הגענו לחלקו האחרון של הפרק, לפסוקי הבקשה שבסופה של "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים". עד כאן עסק הפרק בקוצר ימיו של האדם ובחלופיות החיים: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה", "כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה", ובבקשה "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה". מכאן ואילך פונה משה רבנו בבקשות: שישוב ה' מחרון אפו, שישביע אותנו חסדו, שישמחנו כנגד ימי העינוי, שנזכה לראות את פועלו, ושיכונן את מעשה ידינו. נלך על סדר הפסוקים.
שׁוּבָה יְהֹוָה עַד־מָתָי וְהִנָּחֵם עַל־עֲבָדֶיךָ׃
הרד"ק מעיר שטעמה של המילה "שׁוּבָה" מלעיל: הטעם נמצא תחת הב', ולא תחת הש'. משום כך אנו מטעימים את הב' - "שׁוּבָה" - ולא כדרך שהיינו קוראים אילו היה הטעם תחת הש'. והכוונה: ריבונו של עולם, תשוב אלינו, עד מתי תתרחק מאיתנו? "וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ" - שיתנחם הקב"ה על חטאי עבדיו; מה שחטאנו כנגדך, תתנחם על זה. כלומר כביכול יתחרט הקב"ה על מה שעשה לנו, ויחזיר אותנו עתה אליו.
המלבי"ם מבאר: "שׁוּבָה" מחרון אפך - "עַד מָתָי"? עד הזמן שבו נביא לבב חכמה. וכפי שאמרנו קודם, אנו רוצים להספיק בחיי חיותנו להשיג לבב חכמה, להשיג את עבודתך, להספיק לקיים את מצוותיך. על כן אנו מבקשים: תשוב מחרון אפך עד שנספיק להביא לבב חכמה, ועד הזמן הזה נתקדם מבחינה רוחנית, ולא תעניש אותנו באפך בשל החטאים שנכשלנו בהם.
ועוד ב"וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ" - שלא תנוח עברתך על עבדיך הצדיקים. זה מה שאמרנו קודם: בעקבות חטא אדם הראשון נגזרה מיתה על כל המין האנושי. "עברה" היא הכעס הכולל, כעס העובר את מה שמגיע כביכול, שכל העולם כולו נענש בעקבות חטא אדם הראשון. ועל כן אנו מבקשים: הינחם על עבדיך, שלא ניענש בעונש נורא כל כך, ואם כן תסיר מר המוות מאיתנו.
ועוד הסבר במלבי"ם: "שׁוּבָה" הוא גם לשון מנוחה והשקט, כלשון "בשובה ונחת", וכמו "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", שאף שם הכוונה בשובה ונחת, בלשון רגיעה. ולפי זה "שובה" מאפך פירושו שינוח האף, ינוח החרון, שלא ימשיך הכעס ויתגבר.
שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל־יָמֵינוּ׃
רש"י מפרש: "בבוקר" - ביום הגאולה והישועה. הלילה הוא תמיד ביטוי לצרה, לאנחה ולגלות; הגלות נמשלת ללילה, שהיא בחינה של הסתר פנים. לעומת זאת הבוקר הוא הזמן שבו יאיר ה' פניו אלינו. ואנו מבקשים: שבענו בבוקר חסדך, כלומר אנו ממתינים כבר לשבוע בעת הישועה, "וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ" - ואז נרנן ונשמח על כל הצרות שעברו עלינו.
וכפי שהסברנו כמה פעמים: כל המציאות שאנו מצטערים עליה ובוכים עליה היום, לעתיד לבוא על כל מה שברכנו עליו עכשיו "ברוך דיין האמת", יברך האדם "הטוב והמטיב". זה מה שאמרו, שלעתיד לבוא גם על הצרות יברכו הטוב והמטיב. ושואלים: הרי לעתיד לבוא לא יהיו צרות, ועל איזה צרות יברכו? אלא הכוונה על הצרות שיש לנו היום: לעתיד לבוא נבין אותן היטב ונברך עליהן הטוב והמטיב, כי נבין שהכל היה לטובתנו והכל היה מחסד ה' עלינו. וזהו "שבענו בבוקר חסדך" - בוקר היינו הגאולה, "ונרננה ונשמחה בכל ימינו" - לא רק במה שיהיה עכשיו, אלא גם בכל ההיסטוריה שעברה עלינו, כי נבין שכל הצרות שעברו עלינו בימים האלה היו לטובתנו ולהשפיע עלינו שפע טוב.
