לַמְנַצֵּחַ עַל־הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד׃
רש"י מבאר ש"השמינית" היא כינור של שמונה נימין. את פירושי "למנצח" כבר הרחבנו במזמורים הקודמים, ולא נחזור עליהם בכל מזמור מחדש. לגבי תוכן המזמור נחלקו המפרשים: הרד"ק אומר שהמזמור נאמר ברוח הקודש על דור שבו התגברו הרשעים על העניים - אותם רשעים שהוציאו את נשמתם של העניים, התעללו בהם ומשלו בהם ביד חזקה מכוח עושרם וכוחם, וכנגדם אומר דוד את המזמור.
המלבי"ם, לעומת זאת, אומר שהמזמור נאמר כנגד בעלי הלשון שהיו בזמנו: אלה שדיברו עתק כנגד השם, אלה שדרשו פלסתר בתורתו, ואלה שדיברו לשון הרע בין איש לרעהו. כלומר, בעלי הלשון משני היבטים: בין אדם לחברו - לשון הרע; ובין אדם למקום - אלה שמדברים דברי שלילה על התורה הקדושה ועל ציוויי השם, ומעלים כל מיני סתירות פילוסופיות לתפיסת מציאות הבורא. אלה הם האנשים אשר יצא עתק מפיהם, בין כלפי חברם ובין כלפי המקום.
הוֹשִׁיעָה יְהֹוָה כִּי־גָמַר חָסִיד כִּי־פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם׃
מי הוא חסיד? אומר המלבי"ם: חסיד הוא מי שעושה חסד עם חברו בדבר שלא הבטיח לו. אם הבטחתי וקיימתי - אני איש אמת, איש אמונה, אמר וקיים. אבל אם לא הבטחתי כלום ובכל זאת אני עושה - זה נקרא חסיד. וכך בדיוק גם בבין אדם למקום: מה שכתוב בשולחן ערוך וקיימתי - אני צדיק; עשיתי מעבר למה שכתוב, הקפדתי ודקדקתי - בזה אני נקרא חסיד. חסיד הוא מי שעושה מעבר למה שהוא מחויב, וזה מה שנקרא "מתחסד עם קונו".
"אמונים" הוא איש אמת, כי אמונה היא מלשון אמת. כשאנחנו אומרים "אמן" - כוונתנו: אמת, מה שאמרת נכון. "ברוך אתה השם בורא פרי העץ" - אמן, אמת. וכן "ועתה יֵאמנו דבריך", כלומר יתאמתו. לאמן דבר - לאמת אותו. אנשי אמונים הם אנשי אמת, ששומרים את מה שהבטיחו. ודוד המלך אומר: ריבונו של עולם, גמר חסיד - אין עוד חסידים; פסו אמונים - נגמרו אנשי האמת מבני אדם.
ומדוע לגבי החסיד נאמר "גמר" ולגבי האמונים "פסו"? מסביר המלבי"ם: החסיד עושה בכל ענייניו יותר ממה שהוא חייב. בבין אדם לחברו הוא עושה חסד, שהוא גדול מן האמת - כי אמת היא מה שהתחייבת, וחסד הוא מעבר לכל התחייבות; וכן מי שעושה חסידות בינו לבין המקום. כאשר יש אמונים, כלומר יש אנשים המקיימים את שהבטיחו, תמצא גם אנשים שעושים מעבר להבטחתם; וזה מובן מאליו - אם המדרגה הנמוכה מצויה, גם המדרגה שמעליה תימצא. אבל כאשר אין אמונים, כאשר אין אנשים שמקיימים את מה שהתחייבו - האם תעלה על דעתך שיהיו כאלה שיעשו מעבר לכך? את המחויב עצמו אינך מוצא, ואתה תמצא חסיד?
