המזמור שלפנינו - "מזמור שיר ליום השבת" - עוסק באחת השאלות הגדולות של האמונה: מדוע הרשעים מצליחים והצדיקים נראים שפלים. בחלק זה של השיעור אנו נכנסים ללב העניין: פריחתם הזמנית של הרשעים, הכרתם בסוף, ולעומתם קיומם הנצחי של הצדיקים - "צדיק כתמר יפרח".
בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד׃
מסביר המלבי"ם בביאור המילות, שהנמשל כאן מדויק להפליא: העשב מטבעו, בשעה שהוא פורח, באותה שעה עצמה הוא נותן את זרעו ונובל. כך גם הרשעים - יישמדו לאחר שיפרחו ויצמיחו את מינם. כלומר, הם מצמיחים את מינם ומיד נשמדים; אין להם המשכיות ואין להם קיום נצחי.
ומוסיף המלבי"ם הבחנה: יש הבדל בין "רשעים" לבין "פועלי אוון". "פועלי אוון" הוא בדרך כלל ביטוי לרשעים בבין אדם לחברו, ואילו "רשע" הרבה פעמים הוא הרשע שבבין אדם למקום. ובוא וראה: הרשעים אובדים אחרי שהם פורחים, ואילו פועלי האוון נשמדים אחרי שהם מציצים. וההבדל גדול - הציץ קודם לפרח; קודם מציץ, ואחר כך יוצא הפרח. נמצא שמי שהוא פועל אוון, בין אדם לחברו, הקדוש ברוך הוא משמיד אותו עוד לפני שהוא משמיד את הרשע שעושה עוולות בבין אדם למקום.
אנחנו רואים מכאן, אם נגדיר זאת כך, שהקדוש ברוך הוא סבלן הרבה פחות לעבירות של בין אדם לחברו. הגויים יכולים לעשות עוולות רבות, אבל אם אנשי נינווה רעים בבין אדם לחברו - הקדוש ברוך הוא רוצה להשמידם; אם אנשי סדום רעים בבין אדם לחברו - הקדוש ברוך הוא רוצה להשמידם. היו מקומות רבים שעבדו עבודה זרה, ולא הייתה זו סיבה להשמדה; אבל כשבאותו מקום עושים עוולה בבין אדם לחברו - זאת הקדוש ברוך הוא אינו נותן, ואינו נותן להם קיום. לכן "ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד" - הם רק מציצים וכבר נשמדים. אבל הרשעים פורחים כמו עשב, ניתן להם גם צ'אנס לפרוח, אולי ישנו משהו, ורק אחר כך יישמדו.
וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם יְהֹוָה׃
אומר רש"י: "ואתה מרום" - בכל משפטיך ידך על העליונה, וכולם מצדיקים את דינך, ה' אמת ודינו אמת. הרד"ק מסביר, שאף שהרשעים מצליחים, אל יאמר אדם: מה, אין ה' רואה? "עזב ה' את הארץ"? איך הקדוש ברוך הוא נותן לעוולות כאלה להתקיים בעולם? כדברי מחוסרי האמנה שאמרו "כי אין האל משגיח במעשה בני אדם", כפי שהיו אומרים קצת מבני עמנו: אין ה' רואה אותנו. ודאי שאין זה נכון - ה' משגיח ורואה, שנאמר "ואתה מרום לעולם ה'". "מרום" הוא ביטוי למי שמלמעלה רואה הכל; מי שנמצא למטה אינו בהכרח רואה, אבל מי שהוא מרום וגבוה - רואה את הכל. וכמו שאומר ירמיה: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו".
וכן אומר שלמה בקהלת: "אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה, אל תתמה על החפץ, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם". זכינו ללמוד את ביאור הפסוק הזה במקומו בקהלת, ועל כל פנים הוא אומר לך: דע לך, יש גבוה מעל גבוה, יש שומר וגבוהים עליהם. הכל בהשגחה, הכל בשליטה. נראה לך שאין דין, נראה לך ש"עזב ה' את הארץ"? לא. יבוא עת שיגיע לכל אחד כפי מעשהו, וה' ייפרע בסופו של דבר מכל אחד.
