פרק צ' פותח את הספר הרביעי שבתהילים, והוא המזמור של יום חמישי. זהו מזמור מאוד מוכר, שאנו אומרים אותו בשבת: "תפילה למשה איש האלוהים". רש"י מביא שאחד עשר מזמורים מכאן ועד "לדוד מזמור" - כולם משה אמרם. וכידוע, עשרה השתתפו בכתיבת ספר תהילים, וביניהם משה רבנו. וכנגד אחד עשר המזמורים שאמר כאן, בירך אחד עשר ברכות לאחד עשר השבטים ב"וזאת הברכה".
תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר׃
"מעון אתה היית לנו" - מעון פירושו מדור, מקום מנוס. גם האבן עזרא סובר שמשה אדוננו חיבר תפילה זו, ויש לו הוכחה: המזמור נאמר בלשון רבים, "מעון אתה היית לנו", ואין דרכו של דוד כך. דוד מתפלל תמיד בלשון יחיד - "הושיעני", "תפילה לעני כי יעטוף לפני ה' ישפוך שיחו". כאן הלשון "לנו", לשון רבים. הוכחה נוספת: הביטוי "מעון" מתאים למה שמשה רבנו עצמו כתב בתורה - "מעונה אלוהי קדם". הקדוש ברוך הוא הוא המעון שלנו, המדור שלנו.
מהו "מעון"? האבן עזרא מביא משמו של רבי משה, שמעון הוא מגזרת "עין", מקום מבט העין, כלומר תמיד היית מעיין בנו ונותן עינך בנו. אך האבן עזרא אינו מקבל פירוש זה, ומעדיף להסביר שמעון הוא כמו "ממעון קודשך": ההגדרה של מעון היא התקרה העליונה, הסוכך מלמעלה, כמו "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" - "סוכו" הוא החלק העליון הסוכך, ו"מעונתו" נאמר על גג המקדש. המעון הטבעי שלנו הוא השמיים, אך באמת לא השמיים הם הסוככים עלינו: אתה היית מעון לנו, אתה היית הסוכך והמגן עלינו תמיד.
הרד"ק סובר גם הוא שמשה חיבר את המזמור, אלא שדוד המלך מצאו כתוב, והייתה קבלה בידם שהוא של משה רבנו, וכתבו בספר זה. כלומר הנוסח והלשון הם של משה רבנו, ודוד המלך סיפח אותו אל ספר תהילים שלו. לעומת זאת מביא הרד"ק ביאור בשם רב סעדיה גאון, שאין הכוונה למשה עצמו אלא לבני משה - שהיו לויים ומשוררים בבית המקדש, כמו "לבני קורח מזמור". ואל תתפלא מדוע נכתב "משה" ולא "בני משה", שהרי מצאנו דוגמה לזה: "ויהוידע הנגיד לאהרון" - והלוא הכוונה לבני אהרון, לשושלת אהרון. כך גם כאן: "תפילה למשה" - לאלו שהם משושלתו וצאצאיו של משה.
והמזמור הזה, אומר הרד"ק, נאמר על הגלות. הוא מתאר עד כמה האדם חלש ועד כמה ימיו קצרים, ומתוך כך הוא מבקש מאת השם יתברך שלא יעניש את האדם על מעשיו הרעים. כי כאשר אדם הוא בעל עוצמה ועושה מעשים רעים - תובעים ממנו בהתאם; אבל כשהוא חלש ועושה מעשים רעים, אין מקום להיפרע ממנו בפרעון קשה. ולכן הוא מבקש: ריבונו של עולם, רחם עליי. כמו שאומר איוב "הלא מעט ימיי וחדל אני" - זו עצמה סיבה לרחם עליי, כיוון שימיי קצרים ואני חסר כוח.