ואדרבה, אומר המלבי"ם: אם גם יהיה מישהו שירצה להיות חסיד, כולם יצחקו עליו. "מה אתה מדבר? כולם את המחויב לא עושים, וזה עושה מעבר?" יאמרו עליו שהוא תמים, שהוא נבעך. וכך גם במציאות שאנחנו מכירים. אדם נמצא ביחידה, קם בבוקר ורואה שנעלמו בגדיו. בלשון צה"לית זו לא עבירה - זה נקרא "השלמת ציוד". ומה ההוראה? כשהשלימו ממך, השלם אתה ממישהו אחר: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון". והוא אומר: לא, אני לא מעוניין לעשות את זה. מיד יצחקו עליו: תמים, נבעך, בגלל אנשים כמוך לוקחים ועושים ככה. כאשר אנשים אינם אנשי אמת, אז כשמישהו עושה מעשה של הגינות מתייחסים אליו כאל תמים וכאל טיפש; ואם יעשה חסידות - אין על מה לדבר.
קראתי פעם על ר' זושא מקימפולי, שחזר מהמקווה בלי הכובע. שאלה אותו אשתו: איפה הכובע שלך? אמר לה: מישהו במקווה התחלף איתי ולקח את כובעי. אמרה לו: נו, ואיפה הכובע שלו? לפחות היית בא עם הכובע שלו. אמר: אה, את שלו הוא שכח להשאיר. כשאדם הוא חסיד - הוא תמיד מלמד זכות, ולא אומר "לקחו לי, אז אקח למישהו אחר".
ולכן הבן את הלשון: על האמונים נאמר "פסו" - מלשון אפס, אין. ועל החסיד נאמר "גמר" - נגמר עד הסוף, אין בכלל. כי אמונים עוד שייך שיימצאו, אבל חסיד - מי יעשה חסידות במקום שאפילו את המחויב אין עושים? וכן מצינו במיכה: "אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין" - ישר "אין", ואילו חסיד "אבד", כלומר אין לחלוטין. ועניין האמונים, אומר המלבי"ם, הוא בין בענייני אמונה שבין אדם למקום ובין בענייני בין אדם לחברו. וכך ינהג המלבי"ם לכל אורך הפרק - יפרש את הפסוקים בשני המסלולים גם יחד, ופעמים רבות הא בהא תליא, כמו שאמר אברהם "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". וכשאין יראת שמיים, לא רק "והרגוני" - גם כל ענייני זהירות הממון מתמוטטים.
שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ׃
"שוא" הוא שקר. הם מדברים בליבם שוא, ואיך הם מכסים על השקר? בשפת חלקות - בלשון מחליקה, "רכו משמן דבריו", הכול נפלא ונעים; אבל בתוך תוכו "בקרבו ישים אורבו". ולכן אל תאמין לו - "בלב ולב ידברו".
וכאן ביאור מעניין של המלבי"ם: הלב מדבר בשתי צורות. האחת - הלב מדבר על ידי הלשון, שהלשון היא שליחת הלב, "קולמוס הלב" בלשון בעל חובות הלבבות. והשנייה - הלב מדבר בעצמו, כמו "ודיברתי אני בליבי". וההבדל הוא שלא בהכרח יש התאמה בין מה שהלב מדבר לעצמו ובין מה שהלב מדבר דרך הלשון. מתי? כשאדם רמאי, כששפתו שפת חלקות. בתוך תוכו הוא מתכנן לרמות, לשקר ולגנוב, וכלפי חוץ: "תדע כמה אני רוצה רק לעזור לך, חבל שתפסיד, בוא תיתן כך ותשלם כך ואני אעזור לך" - הכול שפת חלקות, רמאות ושקר. הרי לך שני לבבות: לב שיוצא בפה ולב שנשאר בפנים.
עוד אומר המלבי"ם, שהכוונה ב"בלב ולב ידברו" היא שהם אומרים איש לרעהו את המשך הפסוק: "יכרת השם כל שפתי חלקות". הם כביכול מתקוממים נגד הרשעים, קוראים להכרית אותם ולהתנגד להם, ומקללים את שפתי החלקות - וזה עצמו חלק מצורת ההונאה שלהם. כך הם מרמים את הציבור: הם נלחמים לכאורה נגד השקר, נגד הרמאים ונגד הפשיעה, והכול כדי לכסות על מה שהם עושים בעצמם. בזה הוא קונה לעצמו שם של אדם הגון וישר, אביר היושר השלטוני, הדורש צדק ויושר.
