פתיחה: מזמור תפילה למשה איש האלוקים
מזמור זה הוא תפילתו של משה רבנו, ובו הוא מתבונן בקוצר ימיו של האדם ובחלוף הזמן. לאחר שפתח בכך שהקדוש ברוך הוא הוא מעון הנשמות לעולם - מאיתו באנו ואליו אנו שבים - ולאחר שאמר "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם", ממשיך המזמור ומתאר עד כמה חיי האדם בעולם הזה הם חולפים, זמניים וברי חלוף. מכאן ואילך נלך על סדר הפסוקים.
"כיום אתמול כי יעבור" - גם אלף שנים חולפות ביעף
כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה׃
הרד"ק מביא את דברי חז"ל כפשוטם: הקדוש ברוך הוא אומר לאדם - אתה חושב שעוד לפניך שנים רבות? גם אם תחיה אלף שנים, הכל יהיה בעיניך "כיום אתמול כי יעבור", שהרי סופך למות. אם כן, במה אתה מתגאה בחייך?
ראיה לדבר מאדם הראשון. בתחילה נתן שבעים שנה משנותיו לדוד המלך, וכשהגיע לאותן שבעים שנה - התחרט. אבל אין חרטות; זה לא פייפאל שמבקשים בו החזרות. ההזדמנות הייתה, ועברה. ותראו מה נפלא כאן: הוא חי קרוב לאלף שנה, ועדיין היו חסרות לו אותן שבעים. אתה חושב שאם תחיה יותר יהיה לך טוב יותר? הנה, גם מי שחי אלף שנה מרגיש בסוף "כיום אתמול כי יעבור" - חלף ביעף.
תשאלו אנשים זקנים והם יאמרו לכם עד כמה החיים חולפים מהר. הצעירים לעומתם מרגישים שכל החיים עוד לפניהם. עשו פעם מחקר מעניין ומצאו שאצל צעירים הזמן עובר לאט יותר מבחינת התחושה: כל דבר לוקח זמן, עד שסיים כיתה ו', עד שסיים כיתה ז'. אצל המבוגר, לעומת זאת - כבר יום חמישי? חלפה שנה ולא הרגשתי. במה זה תלוי? במילוי הזמן. מי שזמנו מלא - הזמן עף; מי שזמנו ריק - "עוד שעתיים? יואו". כך גם אברך בכולל: אם הוא מנצל את הזמן, פתאום הוא מרים את הראש ולא מאמין שכבר מנחה; ואם הוא יושב ומפהק - "עוד רק אחת עשרה, יש פה עוד שעתיים". ככל שאתה מנצל את הזמן, הזמן אינו נמדד ואינו נמשך. וזו מציאות האדם: גם מי שיחיה אלף שנים יאמר בסוף - לא הרגשתי, זה חלף כאשמורה מאשמורות הלילה.
יומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנה
דרשת חז"ל מוכרת על פסוק זה: יומו של הקדוש ברוך הוא הוא אלף שנה. כלומר, כשעברו אלף שנים - אצלו עבר יום אחד. ומכאן דברי הגמרא: כשהקדוש ברוך הוא אומר שיעשה דבר "מהרה" - כמה זה מהר? שמונה מאות וחמישים שנה. מניין? שנאמר "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה", ותוך שמונה מאות וחמישים שנה גלו. תחשבו: אם אדם אומר לך "אל תדאג, זה יהיה היום" - כך בדיוק אומר לך הקדוש ברוך הוא כשהוא עושה זאת בתוך שמונה מאות וחמישים שנה, שהרי אצלו יום אחד הוא אלף שנה.
ומכאן מוסר גדול לכל מי שרואה מרשיעים ובעלי עבירה שטוב להם והם חוגגים, ולעיתים דווקא הצדיק סובל. כל התמיהה הזו נובעת מחוסר סבלנות, מפני שאתה סבור שהקדוש ברוך הוא עובד לפי השעון שלך. להשם יש שעון אחר, ויש לו את כל הזמן. מה שאתה רואה כעת כחגיגה - המתן מעט ותראה מי חוגג אחרון.
