מזמור צ"א פותח ב"יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן". הרד"ק מעיר שלא נזכר בו שם המשורר, אבל במדרש שוחר טוב, שהזכרנו כבר בפרק הקודם, מבואר שמשה רבנו חיבר את כל אחד עשר המזמורים שלא נזכר בהם שם המשורר, מ"תפילה למשה" ועד מזמור ק"א. כולם משה חיברם, כנגד אחד עשר השבטים שאותם בירך. המדרש מפרט אחד לאחד: למשל "תפילה למשה" כנגד ראובן, שנאמר "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא" כנגד "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת", וכך הלאה בהתאמה לכל מזמור ומזמור.
הרב מזוז מביא שהמזמור הזה נקרא בגמרא "שיר של פגעים" - שיר שאומרים אותו כנגד המזיקים. ואכן כל ענייני המזיקים והפגעים מוזכרים כאן: "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ", "מִדֶּבֶר הַוּוֹת", "מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם", והמזמור מועיל להינצל מפניהם. זו גם הסיבה שאומרים אותו בעת הלוויה: השיר הזה מועיל ללוות את נשמת הנפטר, שכן כשאדם נפטר כל המזיקים שנבראו ממנו באים להיפרע ממנו, ובפרט אלה שנבראו מטיפות הקרי. על זה משביעים שזרעו לא יֵצא אחריו, ולכן הבנים אינם הולכים אחרי המיטה, אלא הולכים לפניה או דרך רחוב צדדי. בעבר היה זה מנהג ירושלים בלבד, והיום השתרש בשאר ערי הארץ. העניין הוא שאנחנו משביעים את הניצוצות שיצאו ממנו, שהם נחשבים כבניו, וממילא ההשבעה כוללת גם את ילדיו ממש.
ויש כאן רמז נפלא בסדר המזמורים: אחרי "שיר של פגעים" בא מזמור צ"ב וצ"ג - מזמור של שבת, ואחריו מזמור צ"ד - מזמור של יום רביעי. והגמרא בפסחים קי"ב אומרת שהמזיקים מצויים בלילי שבתות ובלילי רביעיות (וכן מצינו ביבמות). נמצא שהסדר מלמד: שיר של פגעים מגן, ומתי אנו צריכים את ההגנה הזאת? בליל שבת וביום רביעי, שהם הזמנים שבהם המזיקים נמצאים ופועלים.
יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן׃
לנו נדמה בקריאה ראשונה שמדובר בקדוש ברוך הוא היושב בסתר עליון, אבל אין זה כך: הפסוק מדבר באדם. רש"י מפרש שמי שחוסה בסתר כנפי השכינה, הוא יתלונן בצילו של הקדוש ברוך הוא המגן עליו. כלומר, האדם יושב בסתרו של עליון - במה שהשם מסתיר אותו ופורס עליו כנפיו ושומר עליו - ובצל שהקדוש ברוך הוא עושה לו הוא "יתלונן", לא מלשון תלונה אלא מלשון חנייה ושהייה תחת כנפיו וצילו. "שדי" הוא תמיד ביטוי לחוזק, וגם ביטוי להנהגת העולם הזה - שאמר לעולמו די. נמצא שמשה רבנו משיא בזה עצה לבני האדם: חֲסֵה בכנפי השכינה, היה יושב בסתרו של הקדוש ברוך הוא.