האבן עזרא מפרש אחרת: אם תשביענו חסדך בבוקר, אז נגילה ונשמחה כל היום. כלומר אם נתחיל את היום בחסד ה', תהיה לנו שמחה כל היום. וה"יום" כאן הוא חיי האדם - שהרי כל הפרק מדבר בחיי האדם, "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה". ואם כן: אם תתחיל לעשות עמנו חסד כבר בבחרותנו, על ידי זה "נרננה ונשמחה בכל ימינו", שכל ימי חיינו יימשכו בדרך טובה.
דברי האבן עזרא באים ללמדנו שאדם צריך להקדיש את שנותיו הראשונות לרוחניות. לכן אנו מחנכים את ילדינו מגיל קטן רק לתלמוד תורה. וכי כולם ייצאו אברכים, דיינים, ראשי ישיבות ותלמידי חכמים? לא. אבל מגיל קטן אני נותן לו את כל הכלים. זו השאיפה - שייצא תלמיד חכם ויאיר עיני ישראל בתורה. וכשיגיע לגיל מסוים ויחליט שהוא מעדיף ללכת ללמוד עריכת דין - בסדר, אין בעיה. בגיל מסוים אדם זקוק לפרנסה, ילך ויעבוד בכל דבר; לעבוד אינו גנאי ואינו חיסרון. אין עם זה בעיה. אבל להקדיש בשביל זה את הימים היקרים ביותר, ימי הבחרות, שבהם יש לאדם את כל הכוח ובהם הוא יכול להתקדם מבחינה רוחנית - בשביל זה להקדיש את הימים האלה?
כמה חברים אני מכיר, שכשאני הייתי בישיבה הם גרו באותה שכונה והתפללו באותו בית כנסת, וההורים שלחו אותם לאורט. כמה מהם עובדים היום במקצוע שלמדו שם? אחד למד מוסך, אחד מסגרות, אחד פרזול, אחד חרטות - כל אחד למד משהו אחר. הם השקיעו את מיטב שנותיהם, ומה נשאר מזה? מי מהם עובד היום בזה? אף לא אחד. ומה זה אומר? שלא חבל לקחת את השנים היקרות ולהשקיע אותן ברכישת מקצוע. את השנים היקרות תשקיע בעבודת ה', ואז יהיה לך קל הרבה יותר כל החיים. וזה מה שאומר האבן עזרא: אם תשביע אותנו חסדך בבוקר, שתעשה עמנו חסד בבחרותנו ותלמדנו את הדרך הישרה, אז נשמח כל ימינו, אפילו בזקנה.
כי גם אם בשלב מסוים יצא לעבודה ולא יהיה אברך שכל ימיו הוגה בתורה, הרי קיבל את היסודות מגיל צעיר, ולאחר מכן כל חייו בנויים כהוגן וכראוי. הוא קיבל את היסודות שאמורים לתת לו רוחניות לנצח נצחים. אי אפשר לומר עליו שביזבז זמן. לעומת זאת מי שלמד חרטות ובסופו של דבר עשה משהו אחר - לקח את מיטב שנותיו וביזבז את הזמן. ומי שלמד בישיבה, גם אם יצא לעבודה, יש לו את היסודות: הוא מגיע לשיעור ומבין על מה מדברים, הוא יושב מול גמרא ויכול להבין במה מדובר. ומי שחסרים לו היסודות, לפעמים שנים רבות לאחר מכן אינו יכול להשלים אותם. הוא מגיע לשיעור, ואם הרב לא הגיע הוא לא יפתח את הגמרא להסתכל מה כתוב - בשבילו זה ספר החתום, כי אין לו יסודות. ומי שיש לו יסודות, גם אם הרב לא הגיע יתחיל ללמוד לבד; הוא יודע איך לומדים גמרא, הוא יודע איך ניגשים לטקסטים. ולכן גם אם תאמר שלא כולם ממשיכים - את היסודות אני צריך לתת, ואחר כך מה שיהיה עמו יהיה, אבל את היסודות נתתי.