כמה שנים חלפו מאז שאוקראינה הקיזה את דמנו באכזריות נוראה שאין לתאר. הרב לאו כותב בספרו ומתאר את מעשי הנאצים באוקראינה, ואומר שלאוקראינים הייתה להיטות והתלהבות וחשק לטבוח ביהודים הרבה יותר מן הנאצים - לא להאמין. וכמה זמן עבר עד ש"בת בבל השדודה, אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע"? שבעים וארבע שנה. אין צורך להילחץ: הקדוש ברוך הוא ייפרע מכל אחד בבוא העת. גם רוסיה תשלם את מחירה, וגם סוריה משלמת את שלה, וכל המריעים לנו בסופו של דבר שילמו מחיר.
הרוסים יקבלו את שלהם על שבעים שנה של השכחת היהדות, רדיפה ורמיסה. איך הגיעו לכאן עולים מרוסיה ריקים מכל יהדות? בצורה שיטתית מאוד של רדיפת היהדות על ידי הק.ג.ב, ולפניו האן.ק.ו.ד. האדמו"ר של חב"ד ישב בכלא תקופה ארוכה, ועוד. וכי אתה חושב שהשם לא ייפרע מהם? אחד ההסברים במי הוא "תירס" הוא שזו רוסיה; יש אומרים טורקיה ויש אומרים פרס, אך כולם מזכירים את רוסיה כחלק ממלחמת גוג ומגוג. ואיני מדבר על ספרים של היום שרואים מי אויבינו, אלא על ספרים מלפני מאה ומאתיים שנה, שמתארים מי הן האומות הללו בזמננו וקובעים שרוסיה תילחם כנגדנו, ויבואו לכאן וייפלו. וגם הגר"א אמר: כשהרוסים יעברו את מיצרי הדרדנלים - לבש בגדי יום טוב, המשיח בפתח.
פירוש רש"י: יום ועוד אשמורה
רש"י מפרש כאן פירוש מעניין מאוד. לפי הרד"ק הכוונה שאלף שנים חולפות מהר כמו יום או כמו אשמורה בלילה (שהלילה מחולק לשלוש או ארבע משמרות). אך רש"י מסביר שאלף שנים אצל הקדוש ברוך הוא אינן יום בלבד, אלא יום ועוד אשמורה בלילה.
לפי זה מתיישבת נפלא הגזירה שנאמרה לאדם הראשון: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". לכאורה, אם יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, מדוע לא נלקח בשנת תתקצ"ט, שגם אז עדיין היה באותו יום? מדוע נלקח בגיל תשע מאות ושלושים? אמנם לפי מדרש חז"ל התשובה היא שבעים השנים שנתן לדוד, אך רש"י מוסיף דרך נוספת: יומו של הקדוש ברוך הוא אינו אלף שנה אלא פחות מכך, שהרי אלף הם יום ועוד אשמורה. ייתכן אפוא שיומו של הקדוש ברוך הוא הוא תשע מאות ושלושים שנה, ואותן שבעים הנותרות הן האשמורה שבלילה. לכן נלקח אדם רגע לפני שהשלים את היום, עוד בטרם החלה האשמורה - ומת "ביום אכלך ממנו" ממש. אילו נלקח בגיל תשע מאות שלושים וחמש, כבר היה נגמר היום והתחילה האשמורה. ורש"י אינו אומר זאת בהחלטיות אלא בלשון "ושמא שיעור אותה אשמורה הוא כמו שיש ממיתת אדם הראשון עד אלף שנים". ומביאים גם מדרש כעין זה: "ביום אכלך ממנו מות תמות", חי תשע מאות ושלושים שנה, נמצאו אלף שנים עולים ליום שלם ומעט מן הלילה עמו.
ביאור המלבי"ם לפסוק
המלבי"ם מבאר על פי מה שנאמר קודם "שובו בני אדם" - שהאדם עובר מן המציאות הרוחנית אל העולם הזה, ומן העולם הזה אל העולם הבא. וכך אתה, ריבונו של עולם, אומר לאדם: אלף השנים שחיית כאן נדמות בעיניך כיום אתמול שעבר, ונדמות כאשמורה בלילה. ועתה מפרט הכתוב את שני הדימויים.
זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף׃
"זרמתם" - כנגד "כיום אתמול כי יעבור". מסביר המלבי"ם שהמרוצה של הזמן היא כמרוצת זרם מים, כגל מים - ובלשון הקדמונים "שיבולת", לא מלשון שיבולים אלא שיבולת מים, גל. וכשם שכל שיבולת שוטפת את חברתה, גל רודף גל, כך כל רגע מרגעי הזמן: דקה רודפת דקה, שעה רודפת שעה, יום רודף יום. ומשום כך אין הבדל אם העבר היה יום אחד או אלף שנים, שהרי העבר אין; כל רגע מוחק את קודמו ויוצר רגע חדש, והרגע הקודם כלה ואפס מן המציאות.
וכנגד "ואשמורה בלילה" אומר "שנה יהיו". בלילה האדם אינו עושה פעולה, הוא ישן ונח; מציאות המנוחה היא סטטית ואינו פעיל בשנתו. (אני מדבר על מי שבאמת נח; יש אנשים שתוך כדי השינה מתאגרפים. פעם הראו לי סרטון שבו צילמו אדם ישן שש שעות והריצו את הצילום בשבע שניות - אתה לא מאמין כמה תנועות אדם עושה בשינה.) אבל למעשה האדם הישן אינו פועל מאומה. אמרו פעם לנפוליאון: מדוע אתה ממעט לישון? אמר להם: כשאני ישן איני נפוליאון. וצודק - מה ההבדל בינך לבין העבד בשעת השינה? האם אתה נותן הוראות? האם אתה מלך? אולי המיטה נוחה יותר, אבל אינך נפוליאון.
ובמה באה לידי ביטוי מלכותך בשעה שאתה ישן? בכלום. לכן האנשים הגדולים תמיד ממעטים בשינה: כשאתה ישן הרבה אתה מאבד את המוחין ואת הדעת, ואז אתה כבהמה, שגם היא ישנה. זה עומק הדימוי: כל אלף השנים הללו הן כשינה - "זרמתם שינה יהיו", כאילו ישנת בהן ולא פעלת מאומה. ונמצא שאותן אלף שנים הן כאפס משני צדדים: מצד אחד נשטפו וחלפו ואינן קיימות עוד במציאות, ומצד שני אף בעת שהיו קיימות - מה כבר עשית בהן?
ועל כך ממשיך: "בבוקר כחציר יחלוף". החציר צומח ומיד קמל - אינו עץ ארז, אלא היום ישנו ולמחר איננו, ברגע אחד הוא קמל. והמלבי"ם מוסיף שהחציר דומה ליום גם בסדר הולדתו: החציר נולד מזרע, הזרע כלה ונרקב, נוצר החציר, הוא מתייבש, ועל ראשו זרעים, הזרעים מתפזרים ונולד חציר חדש. כך חיי האדם: יום מוליד יום, רגע מוליד רגע, והקודם איננו. הכל מלמד עד כמה מציאות האדם בעולם היא זמנית וברת חלוף.
והרד"ק מסביר מדוע דימה דווקא לחציר - לרמוז שלפעמים אדם מת עוד בימי עלומיו. כשם שהחציר היום לח ולמחר יבש, כקיקיון של יונה, כך יש אדם שנפטר בצעירותו והוא כחציר חולף.
בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ׃
הרד"ק מפרש "וחלף" מלשון נכרת, כמו "יחליפו כוח" - נחלף והתחדש. "בבוקר יציץ" - אלו ימי הנעורים, שהאדם שליו ושקט; "לערב ימולל ויבש" - אלו ימי הזקנה. כחציר שבבוקר עוד יש בו לחות, ולערב לאחר שהתייבש, נגיעה בו מפוררת אותו; זהו "ימולל ויבש" - יבש עד שניתן למלול אותו, הכתה בו השמש.
"ימולל" הוא מלשון הכרתה. היכן רואים זאת? "הנה אנוכי כורת ברית", ואף המילה נקראת ברית מילה על שם שהוא מל וכורת את הערלה. וכן "בשם ה' כי אמילם" - אכריתם; כשם שהמוהל כורת, כך אכרית את הגויים. אם כן "ימולל" הוא למלול את הדבר ולהכריתו.
המלבי"ם מבאר שהם דומים לבוקר עצמו: הבוקר מציץ ויוצא אל המציאות ומיד חולף, וכך הצמח - בבוקר הוא רק מציץ ופורח באופן זמני, ולערב ימולל ויבש.