וכן במלאכי, שבני דורו אמרו: "שווא עבוד אלוהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו... ועתה אנחנו מאשרים זדים, וגם נבנו עושי רשעה" - אתה רואה שהזדים מצליחים ועושי הרשעה נבנים. ומה אומר להם הנביא? "אז נדברו יראי ה', ויקשב ה' וישמע", ובהמשך: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו". כלומר, מה שאתה רואה עכשיו נראה נגד ההיגיון - איך הרשעים מצליחים והצדיקים שפלים? התשובה: זה זמני. אתה תשוב ותראה בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו - בימות המשיח יכלו הזדים והרשעים, וזה שנאמר אצלנו "כי הנה אויביך יאבדו".
והיום אתה שומע כל מיני דוברמנים למיניהם, שמדברים בלשון גאווה ובוז על לומדי התורה - אותם עצמם שמחזיקים את העולם, שאתה אוכל שיירים ופירורים וקיים בזכותם. בזכותם! אם הוא לא היה יושב בכולל, מה היה ממך? מכוח מה היית קיים? מכוח הקליפות שאתה דבק בהן? אם אתה קיים, זה מכוח שיש אברך שם בבני ברק, בירושלים, בבית שמש, באלעד, שיושב עכשיו והוגה בתורה ומחזיק את העולם על כתפיו - ואז יש קיום גם לך. ואתה עוד הולך ואומר שמבטלים את הזמן ושותים קפה... איזו חוצפה, כמה עזות. אבל אל תדאג: מה שאתה רואה "מאשרים זדים", "נבנו עושי רשעה" - "ושבתם וראיתם". אתה תחזור לראות בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו, ובימות המשיח יכלו הזדים והרשעים. ה' מרום, ה' רואה; אינך רואה את הפעולות באופן מיידי, אבל בסופו של דבר אין נסתר מחמתו, ואין מי שלא יגיע לידי חשבון עם הקדוש ברוך הוא.
המלבי"ם מסביר: אף שהרשעים פורחים, ואף שאתה רואה שפועלי האוון - הרשעים שבבין אדם לחברו - מציצים, עם כל זה "ואתה מרום לעולם ה'", ידך תשיג אותם תמיד. ומוסיף המלבי"ם הסבר נפלא: בן אדם שמישהו פעל נגדו, או מלך שיש מורדים נגדו, ממהר להיפרע מהם. ומדוע ממהר? ראשית, כי עכשיו הם כאן, ומחר יכול להיות שישנו זהות, יעברו מדינה, יעברו למקום שאין לנו איתו הסכם הסגרה - לך תדע; לכן בוא נחסל אותם עכשיו, שהרי אין ידו משגת תמיד. שנית, הוא אינו קיים לעולם: מי יודע מה יהיה מחר ומחרתיים? אז כל עוד אני כאן ובכוחי - בוא ניפרע מהם עכשיו. אבל אצלך ריבונו של עולם, אין לך טרדה משני העניינים האלה: אתה מרום וידך על העליונה, ואתה גם נצחי, "לעולם". לכן אצלך אין צורך למהר לעשות דין, ואין נסתר מאת ה'. אנחנו זקוקים למיידיות, כי אחרת איך אתפוס אותו ואיך אפרע ממנו? והקדוש ברוך הוא אומר: אל תדאג, בסוף כולם מגיעים אליי, ומה שהוא צריך לקבל - יקבל בסופו של דבר.
כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְהֹוָה כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן׃
אומר המלבי"ם, שזה מצד שני אופנים. האחד - מצד שהם אויביך, הם יאבדו: כיוון שהם אויבי ה', בהשגחה ה' מאבד אותם. אתה נלחם נגד ה'? ה' יאבד אותך. והשני - מעצמם "יתפרדו כל פועלי אוון": הפעולות הרעות שלהם עצמן גורמות להם את ההיפרדות, "ובאבוד רשעים".