וזה כמו מר לפיד שדיבר גבוהה גבוהה על מפגשיו של ראש הממשלה עם עורכים ועיתונאים, ולאחר מכן התברר שהוא עצמו עשה זאת דרך קבע; וכשביקשו לראות את היומנים, נמסר ממשרד האוצר שהם נעלמו, ולא ידוע היכן הם - אף שזו מערכת ממוחשבת. אדם בא בשם איכות השלטון, שיתחיל בעצמו ויהווה דוגמה; אלא שהוא מדבר על איכות השלטון דווקא כדי שאף אחד לא יבדוק אותו - הרי הוא זה שמדבר כל הזמן על יושר וצדק, אז כיצד תעז לבדוק אותו? אנשים כאלה, אומר דוד, היו גם בזמנו.
יַכְרֵת יְהֹוָה כׇּל־שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת׃
"יכרת השם כל שפתי חלקות" - זה כנגד האדם המחליק בדבריו בבין אדם לחברו. "לשון מדברת גדולות" - זה כנגד ענייני האמונה. וכבר הסביר לנו המלבי"ם כמה פעמים, ובמיוחד בלימוד משלי, שיש הבדל בין שפתיים לבין לשון: דיבור שבא לידי ביטוי בשפתיים הוא דיבור חיצוני, ודיבור שבא לידי ביטוי בלשון הוא דיבור פנימי. הלשון פנימית והשפתיים חיצוניות.
לפיכך: בדברים שבין אדם לחברו הוא מדבר "שפתי חלקות" - דיבור חיצוני: "אני רק דואג לך, רק אתה חשוב לי, חשוב היושר", ומכריז כלפי חוץ שצריך לעשות דברים בהגינות וביושר. ואילו "לשון מדברת גדולות" - הדיבור הפנימי - עוסק בעניינים הפנימיים, בענייני האמונה וידיעת השם. אותם אנשים המרמים את הציבור הם גם אלה הנלחמים כנגד השם וכנגד משיחו, ומביאים ראיות מכל מיני חקירות ומדעים ועניינים של התבוננות, שמהם יוכיחו כביכול נגד התורה, נגד האמונה ונגד עבודת השם. בלשונם - שהיא כביכול דיבור פנימי ומעמיק - הם באים לסתור את יסודות האמונה.
אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ׃
"ללשוננו נגביר" - לשון האמירה כאן היא דיבור בענייני האמונה, דיבור פנימי יותר: הם אינם חוששים להגביר את דיבורם בענייני אמונה ולנסות לסתור את האמונה בהשם. "שפתינו איתנו" - בענייני בין אדם לחברו: נעשה מה שאנחנו רוצים, נדבר לשון הרע, שקר, מרמה, חנופה והונאה. ומדוע? "מי אדון לנו". כיוון שבענייני האמונה הוא כפר ופקר, ממילא אין לו חשש לא לדבר בענייני אמונה ולא להונות את רעהו. מי יעשה לו משהו? אין לו אדון בארץ, ולכן אין לו כל בעיה לקעקע את יסודות האמונה וגם להזיק לחברו.
וכמו שאמר אברהם אבינו: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". כשאין יראת השם, אפשר להגיע לתועבות הגדולות ביותר, כי "מי אדון לנו" - מי הוא האדון שיתבע בסופו של דבר את מעשיי וידרוש ממני מדוע עשיתי רע? ומתוך כך הם מגבירים את לשונם ואת שפתם, בבין אדם לחברו ובבין אדם למקום, כי אינם חוששים מן העונש.
מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְהֹוָה אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ־לוֹ׃
כנגד המזיקים לרעיהם בבין אדם לחברו מתפלל דוד שהשם יקום ויעניש את אותם רשעים. והמלבי"ם אומר שגם כאן דלתות הכתוב מקבילות: ארבעה משפטים, שהראשון המשכו בשלישי והשני המשכו ברביעי. כלומר: "משוד עניים - עתה אקום יאמר השם", ו"מאנקת אביונים - אשית בישע יפיח לו".
ומדוע החילוק? מסביר המלבי"ם: את האביון אין מה לשדוד. האביון גרוע מן העני, שהאביון מתאווה לכל דבר - מלשון "אביונה", ומלשון "לא אבה"; לעומתו העני אין לו, אבל אינו בדרגה כה נמוכה. לפיכך "משוד עניים" - לעניים עוד יש קצת, ואותם שודדים. ואילו האביונים אין מה לשדוד אותם, ואנקתם היא על שאין מי שיושיע אותם, שאין מי שיעשה איתם צדקה וחסד. ועל אותם אביונים אומר השם: "אשית בישע יפיח לו" - אני אתן להם ישועה. "אשית" הוא מלשון הנחה והשמה, כמו "וכל שתה תחת רגליו", וכמו "להשית עליהם אשמה".
ומהו הלשון "יפיח"? שים לב שיש כאן "יאמר" ויש "יפיח". "יפיח" הוא לשון דיבור, כמו "שקר יפיח", שהאדם כשהוא מדבר נופח בשפתיו. אומר המלבי"ם, ומביא ראיות מכמה מקומות: האמירה היא בדרך כלל בגלוי, ואילו ה"יפיח" הוא בנסתר, דיבור נסתר יותר. לפיכך: את אנקת האביון שאין מי שיושיעו - אני אושיע אותו, וזה יהיה בהסתר. אבל "משוד עניים", שגזלו אותם ושדדו אותם בגלוי - לא רק שלא עשו איתם חסד אלא עוד הרשיעו איתם - על זה "עתה אקום יאמר השם": אני אקום להיפרע מן המרשיעים בגלוי. ועל האביונים שלא עשו עמם חסד וצדקה, הישועה בהסתר, ולכן נאמר "בישע יפיח לו".
והרד"ק מפרש אחרת: "אשית העניים בישע מאשר יפיח להם". לדעתו "יפיח" אינו מלשון דיבור אלא מלשון שימת פח - פח יקוש ללכדם. כלומר: אני אשית ישועה, אניח ישועה, להצילו מאלה אשר שמו לו פחים.
אִמְרוֹת יְהֹוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם׃
אומר המלבי"ם: כנגד אלה שמדברים דברי כזב על האמונה, משתדלים לזייף את תורת השם ולדרוש בה דרשות של דופי - כדוגמת הקראים למיניהם - או להכחיש את התורה כביכול מתוך התורה, על זה נאמר "אמרות השם אמרות טהורות". "אמרות" - האמירה - היא הבחינה החיצונית: הסיפורים והמליצות הכתובים בתורה, שלכולנו ברור שאינם פנימיות התורה. פנימיות התורה היא סודותיה ועמקותה, תתקע"ד דורות לפני שנברא העולם; ומה שאנחנו רואים כסיפור - יוסף נמכר, האחים באים אליו ומדברים ומשכנעים - ברור לנו שאלה לבושים חיצוניים.
ואומר הזוהר הקדוש: אוי לו למי שמסתכל על התורה בחיצוניותה. שאם אתה חושב שהתורה היא ספר סיפורים - יש ספרי סיפורים מוצלחים יותר, ויש רומנים מרתקים יותר. התורה היא פנימיות, התורה היא עמקות, והשם הלביש אותה בלבוש חיצוני של תיאורים: אברהם הלך לכאן וחזר משם, ואלה השבטים וכו'.