מהו "איש האלוהים"? משה היה נביא, ולכן נקרא כך. וחז"ל אומרים שמשה נקרא איש האלוהים - מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלוקים. ואין חלילה הכוונה לעשות מן היהדות נצרות, אלא הכוונה לבחינה רוחנית. החלק התחתון שבאדם הוא החלק המגושם יותר, כמו בבית: המטבח והוצאת הפסולת נמצאים בחלק התחתון. לעומת זאת החלק העליון הוא המרומם יותר, שם הלב והריאות, החלקים העליונים שבאדם. וכביכול משה בחלקו העליון היה מחובר כולו לרוחניות, בחינה של אלוקים, ולכן נקרא איש האלוקים. ו"מעון אתה היית לנו" - מלשון מקום מחסה, "מעונה אלוהי קדם", השם הוא מקומו של עולם, ואתה מאז ומעולם היית לנו למקום מחסה.
המלבי"ם מבאר שהמזמור הזה והמזמור שאחריו עניינם אחד. כאן, וכפי שהזכיר הרד"ק, הוא מתפלל על קוצר חיי האדם, שימיו כלים בהבל בלי שהאדם משיג את התכלית שלשמה נברא, שהימים כל כך קצרים. ובמזמור הבא באה התשובה על הטענות האלו: מי שחוסה בהשם נשמר מפגעי הזמן, יאריך ימים ויזכה לחיי נצח רוחניים - גם בחייו כאן יהיו לו אריכות ימים שבהם ישלים את עבודתו, וגם לאחר מכן ברוחניות יחיה לנצח נצחים.
והדברים מגובים היום אפילו בסטטיסטיקה: הציבור החרדי הוא הציבור בעל תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ, ולכאורה הספורט היחיד שאני מכיר שם הוא ההתנדנדות ליד הסטנדר, לא בדיוק הפעלת שרירים. מכאן אתה מבין שקיום האדם אינו תלוי רק במה שהוא אוכל, אלא בעוד הרבה דברים. ואם בתורה נאמר "למען יאריכון ימיך", "למען ירבו ימיכם" - אתה רואה את המציאות הזאת בפועל. אנשי המדע מנסים לתת הסברים טבעיים: הקהילה תומכת, האדם אינו לבדו, תמיד יעזרו ויסייעו לו, יש לו משפחה סביבו ועידוד תמידי - והכל נכון. אבל מה שאנחנו יודעים הוא מה שחז"ל אומרים, שמי שפוקד את בית הכנסת זוכה לאריכות ימים. ואגב, במחקר של מכון גוטמן מצאו שהדבר תלוי במידת התכיפות: יש מי שבא רק בשבתות, יש הבא גם בשני וחמישי, יש הבא כל יום, ויש המתפלל שלוש תפילות ביום - ומצאו שאריכות הימים תלויה במדד של כמה הוא פוקד את בית הכנסת.
הבאתי לכם פעם מדרש על אישה זקנה שביקשה מן החכמים: רבותיי, עצרו את העולם, אני רוצה לרדת. כל המחזור שלי כבר מריחים את הפרחים מן השורש, אין לי עם מי להעביר חוויות, מה לי לעשות כאן. שאלו אותה מה סדר יומה, אמרה: קמה בבוקר והולכת לבית הכנסת. אמרו לה: הנה מצאנו את הבעיה שלך - הפסיקי ללכת לבית הכנסת. וכתוב שלושה ימים לא הלכה לבית הכנסת, ונח נפשה. אין בזה איסור ואינו נקרא להתאבד, אבל לענייננו: נבין שבית הכנסת הוא אריכות ימים. והרב מוצפי אמר פעם שנוכח לראות שגבאי בתי כנסת מאריכים ימים. יוצא אם כן, שאין לאדם תלונה על קוצר ימיו, אין לו תלונה על כך שימינו כצל עובר - הכל תלוי במעשיו. אם היית בצל שדי, על מה תתלונן? אם היית חוסה בהשם, היית מאריך ימים בזה ובבא. ושם, במזמור הבא, יש התשובה לטיעונים שהוא מביא כאן.