הרב מאזוז מבאר כאן ביאור מעניין: "וחלף" אינו מלשון נכרת כפירוש הרד"ק, אלא מלשון צמיחה וגידול, וכך מתיישבת לשון הפסוק - "בבוקר יציץ וחלף", בבוקר הוא פורח וגדל, ורק "לערב ימולל ויבש", בלילה הוא נמלל ונכרת. ומניין שחלף הוא לשון גידול? מן הגמרא שאומרת "קדחו ביה חילפי", כלומר עלו בהם צמחים; ובלשון ערבי הספיחים נקראים "חליף". וכן מבאר המצודות, וכן באיוב "אם יכרת ועוד יחליף" - אם ייכרת עוד יצמיח, וכך הוא מביא גם מתרגום יונתן.
שני שורשי קוצר החיים
כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ׃
הרד"ק מפרש שכאן הוא מדבר על הגלות: כל אדם הבל, אפילו אלה שהיו בשלווה - הימים חולפים, האדם אינו נשאר כאן ואיש אינו מטביע חותם. כל שכן אנחנו שבגלות, ש"כלינו באפך" - כעסת עלינו על עוונותינו, "ובחמתך נבהלנו" - בחימה שעלינו על עוונותינו הגענו לידי בהלה; על אחת כמה וכמה שימינו קצרים ואין לנו קיום.
המלבי"ם מבאר: לאחר שהקדים שהשם הוא מעון הנשמות לעולם - מאיתו באנו ואליו אנו שבים - מתחיל כעת להתאונן על קיצור חיי האדם, שאינו מספיק בימיו הקצרים להשלים את מה שעליו לעשות. ושני עניינים גורמים לקיצור זה: האחד, עונש פרטי - האדם חטא, ולכן הקדוש ברוך הוא מקצר את ימיו ולוקחו לפני זמנו. השני, עונש כללי - לא בגללך, אלא מפני שנגזרה מיתה על המין האנושי, וגם אתה מן המין האנושי; וזהו מה שקרוי "בעטיו של נחש". כנגד שני אלה הוא מתאונן. כנגד העונש הפרטי אומר "כלינו באפך" - יש אף ה' עלינו על המעשים המקולקלים שעשינו באופן פרטי.
ומה בין "אף" ל"חימה"? המלבי"ם מבאר במקומות רבים שהאף הוא הקצף הגלוי, ואילו החימה היא שבלב. כך מצאנו אצל אחשוורוש: בתחילה כעס, ולאחר מכן "חמתו בערה בו" - ולשון בערה מורה תמיד על בערה פנימית. ולעומת זאת "עלה עשן באפו", שהכעס החיצוני ניכר באף, שהאף מתאדם ומתחילים לצאת ממנו אדים. אם כן, מלבד "כלינו באפך" שהוא הכעס הגלוי עלינו, מוסיף "ובחמתך נבהלנו" - החימה הצפונה שעדיין לא יצאה אל הפועל.
שַׁתָּ עֲוֺנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ׃
בהבנה הפשוטה "שת עוונותינו לנגדך" פירושו שעוונותינו ניצבים למולך, וכן "עלומינו למאור פניך" - עומדים מול אור פני השם. ורש"י מפרש "עלומינו" - חטאות נעורינו, מה שעשינו בהיותנו עלם. והרד"ק מפרש "עלומינו" מלשון נעלם - עווננו הנעלם. ואגב, מדוע נקרא הנער "עלם"? מפני שהוא בשלב שבו הכל הוא מעלים: אינך יודע מתי בא, מתי חזר, היכן היה ועם מי דיבר; ולפעמים גם דברים מתחילים להיעלם בבית. בקיצור, הוא מעלים את מעשיו ועודנו עלום. ובהבנה פנימית יותר: מפני שעדיין לא יצאו כוחותיו אל הפועל, והם עצורים בו, ולכן הוא בבחינת נעלם.
אך המלבי"ם מבאר "לנגדך" לא רק במובן של "מולך", אלא שהעוון נמדד ביחס למי שחטאת כנגדו. אינו דומה הממרה פי פקיד לממרה פי שר, ואינו דומה הממרה פי שר לממרה פי מלך; כל שהוא גבוה יותר בהיררכיה, העונש חמור יותר. וזהו "שת עוונותינו לנגדך" - אתה מחשב את העוון לפי ערך גדולתו של מי שחטאו כנגדו, והשם הוא בלתי בעל תכלית, בלתי מוגבל; ונמצא שמגיע לנו עונש נורא ואיום על שחטאנו כנגד הבורא יתברך.