אלא שאל תטעה לחשוב שמכיוון שמדובר בעטיפה חיצונית, ממילא אין חשיבות לעטיפה עצמה. כאן גם העטיפה יוקרתית ביותר, גם בה יש עומק ופנימיות. הלבושים והגוויות - הלבוש החיצוני של החוכמה האלוקית - גם הם "טהורות". כלומר: כל הסיפורים והמליצות שבתורה אינם כאצל הפילוסופים, שמלבישים את חוכמותיהם בהמצאות ובסיפורים בדויים ובדברי כזב. אלא בתורה, גם הדבר הגלוי בה - מי שקורא על אברהם, על יוסף, על השבטים, על מחלוקת קורח - רואה גם בחלק החיצוני מוסר עצום ולימודים גדולים. גם האמרות שהן חיצוניות - אמרות טהורות.
ומה שבפנים, החלק הפנימי שבתורה? זה גבוה מעל גבוה: "כסף צרוף בעליל לארץ, מזוקק שבעתיים" - דבר יקר ביותר, כסף שצרפו וזיקקו אותו. ומהו "בעליל לארץ"? מסביר המלבי"ם שאת המתכות היקרות היו צורפים באדמה, ויש מקום מיוחד שבו צורפים והקרקע שם משובחת, כמו "בכיכר הירדן יצקם במעבה האדמה". המקום שבו היו צורפים נקרא "עליל", וזהו "צרוף בעליל לארץ" - צרוף במקום הצריפה שבקרקע. והצירוף הוא הזיכוך, הזיקוק והניקוי.
ויש עוד פירושים למילה "בעליל". רש"י אומר: "בעליל" הוא בגלוי, כמו שאמרו במשנה שראו את הלבנה "בעליל", והיום זה השימוש המקובל במילה - "רואים בעליל שהוא גנב", כביטוי לדבר גלוי ומוחלט. ולפי זה: כסף צרוף הניכר ובולט לכל שהוא צרוף ונקי ומזוקק. יש מסבירים ש"בעליל" מלשון מעלה - במקום בעל המעלה, במקום המשובח שבעפר, בארץ המעולה ביותר, שם היו צורפים את הכסף. עוד הסבר שמביא רש"י: "בעליל" כמו "עלי", מלשון "אם תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות בעלי" - שהעלי הוא כלי הכתישה, וכך גם הכור שבתוכו היו מתיכים את הזהב והכסף. אלא שרש"י אומר שפירוש זה קשה מאוד, שכן "עלי" אינו כינוי למכתשת אלא לכלי העולה ויורד, לבוכנה שכותשים בה, ואנחנו מחפשים כאן תיאור לחלק התחתון, למקום הצריפה שבארץ, שהוא כמכתשת. והסבר נוסף: "בעליל" מלשון בעלות, כמו שיש "סגר" ויש "סגריר", כך יש "בעל" ויש "בעליל" - אדון הארץ, מלשון אדנות. וכביכול נאמר: אמרותיו הן כסף צרוף מאדון הארץ, שהשם זיקק אותן וזיכך אותן, כסף צרוף על ידי הבעלים, על ידי הקדוש ברוך הוא.
אַתָּה־יְהֹוָה תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן־הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם׃
"אתה השם תשמרם" - על האמרות, שהן חיצוניות התורה וסיפורי התורה. "תצרנו" - על הכסף הצרוף, שהוא פנימיות התורה. שלא יזייפו את האמרות ואת הכסף הצרוף, ושלא ידרשו בהם דרשות של הבל ויתלו בוקי סריקי בתורה הקדושה. ואנחנו רואים בעינינו שהשם אכן שמר: התורה נשתיירה לנו כנתינתה מסיני. כמה שהיו לאורך הדורות משבשים, וכמה שהיו כאלה שניסו לעוות ולקלקל את התורה - בסופו של דבר נשארה התורה בדיוק אותו דבר, בלי שינוי. איך? "אתה השם תשמרם" - השם שומר את התורה שלא תשתנה.