מסביר המלבי"ם, שכאן הודיע פינה יקרה מאוד: הרוחות והנשמות העתידות להיבראות כבר היו תחת כיסא הכבוד, אצל הקדוש ברוך הוא, עוד לפני שנברא העולם. אין הבדל במציאות האדם לפני בריאת העולם או אחריה - האדם היה בכל מקרה, רק השאלה אם היה כאן או שם. וגם אתה תהיה בכל מקרה, רק השאלה אם תהיה כאן או שם. כי גם לאחר המיתה הנפש אינה מתאפסת: היא קיימת, הולכת ומקבלת שכר או עונש, אבל מציאותה קיימת. ועל רוח הבהמה נאמר "היורדת היא למטה לארץ" - רוח בהמה שמתה מתאפסת, אין לה המשך קיום.
אחת ההוכחות שהובאו לכך, והבאתי אותה במשנת החלומות, היא מעניין החלומות: לעולם אין אדם רואה בחלומו את הכלב שלו או את הפרה שלו, אבל את אביו ואת סבו - כן. כלומר להם נשארה הנפש, והם עדיין מגיעים מדי פעם לפגישות. אבל אצל בעלי חיים אין קיום ואין נצחיות.
יוצא אם כן שמציאות האדם היא שתמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים, אלא שהוא משנה מקומות: קודם היית תחת כיסא הכבוד, עכשיו אתה כאן, ואחר כך תחזור למעלה. השינוי הוא שינוי מקום ולא שינוי במציאות. אין הבדל במציאות האדם בין טרם שיצא אל המציאות ובין אחר שיצא אל המציאות, וכל ההבדל הוא שעכשיו הוא לבוש בלבוש חומרי, ולפני כן היה לבוש בלבוש רוחני. בעצם הנשמה היא אותה נשמה, כאן או שם.
ומוסיף המלבי"ם משל: הדבר דומה לטיפת מים היוצאת מן המקור, מן הנחל הנובע. אין שום הבדל בין מצבה הקודם למצבה עכשיו, אלא שקודם הייתה בכוח ועכשיו יצאה אל הפועל. לא השתנה דבר בעצמותה, לא השתנה הרכב המים - אותם מים שהיו שם, נבעו ויצאו החוצה. וכל שכן שאין לומר שהטיפה הזאת נתחדשה ונבראה עכשיו. כך גם כל שינויי האדם הם שינויי מקום בלבד: תחילה היינו תחת כיסא הכבוד, נשתנה מקומנו לעולם הזה עם לבוש אחר, וישתנה מקומו לאחר מאה ועשרים עם לבוש אחר. השינוי אינו במהות אלא במקום.
סיפרנו פעם על החפץ חיים שהודיע לתלמידי הישיבה שבשעה שלוש בבוקר הוא רוצה למסור שיחה. הם ידעו שכאשר הוא אומר דבר כזה - יש לו משהו חשוב מאוד לומר, והדבר התפרסם, ובשלוש וחצי בבוקר בית המדרש בראדין היה מלא בכל העיירה. פתח החפץ חיים ואמר: התעוררתי הלילה לעניין מסוים, ואמרתי שאמסור אותו לציבור. "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא". "ולהחזירה בי" - ולא כתוב "ולתת בי נשמה לעתיד לבוא". מוריי ורבותיי, מה שתעשו עם הנשמה שלכם היום - זו הנשמה שתחזור בכם לעתיד לבוא. לא יבראו לך משהו חדש ולא ייצרו לך משהו חדש, אלא אותה נשמה שנתן בך היא שתחזור בך.
ואם כן, כמה צריך להתאמץ עכשיו שהנשמה תהיה טהורה ומזוככת, לשמור אותה כמו שנתן לך: נתן לך אותה טהורה - תשמור אותה טהורה, כדי שבשעת "ולהחזירה בי" היא תחזור בשלמות. כי אם לא, אומר החפץ חיים, כאשר האדם יקום בתחיית המתים ויהיה חסר לו במצוות - יהיה חסר לו בשלמות גופו: לא הניח תפילין של יד - יקום בלי יד; גם לא תפילין של ראש - יקום בלי ראש, וזה מאוד לא נעים. בקצרה: האדם יחזור פגום וחסר. ואם כן, אומר המלבי"ם, תבין שמציאות האדם היא בלא שינוי, מציאות קיימת. אתה יכול להחליט אם לזכך את הנשמה או להיפך, אבל מציאות הנשמה קיימת, וכל השינויים הם שינויי מקום. וזה שאומר "השם מעון אתה היית לנו בדור ודור" - כל הדורות שעברו לפני שנוצר האדם, השם היה המעון; הנשמה הייתה במעון האלוקי, אצל ריבונו של עולם.
בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד־עוֹלָם אַתָּה אֵל׃
אל תאמר, אומר המלבי"ם, שאולי כל זה התחיל רק מזמן בריאת שמיים וארץ, ואז נברא המעון ונבראו הנשמות. לכן נאמר "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל". אתה, השם, היית מעון לנשמות עוד בטרם הרים יולדו, כשעדיין לא ילדה הארץ את כל מה שיש כאן - לידה במובן מטאפורי, כמו שאומר הרמב"ם שביטויי לידה ביחס לדברים מגושמים הם משל, שהדבר כמו נולד אל המציאות. וגם "מעולם עד עולם אתה אל": גם לאחר שתסתיים הארץ ויסתיימו שבעת אלפי השנים, בבחינת העולם הבא - עדיין אתה אל, אתה המקור שממנו יצאו ואליו ישובו, אתה המעון התמידי שלהם.
מהו "ותחולל"? מלשון "חלה גם ילדה", לשון הריון ולידה, שהחיל קודם ללידה - "אחזות חיל ורעדה", שזמן הלידה הוא זמן שיש בו חולי, חיל ורעדה. וזה המובן של "ותחולל", כמו "ותתחלחל המלכה" אצל אסתר, שיש בזה בחינה של חולי. "ותחולל ארץ ותבל" - תחילה הצירים ואחר כך הלידה.
הרד"ק מסביר: מדוע נאמר "ותחולל ארץ ותבל" ולא "ארץ ושמיים", שהיה מתבקש - עוד לפני שנבראו ההרים, עוד לפני שנבראו השמיים? מפני שכל עניינו של המזמור לבטא עד כמה מציאות האדם כאן בעולם היא מציאות זמנית, עד כמה האדם בר חלוף וימיו כציץ עובר. ולכן אין הוא רוצה לדבר על השמיים אלא על הארץ, שהאדם כאן בארץ זמני, בעוד השמיים הם דבר נצחי. ומגדיר זאת הרד"ק: בארץ לא יעמדו אישיה אף על פי שיעמדו מיניה. האישים בארץ אינם עומדים - אדם חי שבעים שנה, מאה שנה, ומת; אבל המינים עומדים, מין האדם קיים כבר אלפי שנים. לעומת זאת בשמיים גם אישיה עומדים: אותו מלאך גבריאל של בריאת העולם הוא מלאך גבריאל של עכשיו, לא השתנה. וכאן הוא רוצה לבטא דווקא את המציאות הזמנית של הארץ, ולכן אינו מדבר על השמיים.
ומהו "ארץ ותבל"? אומר הרד"ק: כאשר כתוב "ארץ" לבדה, זה כולל הכל - המקום המיושב והמקום שאינו מיושב, המדבריות וערבות סיביר, הכל בכלל. אבל כאשר כתוב "ארץ ותבל" יחד, הכוונה שתבל הוא המקום המיושב, ו"ארץ" הוא המקום שאינו מיושב: כל המדבריות בגדר ארץ, ותבל הוא המקום שבו יושבים בני האדם. וייתכן מאוד ש"תבל" הוא מלשון בלול, מקום שבו בלולים ומעורבים בני האדם.
תָּשֵׁב אֱנוֹש עַד־דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי־אָדָם׃
אומר רש"י: אתה מביא ייסורים על האדם עד שאתה מביא אותו למצב שהוא תשוש כוח וקרוב למות, ואז, במצב הייסורים הזה, אתה אומר לו "שובו בני אדם" - עכשיו תשוב; מהו הקלקול שלך, מה המעשים הרעים שלך.
