פתיחה: המשך הלימוד במזמור השבת
מזמור זה הוא "מזמור שיר ליום השבת", ובהמשכו מתאר המשורר את השירה וההודאה לה' - בכלי הנגינה, ומתוך ההתבוננות במעשי הבורא. אנו ממשיכים מפסוק ד' ואילך, ונלך בעקבות ביאורי הראשונים והמלבי"ם.
עלי עשור ועלי נבל - כלי הנגינה וניגון העולם
עֲלֵי־עָשׂוֹר וַעֲלֵי־נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר׃
"עלי עשור" - ננגן בכלי ניגון שיש בו עשרה נימין, כלומר עשרה מיתרים, ועל שם כך נקרא "עשור". "עלי הגיון בכינור" - הגיון הוא לשון הגייה, שאדם הוגה בפיו: היו שרים בפה והכינור מלווה את השירה. כדרך המנגנים, כדי לבסם את הכול, היו מוסיפים את נגינת הכינור אל נגינת הפה.
המלבי"ם מסביר שעניין ניגוני המוזיקה וערך תנועותיה דומים לעולם הכללי ולניגון המוזיקה הכללי. המלבי"ם מזכיר את הרעיון הזה בכמה מקומות, וגם בספר איוב למדנו זאת: הוא מדמה את העולם כולו לסימפוניה גדולה, שבה כל חלק וחלק נותן את חלקו - השמש את חלקה, הירח את חלקו, הגשם והעננים את חלקם - ומצירוף הכוחות כולם נוצרת הרמוניה שלמה, סימפוניה אדירה, והוא קורא לה "ניגון המוזיקה הכללית".
ולפעמים ניגון זה מתחלק בניגון הדומה לעשור. מה הקשר לעשור? מבאר המלבי"ם שמדובר על הגלגלים, שהם בחינה של כינור בעל עשר נימין. במקומות אחרים הוא מרחיב ומסביר שהעולם הוא כביכול קשור ומחובר בחוטים זה לזה - לא שכך הוא במציאות ממש, אלא הכוונה שכל חלק מחובר וקשור ומשפיע על חברו, והם הם הנימין של הכינור. וכן בנבל, שיש בו שמונה נימין, שהוא כנגד חשבון גלגל המזלות ולמטה הימנו, שיש בו שמונה, ולכן דיבר דווקא על שמונה.
כי שמחתני ה' בפעלך - השבת כזמן התבוננות
כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְהֹוָה בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן׃
האבן עזרא, וכמוהו עוד מפרשים, מחבר את הפסוק לכותרת המזמור - "מזמור שיר ליום השבת". וכך הוא כותב: בעבור היות נשמת המשכיל בששת ימי המעשה מתבודדת בעסקי העולם, על כן היא מתבודדת בשבת להבין מעשי ה' ונפלאותיו. מתי "שמחתני ה' בפעלך"? בשבת, שאז יש לי פנאי להתבונן בפעלך. בימות החול אני עסוק במלאכתי ובפרנסתי, ובשבת נפשו של אדם מתבודדת להבין מעשי ה' ונפלאותיו - ועל כן "שמחתני בפעלך". ומוסיף האבן עזרא שזה מעין שנות השמיטה, שהיציאה לשמיטה הייתה כדי שהחקלאים יוכלו להתפנות לעסק התורה. ואז שמחתני ה' בפעלך - כשאדע את מעשיך שהם ישרים.
הרד"ק מבאר כדרכו של האבן עזרא: ביום השבת יכול אני להתבונן במעשי העולם, וזוהי חכמת הטבע, וכאשר אתבונן בה אשיג ממנה מה שביכולתי להשיג, ואז תהיה לי שמחה, וגם רינה בליבי - "במעשי ידיך ארנן". לכן נאמר בלשון יחיד: אני מתבונן בכל מעשה ומעשה ממעשי האל. בימות החול אין לי זמן להתבונן, ובשבת יש לי הזמן, ואז אני יכול לרנן ולשיר על כל פעולה ופעולה של הקדוש ברוך הוא ולהודות לפניו.
פעולה ומעשה - ניסים וטבע
המלבי"ם עומד כאן על הדקדוק: מה ההבדל בין "שמחתני" לבין "ארנן", ומה ההבדל בין "פעלך" לבין "מעשי ידיך"? בכמה וכמה מקומות מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין פעולה למעשה. כשהדבר נשלם הוא נקרא "מעשה" - הפעולה הושלמה. וכשהעסק עדיין נמשך, והוא עדיין פועל בדבר, זה נקרא "פעולה". אם כן "בפעלך" - באותם עניינים שהקדוש ברוך הוא עדיין פועל בהם; "מעשיך" - אותם דברים שבהם כבר השלים את פעולתו.