ומה ההבדל בין "תשמרם" ל"תצרנו"? אומר המלבי"ם: לנצור הוא יותר משמירה. ולכן "תצרנו" נאמר בלשון יחיד ו"תשמרם" בלשון רבים. "תשמרם" - האמרות החיצוניות; "תצרנו" - שמירה אישית הדוקה, שמירה מעולה, "מן הדור זו לעולם": מן הדור המבקש לזייף את התורה ולהפוך אותה לדבר אלסטי שיעשו בו כרצונם - שלא יצליחו במעלליהם.
רש"י מסביר ש"תשמרם" ו"תצרנו" אינם חוזרים על התורה ועל האמרות המזוקקות, אלא על העניים שהוזכרו קודם: "משוד עניים מאנקת אביונים" - אתה השם תשמרם, תשמור את העניים והאביונים הנרדפים מן הדור הזה שהיו בו מלשינים, ותגן עליהם.
ומביא רש"י מדרש אגדה על "מזוקק שבעתיים", ויש בו יישוב על סדר הכתוב. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: תינוקות שהיו בימי דוד, עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעים לדרוש את התורה במ"ט פנים לכל צד - ארבעים ותשעה אופנים לטהור וארבעים ותשעה לטמא. וזהו "שבעתיים" - שבע כפול שבע, מ"ט פנים. והיה דוד מתפלל עליהם: ריבונו של עולם, ראה כמה תורתך ברורה ומזוקקת שבעתיים בליבם. ועם כל זה היה מבקש: "אתה השם תשמרם" - שמור אותה בליבם; "תצרנו מן הדור זו" - שלא ילמדו דרכיהם להיות דלטורין. כלומר: ראה כמה הם צדיקים ותלמידי חכמים בצעירותם, שמור אותם שכשיתבגרו לא יידבקו בהנהגות הדור ובמעשיו המקולקלים, שהיו דלטורין בימי שאול.
סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם׃
דוד מבקש "תצרנו מן הדור זו", ומה יש בדור הזה? "סביב רשעים יתהלכון". ביטוי זה מובא הרבה בקבלה כביטוי לכך שהקדושה תמיד בפנים והקליפה מבחוץ. ולמה כוחות הטומאה נקראים קליפה? מפני שהם חיצוניים. וכל דבר, ככל שהוא פנימי יותר - קדוש יותר, מרומם ונשגב יותר. לכן כשמדברים על הספירות מדברים על הלבשות: זעיר אנפין והנוקבא מלבישים מבחוץ, יותר פנימה אבא ואימא, יותר פנימה אריך ועתיק, ויותר פנימה בחינת אין סוף וא"ק. תמיד הפנימי יותר הוא המרומם יותר. וכשרוצים להדגיש עניין זה אומרים "סביב רשעים יתהלכון": הקליפה, הטומאה והרשעה הן רק מסביב, והפנימיות היא הקדושה.
ולפי זה: כל ענייני לבושי התורה וסיפוריה - הרשעים מנסים להתהלך סביבם, לזייף אותם, לערב בהם מוץ ופסולת, למצוא בהם חסרונות ופגמים. ומתי? כאשר "רום זולות לבני אדם" - כאשר הדברים הזולים והפחותים התרוממו בעיני בני אדם. כאשר אדם עוזב את הדבר היקר והנכבד, את האמונה המקובלת לנו מאת השם, ואילו הדברים הזולים והמבוזים - חקירות השכל וכל מיני עניינים שאדם מגיע אליהם בקטנות מוחין, כל מיני חקירות פילוסופיות - נעשים בעיניו חשובים ויקרים, והתורה, שהיא הדבר האמיתי והיקר, נעשית אצלו דבר זול. אז מתהלכים הרשעים סביב אמרות השם כדי לבזותן ולהראות את חסרונן.