וזו המציאות שאנחנו רואים בכל כוחות הרע. תסתכלו על המפלגות המושחתות: לפיד האב, בסופו של דבר בעטו אותו החוצה מתוך המפלגה שלו עצמה. בא הבן, ויפה כוח הבן מכוח האב - כלומר, מתוך שראה מה עשו לאבא, החליט שאין דמוקרטיה. דמוקרטיה? אולי בדרום קוריאה; כאן זה צפון קוריאה, כאן יש דיקטטור שמבטיח את עצמו לעשרות בשנים כנשיא־על של המפלגה. פוטין של "יש עתיד" - זהו העתיד. אף אחד לא יזיז אותי מכאן; את אבא שלי בעטו? אני כבר לא נותן אפשרויות כאלה. ורוממות הדמוקרטיה בפיכם? דמוקרטיה זה יפה בשביל התקשורת, ובתור איש תקשורת הוא אומר לך זאת; אבל איך מנהלים את המפלגה שלי - את זה תשאיר לי, אני יודע איך לנהל אותה.
במילים פשוטות: אתה רואה שהרשעים נפרדים מעצמם. מה נשאר היום ממר"צ? מי היה מאמין? זו הייתה מפלגה שקיבלה שנים עשר מנדטים, עד שאז הכריזו "יש אלוקים" - מישהו זוכר את ההכרזה הזאת? קיבלו שנים עשר מנדטים ואפילו הוא צעק "יש אלוקים". ומה נשאר מהם היום? כל הזמן מחפשים חיבורים, עם מי להתחבר. התחברו עם כל מיני ערבים שתוקעים להם אצבע בעין, ואינם יודעים איך לאכול אותם. אתה בעד חיבור ושילוב? הנה, קח את הערבים שרצית כל כך, הרי רצית לשלב אותם - והם תוקעים להם סכין בגב ומסובבים. אז הרשעים ייפרדו לבד; תשאיר להם, הם יאכלו אחד את השני, אתה לא צריך לעשות פעולות. "יתפרדו כל פועלי אוון" - זה בעצם כל מה שאתה רואה: חבורה של פועלי אוון שמתפרקת לאט לאט מעצמה.
נמצא: מצד אחד, מצד שהם אויבי ה', ה' יאביד אותם בהשגחה - "הנה אויביך יאבדו"; ומצד שני, כיוון שהם פועלי אוון, הם יתפרדו מעצמם. ופועלי אוון הם אנשים רשעים גם בבין אדם לחברו. ובאמת אפשר לראות: אנשי השמאל תמיד ידברו על עזרה לחלשים, על שוויון זכויות, על כל הביטויים האלה, ובחיים האישיים שלהם הם רחוקים מזה לחלוטין. אדם שזקוק לעזרה פרטית יפנה לחבר כנסת חרדי; הוא לא יפנה לחבר כנסת ממר"צ - הסיכויים שיסתכל עליו או שיהיה אכפת לו ממנו קלושים. "אל תבוא אליי, תעזוב אותי, אני שליח ציבור, לא באתי להתעסק עם האדם הפרטי". הם לא מתעסקים עם האדם הפרטי. ולא רק זה - השנאות ביניהם מחרידות ממש. ולבוא ולחשוב שהאנשים האלה מדברים ברוממות על כבוד האדם וחירותו ועל הדאגה לחלשים - וכי החלשים מעניינים אותם? תראה איזה גזירות גוזרים על החלשים: "אתה לא האלקטורט שלי, אני צריך לדאוג לך? אתה הבאת אותי לכנסת? אתה בחרת בביבי - אז הוא יטפל בך". והרי אתה מדבר על דאגה לחלשים! כן, אלא שיש חלשים מסוג אחר: יש בדואים, יש ערבים, יש כל מיני חלשים אחרים - להם הוא בא לדאוג. אז אתה רואה שהאנשים האלה הם פועלי אוון, רשעים בבין אדם לחברו, וזה עצמו יגרום להם להתפרק ולהתפורר.
בספר "זה השער" מובא על פי דרך הרמז דבר נפלא מר' שמשון מאוסטרופולי. אמרתי לכם פעם: כשאתם שומעים חידושים בשמו - אלו דברים ברוח הקודש, פלא פלאים. הפסוק הוא: "והיה פיו ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג, כפי תחרא יהיה לו, לא יקרע". במבט ראשון מה אפשר להוציא מפסוק שמתאר את צורת החושן? והנה, כידוע שני קודקודי כוחות הטומאה, שלא נזכירם בפה במלואם, הם ס"מ (ס' מ' א' ל') וזוגתו ל"י (ל' י' ל' י' ת') שתמות. אגב, ס"מ א' ל' הוא ראשי תיבות "סיום מסכת אין לעשות" - הוא אינו רוצה סיומים; להתחיל הוא תמיד דוחף אותך, ובהמשך הוא כבר ידאג לשים לך רגליים, אבל להגיע לסיום - בזה הס"מ נלחם מאוד.