כל המציאות היא כבר כביכול כמו שנשלמה: חוקי הטבע הושלמו, הם חוקים קבועים הפועלים באופן רוטיני בלי שינויים - וזהו "מעשה", מעשה קבוע מששת ימי בראשית מבלי שינוי. לעומת זאת, העסק שה' מתעסק בו בהשגחה, דהיינו הניסים, נקרא "פעולה", כי בכל זמן ובכל עת ה' מחדש את הנס הראוי לאותה שעה, ומחדש השגחתו בעניינים כפי שהעם זקוק כעת לישועה וכפי שהיחיד זקוק להצלה.
אם כן, כנגד החסד שהוא ההנהגה ההשגחית - הנס - נאמר "שמחתני בפעלך". אדם שמח כשהוא מכיר שיש עליו הנהגת ה', שהקדוש ברוך הוא מציל אותו מכל צרה; שמחה גדולה היא לדעת שיש מי שמלווה אותי בהשגחה תמידית. וכנגד הטבע, המסודר בשלמות, נאמר "במעשי ידיך ארנן" - רינה היא שירה, אני שר ומהלל לה' על הטבע הקבוע במשמרתו ואינו משנה את תפקידו.
וכמה צריך להודות על כך! אף שהדבר נראה לנו קבוע ומובן מאליו, תארו לעצמכם שאדם קם יום אחד והשמש לא קמה בזמנה, השעון שלה לא עבד. תארו לעצמכם איך כל העולם משתבש ברגע אחד. פתאום השמש עולה בעשר בבוקר, כמו ילד שנרדם. לכן צריך לרנן על הקביעות, על כל מה שפועל באופן סדיר, כי בזכותה אנו יכולים לנהל עולם בלי הפתעות: בלי מצב שפתאום השמש לא זורחת, בלי מצב שכמה שנים יש רק קיץ ואין חורף, או להפך - שנים של חורף בלבד, שיטפונות בלי סוף ואין קיץ. צריכים להודות לה' יתברך שטבע את הטבע בעולמו, ובכך אנחנו יכולים לכלכל את מעשינו בהתאם.
מה גדלו מעשיך - עומק שאין לנו השגה בו
מַה־גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ׃
אומר הרד"ק: כשאני מתבונן בהם אני מכיר עד כמה הם גדולים וגבוהים, עד שאי אפשר להשיגם בשלמותם ולהבין באמת את מעשי ה'. ובאמת לא נגלו לחכמים טעמיהם של כל הדברים הקורים בעולם, ונשארו שאלות קשות בענייני העולם: למה היה כך ולא אחרת. ואחת מן השאלות: למה ברא ה' את העולם לפני כחמשת אלפים ושבע מאות שנה ולא לפני עשרת אלפים? מי יש בידו תשובה לזה? כך גזרה חכמתו, ואין אנו יודעים דעתו ומחשבותיו, כי עמקו למטה וגדלו למעלה. מי יוכל לדעת למה עשה ה' כך ולא אחרת - "מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך".
למה חילק ה' את ההנהגה - שמירת הבחירה
המלבי"ם מבאר שכאן בא הכתוב להסביר מהי הסיבה שה' חילק את ההנהגה לשתיים: הנהגה טבעית קבועה, והנהגה ניסית־השגחית החורגת מגדר הטבע. מדוע לא ברא הקדוש ברוך הוא מציאות שבה לעולם יהיה עולם כמנהגו נוהג? על כך אומר הכתוב שיש כאן מחשבה עמוקה: כדי לתת מקום לבחירה ולשכר ועונש.
שהרי אילו הכול היה קבוע - עשית טוב תקבל טוב, עשית רע תקבל רע - כבר דיברנו כמה פעמים שהעולם לא היה מתחלק לרשעים וצדיקים אלא לחכמים וטיפשים, שהרי רק שוטה גמור היה עושה רע. אילו במקום שהדליק אור בשבת הייתה נשרפת ידו, מי היה חוזר על כך פעם נוספת? אם היה הקדוש ברוך הוא מעניש מיד בהשגחה גלויה, בני אדם היו נמנעים מן הרע מתוך פחד ולא מתוך בחירה - הם היו רובוטים, מתוכנתים לעשות טוב. והקדוש ברוך הוא אינו מעוניין ברובוטים; מלאכים יש לו הרבה. הוא רוצה שאתה תעשה מתוך בחירה, שתהיה בידך האפשרות לעשות טוב ולעשות רע.