וכנגד "ובחמתך נבהלנו" אומר "עלומינו למאור פניך": גם עוונות הנעורים, שאנחנו כבר הספקנו לשכוח אותם, גם הם לנגד פניך. אצלנו יש שכחה, אך אצל הקדוש ברוך הוא אין שכחה, והכל גלוי ונראה תמיד לפניו. אין דבר שנמחק מאליו - מחיקה היא רק על ידי תשובה.
וכאן דיוק חשוב: כשנאמר להתנהג במידותיו של הקדוש ברוך הוא, אין הכוונה למידות שבהן הוא נפרע. שאם כן תאמר: הרי השם אל קנוא, ונאמר "אל נקמות ה'" - אף אני אקום ואטור. אלא נאמר הדבר על רחום וחנון וארך אפיים. ואילו בנוגע לעוונות הדבר הפוך: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן - יוותרו בני מעיו; אלא הקדוש ברוך הוא מאריך אפיה וגבי דיליה. ויש פתח מילוט על ידי תשובה, אך אל יחשוב אדם "זה עבר מזמן, יש התיישנות".
וכבר אמרנו על "כי זוכר כל הנשכחות אתה", שכתוב בספרים: הקדוש ברוך הוא זוכר את הנשכח ושוכח את הנזכר. כיצד? אם יש לנו עוון והספקנו לשכוח ממנו - השם יזכור לנו אותו, שהרי עצם השכחה מראה על חיסרוננו, שעשית עוונות וכאילו שכחת מהם. אבל אם אנחנו זוכרים את העוון - "וחטאתי נגדי תמיד" - את זה הקדוש ברוך הוא שוכח וסולח. אם כן, אם אנחנו נזכור, השם ישכח לנו; ואם אנחנו נשכח, הוא יזכיר לנו. וזהו שאומר כאן: עדיין יש חימה צפונה על עוונות הנעורים, שהחטאים שלנו עודם לאור פני השם, והדברים הללו עדיין זקוקים לכפרה ולתיקון.
גם הרב מאזוז מבאר את "עלומינו למאור פניך" על דרך זו: כשם ש"שת עוונותינו לנגדך" - החטא נמדד לפי מי שכנגדו המרית, והשם בלתי מוגבל, ולכן החטא גדול מאוד - כך "עלומינו למאור פניך": העוונות הנעלמים והנסתרים מעינינו נבדקים באור פניך. כשאתה מחפש משהו בחושך אינך מוצא, אבל תחת פרוז'קטורים אדירי עוצמה אתה רואה אפילו גרגיר אבק. תסתכלו ביום שמש כשקרן אור נכנסת מן החלון - אתם רואים פס של אבק העף באוויר. האבק קיים גם עכשיו, אלא שאין פרוז'קטור המאיר עליו. כך העוונות נבדקים בפרוז'קטור של הקדוש ברוך הוא, והבדיקה דקה עד אין נבדק. אל תחשוב שהבדיקה היא לפי מבטנו - "לא נורא, לא כך התכוונתי, זה לא היה כך"; כל ההסברים הללו אפשר לתת כאן, אבל אצל הקדוש ברוך הוא הכל גלוי לאור פניו, והוא רואה את הדברים על כל בחינותיהם בדקדוק דק מן הדק.
"כלינו שנינו כמו הגה"
כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה׃
הרד"ק מפרש: כל ימינו לא היו בהם ימי טובה, כולם פנו והלכו להם בעברתך - מלשון כעסך. ו"כמו הגה" מפרש רש"י כדיבור הממהר לכלות; אין זה הגה של רכב, אלא לשון הגייה, שהאדם הוגה. כשם שהדיבור יוצא מן הפה וכלה מיד, כך כלו שנותינו ברגע אחד. ושימו לב לדיוק: אין הכתוב אומר "כלו שנינו" אלא "כלינו שנינו" - כביכול אנחנו בעצמנו גורמים במהירות לכיליון שנותינו בעוונותינו.