ואגב, טעות גדולה בידי רבים האומרים שאדם צריך ללמד את בנו אומנות, שאדם צריך ללמד את בנו מקצוע. אנשים שוכחים: בתורה לא נאמר "ולימדת את בנך אומנות". מה כתוב בתורה? "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם". התורה מצווה אותנו ללמד את הילד תורה; זה תפקידו של האב, זו מצוות עשה - האב מצווה ללמד את בנו תורה. אמנם חז"ל אומרים שראוי שאדם ילמד את בנו אומנות, וראוי שילמדו שחייה, ועוד כמה דברים שראוי שאדם ייתן לילדו הכשרה לחיים. אבל מהו הציווי שהתורה מצווה? "ושיננתם לבניך".
ובפרט שענייני הגשמיות מוטלים על הקב"ה, והרוחניות מוטלת עלינו. הרוחניות היא תפקידי, ואיני יכול להשליך אותה על ה'. "אם ירצה ה' הוא גם יהיה תלמיד חכם" - אין כאן "אם ירצה", זה התפקיד שלך. "אם ירצה ה' אניח תפילין היום" - אם אתה תרצה, תניח. אבל "אם ירצה ה' תהיה לי פרנסה" - פרנסה היא על הקב"ה. ומה עושה האדם? את החלק של הקב"ה הוא לוקח על עצמו: דואג שלילדו תהיה פרנסה, ודוחף אותו כל הזמן שילך וילמד לימודים כאלה, ויתקדם כך, ויהיה לו תואר. ובאותו זמן, האם דאגת רבע מזה לרוחניות שלו? אומר הקב"ה: את הרוחניות שלו הטלתי עליך, את "ושיננתם לבניך" הטלתי עליך; מדוע אתה דואג לחלק שלי, לפרנסה? את זה תשאיר לי, ואת הרוחניות - את זה אתה צריך לדאוג, זה תפקידך. והאדם מהפך את היוצרות.
היה יהודי אחד, מיוצאי גרמניה, שהגיע לרבי אלחנן וסרמן. בגרמניה דגלו מאוד בעניין תורה ועבודה - ואני מדבר על הציבורים החרדים שם, לא על הרחוקים. הם דגלו תמיד בלימוד מקצוע ובהשכלה, שיהיה לאדם גם תואר. מעבר לכך, בישיבות בגרמניה היה החוק שאסור ללמוד מקצועות קודש בלבד, והיו חייבים להוציא גם תואר. וראשי ישיבות - למשל ראשי ישיבת קול תורה, הרב מרצבך ועוד - באו מגרמניה עם תואר, עם דוקטורט וכדומה. הם תמיד הצניעו אותו ולא ראו בו דבר שיש להתפאר בו, אבל על כל פנים חייבו אותם. שם זה היה מבוסס מאוד, שאדם צריך גם תורה וגם עבודה.
יום אחד הגיע אחד ההורים של תלמיד בישיבתו של רבי אלחנן וסרמן, ואמר לרב שהוא רוצה להוציא את בנו מהישיבה כדי שילמד לימודים כלליים וישתלם במדעים, שיהיה לו מקור פרנסה. אמר לו הרב: למה זה כל כך חשוב לך? השאר לו את זה לאחר מכן; עכשיו הוא עדיין בישיבה ובמלוא אונו, שישקיע את זמנו בלימוד התורה. אמר לו האב: הרב, הרי חז"ל אומרים שטוב תלמוד תורה עם דרך ארץ, וחז"ל אומרים שאדם צריך ללמד את בנו אומנות.