וזהו שאמר: מעשיך הטבעיים "גדלו" - המעשים המסודרים גדולים ועוצמתיים, ומתוך כך אין חריגים, אין מציאות של "עשה כך וקיבל כך", אין השגחה ניכרת לעין. אדם יכול לעשות רע ועדיין השמש תזרח עליו והגשם ירד לו והכול ימשיך כסדרו. ועל כך "מאוד עמקו מחשבותיך" - איזו מחשבה עמוקה יש כאן, שאתה צופן את ההנהגה ההשגחית כך שלא תהיה ניכרת.
בכל נס יש מקום לטעות
ההשגחה אינה ברורה ואינה גלויה, ולכן אמרנו בעבר שבכל נס שה' עושה הוא מותיר מקום לטעות. זהו "עמקו מחשבותיך": שגם כשאתה עושה נס, אינך שולל בו את הבחירה, אלא נותן לאנשים את האפשרות לומר "זה לא נס". כמו בקריעת ים סוף - מה כתוב שם? כל הלילה שלפני כן נשבה רוח קדים עזה. וכי הרוח ייבשה את הים? מי ראה מעולם רוח קדים היוצרת שביל בתוך הים? ולמה אם כן צריך את רוח הקדים? כדי שמי שירצה לומר "שמעתי מן המטאורולוגים שלא זכורה רוח כזו בשמונים השנים האחרונות מאז שיש תיעוד מסודר, וכנראה היא שגרמה לדבר" - יהיה לו על מה להיתפס. אומר הקדוש ברוך הוא: תכתוב! הרוצה לטעות יבוא ויטעה. תמיד משאיר הקדוש ברוך הוא פתח, שמי שירצה לברוח דרכו לא יהיה מוכרח להישאר; יוכל לתת הסברים ולמצוא טיעונים. אם באמת תרצה להתבונן - תראה אלוקות; ואם לא תרצה להתבונן - תוכל לברוח.
על פי זה ביארנו בעבר כמה וכמה סוגיות, וניתן דוגמה נוספת. משה רבנו מגיע לפרעה, ובאיזה מופת הוא פותח? במטה שנהפך לנחש. ופרעה מתחיל לצחוק עליו: הביא ילדים מבית הספר, הביא את אשתו, וגם הם הפכו מקלות לנחשים. אמרו לו: תבן אתה מוביל לעפריים? עפריים הוא המקום שבו עסקו הרבה בתבואה, ואין מוליכים לשם תבן - כשם שאין מוכרים קרח לאסקימוסים. אם כן, אמרו לו, מה אתה מראה לנו מופתים? אין אנו מתפעלים. ולכאורה דבר פלא הוא: הרי הקדוש ברוך הוא שלח אותו, והיה יכול לתת בידו מופת מרשים הרבה יותר. היה יכול לומר לו: הסתכל על השמש, לאיזה צד אתה רוצה שאזיז אותה - ותראה אם החרטומים שלך יעשו כן. וכי ה' לא עשה זאת? אצל חזקיהו חזרה השמש עשר מעלות אחורנית. אלא שאילו היה עושה כן, לא היה נשאר מקום לבחירה. ה' אינו מעמיד את האדם במצב שאין בו מקום לבחירה. ואף על פי כן, אם תרצה לראות את מציאות ה' - תראה אותה גם במטות, שהרי מטה אהרן חזר להיות מטה ואז בלע את מטותם. הראה לי אותך עושה כן; היכן החברים שלך שיעשו זאת? כלומר, במה שהראיתי כבר די, אבל מופת שאין ממנו פתח מילוט - לשם אין הקדוש ברוך הוא רוצה להכניס אותך. הוא רוצה תמיד להשאיר לך את האפשרות לבחור ולא לראות: אם תבחר בדרך האמת בוודאי תראה את האמת, ואם תרצה להתעקש - תוכל להתעקש.
זהו "מאוד עמקו מחשבותיך": איזו מחשבה עמוקה יש כאן, שהקדוש ברוך הוא מצפין את הניסים בצורה שהם נראים כטבע, כדי להשאיר לאדם מקום בחירה. מעשי ה' אמנם גדלו - הניסים עצומים - אבל עמקו מחשבותיו להסתירם באופן שלא יהיו ניכרים לעין כול.
