הגענו לפרק צ"ב בתהילים, מזמור שאנו חוזרים עליו בכל שבוע, ומשום כך ראוי שנשתדל להבין אותו לעומקו. זה היה שירם של הלויים בשבתות, ורש"י מבאר שהמזמור מדבר מעניינו של העולם הבא, שכולו שבת. הרד"ק מוסיף שהמזמור נוגע גם לשבת שלנו כאן, ולא רק לשבת שלעתיד לבוא, וכפי שנראה בהמשך.
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת׃
במדרש שוחר טוב נאמר שאדם הראשון אמר את המזמור הזה. הוא נברא בערב שבת, חטא ונתקלקל, ובשעה שתים עשרה מיום שישי גורש מגן עדן. בא הקדוש ברוך הוא ליתן עליו "איפופסין" - גזר דין של מיתה - ונכנסה שבת ופינתה אותו, כלומר הצילה אותו מן הדין. ובא אדם לומר "הימינון", לשון המדרש, כלומר המנון, שיר והודאה לשבת שניצל בעבורה. אמר לו: מזמור שיר ליום השבת. אמרה לו השבת: לי אתה אומר הימינון? אני ואתה נאמר הימינון להקדוש ברוך הוא. ומיד: "טוֹב לְהֹדוֹת לַיהֹוָה" - שניהם יחד, אדם הראשון והשבת, מודים למי שצריך להודות לו, להקדוש ברוך הוא.
המלבי"ם מבאר שהשיר הזה מדבר מהשגחת השם בעולמו. לכאורה העולם נראה כמי שנוהג על פי טבע: השמש זורחת בכל בוקר, גשמים יורדים בחורף, קר בחורף וחם בקיץ - מציאות רוטינית וקבועה. ואף על פי כן, אומר המלבי"ם, המשכיל יראה בו את השגחת השם, ויביט בעונשי הרשעים ובגמול הצדיקים. השם הסתיר את השגחתו מעין ההמון כדי שיהיה מקום לבחירה, ולכן אם אינך רואה - אין זה אלא משום שההשגחה מוסתרת, אבל המתבונן כן רואה.
דרכו של החפץ חיים הייתה להסתכל בכל מה שקורה בעולם ולראות בו חשבונות היסטוריים. בזמן מלחמת האזרחים בספרד, מלחמה פנימית שלפי חלק מההיסטוריונים גבתה כמיליון הרוגים, שמע זאת החפץ חיים ואמר: אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח מה עשתה ספרד לפני ארבע מאות שנה? אתם חושבים שגירוש ספרד נשכח? לקדוש ברוך הוא יש את הזמן שלו, ועכשיו הוא נפרע.
ואין צורך להרחיק עד סיפורי החפץ חיים. דיברנו כמה פעמים על אוקראינה, שהיום מקיזה דם. וכי הקדוש ברוך הוא שכח את הטבח שטבחו בנו האוקראינים, האכזריים שבאויבינו? ואיני מדבר רק על השואה, אלא גם על חמלניצקי וחבריו; מי שיקרא את פרעות ת"ח ות"ט ימצא דברים נוראים ואיומים, וחמלניצקי נחשב שם לגיבור לאומי. ההיסטוריה של היהודים באוקראינה עקובה מדם. אם כן, מה שאנו רואים היום - הרי זה סימן שהקדוש ברוך הוא זוכר. ומדוע אין הדבר ניכר לעין? משום שאינו מיידי. אילו האוקראיני שהרג יהודי היה חוטף כדור בראש באותו רגע, היינו אומרים: הנה יד השם. אלא שהקדוש ברוך הוא אומר: אינני עובד עם הסטופר שלך. יש לו לוח זמנים משלו, ובבוא העת הוא נפרע מן האדם כראוי לו.