אמר לו רבי אלחנן וסרמן: אני רוצה לשאול אותך שאלה. בסדר, נלך לפי הראש שלך - ללמד בנו אומנות זו מצווה. תגיד לי, למול את בנו זו מצווה? אמר לו: ודאי, מה השאלה, מצווה מפורשת בתורה. אמר לו: ומה קורה אם אדם מל את בנו הראשון, רחמנא ליצלן מת; מל את בנו השני, ומת. מה הדין עכשיו, את השלישי מלים או לא? אמר לו: ודאי שלא, זה מתו אחיו מחמת מילה. אמר לו: רגע, איני מבין, הרי זו מצווה, ואתה מוותר על המצווה הזאת? אמר לו: מצווה מצווה, אבל מה, תהרוג את הילד?! אמר לו רבי אלחנן: ישמעו אוזניך מה פיך מדבר! היום, לצערנו, המציאות הוכיחה שמי שהולך ללמוד מקצוע - זו "מתה מחמת מלאכה". כל אלה שהלכו לאוניברסיטה, מה נשאר מהיהדות שלהם? מה נשאר מהרוחניות שלהם? ואפילו תאמר שמצווה ללמדו מקצוע - בסדר, מצווה; גם למול יש מצווה, ואם מתו האחים, האם מלים? כאן אתה רואה כמה מתו, "עצומים כל הרוגיה". ואתה הולך לעשות דבר כזה?
האב לא שמע לו. ואומרים שהיה זה כשגגה שיצאה מפי השליט, ולאחר תקופה קצרה נפטר הבן, רחמנא ליצלן. הוא אמר לו "מתה מחמת מלאכה", וזה לגזור מיתה, רחמנא ליצלן. רואים מכאן, שאפילו יאמר אדם "נכון, צריך גם וגם" - בוא ותראה היכן ומה. ותבינו, אין לנו היום מוסדות חינוך שאתה יכול לומר עליהם: אשלח אותו לשם, גם ילמד תורה וגם ילמד מקצוע וייצא ירא שמיים. אין לנו מוסדות חינוך כאלה. הלוואי ותשלח אותו לישיבה קדושה, בלי שום דבר אחר, וייצא ירא שמיים - הלוואי, הלוואי, כמה תפילות צריך בשביל זה. ואם ישלח אותו מראש למקום פשרני, המשלב ויוצר חיבורים בין תורה לדברים אחרים - מה הסיכויים שמשם ייצא ירא שמיים? ולכן, כדברי האבן עזרא: שבענו בבוקר חסדך - אם תעשה עמנו חסד בבחרותנו ותלמדנו את הדרך הישרה, נשמח כל ימינו, וגם בעת הזקנה יישארו בו אותם רשמים של היסודות שקיבל בבחרותו. שהרי את התורה אדם לוקח עמו לכל מקום, ואילו כל אומנות אחרת - מתה.
שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה׃
המלבי"ם, בבארו גם את הפסוק הקודם, אומר שהבקשה היא אחת משתיים. או שמיד בבוקר - וכאן הולך המלבי"ם בקו של האבן עזרא - כלומר מיד בהתחלה, בזריחת החיים, בשנות הנעורים שהם בוקר חיי האדם, תשביע אותנו חסדך, שלא תהיינה לנו שום צרות ולא נראה את רעת הזמן ותהפוכותיו, ועל ידי זה "נרננה ונשמחה בכל ימינו" - שלא נראה שום צרה במשך כל ימי חיינו, כיוון שההתחלה הייתה כהוגן. ואם בכל זאת נגזר עלינו לסבול ב"בוקר", בימי הבחרות, אז על כל פנים "שמחנו כימות עניתנו" - שתדאג שלאחר מכן נקבל שמחה כפי הימים שהיינו בהם בעינוי. אם אפשרי מראש - שבענו בבוקר חסדך; ואם לא נזכה לכך ובבוקר תהיינה לנו צרות, לפחות לפנות ערב תעשה לנו טובה כפי הצרות שהיו לנו בבוקר, שבהמשך החיים תיתן לנו טובה כפי השנים שבהן התייסרנו בימי בחרותנו.
רש"י מסביר: תשמח אותנו לימות המשיח כמו הימים שעיניתנו בגלות, וכמניין השנים שבהן ראינו רעה.
והרד"ק אומר שאין הכוונה לחשבון הימים שעיניתנו, שהרי אי אפשר שיהיו ימי הישועה כמניין ימות הגלות ואחר כך ייחרב העולם. אלא כך הכוונה: כמו שעיניתנו באלו הימים והראית לנו בהם רעה, כך תשמח אותנו לעולם. כי אם נפרש כמניין הימים ממש - הרי "שית אלפי שנין קאים עלמא"; ורק הגלות האחרונה היא אלפיים שנות גלות, ויצטרך הקב"ה להאריך את ימי העולם בעוד אלפיים שנה כדי לשמח אותנו כימות עינוינו, וזה ודאי לא יעלה על הדעת. אכן יש הרוצים לומר שהימים שלקראת הגאולה וביאת המשיח יתארכו, ואז באמת יהיה "כימות עניתנו" - המספר לא ישתנה אבל הימים יתארכו. אך הרד"ק אומר שלא כך, אלא הבקשה היא שתשמח אותנו לעולם על הימים שבהם עיניתנו.
