המזמור שלפנינו הוא "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים", ובחלק זה אנו מגיעים לפסוקים העוסקים בקוצר ימיו של האדם: כמה שנים ניתנו לו, מה תוכנם של אותם ימים, ומה האדם אמור לעשות בהם. נלך על סדר הפסוקים - מן השאלה הידועה על "שבעים שנה", דרך משמעותם של "גבורות", "רהבם" ו"גז חיש", ועד הבקשה "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע".
יְמֵי־שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרׇהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי־גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה׃
שואל הרד"ק שאלה פשוטה: הרי המזמור הזה חיברו משה רבנו, ומשה חי מאה ועשרים שנה. אם כן כיצד הוא אומר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"?
התוספות במסכת יבמות עומדים על כך ומשיבים: אף על גב דהאי קרא בתפילת משה כתיב, ומשה חי מאה ועשרים - מסתמא דוד אמרו, שמצינו שדוד חי כך, ואילו משה מצינו שחי יותר. כלומר, דוד המלך הכניס את זמירות משה לתוך תהילותיו, וכאשר נאמר "שבעים שנה" - את המילים הללו אמר דוד, אף שהמזמור בכללותו הוא של משה.
אך הרד"ק אומר שאין זו שאלה כלל, משום שהכתוב מדבר על הרוב. משה מקונן כאן על קוצר הימים שעליו מתלונן כל דור ודור בגלות: ימינו קצרים, ולא נוכל להוחיל ולצפות שנזכה לראות בעינינו את הישועה והגאולה, שהרי ימינו שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. משה עצמו חריג, ואין לוקחים את החריג כדוגמה לחיי כל אדם.
לכאורה הביטוי "גבורות" על בן שמונים הוא ביטוי הפוך: בן שלושים שהגיע לגבורות - מובן; בן שמונים הגיע לחולשות, לא לגבורות. אלא שהגבורות כאן, מבאר הרד"ק, אינן גבורת האדם אלא גבורת הטבע: כוח הטבע התגבר עליו והחזיק אותו עד גיל שמונים. דרכו של הטבע להגיע לאפיסה בסביבות שבעים; ואם גבר כוח הטבע והתחזק - יחיה שמונים. ומשמונים ומעלה, אומר הרד"ק, לא נמצא כי אם מעט מן המעט.
ראוי לדעת שתוחלת החיים הכללית עלתה. אומנם אומרים שבימי הביניים ממוצע חיי האדם היה כארבעים שנה, אבל זו אחת הסטטיסטיקות המטעות: אין הכוונה שאנשים מתו בגיל ארבעים, אלא שהייתה תמותת ילדים נרחבת מאוד. כל מי שהגיע מחוץ לארץ יספר לכם על אחים וקרובים שנפטרו בקטנותם. זיהום הקטן ביותר - והילד נפטר. לא היה אנטי טטנוס, לא היו חיסונים, הפוליו היה מגפה קשה, ולא הייתה אנטיביוטיקה. גם נשים היו מתות בשעת לידתן, ואף שלא בשעת הלידה ממש - זיהום קטן, ואין את מושגי הסטריליזציה של ימינו. המיתה הייתה מצויה הרבה יותר מכפי שהיא מצויה היום.
והיום, זה עשרות שנים, הסטטיסטיקה מראה שחיי האדם הולכים ומתארכים. חלק מכך בא על ידי תרופות ופעולות רפואיות: מי שהייתה לו בעיית לב היה נוסע מן העולם, והיום עושים לו צנתור, פותחים את העורקים, והוא מקבל עוד עשרים שנה. יש דיאליזה, יש מכשירים שמאריכים חיים, והאדם חי חיים שבתקופה מוקדמת יותר לא היה זוכה להם.
אלא שכאן צריך לשמור על הפרופורציה. הגיע אליך הדוור והביא לך מכתב, ובתוכו שלח הדוד אלפיים דולר מארצות הברית. ואתה מתפעל: תשמע, הדוור הזה אחלה בן אדם! הביא לי אלפיים דולר! אולי תוכל לסדר לי איתו פגישה, הוא כל כך נחמד. זה בדיוק מה שאדם אומר על הרופא. הרופא הוא השליח, ולא הוא ששלח את המתנה.