הרב גלינסקי סיפר שהיה לו שכן כופר, שכל פעם היה מתווכח, מתריס ומקשה קושיות על ריבונו של עולם. יום אחד חזר מהתפילה, והשכן גר בקומה מעליו, והוא מסתכל ורואה אותו בחלון עם תפילין. הלם טוטאלי. אחרי יום-יומיים פגש אותו ושאל: תגיד, נכון מה שראיתי, אתה עם תפילין? אמר לו: אל תשאל, הייתי אצל הרופא, היו לי לאחרונה כאבי בטן, הוא בדק אותי ואמר שיש חשד למשהו ממאיר. אמר רבי יענקל'ה גלינסקי: חשבתי לעצמי, אני הייתי סבור שלאנשים יש קושיות, שלאנשים יש חוסר ידיעה במציאות השם. ומתברר שחסר להם רק כאב בטן. זה מה שחסר להם, ולא יותר מזה. כאב בטן קטן, ופתאום האדם גילה את ריבונו של עולם.
ומה זה אומר? שהאדם מדמיין שיש לו שאלות, ומתוך נוחות הוא מקשה קושיות, כי נוח לו לחיות בפוזיציה שבה הוא נמצא ולהלך בתאוות לבו. אבל ברגע שהוא מתחיל להבין שמשהו כאן מתערער, פתאום הוא צועק ריבונו של עולם הושיעה. מה קרה, עד עכשיו לא האמנת בו? אלא שהוא כן האמין - "ועמך ישראל מאמינים בני מאמינים" - אלא שנוח היה לו לא להאמין. וזה "תשב אנוש עד דכא": כשאדם מגיע לדכדוכה של נפש, אז "שובו בני אדם", ואנו רואים אנשים חוזרים בתשובה.
ובאמת רואים זאת הרבה, שנקודת המפנה שבה אנשים חוזרים בתשובה היא לרוב אחרי פטירה של אדם קרוב, אבא או אמא. לפעמים זהו המפגש הראשוני שלו עם בית הכנסת - צריך לבוא להגיד קדיש. ואז הוא נשאר מעט, שומע משהו בין מנחה לערבית, עוד תפילה, ואולי את השבת הזאת ישמור לעילוי נשמת אבא, וכך לאט לאט הוא מגשש את דרכו. אבל למה זה צריך לבוא דרך פטירה, למה דרך צרות? תחזור כשהכל טוב, תחזור כשאתה בריא. אבל כך מציאות האדם: תשב אנוש עד דכא, ואז ותאמר שובו בני אדם.
הרד"ק אומר ש"עד דכא" הוא בימי הזקנה, ופירושו שלא יועיל לו חוזקו בימי בחרותו. הרבה פעמים האדם מתעורר רק כשהוא מתחיל להזקין, ולמה? כי עד עכשיו הכיר במציאות השם, אבל "לא בא לו" - היו תאוות. וכשהוא מתחיל להזקין, ענייני התאוות פחות מדברים אליו, ופתאום הוא מתחיל למצוא את ריבונו של עולם. אפשר לראות זאת בהרבה בתי כנסת: אף שהיום מתחיל דור צעיר של התעוררות תשובה, יש רבים שמתחילים לפקוד את בית הכנסת רק בגיל מבוגר. בצעירותו לא היה מפוקדי בית הכנסת, וכשהוא מתבגר - "עד דכא", כשהוא מתחיל להיות מדוכא בימי הזקנה - אז "תשב אנוש", והוא מתחיל לחזור. כי הוא מתחיל להרגיש שאוטוטו הוא מגיע אל המקום שאין ממנו חזרה, ולכן הוא מיישר את דרכיו.
המלבי"ם מסביר את הפסוק בדרך אחרת: כמו שאתה היית מעון, מדור הרוחות והנשמות מאז ומעולם, כך גם בעת ש"תשב אנוש עד דכא" - שהגוף נחלש, יאפסו כוחותיו, ידוכא וישוב אל האפיסה - אז אתה אומר "שובו בני אדם". ואין הכוונה שובו בתשובה, אלא שהנשמה תחזור אל יוצרה. אתה מאז ומעולם מעון היית לנו, גם מאז שחולל ארץ ותבל ועוד לפני שהרים יולדו, ואתה מעון לנו גם כאשר אתה משיב את האנוש אליך: כשגופו מגיע אל הקבר, והנשמה חוזרת אל ריבונו של עולם, אל המקום שבו הייתה מאז ומעולם, עוד קודם שנברא העולם. וזה גם ההסבר למה שראינו "מעולם עד עולם אתה אל" - העולם הזה והעולם הבא, שהקדוש ברוך הוא מחזיר את הנשמה אל המציאות הרוחנית, אל בחינת העולם הבא.