שמחת הגילוי - ומה שעדיין נעלם
ספר תהילות מהרי"ץ מסביר שנפשו של אדם תמיד שמחה ומרננת להכיר את נפלאות הבורא ולראות דברים חדשים. אם יאמרו לאדם שמצאו במעמקי הים בריה חדשה שהמדע לא הכיר עד היום - וזה קורה אחת לכמה שנים, שמוצאים יצור שלא ידעו על קיומו ואינו מתועד בספרים - כולנו היינו מתעניינים: הראה לי תמונה, כיצד הוא נראה, מה כוחותיו. מציאות היא שיש לאדם שמחה ורינה לדעת ולהכיר את נפלאות הבורא, לגלות דברים חדשים מסתרי היצירה וממעמקי הבריאה, מה שלא היה ידוע מימי קדם.
וכל הדברים האלה צריכים לחזק אותנו ולהיות לנו סימן: כשם שאותם דברים היו מכוסים וצפונים - ואיש לא יאמר שהיצור הזה נברא עכשיו, אלא שהיום הגענו עמוק דיינו בים כדי לדעת שיש גם יצורים כאלה - כך צריך אדם לדעת שיש עוד כוחות לאין מספר הצפונים והנעלמים ונסתרים מעינינו, שלא השגנו אותם כי קצרה יד שכלנו להבין דברים גבוהים ועמוקים כאלה. וכמו שאנו אומרים: "לפניך נגלו כל תעלומות" - הדברים הנעלמים גלויים רק לפניו יתברך, והמון נסתרות שמבראשית.
זהו "כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן": כשאני שמח בפעלך ומרנן במעשי ידיך הנפלאים, לאן זה אמור להביא אותי? לדעת "מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך". הנה אותם דברים שעתה גילית - מתברר עד כמה מעשי ה' גדולים ולא ידענו אותם עד היום, עד כמה הם רמים ונישאים ולא הכרנו בהם. כמו שעד שגילו את ה־DNA לא ידעו כלל את כל המושג של הקוד הגנטי שבאדם, וכשנתגלה עד כמה הדבר מורכב ואיזו חכמה אדירה טמונה בו, יש לאדם שמחה גדולה לשמוע על גילויים כאלה הפוקחים את עיניו להבין מעשי ה'. ומזה תבין עד כמה מעשי ה' גדולים ועמוקים, שהרי ממה שגילית תבין כמה עוד נסתר ולא גילית - וכמה עוד אינך יודע עד היכן מגיעים עומק מעשי ה' שעדיין לא נגלו לעינינו.
איש בער וכסיל - פריחת הרשעים
אִישׁ־בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא־יָבִין אֶת־זֹאת׃
בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ־עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי־עַד׃
הרד"ק מסביר שאפשר לחבר את הפסוק למה שלמעלה ואפשר לחברו למה שלמטה. אם נחברו למעלה: אמרנו "מאוד עמקו מחשבותיך", ועל כך הוא אומר שכל איש בער וכסיל לא ידע ולא יבין את זאת - שהרי המתבונן רואה כמה גדלו מעשי ה' ועמקו מחשבותיו, ואילו איש הבער לא ידע זאת והכסיל לא יבין. ואם נחברו למטה, הכוונה לפסוק שאחריו: איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת - מהו? "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון".
הבער והכסיל עומדים נדהמים: כיצד ייתכן צדיק ורע לו רשע וטוב לו? למה הרשעים פורחים כמו עשב? על הגשם הראשון מיד אתה רואה כמה עשב צומח, ואילו כשאתה נוטע אילן - עד שאתה רואה פירות יוצאת נשמתך. עד שדקל מוציא תמרים נדרשות השקעות רבות, והעשב צמח מיד עם הגשם הראשון. הבער והכסיל אינם מבינים זאת, אבל החכמים יודעים: "להישמדם עדי עד". ומדוע באמת יש לרשע הצלחה גדולה כאן? כי את מעט השכר המגיע לו ה' נותן לו כאן, וזהו "להישמדם עדי עד" - שיגרום הדבר שלאחר מכן, בעולם האמת, לא יישאר לו מאומה. השכר שהוא מקבל כאן, על מעשיו הטובים המועטים, משולם לו בעולם הזה כדי שיאבד מן העולם הבא, וכמו שאומר משה רבנו: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" - "אל פניו" בעולם הזה, "להאבידו" מן העולם הבא.