ולא עוד, אלא שהמנהיג המחזיק אותם היום ונותן להם כוח להיאבק הוא יהודי - "וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם". וכל ההיסטוריה שלו: לא איש מלחמה ולא פוליטיקאי, אלא שחקן שגילם נשיא בסדרת טלוויזיה. העם התאהב בדמות ובחר בו. עומדים ורואים מה זה צחוק הגורל, איך הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו: דווקא היהודי הזה מגלה את הפטריוטיות האוקראינית ומזנב ברוסיה, שגם עמה יש לנו חשבון ארוך, ושעדיין ינופצו עולליה אל הסלע. גם היא פועלת כנגדנו במגוון דרכים, וגם ממנה ייפרע הקדוש ברוך הוא. יש לנו את כל הזמן להמתין ולראות; ומה שנפרע עד כה אינו כלום - הפירעון האמיתי יבוא בריבית דריבית.
אם כן, אומר המלבי"ם, המזמור בא להראות שאף שהעולם נראה כנוהג על פי טבע, המתבונן והמעמיק רואה את עונשי הרשעים ואת גמול הצדיקים. מסרנו שיחה שלמה בעניין זה: בסופו של דבר צדיק וטוב לו, רשע ורע לו, אלא שצריך סבלנות רבה כדי להמתין לסוף. מי שיסתכל לכל אורך ההיסטוריה - והבאנו שם דוגמאות רבות - יראה שבסוף הצדיק זכה לטובה והרשע לרעה, אף שבטווח המיידי נראה היה ההפך.
ומדוע יצר הקדוש ברוך הוא מציאות שבה אין הדבר גלוי וברור? אומר המלבי"ם: כדי להשאיר בחירה. אילו ראינו מיד שהרשע מקבל עונש בשעת מעשה והצדיק שכר בשעת מעשה, לא היה העולם נחלק לצדיקים ורשעים אלא לחכמים ושוטים. מי היה מדליק חשמל בשבת אם לאחר מכן לא היה יכול להזיז את ידו שבוע? מי היה נוסע ברכב בשבת אם למחרת היה זקוק לכיסא גלגלים שבועיים? היה כאן עולם של רובוטים, והשם אינו רוצה בכך. הוא רוצה שתהיה לך בחירה, ומתוך ידיעת השם ואמונה בו תעשה את רצונו.
לכן אין בעולם שום דבר המביא את האדם למסקנה הכרחית ומחויבת במציאות הבורא. על כל דבר אפשר להתווכח, לטעון טענות ולתת הסברים - כדי שלא תהיה מוכרח. ואפילו כשהקדוש ברוך הוא עושה ניסים, הוא מגלגל אותם בתוך הטבע, כדי שיהיה מקום לפרש ולומר: נו, זה היה בדרך הטבע. קריעת ים סוף היא לכאורה הגילוי הגדול ביותר לאלוקות, עם שלם עובר בים ביבשה, ובכל זאת מה עשה השם לילה קודם? "רוח קדים עזה כל הלילה". וכי רוח קדים מייבשת ים? אלא כדי שיהיה למצרי מה לטעון: היתה רוח כל הלילה, רוח שלא נראתה כמותה שמונים שנה, ומן הסתם בגללה נבקע הים. הקדוש ברוך הוא נותן לרשע פתח מילוט, שכן אם לא היה לו פתח מילוט היה מוכרח להכיר באלוקותו והיה בגדר אנוס - ועל מה יקבל אז שכר על אמונה ועל עבודת השם? דווקא משום שהקדוש ברוך הוא מדבר עמנו בעקיפין, והאדם יכול לבחור לראות או לבחור להתעלם, מגיע לנו שכר.
ומכיוון שיום השבת הוא עדות להנהגה העל־טבעית ולהשגחה, עדות לכך שהעולם לא נמסר לטבע אלא מנוהל על ידי הקדוש ברוך הוא - על העניין הזה ייסד המשורר את המזמור: מזמור שיר ליום השבת.
באוצרות האגדה מביא הרב זכאי בשם הכתוב לחיים, שראשי התיבות של "מזמור שיר ליום השבת" הם "למשה". פשוט הוא לומר, כפי שכבר אמרנו, שאחד עשר המזמורים שאנו נמצאים בתוכם פותחים ב"תפילה למשה" וכולם נאמרו על ידי משה, ורמז לכך גם כאן. אבל הכתוב לחיים נותן הסבר אחר.