ובוא וראה איך שניהם רמוזים באותו פסוק: "לְפיו סְביב מַעשה אֹרג" - ל' ס' מ' א', ראשי תיבות של שמו. ומיד לאחר מכן: "תחרא יהיה לו לא יקרע" - ת' י' ל' ל' י', ראשי תיבות שמה. והכל באותו פסוק. ומה מפריד ביניהם? המילה "כפי": "כפי תחרא" - המילה "כפי" יוצרת את ההפרדה, כדי שלא יהיה חיבור בין הס"מ ובין זוגתו, שאם יתחברו - סכנת נפשות. וזה שכתוב "והסירותי את כפי", שאם ה' יסיר את כפו, חס ושלום, יכול להיות חיבור ביניהם ונזק עצום.
וזה מה שרמוז בפסוקנו: "יִתפרדו כָּל פֹּעלי" - ראשי תיבות כפ"י. ומה ה"כפי" עושה? "יתפרדו כל פועלי אוון" - הוא מפריד את פועלי האוון, מפריד את שני הרשעים הללו זה מזה. וכן רמוז בפסוק "להכרית מעיר ה' כל פועלי אוון": "יְ-הוה כָּל פֹּעלי" - שוב כפ"י. על ידי ה"כפי" הם יוכרתו, כיוון שעל ידי כן הם נפרדים.
וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן׃
אומר הרד"ק: כאן המשורר מדבר על כל צדיק וצדיק, שהרי הוא עובר ללשון יחיד. כל צדיק רואה את הרשעים שהם אויבי ה', איך הם נפרדים ואובדים, ומודה לה' יתברך: תודה ריבונו של עולם שנתת לי לראות במפלתם של הרשעים, ורוממת את קרני כקרני הראם, כמו שכתוב "וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח". וכך תמיד הביטוי: "וירם קרן משיחו", "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך". קרן היא ביטוי לעוצמה ולתוקף, שהקרן מנגחת - "בהם עמים ינגח"; הרמת הקרן היינו שניתן לו כוח וגבורה. והצדיק מודה שהוקמה קרנו לראות במפלת הרשעים ובהתרוממות מצבם של הצדיקים.
"בלותי בשמן רענן" - לפי הרד"ק זה מלשון "בלולה בשמן", כאילו נבללתי בשמן רענן, ובא לרמוז על רוב הטובה והתענוג, כמי שסכו את ראשו בשמן משובח וטוב. והמלבי"ם מסביר אחרת: "ותרם כראים קרני" - קרן ההצלחה תתרומם מן השפלות שלה, ו"בלותי" הוא מלשון "אחרי בלותי הייתה לי עדנה", כלומר זקנתי ובלותי. אחרי שאהיה כבר בלה וזקן, אהיה רענן על ידי השמן שה' כביכול מושח אותי בו. הקרן היא ביטוי לגבורה הגופנית, והשמן - שכידוע שמן זית מועיל לזיכרון ובכוחו להשיב לימוד של שבעים שנה - בא לרמוז על ההצלחה הנפשית.
וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי׃
מלשון הכתוב אתה מבין ש"שורי" הם אנשים שעושים לי רע, שהרי ההמשך "בקמים עלי מרעים תשמענה אזני". ואומר רש"י: "שורי" - עויניי, האנשים העוינים אותי. ומאיזו לשון? "שור" הוא לשון ראייה, כמו "אשורנו ולא עתה, אראנו ולא קרוב", וכמו "לימין שור" - החומה נקראת שור, גם מפני שהיא שורות, וגם מפני שהיו עולים עליה כדי לשור ולהביט, כמו "ישור על אנשים", שהוא לשון הבטה. ולכן "ותבט עיני בשורי" - עיני תראה במפלת אותם שמביטים כנגדי בעין רעה. "בקמים עלי מרעים תשמענה אזני" - הרשעים הקמים עלי, שמעו אוזניי מאחורי הפרגוד שלא יוכלו לי ולא יוכלו להזיק לי.