המלבי"ם מתכוון גם לדוגמאות מתקופת מבקרי המקרא, שבאו והוכיחו כביכול מתוך המקרא שהמקרא נכתב בכמה תקופות ושאינו אותנטי, ועוד דברי הבל. ואדרבה, כל המחקרים האחרונים מוכיחים עד כמה המקרא אותנטי לפרטי פרטים - דברים שלא היה שייך לכתוב אותם דור אחרי תקופת המקרא, שאי אפשר היה לדעת את אותם פרטים. והיום אמת מארץ תצמח: על פי מחקרים ארכיאולוגיים מוצאים שדברים הכתובים בתורה נכונים היסטורית, אף שאינם במציאות שלנו היום, ורק מי שחי באותו דור וכתב את הדברים על פי המציאות שלפניו היה יכול לדעת אותם. אבל מכיוון שהם לקחו את החקירות הפילוסופיות לעיקר, הדברים המזולזלים נעשו בעיניהם ראש המעלה - "כרום זולות לבני אדם" - וממילא "סביב רשעים יתהלכון", הולכים סביב התורה ומדברים בגנותה ובחסרונה, כי ענייני האלוקות זולים בעיניהם. ולכן דווקא בדור הזה מבקש דוד: אתה השם תשמרם - שמור את דברי התורה; תצרנו מן הדור זו לעולם - נצור אותנו מדור של מזייפים, שלא יכניסו בתורה סיגים ודברי הבל, ותוכיח להם שהתורה אמת ולא יהיה שום מקום לטענותיהם.
ורש"י מביא ביאור נוסף, לפי דרכו שדוד מתאר כאן את היותו נרדף על ידי רשעי דורו: "סביב רשעים יתהלכון" - הם מתהלכים סביבי כדי לטמון לי פח ומוקשים ולהכשיל אותי. ומדוע? "כרום זולות לבני אדם" - עיניהם צרה כשהם רואים את גדולתי. כלומר: כשהם רואים בשיא הרום מי שהיה זול ומבוזה בעיני בני אדם, זה מוציא להם את הנשמה ואינו נותן להם מנוח, ולכן הם סובבים אותי כל הזמן כדי להפילני. וזה מעין מה שכתוב "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" - כיוון שכל כך מאסו בי והתייחסו אליי כאל ממזר ומה לא, לא יכלו לסבול שנעשיתי לראש פינה.
ומדרש אגדה, מביא רש"י, דורש זאת על ישראל לעתיד לבוא: הגויים ביזו את עם ישראל, השפילו אותם ורדפו אותם, ופתאום יתברר שהם החשובים שבעולם. והסבר אחרון שרש"י מביא בשם מנחם: "כרום זולות לבני אדם" - כראם הזולל לאכול בני אדם. לפי ביאורו "רום" הוא "ראם", החיה הנקראת ראם, והם כראם זולל וסובא המבקש לזלול ולסבוא, לקחת ולטרוף את דוד המלך. ובזה מסיים דוד את המזמור.
מזמור י"ב הוא זעקה כנגד בעלי הלשון: לפי הרד"ק כנגד רשעים המתגברים על העניים, ולפי המלבי"ם כנגד המדברים עתק כלפי השם, הדורשים פלסתר בתורתו והמדברים לשון הרע בין איש לרעהו. דוד פותח בקינה על שגמר חסיד ופסו אמונים - שכאשר אין אנשי אמת, בוודאי אין אנשי חסידות, ואדרבה עוד יצחקו עליהם; מתאר את שפת החלקות והלב הכפול, ואת הרמאים המתחזים ללוחמי צדק; ומגלה את השורש: "מי אדון לנו" - הפקרות כלפי שמיים שמולידה הפקרות כלפי הבריות. מנגד באה תשובת השם: על שוד העניים - "עתה אקום" בגלוי, ועל אנקת האביונים - ישועה בהסתר. וכנגד מזייפי התורה מכריז דוד שאמרות השם טהורות גם בלבושן החיצוני, ופנימיותה כסף צרוף ומזוקק שבעתיים, ומתפלל "אתה השם תשמרם, תצרנו מן הדור זו לעולם" - שהתורה תישמר בשלמותה גם בדור שבו הזול מתרומם והיקר מתבזה, ואכן התורה נשתמרה כנתינתה מסיני.