המלבי"ם אומר שכבר ביאר בספר יחזקאל את ההבדל: כאשר מדברים על "ימים" הכוונה להמשך הזמן כולו, לאריכות עצמה; ו"שנים" הם הפרטים שמתוך הזמן. אפשר לדבר על כל האורך כחטיבה אחת - אלו "ימים"; ואפשר לדבר על הפרטים שמתוך האורך, וזה כבר מחולק ל"שנים". כמו "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר": כל הימים מתחילת העולם עד סופו נקראים "ימות עולם", והם יחידה אחת, חטיבה אחת של אריכות; ואילו כשבאים לדבר על הפרטים מתוך החטיבה הזאת מדברים על "שנות דור ודור", שנים של כל דור ודור. וגם "דור ודור", כפי שמבאר המלבי"ם בכמה מקומות, מבטא תמיד את ההתפרטות של הימים הארוכים - שבכל דור ודור יש זמן אחר ויש בו מציאות אחרת, ואם כן "דור ודור" הם הזמנים הפרטיים.
ולפי זה: מלבד שתשמח אותנו כנגד הזמן הכללי - זהו "כימות עניתנו", הזמן הכללי שאני מתייחס אליו כחטיבה אחת - "שנות ראינו רעה" פירושו שתחשבן את השנים, תרד לפרטים של כל שנה ושנה שבה ראינו רעה, ותיתן לנו טובה ושמחה גם כנגדן. יש כאן אם כן גם התייחסות למציאות הכללית, וגם ירידה לפרטים של כל סבל וסבל וכל שנה ושנה, שגם אליהם תתייחס ותיתן לנו טובה כנגדם.
יֵרָאֶה אֶל־עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל־בְּנֵיהֶם׃
הרד"ק מסביר: ייראה לעבדיך פועל הישועה, שיראו האבות והבנים את הישועה - וזהו "והדרך על בניהם". שהרי אנו מתפללים בכל דור ודור, והאבות מתפללים שתהיה הישועה בזמנם; ועל כן אנו מבקשים שנזכה לראות את הישועה עוד בזמננו ובזמן בנינו, שנראה את הדר הקב"ה ואיך פעולתו מתגלה בעודנו בחיי חיותנו, אנו ובנינו נזכה לראות את הישועה הזאת.
המלבי"ם מבאר שאנו מבקשים לראות ולהשיג את פועלך, איך אתה פועל ועוסק בעולם, ועל ידי זה "ייראה הדרך על בניהם". וכדי להבין זאת צריך להבחין בין "פעולה" ל"מעשה", כפי שמבאר המלבי"ם בחומש שמות פרק ט"ו וחוזר על זה בכמה מקומות. "מעשה" הוא סיום הדבר - המכה בפטיש, שהדבר הסתיים. ואילו "פועל" הוא מה שאדם פועל כדי שהמעשה יגיע לידי גמר. ובהגדרה: הפועל הוא הדרך, שעדיין אנו בתוך הדרך; והמעשה הוא הסיום, כשהדבר יצא אל הקיום, אל המציאות, אל ההוויה. אני פועל בבניין עד שהושלם המעשה והבניין עומד על תילו - שם נגמר המעשה; אבל "הפועל" הוא תוך כדי ההתעסקות, איך הדבר נבנה.
ואם כן אומר המלבי"ם: אנו מבקשים לראות את פועלך, איך אתה פועל ועוסק בעולם, ועל ידי זה ייראה הדרך על בניהם - שעל ידי התבוננות בפעולות ה' בעולמו נשיג את הדר ה'. כשאדם רואה איך הקב"ה פועל בעולמו, לא רק את התוצאות אלא איך הוא מגלגל ומסבב את הסיבות ועושה הכל כדי להגיע אל הרצון האלוקי - רואים את הנהגת ה', רואים את יד ה', ובזה מגיעים לאמונה. אני רואה איך הקב"ה מוביל שלב אחר שלב לקראת הסיום.