ומדוע גם ראייה וגם שמיעה? אומר הרד"ק: ראתה בהם עיני ושמעה מהם אוזניי את מה שחפצתי - אזכה לראות במפלתם ולשמוע על הנזק שלהם, כל מה שרציתי לשמוע על המרעים לי. וכמו שכתוב "ובאויביי ראתה עיני", שתראה עיני כיצד תהיה להם מפלה.
המלבי"ם מסביר: היות שאני יודע שהצדיקים תחילתם ייסורים וסופם שלווה, ואצל הרשעים להפך, לכן עיני תביט על השוררים, על אלה שמביטים עליי כאשר קמים עלי מרעים, ותשמענה אוזניי מה הם אומרים. ומה הם אומרים? זה ההמשך - "צדיק כתמר יפרח". וכאן יש לנו יסוד גדול: הצדיקים, בתחילה קשה להם, ואחר כך באמת יש להם הצלחה ואור גדול; דרך שתחילתה חתחתים, המשכה דרך ישרה. וההפך הפוך: כשאתה רואה שהכל הולך חלק, צריך מאוד לחשוש - לך תדע לאן זה מוביל; זה חלק מדי וקל מדי, וייתכן שהדבר הזה יגרום רק נזק.
ועוד מדקדק המלבי"ם: מה ההבדל בין "שורי" לבין "ותבט", והרי שניהם לשון ראייה? הבטה היא לשים לב אל הדבר - זה ההבדל בין ראייה להבטה: "ראיתי" סתם, ואילו "מביט" היינו שם ליבו עליו ומתבונן בו. ומה ההבדל בין זה לבין "שור"? "שור" הוא הבטה למרחוק. לכן "שוררי" הם אלה שמביטים למרחוק כדי לראות את הנזקים שלי, ולכן גם החומה נקראת שור, שעולים עליה כדי לשור ולהביט למרחוק.
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה׃
אומר המלבי"ם: כל מי שרואה מכיר ואומר, שעל ידי זה עצמו שהמרעים קמים על הצדיק, על ידי כך "צדיק כתמר יפרח" - מה שאתה רואה שרע לו, זו הסיבה שאחר כך יגדל ויפרח.
והתבונן בדימוי: התמר פורח ועושה פירות, אבל יש לו חיסרון - אחרי הפריחה הוא מתייבש, ובפרט אם קוצצים אותו, אין גזעו מחליף, ואין צומח עוד תמר מאותו הגזע. הארז לעומתו תמיד ישגה, וגזעו מחליף אם קוצצים אותו, אבל יש לו מינוס - אינו עושה פירות, שהארז הוא עץ סרק. והצדיק נמשל לשניהם: לתמר - שהוא פורח ועושה פרי קודש, אלו הבנים שממשיכים דרכו וסומכים לאילן רברבא; ולארז - שיש לו קיום נצחי בשונה מן התמר, והוא תמידי, שאם נקצץ הוא מצמיח שוב.
וכך גם בדרש: המדרש שוחר טוב מביא כמה הבדלים בין התמר לארז, להסביר מדוע תלה כאן המשורר בשני הדברים. מה התמרה הזאת צילה רחוק ממנה - שאין התמר עושה צל במקומו, שהרי ענפיו רק בראשו, ולכן צילו רחוק ממנו - כך הצדיקים, מתן שכרם רחוק, והוא רק לעולם הבא. ומה התמר אין עושים ממנו כלים, שעץ הדקל אינו טוב לייצור כלים - יכול אף ישראל כן? תלמוד לומר "כארז בלבנון ישגה", שהארז כשר לייצור כלים. ומה ארז אינו עושה פירות - יכול אף ישראל כן? תלמוד לומר "כתמר", שהתמר עושה פירות. ומה ארז ותמרה אם נעקרים אין להם תחליפים - יכול אף ישראל כן? תלמוד לומר "שתולים בבית ה'", שהם שתולים באופן תמידי. ומהו "בלבנון"? מסביר המדרש: יער בארץ ישראל. ומהו "ישגה"? יגדל ויפרח, והכוונה לריבוי, כמו "סגי כוח" שהוא רב כוח - "סגי" בארמית הוא רב; הרי שהארז בלבנון מתרבה.