גם אחרי ההסבר - נשארות השאלות
עוד אומר הרד"ק, שהבער והכסיל אינם מבינים את הצלחת הרשעים בעולם הזה ואת צרות הצדיקים בעולם הזה. ולכאורה יש כאן הסבר, שהרי משה רבנו אמר "משלם לשונאיו אל פניו להאבידו". אמת, אומר הרד"ק, אבל אין זה פותר את כל השאלות; נשארנו עם שאלות רבות תלויות וקשות. וחז"ל אומרים שאף משה רבנו לא ידע עניין צדיק ורע לו רשע וטוב לו. ולכאורה תמוה: הרי הוא עצמו אמר "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין... בפרוח רשעים כמו עשב... להישמדם עדי עד", ואמרנו שמזמור זה משה אמרו, והוא גם זה שאמר "משלם לשונאיו אל פניו להאבידו" - ואם כן למה לא ידע? אלא שבאמת יש בזה עוד המון פרטים שאיננו מבינים.
ולכן ביקש משה רבנו מלפני הקדוש ברוך הוא שלושה דברים, שניים נתן לו ואחד לא נתן לו. ומה לא נתן לו? למה צדיק ורע לו, צדיק וטוב לו, רשע ורע לו ורשע וטוב לו - למה אין אחידות בהנהגה. את זה לא גילה לו הקדוש ברוך הוא, אלא אמר לו: "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" - וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם אף על פי שאינו הגון. ולמה? מפני שמצא חן בעיני ה'. "ונח מצא חן בעיני ה'". מציאת חן בעיני ה' היא דבר שאין לנו בו הסבר; ודאי שיש לזה טעמים פנימיים, אבל איננו יכולים לומר שקיים יותר מצוות או פחות מצוות, שהרי כתוב "כי נחמתי כי עשיתם" ומיד "ונח מצא חן".
חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא ניחם על הדור וגם על נח, ושאף נח היה ראוי להישמד באותו הדור - אלא שנח מצא חן. ומהו עניין מציאת החן? דיברנו על כך, ומי שירצה יעיין במשנת הגלגולים, שהדבר מתחבר אצל משה - "כי מצאת חן בעיני": שנח עתיד להיתקן במשה, ורצה הקדוש ברוך הוא לתת תורה בדור המבול ונטע את משה בדור המבול ולא הצליח, כלשון תיקוני הזוהר, ולכן היה צריך לעקור את הנטיעה ולנוטעה מחדש, וזהו עניין "מצא חן" ו"כי מצאת חן בעיני". יש שם אריכות דברים על פי האר"י הקדוש, ומי שירצה יעיין.
אבל לענייננו, מה אתה מבין מכל זה? שאינך מבין. שבאמת גם אחרי ההסברים של "משלם לשונאיו" וכיוצא בהם, אין לנו הסבר אמיתי לדעת את עומק הדברים. אלו מעשי ה' שעליהם נאמר "מה גדלו" ו"מה עמקו" - מי יכול באמת להבין את הפרטים ואת המכוון בכל עניין ועניין. ובפרט כשמדובר בייסורים: למה יש ייסורים? לפעמים הם ייסורים של אהבה, לפעמים כדי להרבות שכרו, לפעמים על מעשה שעשה כדי להיפרע ממנו, לפעמים כדי למרק את עוונותיו, ולפעמים כדי להחזירו בתשובה כהתראה. מי יכול לדעת מי קיבל אילו ייסורים? יכולים להיות עשרה אנשים שקיבלו ייסורים וכל אחד מסיבה אחרת, ואיש מאיתנו אינו יודע את החשבונות הללו - זה נשאר בגדר נעלם. וזהו "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת": אף אחד לא יכול באמת להבין, ואף ש"בפרוח רשעים כמו עשב" הוא "להישמדם עדי עד", עדיין אין בזה תשובה לכל השאלות ולכל המצבים.
למה דווקא עשב
אומר הרד"ק: לא בכדי נתן דוגמה של עשב, שהרי העשב אמנם צומח מהר, אבל עם בוא השמש הראשונה בקיץ הוא קמל ומתייבש מהר. לעומת זאת התמר והארז, שהם המשל לצדיק כפי שנראה בהמשך המזמור - עד שהם צומחים יוצאת הנשמה, אבל דקל יכול להתקיים שנים רבות, וכן ארז מתקיים שנים; לוקח להם זמן לצמוח, אך לאחר מכן הם קיימים לזמן רב.