כמו שאנו רוצים להסתכל על ניסי המגילה: לא רק על התוצאה, אלא איך שלב אחר שלב - פתאום מרדכי רואה ושומע את תוכניותיהם של בגתן ותרש, ובעקבות זה מודיע למלך, והמלך אינו נותן לו את שכרו. שימו לב, כל זה הוא "פועלך", אלו עדיין הפעולות, איך הכל נבנה. הסיום היה שאת המן תולים, ומרדכי מקבל את בית המן, ועם ישראל ניצלים מן הגזירה - זהו הסיום. אבל כשאתה מתבונן בפרטים אתה רואה את הפעולה, את התהליך, ורואה את יד ה'. ועל זה אנו מבקשים: אנו רוצים להשיג את פועלך, ובזה משיגים את הדר ה', שאני משיג שהקב"ה מנהל את עולמו ורואה איך הוא מנהל אותו בפועל. ועל ידי כן נשיג עד כמה רחמיו של הקב"ה גדולים בכל המהלכים שהוא עושה כדי להיטיב לנו באחריתנו.
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ׃
רש"י מפרש: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו" - שכינתו ותנחומיו יהיו עלינו; השכינה היא נועם ה' עלינו. ואחר כך באה בקשה: "ומעשה ידינו כוננה עלינו" - שהמעשים שאנו פועלים, תכוון אותם ותכונן אותם, מלשון "על מכונו", שיהיו עומדים והגונים וראויים. ולכאורה "ומעשה ידינו כוננהו" הוא חזרה על אותו דבר. אלא אומר רש"י שהאחד נאמר על מלאכת המשכן - שמשה רבנו התפלל ובירך את עם ישראל שתשרה שכינה במעשה ידיהם, וזהו "ומעשה ידינו כוננה עלינו", שתשרה השכינה על מה שעשינו במעשה ידינו; והשני הוא ברכה במעשה ידיהם - "ומעשה ידינו כוננהו", שתשרה הברכה במעשינו. אלו שני עניינים נפרדים: ברכה במעשינו, שנצליח במה שאנו עושים ותשרה בזה הברכה; ומעבר לזה, שכאשר נסיים תשרה שכינה - עניין נוסף. ולכן יש כאן שתי בקשות נפרדות.
הרד"ק מסביר שאין הפסוק הזה נאמר אלא על ימי הישועה: אז יהיה מעשה ידינו מכונן ונכון, כמו שכתוב "לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה". וזה כנגד מה שראינו למעלה בפרק, שימינו קצרים, "עמל ואוון" - ומה אנו משיגים, שבעים שנה ונגמר, "כי גז חיש ונעופה". אבל בימי הישועה יהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ונספיק לעשות מעשים טובים, ומעשה ידינו יכונן ה' כראוי וכהוגן. ולפי הרד"ק הכפילות היא כדרכו בכל מקום - כפל העניין במילים שונות, כדי לחזק את העניין או לתפארת המליצה. וזה קו שונה לחלוטין מן המלבי"ם, שמבאר תמיד שאם יש כפילות היא באה לבטא משהו, ואין כזה דבר כפל העניין במילים שונות.
המלבי"ם מבאר ש"נעימות" היא התענוג שהאדם משיג מן הפעולות שעשה: במה שפעל פעולה והשיג ממנה את התוצאה שביקש, יש לאדם נעימות.