שְׁתוּלִים בְּבֵית יְהֹוָה בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ׃
כיוון שהוא מדמה את הצדיקים לעצים, אומר הרד"ק: הם שתולים במקום טוב, בבית ה', מקום רטוב שיכול להצמיח; "בחצרות אלוקינו" - שם המקום שבו נמצאים החכמים, מורי ההלכה והתורה. ודע לך, שבימות המשיח יוכרתו הרשעים ולא יישאר מהם מאומה, "ועמך כולם צדיקים", כולם יעסקו בידיעת ה' ומלאה הארץ דעה את ה'; כולם יהיו שתולים בבית ה', שם יהיה מושב החכמים, ושם יפריחו ויצליחו וירבו בחוכמה. ומדוע הזכיר גם "בית" וגם "חצרות"? מפני שהכוהנים והלויים בבית, והישראלים בחצר - חצר המקדש.
המלבי"ם מסביר, ש"שתולים" הוא כנגד "כארז בלבנון ישגה", שלצדיק יש קיום עצמי, וגם כאשר ייקצץ מן העולם הזה - ישגה, כי יש לו קיום נצחי לעולם הבא, ולא רק המציאות כאן. ומהו "שתול"? תמיד שתול הוא ביטוי למשהו שהיה במקום מסוים, ועקרנו אותו ושתלנו אותו מחדש. וכך הצדיק: כאשר הוא נעקר ממקומו בעולם הזה, אתה אומר - הנה, מה הרוויח הצדיק בצדקתו, מת בדמי ימיו? ובאמת לא כן, אלא הוא נשתל מחדש שם למעלה אצל הקדוש ברוך הוא בעולם הנפשות, וכמו שכתוב "עד אבוא אל מקדשי אל" - ואז אראה שמה שחשבתי כאן שנעקר, כמה הוא גדל שם למעלה, ושם הוא משגה כארז בלבנון. וכנגד "צדיק כתמר יפרח", שהוא פורח בעולם הזה ומשאיר בנים ובנות ההולכים בדרכו, אומר "בחצרות אלוקינו יפריחו" - עוד יפריחו הרבה הרבה מעבר לזה.
והחפץ חיים, כידוע ומפורסם, אמר שהוא זוכר שהיה פעם בווילנה ושמע דרשה של המגיד, רבי זאב מווילנה. בית המדרש היה מלא מפה לפה, ואמר להם המגיד: כשאני מדבר כאן, אני רואה איזו התפעלות יש, אני רואה איך השומעים מרותקים, עד כמה הם מחפשים לשמוע בצמא ורוצים להתקדם רוחנית - "שתולים בבית ה'", כל אחד שנמצא כאן הלוואי שיישאר שתול בבית ה', איזה שאיפות נפלאות. אבל "בחצרות אלוקינו יפריחו" - רק יצאו מבית הכנסת, והכל פרח. במה מתעסקים עכשיו? בגשמיות, "שמעת מה היה", פוליטיקה ועניינים. מה קרה? רק יצא לחצר, והכל הפריח. וצריך אדם לדעת: "שתולים בבית ה'", אבל אתה צריך לקחת גם לחצר - גם כשאתה יוצא לחיי המעשה, קח איתך את מה שלמדת ויישם אותו, שלא יישאר רק שם בבית המדרש.
עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ׃
אומר הרד"ק: בימות המשיח יהיו ימי ישראל ימים ארוכים, "כי כימי העץ ימי עמי", והימים שהם ימי הזקנה כאן בעולם הזה יהיו כימי הנערות - מה שהיום זקן, לימות המשיח יהיה נער. וזה שכתוב "כי הנער בן מאה שנה ימות": מי שימות בן מאה יאמרו עליו שהלך בדמי ימיו. ונאמר זה דווקא במי שיהיה חוטא, שהוא ימות; ומדוע רק בן מאה? מפני שלפני כן אין מענישים, שהרי זה כמו בן עשרים היום - בדין של מעלה אין מענישים עד גיל עשרים, וכך יהיה לעתיד שלא יענישו עד גיל מאה. ויש אומרים, וכך מביא האלשיך הקדוש ומוכיח מן הפסוק, ש"הנער בן מאה שנה ימות" נאמר על הגויים, אבל בישראל לא ימותו כלל - "בילע המוות לנצח", ובישראל לא תהיה מיתה כלל, ורק אצל הגויים בן מאה שנה ימות.