נמצא שאין להתפלא על "שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", שכן זו המציאות של רוב העולם. ומשה שחי מאה ועשרים - חריג הוא, ואין לומדים ממנו על חיי כל האדם.
"רהבם" - חוזק הימים, מלשון "יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן", שיתחזקו הנער כנגד הזקן. כלומר, אפילו מי שימיו שלווים - אף הם עמל ואוון, שכן ימיו אינם ארוכים והם הולכים ומתקצרים. "עמל ואוון" פירושו טרחה ויגיעה שאין בהם ממש; "אוון" הוא לשון שקר, פעולה שאין בה תועלת.
מהו "גז"? כמו עף וסר ממקומו, כלשון "וַיָּגׇז שַׂלְוִים" - שהעיף את השלו; וכן "מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי" - מוציא אותי במהירות. כך גם כאן: חוזק הימים גז, ואנחנו על ידי כך עפים אל הקבר. החיים מתקצרים ונגמרים במהירות.
מספרים על רב חיים קנייבסקי, שהיה תמיד מדבר בפסוקים - כל שאלה ששואלים אותו, הכול ממקורות, הכול מן התורה. פעם ישב ברכב והנהג לא התחיל לנסוע, אמר לו: "גז חיש ונעופה" - שים גז ותתחיל לזוז. ופעם שאלו אותו: הרב, מתי יבוא משיח? ושואל חשב שיקבל תאריכים ושעות. אמר לו: כשהוא יבוא - כבר יודיעו לך.
רש"י מפרש "ואם בגבורות שמונים שנה" - אם גברו ימיו ולא התקצרו, מגיע לשמונים. ו"רהבם" לדעתו הוא לשון גדולה ושררה, כמו "רהב" שנאמר על מצרים - "וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב". רהב הוא גאווה, והכוונה: הגדולה והשררה שיש לאדם בימים הללו - עמל ואוון הם. צ'יק צ'ק, מהר מאוד זה עף ונגמר: "גז חיש ונעופה", במהירות אנו עפים ומתים.
המלבי"ם מבאר: "ימי שנותינו בהם" - בשנים הרגילות שלנו, שבעים שנה; "ואם בגבורות" - שהם למעלה מן הטבע - מתארכים לשמונים שנה. "ורהבם" הוא התנשאות הימים: אותם עניינים שבהם אדם מרומם את חייו, הפעולות שבהן הוא מטביע חותם ונודע כמי שעשה וכמי שהקים - גם הם עמל ואוון.
ו"חיש" הוא לשון מהירות, כמו "חָשׁוּ וְהָלְכוּ נִמְהָרִים", וכמו "מְהֵרָה חוּשָׁה אַל תַּעֲמֹד". שטף הזמן נקרא חיש. ו"גז" - מלשון גזיזה וחיתוך: כל רגע שעובר, נגזז רגע מן החיים והופך להיסטוריה. נחתכה עוד דקה ועברה אל העבר, ועוד דקה ועוד דקה - ואפשר לומר זאת גם בשניות ובאלפיות השנייה. "ונעופה" - אנו עפים במהירות אל ההעדר, אל החידלון, אל האפיסה.
אבל אין להתייאש מכך, אלא אדרבה. כל רגע שעבר - אתה יכול למלא אותו. למדת בו תורה, שמעת שיעור, דיברת בדברי תורה, קיימת מצווה, עשית חסד - הרי לא עבר לבטלה. ואם ביזבזת אותו על שטויות, אז באמת כואב הלב: נשרף עוד רגע ועוד רגע, והחיים הולכים ונשרפים. מה הם חיינו? רגעים. הזמן הוא חיי האדם, והאדם מקבל רגע כדי למלא אותו.