אמרתי לכם פעם שנעשו מחקרים רבים על מדד האושר, מהו הזמן שבו האדם הכי מאושר. האדם כל ימיו שואף לאושר. נדמה לאדם שזמן האושר הוא טיסה לחוץ לארץ, לאיים הקריביים, שוכב לו בטן־גב עם כוס מילקשייק - ומצאו שממש לא. אתם יודעים מתי האדם מאושר? כשהוא נמצא בדחף של עשייה, כשהוא בהקמה של משהו, כשלפניו אתגר שעליו הוא צריך לעבוד כדי להשיג משהו. בזמן העבודה וההשגה - זה האושר הגדול ביותר של האדם. ולכן כשאדם מקים עסק, לא משנה שאחר כך רוב העסקים נופלים, אבל שלב ההקמה והבנייה, הארונות שהוא מכין, המקררים שהוא קונה - זה השלב שבו האדם מאושר. האדם מאושר מאתגרים: כשלפניו אתגר שעליו לעבור אותו והוא נמצא ברוב עוז ותעצומות להתגבר עליו ולהצליח להקים - זה השלב שבו הוא מאושר. ולכן תראו אנשים שגם כשהם בחופשה מחפשים משהו: לסגור עסקה, לעשות, להתקשר - הוא צריך אתגר, וזה מה שנותן לו את החיות; ואילו לשכב בטן־גב לא נותן אושר ממש.
ואת כל זה צריך אדם לקחת לרוחניות. אם אתה לומד את הדף היומי - סיימתי יבמות, איזה תענוג, איזה אתגר נפלא, ועכשיו אני מציב לעצמי אתגר חדש, כתובות אחרי יבמות. חיי האדם רודפים אתגרים, וזה האושר האמיתי. וכשלאדם אין שום אתגר בחיים - זה האדם המסכן ביותר בעולם, הרחוק ביותר מאושר; אין לו אתגרים שבשבילם יש לו סיבה לחיות, שנותנים לו טעם בחיים, שדוחפים אותו לעשות, להכין, להקים, לבנות. אדם צריך שיהיו לו אתגרים.
וזה מה שאומר המלבי"ם: הנעימות היא התענוג שישיג הפועל ממעשהו, במה שהפיק ממעשהו את התכלית הנרצה. אדם פעל, עשה, הקים, ועכשיו הוא רואה את הדבר עובד - איזה אושר מציף אותו, איזו שמחה יש לו. וכמו שאמרו חז"ל: רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו. למה? כי הוא טרח ויגע בהם. זה שלב ההנאה: התאמצתי, התייגעתי, ועכשיו אני רואה וקיבלתי. הנה הוא קוטף את העגבניות שזרע והשקה חודש ויותר, ועכשיו כשהוא מקבל - זו ההנאה שלו. יש לאדם הנאה ממשהו שהוא פעל והוא מקבל את תוצאותיו.
ואומר המלבי"ם: על ידי שאנו משיגים את השלמות, ימצא ה' נועם בכלל הבריאה - שהרי את הכל ברא לכבודו. הקב"ה ברא את הבריאה כדי שיתגדל שמו בעולמו, וכשאנו פועלים בכיוון הזה יהיה בזה כביכול נועם לה' יתברך, "ויהי נועם ה' אלוקינו". כיצד? על ידי שהברואים משיגים את כבוד ה', ואז יאיר הקב"ה פניו אלינו, שהרי אנו משלימים את תכלית הבריאה, אנו חפץ ה' בעולמו. הקב"ה ברא עולמו בשביל ישראל - "בראשית", בשביל ישראל שנקראו ראשית. ואז על ידי זה הבריאה משלימה את תכליתה, שתכלית הבריאה היא שיהיה כבוד שמיים בעולם; ואנו ממלאים את התכלית הזאת בזה שאנו עובדים את ה' ומתפללים אליו, ועל ידי זה רואים עלינו את כבוד שמיים: רואים שעם ישראל זוכים, שהקב"ה מחזיר אותם לארץ, גואל אותם, בונה להם בית המקדש, ובזה מתגדל ומתקדש שמו של הבורא יתברך. ואז פעולותיו של הקב"ה מגיעות לתכליתן, כיוון שהכל ברא לכבודו.
"ומעשה ידינו כוננה עלינו" - מבאר המלבי"ם שמעשה ידי האדם בעניינים השפלים אינם מכוננים עליו. אדם בנה בית: "לכונן" היינו יסוד, ויסודות הבית מכוננים על אבנים, והאבנים מכוננות על עפר הארץ. זה אינו מכונן עליך; אתה הבנאי, ואינך שוכב שם למטה ובונים את זה עליך, ואינך הכונן או הבסיס והיסוד לבניין הבית. ההפך - האומן יתכונן על ביתו לשבת בו, אתה הוא זה שכוננו אותך על הבית; אתה יושב בתוך הבית ונמצא על הבית שבנית, ולא הבית נמצא עליך. וכך הוא בכל עבודה גשמית, בכל מציאות של בניין הקם בארץ ושל פעולות הקמות בארץ.