חז"ל אומרים שמשה רבנו עוד במצרים פנה לפרעה ואמר לו: אם תעביד אותם בלי סוף, הם ייגמרו. כל מלך שרוצה עבדים מעוניין בתפוקה טובה, ואם לא תיתן להם אוכל ומנוחה - מה יישאר לך? כמעשה באותו אחד שכמעט הרגיל את סוסו שלא לאכול, והכול עבד יפה, אלא שאחרי שבוע נפח הסוס את נשמתו, ואמר: חבל, כבר כמעט התרגל. אמר לו משה: תן להם יום אחד בשבוע לנוח. הסכים פרעה, ומשה רבנו בחר ביום השבת. נמצא ששמירת השבת של עם ישראל התחילה עוד במצרים מכוחו של משה, ולכן "מזמור שיר ליום השבת" - למשה.
עוד הסבר על פי הזוהר הקדוש, שתלמיד חכם נקרא שבת, וכן אומר הזוהר שכל תלמיד חכם נקרא משה. ואמנם השם "משה" אינו מופיע בתלמוד כשמו של חכם כלל, אבל הוא מופיע כתואר כבוד: "משה, שפיר קאמרת" - כשרוצים לשבח אדם קוראים לו משה, מפני שבכל תלמיד חכם יש ניצוץ של משה רבנו. אם כן, בכל תלמיד חכם יש ניצוץ של שבת וניצוץ של משה, ולכן "מזמור שיר ליום השבת" עולה "למשה", שהדברים קשורים ומחוברים זה לזה.
נזכרתי שרב חיים קנייבסקי חיבר ספר על כל שמות החכמים שבתלמוד ובמדרשים. הוא סיפר שכבר בקטנותו הייתה לו שאיפה לכתוב, כדרכו של אביו הסטייפלר, ולקח מחברת וקרא לחיבורו "קודש קודשים". כשראה זאת אביו לא מצא הדבר חן בעיניו, ותיקן את הדל"ת לרי"ש: "קרש קרשים". אביו תבע ממנו עד הקצה ולא עשה לו שום הנחה. בגיל בר מצווה, כמדומני, הוציא חיבור לתרץ את קושיות רבי עקיבא איגר, הראה אותו לאביו, וזה הסתכל ואמר לו: את התירוצים האלה גם רבי עקיבא איגר ידע. והוא סיפר שדבר זה הביא אותו לדרוש מעצמו יותר ויותר. איני ממליץ להשתמש בכללים אלו בדורנו; היום צריך ללטף, לתת קומפלימנטים ולשבח גם כשהילד אמר שטויות, כדי לא לשבור אותו אלא לדחוף אותו קדימה - דורנו דור חלש. אבל בדור ההוא הייתה תביעה: מה אתה מסתפק בזה? רוץ קדימה. ואכן אחר כך חיבר חיבור שמיישב את כל ה"ויש ליישב" של המהרש"א, שהמהרש"א שואל קושיות ואומר "ויש ליישב" ואינו מפרש את התירוץ, והוא בא ותירצם. ועוד חיבר חיבורים נפלאים ועצומים.
על אותו ספר שמות החכמים סיפר, כששאלוהו מה הוא מהרהר כשמתעורר באמצע הלילה וצריך להמשיך לישון - שהרי לשיטת הגר"א שהם נוקטים בה אסור להרהר בדברי תורה לפני ברכות התורה, ואחרי שינה כבר צריך ברכות התורה (ואנו נוקטים שהרהור אינו כדיבור ומותר להרהר, וכן דעת הרב עובדיה יוסף) - אמר שהוא מהרהר בשמות התנאים והאמוראים, ואינו מספיק לסיים את אות אל"ף עד שהוא נרדם: אביי, רב אדא, רבי אבהו, וכן הלאה לפי סדר הא"ב, כפי שסידר בספרו.
בספר תהילות מהרי"ץ מביא את דברי חז"ל שהמזמור נאמר על ידי אדם הראשון. כתוב "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה'" - יצא שמח. פגע בו אדם הראשון ואמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו ואמר: כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע? מיד עמד ואמר מזמור שיר ליום השבת. הרי שהשבת קשורה לעניין התשובה - ותמוה, שהרי בכל המזמור אין זכר לתשובה.