"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" - כל ימיו מלאים וקדושים, והוא מגיע איתם ולא חסר אף לא יום אחד. אבל אדם שיום אחד "לא הסתדר לי", ויום אחר "קמתי עייף", ויום שלישי "מלנכוליה אחזה אותי" - בכל יום סיפור אחר, והחיים עוברים, והמציאות הזאת לא תחזור.
סיפרנו פעם על מורה שרצה להראות לתלמיד שלו, שהיה מבזבז זמן לא קטן, כיצד ימיו חולפים לריק. הביא לו לוח, ואמר לו: כל יום שבזבזת ולא למדת כראוי - תתקע מסמר במשבצת. יום אחרי יום אחרי יום. בסוף השנה היה לו לוח שכולו מסמרים, מעין מיטת פקירים. כשראה זאת קיבל את ההלם של חייו, והחליט להשתנות. בא אל המורה ואמר: אני רוצה להשתנות. אמר לו המורה: מתחילה שנה חדשה - כל יום שתנצל, תוציא מסמר. וכך היה: למד כראוי, ועוד מסמר ועוד מסמר יצאו. בסוף השנה הגיע אל המורה בתחושת ניצחון: הנה, גם המסמר האחרון נשלף. אמר לו המורה: לא כך הבאתי לך את הלוח. הסתכל התלמיד ואמר: נכון, הוא מלא חורים. ומה עם זה? אמר לו המורה: החור נשאר חור.
כואב הלב. אדם אומר: טוב, עכשיו אני אעשה - אבל החור נשאר חור. מה שפספסת, הפסדת. זה מה שאמרו חז"ל "מעוות לא יוכל לתקון". לא קראתי קריאת שמע אתמול, מחר אקרא בזמן - מה שלא קראת אתמול הוא מעוות שלא יוכל לתקון, והחור נשאר. אתה יכול לעשות תשובה, ובזה הוצאת את המסמר; אבל למלא את החור - אי אפשר. התחרטתי, חזרתי בתשובה, בסדר - אבל בפועל לא קראתי.
מכאן צריך אדם לראות עד כמה כדאי לנצל כל רגע. המציאות חולפת ועפה, "גז חיש ונעופה", והשאלה היא איך אנו ממלאים אותה ויוצקים בה תוכן. רגע שבמקום להפוך להיסטוריה ולעבור אל האפיסה וההעדר - העברנו אותו אל הנצח, כי מילאתי אותו בתורה, במצווה, בעשיית רצון השם. הוא לא נשרף ולא כלה ואבד. וזו באמת לשונם של אחינו הרחוקים כשהם רוצים לומר שאדם יוצא ליהנות: "לבלות". זו הגדרה מדויקת - לשון בליה ובלוי. היה רגע, ולרגע היה פוטנציאל אדיר, ומה עשית איתו? בילית אותו, הפכת אותו לבלוי, לרגע שאבד מן החיים. והרי הייתה לך אפשרות למלא אותו.
מִי־יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ׃
רש"י מפרש: מי בזמן מועט כזה יקנה לב לדעת את עוז אפך כדי ליראה אותך? במילים פשוטות - הזמן קצר מדי מכדי להשיג בו יראת שמים באורך חיים כה קצר כפי שראינו. ועל "וכיראתך עברתך" אומר רש"י: כמו שאתה נורא, כך עברתך קשה ואתה נפרע מן החוטאים. כשיעור היראה שצריך לירא מלפניו, כך שיעור הכעס והעברה על מי שלא ירא אותו אלא המרה את פיו.
הרד"ק מבאר: "מי יודע עוז אפך" - מי יכול להישמר מאפך, וכי יש לזה סימנים? על כך הוא אומר: הנה סימן - "כיראתך עברתך". ושימו לב לכיוון: כפי מה שיראתך באדם, כן עברתך בו. ההפך ממה שהיינו חושבים. ככל שיראת השם שרויה על האדם יותר, כך באה בו עברתו כשהוא חוטא.