המלבי"ם מבאר שכאן מדבר אחד המלאכים העליונים אל המתפלל שבפרק הקודם. שם תיאר המתפלל את מציאותו הקשה של עם ישראל, את היעדר מלכות בית דוד ואת היותנו נתונים למרמס, וביקש תשובות מאת השם - והתשובות נמצאות בפרקנו: כביכול אחד השרפים העליונים נותן לו מענה. והוא אומר לו: דע לך, מצד הנפש שלך אתה "יושב בסתר עליון", שנפש האדם נמצאת בעליונים ודבוקה בשורשה. המקובלים מדברים על כך שהנשמה שולחת רק ניצוצי אורה אל האדם למטה, ומקורה למעלה, ויש מעין "חוט הכסף" המוזכר בקהלת - חוט אסטרלי, כלשון העוסקים במטאפיזיקה - חיבור רוחני מן הניצוצות היורדים למטה עד מקור הנשמה מלמעלה. ומצד הגוף - "בצל שדי יתלונן": אנחנו נמצאים כאן למטה וחוסים בצילו של הקדוש ברוך הוא, שמשגיח עלינו בהשגחה פרטית ומכסה אותנו בצל כנפיו, שזו שמירה והשגחה.
אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ׃
רש"י מפרש שהאדם אומר: כולם ילמדו ממני לדעת לבטוח בהשם יתברך - אני בוטח רק בו, הוא מחסי והוא המצודה הפרוסה עליי לשומרני. הרד"ק מבאר שזו קריאה כנגד החסיד: אתה היושב בסתר עליון, הבוטח בהשם, שמע אמריי - היות והשם מחסי ומצודתי והוא אלוקיי שאבטח בו, לכן אני אומר לך שתבטח בו גם אתה.
המלבי"ם מדייק בלשון "אומר לה'": הלמ"ד כאן היא כמו "בשביל", כמו "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא", שאין הכוונה שתאמר לי אלא שתאמר בשבילי. כך גם כאן - אני אומר בשביל השם ובשליחותו. כלומר, אחד המלאכים בא ומשיב לאדם התמה על צרותיהם של ישראל: אני אומר לך בשם השם שהוא מחסי ומצודתי, בשם אלוקיי שבו אני בוטח אני מוסר לך את המסר, "כי הוא יצילך מפח יקוש" וכו'.
ובספר תהילות מהרי"ץ מדייק: "אומר לה'" - שם הוי"ה, מידת החסדים; "אלוקַי אבטח בו" - שם אלוקים, מידת הדין. כלומר, גם כאשר השם מתנהג עמי במידת הדין ויש מצבים קשים, אף על פי כן אני סומך ובוטח בו שיציל אותי, שהרי גם בתוך הדין מידת הרחמים היא.
כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת׃
הרד"ק מבאר: אם תבטח בו, הוא יצילך כשם שהציל אותי שבטחתי בו. "פח יקוש" הוא רשת שטמנו לך ובה מוקש, ואין הכוונה למוקש במובן המודרני אלא למקום שהאדם ייווקש בו - ייתקל וינזק בו. "הוות" עניינו שיברון ושבר, כמו "הוות לשונם" ו"הוֹוָה על הוֹוָה" ועוד ביטויים רבים בתנ"ך, והכוונה לדבר המביא לידי משבר.
המלבי"ם מבאר שהקדוש ברוך הוא מצילו מכל הרעות המתרגשות לבוא בעולם, והן נחלקות לשניים: רעות הבאות על ידי בעלי בחירה, ורעות הבאות מן הטבע. "פח יקוש" - אדם הלך וטמן לך פח בכוונה, זו רעת בעל בחירה; "דבר הוות" - דבר המביא לשיברון ובא מצד הטבע, ולא אדם הביאו.