הרב פינקוס יש לו מאמר שלם בעניין, ואזכיר במילה: שבת היא מלשון לשוב, שיבה, תשוב. ואף שבשבת אין וידויים ואין חרטה ואין הזכרת עוונות, זהו הביטוי הגבוה ביותר של תשובה. שכן העבירה היא ריחוק מן המקום ברוך הוא, והתשובה היא לחזור ולהתחבר עם אבא. וכיוון שאנו חוזרים ומתחברים עם אבא, אין זה מקום להזכיר עוונות; כבן הנפגש עם אביו אחרי זמן רב במסיבה גדולה שערך האב, שאינו פותח בווידויים ובהזכרת עוונות ראשונים, שהרי זו שעת שמחה. התשובה של שבת היא הביטוי לקרבת אלוקים, מבלי להגיע לווידויים וחרטות, אלא להיות חוסה בצל הקדוש ברוך הוא.
וכך מבאר התהילות מהרי"ץ: שני מסלולים יש בדרך התשובה. עיקר גדול מעיקרי התשובה שיהיה לבו נשבר בקרבו, וייאנח בשברון מותניים על העבר, ויפחד להבא שלא יבוא לידי חטא ולא יזדמן מכשול לידו. תשובה כזו עשה אדם הראשון: מאה ושלושים שנה פירש מאשתו, שם עליו זרזי תאנה - מעין לבוש שק שבימינו, וישב בנהר גיחון; כל אלה ייסורים וסיגופים שקיבל על עצמו על חטאו.
אבל יש מסלול נוסף, והוא דרך החסידים: להיות בשמחה תמיד, כמו שאמר דוד המלך "נֶגֶד אֱלֹהִים אֲזַמְּרֶךָּ". על ידי שמחה וזמירות אפשר לבטל את בחינת "אלוקים", בחינת הדין שבעולם, ולהמשיך רחמים וחסדים, ולשוב בתשובה מאהבה. וזהו ההבדל בין יום הכיפורים לחג הסוכות: יום הכיפורים הוא בחינת תשובה מיראה, "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא", ואילו סוכות הוא "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", תשובה מתוך שמחה. וזהו "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן" - כדברי בעלי החסידות, על ידי שמחה יוצאים מכל הבעיות, מכל הצרות ומכל העוונות.
ולפי זה נפלא הדבר: אדם הראשון רואה את קין יוצא עם חיוך גדול, שמח, ומתפלא - עברת עבירה כזו ואתה שמח? מעשה באדם שבא לרב וסיפר לו בחיוך גדול שאכל חזיר, וביקש דרך תשובה. אמר לו הרב: קח חצי קילו לימונים, סחט ושתה. אמר: איזה יופי, איזה רב נחמד, וזה יכפר לי? אמר לו: לא, אבל לפחות ימחק לך את החיוך מהפרצוף. עברת עבירה - לפחות תצטער, לפחות שיכאב לך. והנה אמר לו קין: עשיתי תשובה ונתפשרתי. כלומר יש מהלך אחר של תשובה, תשובה מתוך שמחה, מתוך שאדם רוצה קרבת אלוקים ושואף אליה ואינו מדכא את עצמו. ואז התחיל אדם הראשון מטפח על פניו: כך היא כוחה של תשובה, ולא ידעתי שכוחה גם בדרכי נועם ושמחה, וסברתי שאינה אלא בסיגופים וייסורים. מיד עמד ואמר מזמור שיר ליום השבת - עבר לצד השני, לתשובה בדרך של שבת: לשוב אל השם יתברך מתוך עונג, מתוך שירי שבת, מתוך סעודה ושינה, מתוך אהבה ושירה.