ראה משה רבנו: על חטא שדק מן הדק עד אין נבדק, שצריך זכוכית מגדלת וטלסקופ כדי לנסות להבין מהו. האור החיים הקדוש מביא שם עשרה פירושים, וסותר את כולם, ומביא פירוש משלו - וגם אותו סותרים. עד כמה קשה להבין מה היה חטאו של משה. ומשה היה הירא שמים הגדול שבכל הדורות, ובכל זאת "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם". וכיראתך עברתך - ואותו חטא עצמו, לאחר לא היה שומרו, כלשון הרד"ק. וכן מצינו אצל בני אהרן "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", וכן "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם". אדרבה - ממי שיש בו מעלה, דווקא ממנו וכלפיו יש תביעה.
וזה הגיוני מאוד. תלמיד שעושה בעיות בשיעור ולא הגיע שלושה ימים - המורה לא ממהר לברר; לא נורא, שייקח לו חופשה, אני ממש לא לוחץ. לעומת זאת, תלמיד מצוין שנותן רוח חיים בשיעור ולא הגיע יום אחד - מיד מתקשרים: מה קרה? השיעור כבר לא אותו דבר. ושואלים: ההוא לא הגיע שלושה ימים ולא התקשרת, וזה רק יום אחד? אלא שאותך אני רוצה. ההוא - שלא יגיע גם שבועיים, אולי יעבור כיתה, אולי בית ספר, ברוך השם. אבל אותך לאבד? ככל שמדובר באדם בעל דרגה - יש עם מי לדבר, ויש טעם לתבוע אותו; אבל מי שנמוך וחלש, מה תתבע ממנו?
וזה מה שאומרים חז"ל, שדרכו של הקדוש ברוך הוא כסוחר: סוחר שרוצה להראות לך שהמוצר שלו טוב, לוקח את המשובח ביותר ומדגים בו. פעם הלכתי לקנות פקאנים - אשתי שלחה אותי, עברתי ליד השוק ונכנסתי. שאלתי: יש לך פקאנים? הם טובים? מלאים? אמר לי: בטח! לקח שניים ומעך - ושניהם ריקים. לא כל כך נעים. והיה לי פעם סיפור עם מישהו שרצה להראות לי שמוצר מסוים אינו שביר; זרק אותו מלמעלה - והוא נשבר. סוחר שרוצה להדגים לוקח תמיד את הכי טוב, ולא מוצר פגום, כדי שיוכל להראות שהדבר אכן טוב.
באותה מידה צריך להבין: כשהקדוש ברוך הוא מעמיד מישהו במבחן - זה רק בכלים טובים, לא בכלים שבורים ולא בכלים סדוקים. כלי כזה אין מעמידים במבחן, אלא לוקחים כלי טוב. וכך גם כשיש עברה לפניו יתברך - היא על אדם הגון, שיש טעם להקפיד עליו ולצפות ממנו, כי בעל דרגה הוא. אבל מי שרמתו ממילא נמוכה ורוחניותו ירודה - שם אין יראתך, וממילא אין עברתך. ואין להבין מכך שהוא לא ישלם מחיר: מי שחטא ישלם את המחיר, אם לא עכשיו אז בעתיד; אלא שאין זה בא באופן מיידי ובכעס כפי שראינו אצל משה.
וזהו שאמר קודם "כי כל ימינו פנו בעברתך": בעקבות אותו כעס נגזרה מיתה על המין האנושי כולו. והדבר הזה דומה ליראה הגדולה של השם הכוללת את כל העולם - שהרי כשאתה רואה במישהו אחד שסטה ומרד פעם אחת, וכמה הדבר משפיע לדורות על כל המין האנושי, מכאן באה יראת שמים, להבין עד כמה צריך אדם להיזהר שלא לטעות, שהנה טעות אחת - ראה מה כרוך בעקבה.
לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חׇכְמָה׃
המלבי"ם מבאר: אחרי שמחמת קוצר ימינו אין לנו השגה, לא באפך ולא בעברתך - חיינו קצרים, והם מסתיימים עוד לפני שהתחלנו ללמוד. כבר אמר מי שאמר, שכל ימיו אדם לומד ובסוף מת טיפש. כמה נוכל להספיק בזמן קצר כזה? ודאי שלא נוכל להשיג את השלמות. לכן אנו מבקשים: ריבונו של עולם, ראוי שתודיע לנו כיצד למנות את ימינו באופן שנוכל להביא בהם לבב חכמה.