המלבי"ם מסביר: "עוד ינובון" מלשון תנובה, פרי - "נותן תנובתו". גם בשיבה הם מולידים בנים, והם עצמם דשנים ורעננים בכוחות הגוף, כדי שיוכלו לעסוק בתורה. וכידוע ומפורסם, החפץ חיים בזיווג שני - שרק בלית ברירה הלך והתחתן, ולא היו לו תוכניות להתחתן, אלא כשלא הייתה ברירה ונאלץ להתחתן כדי שיהיה מי שיהיה אחראי על הבית - אמר: אם כבר להתחתן, אז עם אישה בת בנים. והיה אז, כמדומני, בן שישים ומשהו או שבעים, והלך והתחתן עם אישה בת בנים, אישה צעירה, ונולדו לו ממנה ילדים. אני למדתי אצל נכדו של החפץ חיים, אצל ר' הלל זקס, שבא מן הזיווג השני. כלומר, מי שהעמיד כאן ראשי ישיבת חברון בא מן החפץ חיים דווקא אחרי שכבר לא היו תוכניות. עם כל זה אתה רואה שמצמיח - "דשנים ורעננים", גם בשיבה מולידים בנים שיש בהם קיום ופאר לעולם.
לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְהֹוָה צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ׃
סיום הפרק: כולם יגידו שישר ה'. היום אנשים עומדים תמהים - למה לרשע טוב ולמה לצדיק רע; יש להם קושיות והשגות על מעשה ה' יתברך. אבל לעתיד לבוא יבינו הכל: כל מעשה ה' ביושר. בימי המשיח יצרפו ויתלבנו, וכל הנשארים יהיו ככסף מזוקק; לא תהיה עוד שלווה לרשעים ולא רע לצדיקים, ואז יודו ויאמרו "צורי ולא עוולתה בו" - ה' צורי, זה שאני בוטח בו, אין בו עוולה וכל מעשהו באמונה. ואז יבינו גם את כל ההנהגה כאן בעולם הזה, שהייתה מעוררת קושיות ותמיהה ותהייה, ואנשים לא הבינו את הנהגת ה' - ולעתיד לבוא, כשיראו זאת, יאמרו כולם "צורי ולא עוולתה בו".
והמלבי"ם מסביר שזה המשך למה שקדם: "עוד ינובון בשיבה" - יתנו תנובה בשיבתם, כדי שיוכלו להגיד ולהודיע שישר ה' צורי ולא עוולתה בו. שכן כשאתה רואה את הצלחת הרשע, הדבר מעורר תהיות; אבל כשרואים איך הצדיקים מקבלים את שכרם ורואים את הצלחתם - בזה יאמרו "צורי ולא עוולתה בו". נמצא שמי שמתבונן ב"עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", מכיר מתוך כך שהנהגת ה' היא ביושר ובצדק.
פריחת הרשעים היא פריחת העשב - נותן זרעו ונובל; ופועלי האוון, הרשעים שבבין אדם לחברו, נשמדים עוד קודם, בשלב ה"ציץ", שבזה אין לקדוש ברוך הוא סבלנות. ואם נראה לעין שהם מצליחים - "ואתה מרום לעולם ה'", ידך משגת תמיד ואתה נצחי, ולכן אין לך צורך למהר בדין; ובסוף "הנה אויביך יאבדו" בהשגחה, וגם "יתפרדו כל פועלי אוון" מעצמם, ברשעם שלהם. לעומתם הצדיק נמשל לתמר שעושה פירות ולארז שקיומו נצחי וגזעו מחליף: פורח בעולם הזה בבניו ההולכים בדרכו, ונשתל מחדש למעלה בעולם הנפשות; "שתולים בבית ה'" - ועלינו לקחת את בית המדרש גם אל החצר, אל חיי המעשה. ויהי רצון שנזכה לראות עין בעין איך צדיק וישר ה', צורי ולא עוולתה בו. אמן ואמן.