ומכאן מוסר גדול. דרך זו מביאה את האדם למציאות שבה התשובה אינה חונקת אותו ואינה מובילה אותו בסוף לפריקה. דיברנו כמה פעמים שאחת מדרכי היצר היא שכשבחור מתחיל לחזור בתשובה, מיד לוחשים לו: אתה יודע כמה עוונות עשית? בוא תתחיל בסיגופים ובתעניות ובהימנעות מכל מיני דברים, אתה יודע כמה תיקונים אתה צריך? קרא בספרים - מאות שנים! מי דוחף אותו לזה? היצר הרע, משום שהוא יודע שככל שיחנוק אותו יותר בתחילת הדרך, כך יקפוץ הקפיץ בחזרה חזק יותר. לכן מי שחוזר בתשובה בליווי רב ומתוך מקום של תורה, מקבל הרבה בלמים: אל תתחיל בתעניות ובסיגופים, אין זה כלל השלב שלך. היום אתה צריך, כמו טיל בליסטי, לראות איך אתה יוצא מהאטמוספירה, וכל הכוחות דרושים לעלייה. אחרי שתגיע למצב של שיוט, אחרי שתתקבע חמש שנים בתשובה, תתחיל לראות מה עשית ומה צריך לתקן ובאיזו דרך - וגם זה כל אחד לפי מצבו, ובוודאי שלא נטיל על אדם תיקונים וסיגופים שהם למעלה מכוחותיו. הדברים צריכים להיעשות בהכוונה, ולא בדרך של שברון שתביא בסופו של דבר לפריקת עול קשה יותר. אפשר לחזור בתשובה בדרך של אהבה ושירה לריבונו של עולם.
טוֹב לְהֹדוֹת לַיהֹוָה וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן׃
אומר הרד"ק: יום השבת טוב להשם יותר מכל שאר ימי השבוע, לפי שהאדם פנוי בו מעסקי העולם, נשמתו זכה מטרדות הגוף, והיא מתעסקת בחוכמה ובעבודת האלוקים. בדורנו הדבר מובן פי כמה. בציבור הכללי אין רגע שאדם אינו חשוף למדיה: כאן רדיו, כאן מסך מרצד, והיום לכל אחד יש מסך מרצד בכיס. כל הזמן הודעה, שמועה, פיגוע, הודעת שווא - לופ בלתי פוסק שתופס אותו ומעסיק אותו. בא יום השבת ויש רגיעה: הנח הכול בצד, יש אישה, יש ילדים, יש בית, יש תורה. פתח ספר מתוך רגיעה, בלי סמארטפון לידך, בלי הסחת דעת, אתה עכשיו נמצא עם ריבונו של עולם. ועל כך "טוב לזמר לשמך עליון" - הנשמה העליונה מוצאת מקום לשבח להשם יתברך שהוא בחינת עליון.
המלבי"ם מסביר שהכתוב מדבר על שתי הנהגות: הנהגה השגחית, והנהגה כללית שהיא הנהגת הטבע. כנגד ההנהגה ההשגחית נאמר "טוב להודות לה'", וכנגד ההנהגה הכללית נאמר "ולזמר לשמך עליון". שכן בכל מקום ההודאה נאמרת בשם הוויה, ואילו הזמר נאמר תמיד לשמו - "אזמרה שמך", "לזמר לשמך עליון". ומהו "שמו"? פרסום. כשאומרים "יצא לו שם", "הגדל שמך בעולם" - הכוונה לפרסום. לזמר לשמו פירושו לפרסם את שמו של הבורא יתברך בעולם.
שם הוויה מתאר את הכרת השם יתברך בעצמותו, וזו ניכרת על ידי הפלאים שהוא עושה לנו. אני רואה שהקדוש ברוך הוא עשה לי נס באופן אישי, זו טובה פרטית, ולכן "טוב להודות לה'" - הודאה על ההנהגה ההשגחית, על הנס הפרטי. לעומת זאת הזמר והתהילה הם מצד ההנהגה הכללית, שבה מתפרסמת הנהגת שמו יתברך על ידי הטבע, שדרכה ניכרת הנהגת הבורא בכל עולמו - לא הדאגה הנקודתית לי, אלא פרסום שמו, יכולותיו וכוחותיו בהנהגת הכול.
לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת׃
רש"י מסביר שחסד השם "בבוקר" הוא עת הגאולה, שהגאולה דומה לבוקר, ואילו הגלות נקראת לילה. "ואמונתך בלילות" - בעוד אנו בתוך צרת הגלות, שם צריך אמונה: אנו מאמינים בהשם ומצפים לגאולה ובוטחים שישמור את הבטחתו ויביא לנו ישועה. וכשתגיע הישועה נגיד "בבוקר חסדך", נודה על החסד שהוא הבוקר עצמו. וכמו שאמרו חז"ל שאיילת השחר היא ביטוי לגאולה, שהיא מתנוצצת כאיילת השחר; כשמש המפציעה קמעא קמעא, כך הגאולה באה בהדרגה ולא ברגע אחד.
הרד"ק מבאר שגם ביום וגם בלילה צריכים להודות להשם על החסד שעשה עמנו שנתן לנו את יום השבת למנוחה, ו"אמונתך בלילות" - שאנו מאמינים שחסדו של הקדוש ברוך הוא יהיה קיים בכל עת. וכשנבוא להגיד את חסדו נזכור גם את החסד הזה שנתן לנו את השבת, חסד עליון, שזהו הזמן שבו אנו יכולים להתעסק ברוחניות, להתנתק מן הגשמיות ולהידבק בו יתברך.
ומהו דווקא "בבוקר"? כל ימות השבוע אדם קם בבוקר ויוצא לעבודת יומו, ואילו ביום השבת הוא קם בבוקר והולך לעונג ולשמחה: מתפלל בבית הכנסת, חוזר לסעודה, יום מנוחה. ואז "להגיד בבוקר חסדך" - בבוקר השונה מכל בוקר, יזכור האדם את חסדי השם, כמה חסד עשה עמנו שנתן לנו את יום השבת.
וזכרו שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את השבת בשעה שלא היה זה מושג מובן אצל אף אחת מן האומות. מובא במדרשים שאצל האומות נתפסה השבת כבטלה: היהודים האלה בטלנים, אחת לשבעה ימים זקוקים ליום מנוחה. ברוסיה היה יום חופשה אחד בשנה, האחד במאי, חג הפועלים, שהרי מחקו כל סממן דתי ולא נותרו חגים כלל; חוץ מזה - תכבד העבודה על האנשים. באה היהדות וחידשה: אחת לשבעה ימים צריך האדם להטעין את מצבריו הרוחניים. ותראו היום עד כמה אימצו את הרעיון - לא רק שבת אלא גם יום שישי, ועוברים לשבוע עבודה של חמישה ימים ורוצים לקצץ עוד. הבינו שאם תחנוק, לא תוציא מקסימום תפוקה; שחרר קצת, ותקבל תפוקה גבוהה הרבה יותר. כמה חסד עשה עמנו השם בנתנו לנו את יום השבת בזמן שכל האומות עדיין לא תפסו שקיים מושג כזה.
וחז"ל לוקחים את הפסוק, כפי שהסברנו במזמור כולו, ליום שכולו שבת ומנוחה, לחיי העולם הבא: "בבוקר" - זמן הגאולה, "בלילות" - הגלויות. כשיגיע הבוקר נאמר: כמה חסד עשה עמנו השם שהוציאנו מן הגלות, אף שמצד רוב עוונותינו היינו חייבים בה, ובכל זאת גאלנו. ובגלות עצמה נאמר: בלילה הזה אמונתך קיימת בלבנו, אנו מאמינים באמונה שלמה שתגאל אותנו גאולת עולמים.
כבר ביאר המלבי"ם שההנהגה הטבעית, ההנהגה הקבועה של הקדוש ברוך הוא בטבע, נקראת בשם "אמונה". אמונה פירושה אמת ויציבות: השם נאמן להנהיג את עולמו בטבע, השמש נאמנה לזרוח בכל בוקר, וכן הלאה. את זה הבטיח השם כבר בבריאת העולם, ייסד חוקי טבע חקוקים שאינם משתנים. לעומת זאת ההנהגה הפלאית, הניסים, נקראים בגדר "חסד", שכן על זה לא התחייב: השם עושה עמנו חסד וקורע לנו את הים, עושה עמנו חסד ומוריד לבני ישראל מן מן השמיים. אלו חסדים ולא חיוב.