ומדגיש המלבי"ם ש"ונבא" אינו מלשון נביא, אלא מלשון הבאה - שאנחנו נביא. כנגד מה שנאמר קודם "ורהבם עמל ואון", אנו מבקשים שתלמד אותנו כיצד להביא בימי חיינו חכמה, שלא יהיו ימינו עמל ואוון ולא נשקיע אותם בהבל ובתוהו, אלא נדע לנצל את החיים האלה בדרך הנכונה, להוסיף בהם עבודת השם ולא לשקוע במציאות של ריק שאין בה מועיל ואין בה ממש.
רש"י מבאר: "למנות ימינו" - תודיע בעולם את מניין ימינו, כלומר תבשר לנו על אריכות ימים, כדי שנוכל לקנות לב ולהביא בתוכם לבב חכמה. גם רש"י מפרש "ונבא" מלשון הבאה: אם תאריך את ימינו, נספיק להביא לבב חכמה, יהיו לנו חיים ארוכים די כדי שנספיק ללמוד ולקיים את מצוות השם כראוי.
ויש כאן רמז נאה: כמה הם חיינו? שבעים שנה. ו"כֵּן" בגימטריה - כ' עשרים ונ' חמישים - שבעים. "למנות ימינו כן", כמניין שנות חיינו שהן שבעים שנה, כלומר מעט הם.
ומהו "הודע"? מביא רש"י פירוש נוסף, שהוא לשון ייסורים, כמו "וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת" - שהלקה אותם בקוצים. כלומר: ריבונו של עולם, ימינו קצרים כל כך, ובימים המעטים האלה עוד אתה מייסר אותנו - "כן הודע".
אמרנו פעם שהמניין הזה רמוז גם בדברי אסתר. היא מבקשת ממרדכי שיגזור צום שלושת ימים - שהם שבעים ושתיים שעות. אלא שחז"ל אומרים שמי שצם שלושה ימים פניו משתנות לרעה, ריח פיו נעשה רע והוא נחלש מאוד; ואסתר אינה יכולה לבוא אל המלך במצב כזה. לכן היא אומרת: "צוּמוּ עָלַי... שְׁלֹשֶׁת יָמִים" - שבעים ושתיים שעות, "וְגַם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן" - אני עצמי אצום רק "כן", שבעים שעות בלבד. ואף על פי כן "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת" - אני באה בכוח "כן" של שבעים ושתיים, מפני שאני באה עם הזכויות שלהם, שהם צמו שבעים ושתיים שעות; אבל לעצמי אצום שבעים בלבד, כדי שאוכל לפעול כראוי ולעשות רושם טוב לפני המלך.
סיפרנו פעם על אחד שהגיע לרב ואמר: כבוד הרב, אבי עליו השלום נפטר אתמול. אמר לו הרב: ברוך דיין האמת, ומה השאלה? אמר לו: זה בא בהפתעה, לא התכוננתי, היומן שלי מלא פגישות ואיני יכול לשבת שבעה, ממש לא מתאים לי. אבא שלי בחיים לא התייעץ איתי כשהיה בריא, וגם עכשיו לא התייעץ איתי - הלך בלי לשאול אם זה מתאים לי. הגיע לרב ליברלי מאוד, רב נחמד, שאמר לו: אז מה אתה רוצה? אמר לו: לשכור מישהו שישב במקומי. אמר לו הרב: בסדר, שלוחו של אדם כמותו, תוכל לשכור מישהו שישב שבעה על אביך במקומך. שמח האיש והלך לפני שהרב יתחרט. פתאום נזכר שיש לו עוד שאלה, חזר ואמר: סליחה כבוד הרב, אפשר עוד שאלה? תגיד, יש לי מצווה גם ללכת לנחם אותו?