בעניין זה כתב האור החיים הקדוש רעיון נפלא: כאשר ביקשו השבטים להרוג את יוסף ואמרו להשליכו אל אחד הבורות, לכאורה מה הרווחנו, והרי בבור נחשים ועקרבים - במקום להרוג בידיים הורגים על ידי נחשים ועקרבים? יש תשובה שהנחשים היו מוחבאים בחורים ולא ראו אותם, ולכן "למען הציל אותו מידם" אמר ראובן, שיבוא אחר כך ויצילנו. אך לפי הדעה שכן ראו אותם, מה רצה ראובן להרוויח? מבאר האור החיים שרצה להצילו מיד בעלי בחירה, שבעל בחירה יכול להזיק אף למי שלא נגזר עליו, ואילו בעלי החיים אינם אלא שלוחים של מקום: נגזר עליו - ימות, לא נגזר עליו - לא ימות. וכבר דיברנו בעבר בשם רבי חיים פרידלנדר בספרו "אמונה ובחירה" (בשער אמונה בידיעה), שהדעה המקובלת לנו יותר היא כדעת הגר"א וכדעת רבי ישראל סלנטר, שבעל בחירה אינו יכול להזיק למי שלא נגזר עליו: היותו בעל בחירה אינה נותנת לו אפשרות בלתי מוגבלת לעשות ככל העולה על רוחו, ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה, וודאי שאינו מזיקו. כיצד מיישבים זאת עם דברי האור החיים ועם הרד"ק שכתב בכיוון דומה - בזה הארכנו במקום אחר. לענייננו, המלבי"ם מחלק כאן את ההצלה לשני סוגי הרעות הללו.
בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ׃
הרד"ק מבאר ש"אברה" היינו כנף, ועל ידי כנפו השם "יָסֶךְ" לך - מלשון סוכה, סוכך ומגן עליך מפגעי הזמן, שלא יפגעו בך לא הדבר ולא שאר הרעות שנזכרו. "צינה וסוחרה" הם כלים המשמשים להגנה: הצינה היא מגן, והסוחרה מגינה משלושת הצדדים, ונקראת כך מלשון "סחור סחור", שהיא סובבת אותו. וכך גם הסוחר נקרא כן על שם שהוא מסתובב ועובר ממקום למקום, כלשון "שבו בארץ וסחרוה". ומהי "אמיתו"? מה שהקדוש ברוך הוא הבטיח: ההבטחה שלו היא הצינה והסוחרה, שהשם שהבטיח דבר מחויב לאמת אותו, והדבר הזה הוא שיגן עליך.
המלבי"ם מבאר כאן שהקדוש ברוך הוא מגן עליו כעוף המגן על גוזליו, ומדייק בהבדל שבין אבר לכנף: ה"כנף" היא הנוצות הארוכות המחוברות בקצה האבר, ואילו גוף החלק של העור והעצמות - מה שאנו אוכלים ומכנים "כנפיים" - נקרא "אבר". העוף סוכך ומגן באבר על האפרוחים העומדים מן הצדדים, ופורס את הנוצות למעלה שיהיו מחסה עליהם. והנמשל: "באברתו יסך לך" - מפני רעת בני אדם הבאים מן הצד, והאברה שמה כמסך המפריד בינך לבינם; "ותחת כנפיו תחסה" - מפני הרעות הבאות מן הטבע, שהן כביכול באות מלמעלה. אדם הבא להזיק בא מן הצד, אבל ברד שוטף בא מלמעלה - וכן כל רעה טבעית, שהיא מכוח עליון, ממנו יתברך. ו"צינה וסוחרה אמיתו" - שתחסה תחת הצינה והסוחרה של אמיתו, היינו קיום דבריו והבטחתו של הקדוש ברוך הוא להגן עליך.
לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם׃
רש"י מבאר שאם תבטח בו לא תירא מפחד לילה ולא מן החץ העף ביום - משד המעופף כחץ. הרד"ק מבאר שמדובר בקורות הזמן ופגעיו: הנזקים הבאים על האדם הם כחיצים הבאים פתאום, ביום ובלילה. "פחד לילה" - אדם ההולך יחידי בלילה, שהדבר מסוכן; "חץ יעוף יומם" - הנזק העף ובא במהירות כחץ ביום. ומהם לא תירא.
המלבי"ם מסביר שמכיוון שהשם מצילך מ"פח יקוש" של בני אדם, לא תירא מהם: לא משודדי לילה הבאים בצנעה בחסות העלטה, ולא מן החץ ביום, שהרי מלחמות עושים ביום - וגם אם יעוף החץ מן הלוחם כנגדך, יהיה לך השם כצינה להצילך.
מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם׃
רש"י מפרש ש"דבר" ו"קטב" שניהם שמות של שדים: זה מזיק בלילה - "דבר באופל יהלוך", זמן האפלה, וזה מזיק ביום - "קטב ישוד צהריים", מלשון שודד. והרד"ק מעיר שאל תתפלא מדוע נכתב "יָשׁוּד" בשורוק, שהרי מצינו כיוצא בזה "ירון ושמח", והכוונה ישודד בצהריים. ומבאר הרד"ק שהדבר הולך בלילה מחמת הקרירות ובצהריים מחמת החמימות, נמצא שהוא מהלך הן ביום והן בלילה. ואת "קטב" הוא מפרש מלשון "אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל", שהוא מלשון כריתה - ולא תירא מן הדבר ההולך בלילה ומן ההכרתה אשר בצהריים.
הרד"ק מביא גם ביאור מבעלי הדרש, שהאופל וקטב הצהריים הם דבר השדים, וכפירוש רש"י, וכן "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך" מוסב על השדים שיפלו מצדך ולא יזיקו לך. אלא שהוא כותב: "וחכמי המחקר אינם מודים בדבר השדים ומבטלים אותו במופת כי אינם", וכוונתו לרמב"ם, שכפר לחלוטין בכל עניין השדים וכתב שאין זו מציאות אלא דמיון בני אדם, וכל מה שמצינו התייחסות לשדים אינו אלא לפי מה שהאמינו בהם. וכן לשיטתו אין מושג של מעלה באוב ודורש אל המתים, אלא שהתורה שללה דברים שאנשים האמינו בהם, ולמעשה אין בהם ממש.
דברי הרמב"ם קשים מאוד, והגר"א ביורה דעה סימן קע"ט כתב עליהם דברים חריפים ביותר, שהפילוסופיה הארורה היטתו ברוב לקחה - שעיסוקו בספרי הפילוסופים, אריסטו וחבריו, הטה אותו מדברי חז"ל. שהרי אנו רואים גילויים רבים בחז"ל בעניין השדים: חכמי ישראל היו משתמשים בהם ועושים על ידם שליחויות, הגמרא מביאה דין תורה שהיה עם שדים, ומזהירה מתי לא יצא אדם בלילה מחשש שדים, ועל שאול מפורש שהעלה באוב - וכי טעה ודימיין? זו איננה התפיסה המקובלת לנו. וגם בני תימן, שהלכו אחר הרמב"ם בפסקי ההלכה, כבר כתבו פוסקיהם שלא נהגו אחריו בענייני השקפה אלא בהלכה בלבד. איני מדבר על הדרדעים שנעשו "רמב"מיסטים", אלא על היהדות המסורה בתימן מדור דור, שלא קיבלה את הרמב"ם בעניינים הללו. ואדרבה, בתימן עצמה היה עניין השדים ידוע ומפורסם. בחוץ לארץ עניין השדים נפוץ מאוד, ובארץ ישראל, מקום הקדושה, כתב הרמ"ק שאין שדים. (הרחבתי בכל זה בספר "משנת החלומות", בפרק העוסק בשדים, בכוח פעולתם, בזמן היבראם ובמתי הם נגלים - אגב הדיון בחלום הבא על ידי שד לעומת חלום הבא על ידי מלאך, והבאתי שם את דברי הרמב"ם ואת דברי הגר"א.)