המלבי"ם מבאר שפסוק זה מכוון כנגד השורש השני - המיתה הטבעית שנגזרה בחטא אדם הראשון. מהי "עברה"? המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שיש הבדל בין כעס לעברה: כעס הוא הכעס הרגיל, ועברה היא כעס העובר מעבר לנצרך, מעבר למה שמגיע על פי הדין. וזהו "כל ימינו פנו בעברתך": כביכול עבר הקצף את הגבול וכעס גם על מי שלא חטא - על כלל המין האנושי ועל כל הדורות, שלא חטאו בחטא אדם הראשון ועם כל זה נענשים בגינו. ו"כלינו שנינו כמו הגה" - לא כביטוי למהירות כפירוש הרד"ק, אלא כמו הגה ודיבור שהקדוש ברוך הוא הגה וגזר ואמר; כפי שהשם הגה וגזר - כך כלו שנותינו.
"עברה" - ובכל זאת דין גמור
וכאן צריך להיזהר מטעות: אין לומר חלילה שהעניין של עברה פירושו שהקדוש ברוך הוא נותן מעבר למה שמגיע ומכה שלא במידה. "עביד דינא בלא דינא"? ודאי שלא. בעומק הפנימיות תמיד הכל כפי המגיע. וגם כאן, כשאנו מבינים מי היה אדם הראשון, אנו מבינים מדוע העונש שאנו נענשים בגינו ומתים מן העולם הוא על פי דין גמור: אדם הראשון הוא מצבור הנשמות, ושם היינו כולנו. כשחטא וכל הנשמות ירדו בעומקי הקליפות - לא הוא לבדו, אלא אנחנו.
הדבר דומה לאדם השואל מדוע עליו לשלם על עוונות שעשה "ההוא" בגלגול הקודם. זו שאלה מגוחכת: זה אינו "ההוא", זה אתה. רק החלפת גוף, אבל הנשמה אותה נשמה. כך גם כשאנו משלמים על עוון אדם הראשון - אין זה הוא, אלא אנחנו. אלא מה? מה שאדם הראשון יכול היה לעשות בעצמו בזמן קצר ולתקן את כל העולם - כלומר את כולנו יחד בתוכו - ולא עשה, מעתה צריך להתפרט לאלפי נשמות. הארכתי בזה ב"משנת הגלגולים": כיצד ההתפרטות מתחלקת בתחילה לשלושה ענפים, ומהם לשנים עשר, ומהם לשבעים, ומהם לשישים ריבוא; ואין יותר משישים ריבוא נשמות ישראל, וכל מה שיש מעבר לכך הוא ניצוצות של אותם מקורות.
נמצאת למד שאין זה "הוא חטא ואנחנו נענשים", אין זה "טוביה חטא וזיגוד מינגד", אלא הוא זה אנחנו, ואנו משלמים את המחיר על מעשינו שלנו. ומדוע אם כן קורא לזה הכתוב "עברה", כענישת הבלתי חוטא? מפני שכך הדבר נראה למתבונן בעיני בשר: הוא חטא ואנחנו משלמים, חווה חטאה וכל הנשים סובלות. אבל האמת אינה כן - הן עצמן חלק מחווה.
לסיכום:
הפסוקים שלמדנו פורשים לפנינו את קוצר חיי האדם ואת חלוף הזמן: גם אלף שנים הן בעיני הקדוש ברוך הוא כיום אתמול וכאשמורה בלילה, ולפי רש"י יום ואשמורה הם ממש אלף שנה - ומכאן שאדם הראשון מת "ביום אכלך". המלבי"ם מבאר שהזמן זורם כגל אחר גל, כל רגע מוחק את קודמו, והאדם שאינו פועל בו כישן שאינו עושה מאומה, וכחציר שמציץ בבוקר ויבש לערב. ומכאן עובר המזמור להתאונן על שני שורשי קוצר החיים: עונש פרטי על חטאינו - "כלינו באפך", וחימה צפונה על עוונות שכבר שכחנו אך הם עומדים לנגד מאור פניו ונבדקים לפרטי פרטים; ועונש כללי של המיתה שנגזרה על המין האנושי - "כל ימינו פנו בעברתך", שאף הוא דין גמור, שכן כולנו היינו כלולים באדם הראשון. והמסר העולה מכל זה כפול: לנצל כל רגע מן הזמן הקצר שניתן לנו, ולזכור שלקדוש ברוך הוא שעון משלו - הוא ייפרע מכל מריע בבוא העת, ופתח המילוט שלנו הוא תשובה, שבה נזכור את חטאינו והוא ישכחם לנו.