ובא המשורר וממשיל את שתי ההנהגות ליום וללילה. הלילה הוא זמן שבו הברואים נחים ואין תנועה, וכנגדו ההנהגה שבה הקדוש ברוך הוא מניח את פעולותיו - העולם פועל בסטנד־ביי, באופן הרגיל והקבוע שלו, בלי הנהגה חריגה. הלילה שוקט, וכך ההנהגה הטבעית שקטה. הבוקר לעומת זאת הוא זמן שבו מתעוררים החיים והנבראים לפעולות חדשות, וכנגדו הנהגת החסד, שבה הקדוש ברוך הוא מתעורר לפעולות המשנות את המציאות ועושות ניסים.
לכן נאמר "להגיד בבוקר חסדך" - הבוקר הוא בחינת חסדים, ההנהגה שבה השם פועל בדרך על־טבעית ועושה ניסים בהשגחתו. ו"אמונתך בלילות" - האמונה היא הדבר הקבוע, האמת, היציב, התמידי, והמשל לה הלילה, שהוא זמן קבוע שאין בו שינויים מפליגים ומעשה בראשית שומרים על חוקיהם. אין הכוונה שהשם עושה ניסים בשעות הבוקר דווקא, אלא שהבוקר הוא סימן לניסים: בבוקר קמים לפעולה ומחדשים פעולות, וכך כשאני רוצה לומר שהשם מנהיג עולמו בנס אני אומר שזה כמו בוקר, חידוש פעולות; וכשאני רוצה לומר שהוא מנהיג עולמו בטבע אני אומר שזה כמו לילה, סטטי, מציאות קבועה שאינה משתנה. הבוקר והלילה כאן הם בחינות של משל.
באוצרות האגדה מביא בדרך רמז: הבוקר מרמז על ימים של שמחה וחדווה, ימים שאתה רואה בהם אור, והלילה להפך - זמנים של צער ועצבות וחושך. בא הפסוק ומלמד: אם אדם חי בתחושת ששון ושמחה, עליו להודות להשם ולפרסם - "להגיד בבוקר חסדך". ואם אדם חי בצער ובעצבות, עליו להאמין שהכול לטובה - "ואמונתך בלילות". כשעוברת עליך תקופה של לילה, צריך להחזיק חזק באמונה ולדעת שאף שהתקופה חשוכה וקשה, הקדוש ברוך הוא עדיין משגיח עליי וכל הקורה הוא לטובה. וכשיש בוקר וחסדים, שם צריך לפרסם את חסדי השם ולהודות לו על כל אשר גמלנו טובה.
ומפורסם הוא העניין שאדם שנעשה עמו חסד מבטיח לפרסם, ובבני ברק רואים פתקים רבים: "קראתי תהילים ארבעים יום ונושעתי, והבטחתי לפרסם". ופעם כתב מישהו פתק: "פניתי לעסקן מפלגתי במשך ארבעים יום ולא נושעתי, והבטחתי לפרסם - ונושעתי".
מזמור שיר ליום השבת הוא שירה על ההשגחה. השבת מעידה שהעולם אינו מסור לטבע אלא מונהג בידי הקדוש ברוך הוא, ומי שמתבונן רואה את עונשי הרשעים ואת גמול הצדיקים - אף שההשגחה מוסתרת כדי שתישאר בחירה, ואף שלוח הזמנים אינו שלנו. אדם הראשון, שניצל בזכות השבת ולמד מקין שיש תשובה גם בדרך של שמחה ואהבה, פתח בשיר הזה; וממנו אנו למדים שאפשר לשוב אל השם מתוך עונג ושירה. "טוב להודות" - על הנס הפרטי וההשגחה, "ולזמר לשמך עליון" - על ההנהגה הכללית שבה מתפרסם שמו בעולם. "להגיד בבוקר חסדך" - בעת הגאולה, בעת החסד ובעת השמחה, נפרסם את טובו; "ואמונתך בלילות" - בגלות, בטבע ובימי החושך, נחזיק באמונה שהכול ממנו והכול לטובה.