המלבי"ם מסביר: "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין" - שפריחת הרשעים כעשב היא במגמה של "להישמדם עדי עד". כלומר, שההצלחה שלהם כאן בעולם הזה מכוונת לכך שיישמדו עדי עד. את זה הבער והכסיל אינם מבינים, וזה מעומק מחשבות ה' בעולם שלא יבין זאת הכסיל - שהרי אם הכסיל יבין זאת, שוב אין לו בחירה. חזרנו למה שדיברנו קודם: כדי לשמור על הבחירה דואג ה' שהבער לא ידע והכסיל לא יבין, ומתוך כך אין לנו הבנה מדוע כך המציאות, ונוצרות לנו שאלות ותהיות באמונה. וכאן אנו נדרשים להפעיל את האמונה, לבטוח בה' ולדעת שדינו צדק, ושהוא נאמן לשלם שכר ולהיפרע ממי שעושה רע. אילו היה הקדוש ברוך הוא מגלה הכול לכסיל ולבער, לא היה להם מבחן ולא היה צורך באמונה כלל, שכן היינו רואים הכול בגלוי.
מיהו בער ומיהו כסיל
מה ההבדל בין בער לכסיל? הרחבנו בנושאים אלו כשלמדנו את משלי. "בער" לדעת המלבי"ם הוא האדם הבהמי, מלשון "ושילח את בעירה" - בהמה; "וישק את העדה ואת בעירם" - בעירם היא בהמתם; ובלעם בן בעור, שחז"ל אומרים עליו שהיה בא על בעיר, כלומר על הבהמה. אם כן "איש בער" הוא אדם בהמי.
לעומת זאת הכסיל יכול להיות לפעמים חכם גדול. דיברנו על כך פעמים רבות: הכסיל יכול להיות פרופסור, ואפילו בעל כמה תארים, ועם זאת הוא כסיל. ולמה קוראים לו כסיל? מפני שהוא הולך אחרי תאוות ליבו; יש לו ידיעות ואינו עושה בהן דבר. כשאדם סובל מאוד מסוכר, ואתה רואה אותו אוכל עוגת קצפת מגרה, והוא יודע שבעוד דקה או שתיים יגיע למצב שיתחיל לשמוע סירנות - קפיצה של סוכר, סכנת נפשות - ויאמרו לך: הרי הוא פרופסור! איני יודע במה הוא פרופסור, אולי למדעי העוגה; אני יודע שהוא כסיל גמור. איך עושים שטות כזו, כשאתה יודע שאתה מהמר על חייך? ותאמר: הרי יש לו אינטליגנציה. אין זה קשור לאינטליגנציה. "כסיל" עניינו דרכי הנהגה - האדם הזה בהנהגתו ובהתנהגותו נוהג ככסיל גמור. זהו שאומר המלבי"ם: הכסיל יכול להיות בעל דעה, אינו בעיר ואינו אדם בהמי, אדם משכיל מאוד יכול להיות, ועם כל זה הולך בדרכי תאוות ליבו ומרשיע.
ידיעה ובינה
ומה ההבדל בין "לא ידע" ל"לא יבין", בין ידיעה להבנה? גם זאת ראינו כמה פעמים במשלי. הידיעה היא דבר שאפשר להשיגו על ידי החוש, דבר ניכר: "וידעת" - דבר שאני מכיר, רואה ויודע שהוא קיים. לעומת זאת הבינה היא דבר שצריך להתבונן בו, ומגיעים אליו על ידי היקש ולוגיקה: אם אחד דומה לשתיים ושתיים דומה לשלוש, כנראה שאחד דומה לשלוש. לא ראיתי זאת, אבל הלוגיקה אומרת כך. זו הבינה: אני מתבונן בדבר ומעמיק, ועל ידי ההעמקה מגיע למסקנות - על ידי מופתי השכל.
הכסיל, אומר המלבי"ם, יודע דברים שאפשר להשיגם מן המאוחר אל המוקדם, על ידי בחינה וניסיון. כל דרכי הבחינה של המדע פועלות כך, מן המאוחר אל המוקדם. אדם מת - ממה מת? עושים ניתוח שלאחר המוות, ומגלים חומרים מסוימים שהתפשטו בגוף, ואומרים: אם אני רואה חומר זה שהתפשט בגוף, סימן שקיבל התקף לב, שכן ראינו שבעקבות התקף לב חומר זה מתפשט; או שרואים התכווצות של הלב וכדומה. וכי ראית את ההתקף? לא ראיתי, אך מן התוצאות אני מבין מה היה בהתחלה.