בחוץ לארץ שומעים סיפורים רבים מאנשים ברי דעת, לא הזויים ולא בעלי דמיונות, על מי שפועל פעולות שעל ידיהן מתגלה לו המת ואומר לו דברים - והמת היה מדבר כמתוך האדמה, ולכן נקרא "אוב", ששומעים את קולו כעולה מן הקרקע. היום יש להם טכניקות אחרות לזמן את המת, כגון נטילת עצם של מת ושימתה תחת בית השחי. סיפרנו פעם על בחור שהיה בצעירותו בן ישיבה ופרש, והגיע לקבוצה של אינדיאנים, ושם ערכו מעין סיאנס קבוצתי: אחד מהם העלה באוב, וכל אחד ביקש להעלות את קרובו - זה את סבו וזה את אביו - והמעלה היה מדבר כמדיום בקולו של הנפטר. אותו בחור ביקש שיעלו את אביו, ואביו אמר לו דברים קשים, ונתן לו סימן שיֵדע שהוא דובר אמת - דבר מסוים המונח אצלו בבית. בעקבות זה חזר הבחור בתשובה. כך גלגל הקדוש ברוך הוא שאביו יגיע אליו עד לשם, בין האינדיאנים, למי שהתנתק לחלוטין.
המלבי"ם מבאר: "מדבר באופל יהלוך" - כנגד מה שנאמר קודם "מדבר הוות", השבר הבא על ידי הדבר; ולא תירא גם מן הדבר המהלך באופל, ולא מן הקטב מרירי השודד בצהריים, שהוא לדבריו אוויר ארסי הממית. ובמקום אחר מבאר המלבי"ם "חץ משכיל" - חץ היודע בהשכלה לאן לפנות, ובימינו אנו מבינים זאת היטב מטילים מונחים המתוכנתים לפנות ולהגיע עד הכתובת שהם צריכים. וכן על מה שנאמר בתוכחה "וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" ולפניו "קטב מרירי", מבאר המלבי"ם שהגויים יבואו עלינו בקטב מרירי - בגז ארסי הממית, שבו ימיתו אותנו. והמלבי"ם נפטר הרבה שנים לפני השואה. וזהו גם "אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל", אוויר ארסי הממית, והוא הקטב שנזכר כאן.
יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ׃
רש"י מפרש "יפול" כמו "יחנה", כלומר כל המזיקים הללו יחנו מצדדיך ולא יפגעו בך כלל - וכמו "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל", שאין הכוונה לנופל אלא לחונה. "מצדך" היינו משמאלך: יחנו אלף שדים משמאלך ורבבה מימינך, ואליך לא יגשו להזיק.
הרד"ק מפרש כפשוטו: "יפול" מלשון נופל בקרב - הם יילחמו ויפול מצדך אלף, כלומר אינך צריך להילחם כנגדם, הם יהרגו זה את זה, ולך תהיה דרך ביניהם: תראה אותם נופלים מימין ומשמאל ותעבור ביניהם מבלי שייגש אליך כל רע. או שהכוונה על הדבר, שאנשים ייפלו בזמן המגפה מימינך ומשמאלך ואתה לא תינזק ממנו.
המלבי"ם מבאר: הגם שיפול מצדך אלף - "מצדך" היינו הצד השמאלי, כמוכח מכך שאת הימין הוא מזכיר במפורש - וייפלו בין מן החץ בין מן הדבר, אליך לא יגש, בך לא תיגע רעה.
רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה׃
הרד"ק מבאר: אתה תראה את מותם של הרשעים שלא ישבו בסתר עליון כמוך. אתה ישבת בסתר עליון וחסית בצילו של הקדוש ברוך הוא ולך שלום, ואתה תביט כיצד אלה שלא ישבו בצל עליון מקבלים את שלהם. ומהי "שילומת"? רש"י מפרש מלשון כיליון - כמו "הושלם הדבר", שכלה לחלוטין. האבן עזרא מפרש פשוט יותר, מלשון תשלום: תראה את התשלום שיקבלו הרשעים על מעשיהם הרעים, שהשם משלם להם כפועלם. וכן "יִקְרְבוּ יְמֵי שִׁלֻּם" אפשר לפרשו מלשון השלמת הימים, שיושלמו ימיו, ואפשר לפרשו מלשון הימים שבהם אני צריך לשלם על מה שעשיתי.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין ראייה להבטה: ראייה היא ראייה בעלמא, והבטה היא שימת לב והתבוננות. לכן נאמר "רק בעיניך תביט" - התבונן ועיין באלה הנופלים מסביבך, ואז תראה שיש כאן "שילומת רשעים", שהשם משלם להם את עונשם בהשגחה, ותראה שמשום כך גם אין הרע נוגע בצדיקים, שהם מושגחים לטובה. וכמו שאמרנו, המתבונן במציאות ורואה כיצד אוקראינה חוטפת אש תופת מרוסיה - אין לנו חמלה מרובה עליהם, שהרי כפי שהזכרנו כבר, הם היו מן הנלהבים ביותר לרדוף את היהודים בזמן השואה: אף שלא היו צד במלחמה, כשהגיעו הנאצים היו הראשונים למסור את היהודים ולרודפם באכזריות נוראה, ודמיאניוק האוקראיני רק לדוגמה. בסופו של דבר הרשעים מקבלים את שלהם, אלא שצריך להתבונן כדי לראות זאת - ועל כן נאמר "תביט".
כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ׃
גם כאן, בשונה מן ההבנה הפשטנית, אין זו פנייה לקדוש ברוך הוא. רש"י מפרש "כי אתה אמרת ה' מחסי" - הפנייה היא אל האדם: למה אתה זוכה לכל ההגנה הזאת? משום שאתה בטחת בהשם. וההכרח לכך פשוט: כל הפסוקים הקודמים מדברים אל האדם - "מדבר באופל יהלוך", "רק בעיניך תביט", "ושילומת רשעים תראה" - ואי אפשר שפתאום יעבור לפנות אל הקדוש ברוך הוא. אלא אתה האדם אומר "ה' מחסי", ואת העליון שמת מעון לך. ו"מעון" עניינו כמו "ה' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ" - מקום שבו אנו חוסים ומסתתרים, המגן לנו. וכך מבאר גם האבן עזרא, שאלו דברי המשורר לעבד השם: אתה העבד שמת את מעונך בהשם, והקדוש ברוך הוא הוא לעולם עליון, ולכן הוא מגן עליך.
המלבי"ם מבאר שכאן מתבאר מדוע "אליך לא יגש": מפני שאתה הבוטח שמת את מעונך בהשם עליון שהוא מחסי, וכביכול אינך שוכן בין התחתונים בעולם הזה אלא מרגיש כאילו אתה נתון בידיו של הקדוש ברוך הוא בעולם העליון. "מחסי" היינו מחסה המלאכים שהם בני עליון, שאליהם אינה מגיעה רעת העולם כאן למטה. המלאכים אינם סובלים מן הרעות שיש כאן; הבעיות של כאן הן בעיות שלנו בלבד. אתה שמת את מעונך עליון, התרוממת מכל ענייני הארציות ואתה עם הקדוש ברוך הוא, ולכן כל רעות העולם הזה לא יגעו בך, כשם שאינן נוגעות במלאכים הנמצאים אצל הקדוש ברוך הוא.
זו באמת מציאותם של הצדיקים, כפי שהסברנו כמה פעמים: הם רק כמתהלכים בינינו, אבל למעשה הם נמצאים עם הקדוש ברוך הוא למעלה. על פי זה ביארנו כמה מקומות בתנ"ך. אסתר עומדת לפני אחשוורוש ואומרת "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב", ובא המלאך והסיט את ידה, ואז אמרה "הָמָן הָרָע הַזֶּה". וכי התכוונה להתאבד? אלא, אומר הגר"א, הצדיקים אינם כאן, הם למעלה, וכששמעה את השאלה מיהו הרשע היא ענתה לקדוש ברוך הוא: זה הוא, הנה אחשוורוש, זה שמכר אותנו. ובא המלאך והזכיר לה שהיא עדיין כאן, והסיט את ידה שתצביע כנגד המן ולא תסתבך. אבל באמת הצדיקים חיים למעלה, וכששומעים "מי הוא זה" הם מדברים עם הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אתה תפתור את הבעיות - וכי אחשוורוש יפתור לי בעיות? ואני אומרת לך, ריבונו של עולם, שהבעיה היא אחשוורוש. וכמו שאמרו חז"ל: בעל התל ובעל החריץ, שהוא היה רשע גדול מהמן.