אבל לא כן מעשה הטוב בעניינים הנפשיים. מעשה הטוב בעניינים הרוחניים - אומר המלבי"ם - נעשה האדם בסיס וכן למעשה ידיו; אתה היסוד והבסיס למעשים הטובים. ונותן דוגמה: הלומד תורה, תורתו מכוננת על שכל האדם ונפשו. על מה נחה התורה? על נפש האדם. כלומר אני היסוד והתורה נחה עליי. כשבניתי בית - הבית הוא היסוד ואני נח עליו; אבל כשבניתי קומה רוחנית, הקומה הרוחנית הזאת היא עליי, והאדם עצמו הוא היסוד. והעושה מצווה לשמה - למצווה יש "כן" ויסוד בנפש הפועל; האדם עצמו הוא הנפש הפועלת, והוא היסוד לאותה רוחניות ששורה עליו.
וזהו שאנו מבקשים: מעשה ידינו יהיו מכוננים עלינו. לא על משהו חיצוני, שאז פירושו שעבדתי על גשמיות; אלא אם אני עובד על רוחניות, אני ה"כן", היסוד והבסיס, שעליי שורה הרוחניות, המצוות והתורה נכנסות אליי - אני הבסיס. וכל מה שנעשה יכונן ה', כיוון שהם טובים בעיניו, ועל ידי זה אנו מבקשים "ומעשה ידינו כוננהו", שהכל יחול עלינו, שמעשה ידינו כוננה עלינו, כי עשינו דברים שהם טובים מבחינה רוחנית.
אומר המלבי"ם: עד כאן דברי איש האלוהים המתפלל. וזהו הפסוק האחרון של הפרק, והיא תפילה כללית וגם פרטית. ובזה יש הקדמה לפרק הבא: שכאן משה רבנו מתפלל גם על עצמו, שהרי על משה נגזר שלא ייכנס לארץ, ולכן "תפילה למשה איש האלוקים". ועל זה אומר משה: איני מבין את עוז אפך, "וכיראתך עברתך", למה התעבר ה' בי - זה עניין אחד, והוא מבקש שה' יינחם עליו. ודבר נוסף הוא מבקש שייראו פעולות ה' עם מעשה ידיו - ומהו מעשה ידיו? העם שהוצאתי ממצרים, שאזכה להכניס את העם הזה לארץ ישראל. כלומר שירחם עליו ויזכה להיכנס לארץ ישראל, ועל ידי זה ייראה הדר ה' על בניו שיירשו את מקומו אחריו, ובזה ישיג את הרוחניות שאפשר להשיג בכניסה לארץ. ודבר נוסף - שגם עם ישראל ייכנסו לארץ ולא ימותו שם במדבר. בזה מסתיימת תפילתו ובקשתו של משה רבנו, ובפרק הבא נראה מה התשובה שמקבל משה רבנו על בקשתו זו.
בחתימת תפילת משה אנו מבקשים ארבע בקשות: שישוב ה' מחרון אפו וייתן לנו את הזמן להביא לבב חכמה, ושלא תנוח עברתו על עבדיו; שישביע אותנו חסדו "בבוקר" - ביום הגאולה לפי רש"י, ובימי הבחרות לפי האבן עזרא והמלבי"ם, שמשם באים היסודות המחזיקים את האדם כל חייו; שישמחנו כנגד ימי העינוי, בכלל ובפרט, כימות עינוינו וכשנות ראינו רעה; ושנזכה לראות את פועלו, את התהליך שבו הוא מסבב את הסיבות, כי מתוך ראיית הפועל משיגים את הדר ה' ומגיעים לאמונה. ולבסוף "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו" - שתשרה שכינה וברכה במעשינו, ושמעשה ידינו יהיו מכוננים עלינו: לא בניינים חיצוניים שאנו נחים עליהם, אלא קומה רוחנית שאנו יסודה, תורה ומצוות הנחות על נפש האדם - ובזה משלימה הבריאה את תכליתה, שהכל ברא לכבודו.