אלא שהרבה פעמים דיברנו על כך שהמדענים מגיעים לשטויות בגלל אקסטרפולציות מן הסוג הזה. למשל: העולם קיים מיליארדי שנים. למה? מפני שרואים תוצאות. אילו תוצאות? שהתפרקות פחמן 14 מתרחשת בקצב מסוים, ואם רואים ריכוז כזה של פחמן 14 - סימן שהעולם קיים מיליארדי שנים. וזו טעות ביסודה, שהרי הנחת היסוד היא שקצב ההתפרקות של הפחמן היום זהה למה שהיה לפני אלף שנה ולפני אלפיים שנה - ומי אמר שלא השתנה? או למשל אומרים שיש גלקסיות ההולכות ומתרחקות מאיתנו, וכבר הן במרחק שנות אור; ואם יצאו מכאן והתרחקו, סימן שעברו מיליארדי שנים. גם זו שטות: מי אמר שהקדוש ברוך הוא לא ברא את עולמו מלכתחילה כשהגלקסיות הללו רחוקות? אתה אומר שהיקום הולך ומתפשט - נכון שהוא מתפשט, אבל מי אמר שהתפשט מתחילה מנקודה אחת ובקצב שאתה משער?
וזאת אנו יודעים, שהעולם נברא בצביונו ובקומתו. כבר אמרנו פעם שאילו היה איש מדע עומד בעולם בשעת בריאתו והיו שואלים אותו כמה זמן הדבר הזה קיים, היה מתחיל לספור טבעות של עצים ולעשות בדיקות. בן כמה היה אדם הראשון כשנברא? בן עשרים ודקה. חז"ל אומרים שנברא כבן עשרים, ולא בראו אותו כתינוק. אם כן, מדען שיבוא שנייה אחרי שנברא העולם - ראו אילו מסקנות מוטעות יעלו בידו, מפני שה' ברא את עולמו בצביונו. במילים פשוטות: אי אפשר להגיע ממאוחר אל מוקדם למסקנות שיהיו בוודאות גמורה בלתי מוטעות.
אמרתי לכם פעם שאנשי מדע חקרו מערת נטיפים והגיעו למסקנה שהיא קיימת עשרות אלפי שנים. כיצד בודקים? יש נטיף ויש זקיף, ורואים אחת לכמה זמן יורדת טיפה; אם יורדת טיפה אחת לשנה, וכדי לבנות זקיף כזה דרושות מיליון טיפות - סימן שהמערה קיימת מיליון שנה, ואם אלף טיפות - אלף שנה. וכל זה מבוסס על ההנחה שמהירות הטפטוף לא השתנתה. ומה קרה שם? מדובר במערה שנתגלתה בארצות הברית, ואנשים שגרו באזור סיפרו שלפני ארבעים שנה שיחקו שם ולא היו שם נטיפים כלל. אבל מה כן היה? נחל שעבר למעלה והתייבש. וכל עוד הנחל היה קיים, אדמת הסיד יורדת ויוצרת נטיפים במהירות גבוהה, ונטיף שאתה סבור שנבנה באלף שנה נעשה בשנה אחת. אתה בא לאחר שכבר אין נחל ומבקש להסיק מסקנות מן המאוחר אל המוקדם - והרבה פעמים מסקנות אלו שגויות.
ויש דברים שאפשר לבחון אותם עכשיו. למשל כוח המשיכה: זו עובדה שניתן לבדוק כאן ועכשיו, ואין זו מסקנה שהגעתי אליה מן המאוחר אל המוקדם. קח חפץ, זרוק וראה; נפל לך תפוח על הראש - אתה יודע שיש כוח משיכה. יש דברים שבוחנים אותם מול העיניים, וזו אמת מדעית ואין להתווכח עליה. אבל הסקת מסקנות מן המאוחר אל המוקדם אינה אמת מדעית אלא הערכה. ולכן גם האבולוציה, שרוצים להציגה כאמת מדעית - ומעניין שרק אצלנו בבתי הספר עדיין מציגים אותה כך - היום היא כבר אפילו פחות מתיאוריה. מעיקרה לא הייתה אמת מדעית אלא תיאוריה, "תיאוריית האבולוציה", שכן אינך יודע באמת מה היה, ואתה מנסה להגיע למסקנות מן התוצאות. והיום מן התוצאות מגיעים בדיוק למסקנות הפוכות. גם דרווין עצמו, מייסד התיאוריה, אמר שהכול תלוי בהמשך, שכן חקר המאובנים והגיאולוגיה והארכיאולוגיה עדיין לא העמיק די, ואם נחפור מספיק נגלה את כל שלבי הביניים. והנה היום חפרו די והותר, והתברר שאין שום שלבי ביניים; לא נמצא אפילו יצור אחד שתוכל לומר עליו שהוא שלב ביניים בין הדו־חי לחי או בין החי למעופף וכיוצא בזה. מדי פעם ניסו להמציא המצאות, מצאו פה שריד ושם איזו דמות של חצי אדם ורצו ליצור סיפורים - והתברר שהכול בדותות. המסקנה: לקרוא לדברים "אמת מדעית" משום שיש בידך תיאוריה - רחוק הדבר מאוד מאמת. ואין זה אומר שאין למדע אמיתות: בדברים שאפשר לעשות כאן ולחזור על הניסוי ולראות כיצד הדבר קורה - זו אמת מדעית, אלו עובדות. אמת מדעית היא דבר שכל מי שיעשה אותו בכל מקום יקבל את אותן תוצאות; ואם רק לי זה מצליח - אין זו אמת מדעית, זו אמת חלקית, וספק אם אמת כלל.