בתהילות מעריץ יש כאן ביאור נפלא. חז"ל אומרים שמפסוק זה יש רמז לכך שתשובה מועילה לכל העבירות חוץ משלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהן אין תשובה מועילה. וזהו "תשב אנוש עד דכא" - עד שלוש העבירות האלה: ד' - דם, שפיכות דמים; כ' - כפירה, עבודה זרה; א' - אישה, גילוי עריות. עד כאן מהניא תשובה, ובאלו אינה מהניא.
אבל הוא אומר שיש בזה מחלוקת בגמרא ביומא פ"ו. "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" - גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד. ומביאה הגמרא מחלוקת: האם "עד כיסא הכבוד" הוא עד ועד בכלל, או עד ולא עד בכלל - כלומר האם היא מגיעה עד אליו ונעצרת, או שהיא מגיעה ממש אל כיסא הכבוד עצמו. ולמסקנה אומרת הגמרא שהדבר תלוי: כשמדובר בציבור, כולי עלמא מודים שהוא עד ועד בכלל; כשמדובר ביחיד - בזה יש מחלוקת, האם תשובתו מגיעה עד כיסא הכבוד בעצמותו או רק עד אליו ולא אליו ממש.
יוצא אם כן שבציבור התשובה מתקבלת בכל מצב, עד ועד בכלל, תיקון גמור, גם על מה שפגמת בכיסא הכבוד. ומהו הפגם בכיסא הכבוד? כפירה, עבודה זרה. הרי שכאשר מדובר בתשובה של ציבור, היא מגיעה עד כיסא הכבוד ממש, כלומר יש תיקון גם לדברים שפגמת בכבוד מלכותו יתברך, בענייני כפירה ועבודה זרה. ולפי זה, מה שנאמר שאין תשובה מועילה לשלוש העבירות החמורות - זה ביחיד; אבל בציבור, תשובה מועילה גם לשלוש העבירות החמורות.
ובוא וראה איך הדבר רמוז בפסוק עצמו. יש כאן קושי: הפסוק פותח בלשון יחיד - "תשב אנוש" - ומסיים בלשון רבים - "ותאמר שובו". ולפי מה שהסברנו הדבר נפלא: "תשב אנוש עד דכא" - כשמדובר באנוש, באדם יחידי, ביחידים, זה עד דכא, עד שלוש העבירות של דם, כפירה ואישה - עד ולא עד בכלל. לעומת זאת "ותאמר שובו בני אדם" - כשמדובר ברבים, גם הם יכולים לשוב, והתשובה מגיעה עד כיסא הכבוד בעצמותו. נפלא מאוד.
המזמור פותח בתפילת משה איש האלוהים, ומלמד פינה יקרה: הקדוש ברוך הוא היה מעון לנשמותינו עוד בטרם הרים יולדו, והוא המעון שאליו הן חוזרות. מציאות האדם אינה משתנה אלא רק מחליפה מקום ולבוש, כטיפה היוצאת מן המקור - ולכן "ולהחזירה בי", אותה נשמה עצמה תחזור, וכמה צריך להשתדל לשמרה טהורה. המזמור מתאר את קוצר ימי האדם ואת חולשתו כטענה לבקש רחמים, ואת דרכו של אדם שאינו מתעורר אלא מן הדכדוך - "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". אלא שהתשובה לטענת קוצר הימים כבר נאמרת במזמור שאחריו: החוסה בהשם מאריך ימים בזה ובבא, והדבר נראה במציאות אצל פוקדי בית הכנסת. ובסוף, גם בשערי התשובה עצמם יש נחמה: מה שביחיד הוא "עד דכא", בציבור מגיע עד כיסא הכבוד ממש.