותו מן המכשול - שמירה הקרובה לטבע; ושמירתו של הקדוש ברוך הוא בכבודו, המביאה את האדם אל תוך הסכנה עצמה, שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין ויצא ממנה בשלום. ומדוע כך? מפני שדווקא כך "יקראני ואענהו" - האדם קורא, מתפלל, מרגיש "עמו אנוכי בצרה", מכיר בחסדי השם, זוכה לקרבת אלוקים, ואף לכבוד בעיני האומות הרואות כיצד הקדוש ברוך הוא מלווה את עמו. ומי שחושק בהשם ומגיע לידיעת שמו, זוכה ל"אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי" - בישועתו שלו יתברך ולא בישועת מלאכים. ובזה סיימנו את פרק צ"א בתהילים.