כך גם אצל דניאל. כאשר סיפר לו נבוכדנצר את חלומו, שיהיה כחיית השדה ויגורש מארמונו, אמר דניאל: "מָרְאִי, חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָךְ" - החלום יהיה לאויביך ולשונאיך. ולכאורה תמוה: מי הם אויביו של נבוכדנצר? עם ישראל! וכי רוצה דניאל שרעת החלום תחול עלינו חס ושלום? אלא שדניאל כלל אינו פונה אליו: דניאל נמצא עם הקדוש ברוך הוא, ואומר לו - ריבונו של עולם, תראה את החלום הזה על אויביך ועל שונאיך, זה שעומד כאן מולי, ותקיים עליו את כל החלום. וכך אכן היה בסופו של דבר. נבוכדנצר הבין ש"מראי" הוא כ"אדוני", שדניאל מדבר אליו, אבל דניאל התכוון ל"מרא עלמא" - ריבונו של עולם, אתה תראה את החלום הזה על אויביך ושונאיך, על נבוכדנצר וחבריו.
וזה קשור למה שלמדנו בנפש החיים בשם רבי חיים מוולוז'ין, עצה נפלאה ביותר להינצל מכל צרה: אדם שיש עליו סיכון או איום, ונמצא בצרה, אם ידבק מחשבתו באל עליון ויכניס בליבו ובמחשבתו שאין עוד מלבדו כלל, ושהקדוש ברוך הוא הוא היחיד העושה ושיעשה לכל המעשים, ואין שום כוח בעולם חוץ ממנו ואין כוח שיכול להזיק לו אם לא ברצון השם - ואם ידבק מחשבתו בזה עד הקצה - מובטח לו שיינצל מכל צרה. הבאנו לזה בעבר גם מקורות מן הרמב"ם, שכתב כמעט באותן מילים, שמי שמדבק עצמו באל עליון אין הצרות שכאן עוברות עליו. וסיפרנו על הרב מבריסק שעבר את השואה במהלך הזה - דבקות בריבונו של עולם: עברו משמרות, עברו מחסומים, דיבק עצמו בריבונו של עולם, ולא ראו אותם כלל. זה מה שאומר הפסוק: "כי אתה ה' מחסי, עליון שמת מעונך" - אתה שם את מעונך אצל העליון, אצל הקדוש ברוך הוא, וממילא שום כוח מן הכוחות התחתונים אינו יכול לפגוע בך.
מזמור צ"א, "שיר של פגעים", הוא מענה שמיימי לשאלותיו של המתפלל בפרק הקודם: כביכול אחד מן המלאכים העליונים בא ומוסר בשם השם את סוד השמירה. מצד הנפש האדם "יושב בסתר עליון", דבוק בשורשו למעלה, ומצד הגוף הוא חוסה בצל שדי בהשגחה פרטית. הקדוש ברוך הוא מצילו משני סוגי הרעות - מ"פח יקוש" של בעלי בחירה ומ"דבר הוות" הבא מן הטבע - סוכך עליו באברתו מן הצדדים ובכנפיו מלמעלה, והבטחתו היא לו צינה וסוחרה. לכן לא יירא מפחד לילה ולא מחץ יומם, לא מדבר ולא מקטב, ואף שייפלו אלף מצדו ורבבה מימינו אליו לא יגש. ועליו רק להתבונן ולראות את שילומת הרשעים בהשגחה. וכל זה מדוע? "כי אתה ה' מחסי, עליון שמת מעונך" - מי שמרומם עצמו מן הארציות ושם את מעונו אצל הקדוש ברוך הוא, חי כבני עליון שרעות העולם הזה אינן נוגעות בהם, ובדבקות הזאת - כעצת רבי חיים מוולוז'ין - מובטח לו שיינצל מכל צרה.