הכסיל אינו רוצה להתבונן
נחזור לעניין. הכסיל יודע דברים שמשיגים אותם מן המאוחר אל המוקדם, על ידי בחינה וניסיון, ומהם הוא מגיע למסקנות. אבל הוא אינו רוצה להשתמש, אומר המלבי"ם, במופתי התבונה, להבין גם בשכל: להתבונן האם דרכו נכונה, האם המהלכים שהוא עושה נכונים, האם ייתכן שהקדוש ברוך הוא ברא עולם כה מורכב - לשם מה? כדי לחיות כאן שבעים שנה ולמות? עולם שאין בו המשכיות, עולם שאין לו תכלית? לזה צריך תבונה. וזהו "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" - הכסיל אינו מבין, מפני שאינו רוצה להתבונן. "הכול בסדר, אל תקשה לי קושיות, אל תיצור לי קונפליקטים, הכול בסדר".
כמו שסיפר הרב אורי זוהר, שנפטר השבוע. הוא סיפר שניסה לסחוב את החברים שלו בברנז'ה, ואמר להם שיש מישהו הטוען שיש בידו הוכחות, ואמרו: בסדר, נלך להתווכח איתו. מדובר באנשים אינטליגנטים; הוא עצמו סיים אוניברסיטה - אורי זוהר לא היה משחקני ימינו, ריק ובור שלא עשה דבר בחייו מלבד לעמוד על במות, אלא אדם משכיל. אמר להם: יש מישהו שיכול להוכיח, בואו איתי, עזרו לי. אמרו: סיכמנו, נוסעים לירושלים. והוא מספר: באותו יום נסעתי לבדי. אף אחד לא בא איתי. "לא מסתדר לי", "לא יכול בדיוק עכשיו". מתברר שבאמת אף אחד אינו רוצה לשמוע, ובצדק - כי אם אשמע, זה יחייב אותי; אם אשמע, אולי אשתכנע ואצטרך לעשות. וזהו שנאמר: הכסיל לא יבין, אינו רוצה להתבונן, כי הוא מפחד שאם יתבונן יגיע למסקנות.
ולעומתו איש הבער "לא ידע". ידיעה היא דבר המושג בחוש, ואיש הבער, שהוא הבהמי, אפילו את הדברים המושגים בחוש אינו יודע. ואילו הכסיל - לפחות את הדברים המושגים בחוש הוא יודע, ויכול להגיע למסקנות מן המאוחר אל המוקדם; אבל להתבונן, לראות "מי ברא אלה", "שאו מרום עיניכם", לשאול מהי התכלית ומהי המטרה, האם ייתכן שכל זה בלי השגחה, האם ייתכן שכל זה פועל מעצמו - להתבונן אין הוא מוכן. ולכן "וכסיל לא יבין את זאת".
לסיכום: המזמור מלמד אותנו שהשבת היא זמן ההתבוננות, שבו מתפנה האדם ממלאכתו לשמוח במעשי ה'. "שמחתני בפעלך" - כנגד ההנהגה ההשגחית המתחדשת בכל עת, שאדם שמח לדעת שהקדוש ברוך הוא מלווה אותו; "במעשי ידיך ארנן" - כנגד הטבע הקבוע והמסודר, שבזכותו העולם מתנהל ללא הפתעות. "מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך" - גדולים המעשים, ועמוקה המחשבה שמצפינה את הניסים בלבוש טבע ומשאירה תמיד פתח לטועה, הכול כדי לשמור על הבחירה. ומשום כך "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין": פריחת הרשעים כעשב שמגמתה "להישמדם עדי עד" נשארת מכוסה, והבער אינו יודע אף מה שמושג בחוש, והכסיל - אף שיודע ומשכיל - אינו רוצה להתבונן במופתי התבונה. ואף אנו, אחר כל ההסברים, נותרים לפני עומק שאין לנו בו השגה, ומכאן נדרשת האמונה והביטחון שדינו של הקדוש ברוך הוא צדק.