פתיחה: הנהגה טבעית והנהגה שמעל הטבע
בפרק פ"ט אנחנו נמצאים בחלק שבו המשורר עובר מן ההנהגה הכללית של הקדוש ברוך הוא בעולמו, אל ההנהגה הפרטית והמיוחדת שבה הוא מנהיג את עם ישראל. בכל הפסוקים שלפנינו נראה שתי בחינות שחוזרות ומלוות אותנו: הנהגת המשפט והאמונה (האמת) - מה שמגיע לאדם לפי מעשיו ולפי ההכנה שהכין את עצמו, והנהגת החסד והצדקה - מה שהקדוש ברוך הוא משפיע מעבר למה שמגיע, ללא הסתכלות על המקבל. שתי הבחינות הללו הן המפתח לכל ביאורי המלבי"ם כאן.
"בשמך יגילון כל היום" - גילה בתוך הטבע
בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כׇּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ׃
הרד"ק מבאר: כאשר הם מזכירים את שמך ועל ידו הם נעזרים - כמו "יודעי תרועה" שיודעים להריע ותרועת מלך בהם, והשם מושיע אותם - הרי הם גלים בשמך כל היום, על שאתה מושיע אותם והיית עזרם.
המלבי"ם מדייק בלשון. שם השם מציין תמיד את ההנהגה הטבעית הקבועה, כלשון הכתוב "ה' שמך לעולם, ה' זכרך לדור ודור" - ה"שם" הוא הדבר הקבוע, הנהגת הטבע התמידית, ואילו ה"זכר" הוא מעשה שהשם עושה לפרקים, שבאמצעותו זוכרים אותו: כשהוא מעמיד את החמה או את הלבנה, המעשה מטביע חותם וזוכרים אותו. "שמך" - הנהגה קבועה; "זכרך" - הנהגה ניסית חד־פעמית.
ומכאן הקושי: הפסוק אומר "יגילון", ויש הבדל בין גילה לשמחה. שמחה היא השמחה התמידית הקבועה, וגילה היא על דבר המתחדש. אדם שזכה בפיס - אין אומרים שהוא מתמלא שמחה, אלא גילה, שהרי התחדש לו עכשיו דבר. נולד לו ילד - הוא מתמלא גילה. אבל על מצבו היום־יומי אומרים לו: ברוך השם, אתה שמח - זו שמחה קבועה. אם כן, אם "בשמך" היינו ההנהגה הטבעית הקבועה, היה ראוי לומר "ישמחו כל היום", והגילה שייכת דווקא בהנהגה הניסית.
אלא שכאן מלמד המלבי"ם יסוד גדול. לא יצדק לומר על אדם שיגיל על כך שיש לו שתי ידיים ושתי עיניים והוא בריא אולם - זה הטבע. ודאי שראוי לו לשמוח ולהודות להשם על כך, אבל למעשה אדם אינו מתמלא גילה מזה, שהרי זה נמצא אצלו שלושים, ארבעים וחמישים שנה, וזה נחלת כל באי עולם; הנדירים הם אלה שאין להם. זה מגדר השמחה, שהוא מתמיד, ואילו הגילה היא על נס המתחדש לפי שעה. אבל כל זה נכון בהנהגה הכללית הפשוטה. בהנהגה הייחודית לעם ישראל - גם ההנהגה הטבעית היא בגדר גילה.
משל למה הדבר דומה: לאב שיש לו בן, והוא מנהל אותו בכל רגע בהשגחה צמודה - מה אתה צריך עכשיו, עכשיו הוא נותן לו, עכשיו הוא מוציא עבורו, עכשיו הוא דואג לו. הילד מתמלא גילה בכל רגע, לא מפני שקיבל דבר חריג, אלא מפני שהאב אינו משגיח כך על כל השאר; רק עליו, באופן פרטי, הוא משגיח כך. גם אם מה שקיבל הוא הדבר הטבעי שצריך - עצם ההשגחה התמידית והפרטית היא הזכייה המיוחדת, והיא סיבה לגילה.
לכן נאמר "בשמך יגילון כל היום": בהנהגה הטבעית שלנו יש לנו גילה בכל רגע. וזה נבדל מן הגילה על הנס והפלא, שהרי הנס אינו "כל היום" - הוא אחת לזמן. ואילו ההנהגה הטבעית היא כל היום, זה מה שקורה איתך בכל רגע - ובכל זאת יגילון, מפני שהשם משגיח עלי באופן פרטי.
וכנגד ההנהגה הפלאית, מה שהשם מנהיג אותנו באופן פרטי מעל הטבע, אומר: "ובצדקתך ירומו". גדר הצדקה הוא גדר החסד, ו"צדקתך" - צדקה המיוחסת להשם יתברך - היא מה שהשם עושה על פי ההכנה של בני האדם: אם אתה ראוי, השם עושה עימך חסד ומשפיע עליך. שונה היא מהנהגת המשפט שהיא ההנהגה הרגילה התמידית; הצדקה אין לה גבול, כמו שהשם בלתי בעל תכלית - ולכן "בצדקתך ירומו" בכל עת למעלה ראש, יתרוממו בחסד שאתה עושה מעבר להנהגת הטבע, ויראו רוממותם יותר מכל הנבראים.
"כי תפארת עוזמו אתה" - מתפארים גם בטבע
כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵינוּ׃
הרד"ק מבאר: בעבר היית תפארת עוזם - כל העוז היה מאיתך, והם היו מנצחים את האומות מכוחך, ועל ידי זה "תרום קרננו". אף שכתוב "תרים" קוראים "תרום", וזה כעין ערוך: אתה היית מרים את קרננו, ועל ידי זה רמה קרננו בהשם.
ובעניין "קרנינו": יש נוסחים בתהילים שבהם כתוב "קרנינו" ביו"ד, ויש שבהם "קרננו" בלא יו"ד, ואצלנו כתוב בלא יו"ד. ומבאר הרד"ק שמה שנכתב ביו"ד אין הכוונה לשתי קרניים, שהרי הביטוי "קרן" נאמר תמיד ביחיד - "בך צרינו ננגח", תרום קרננו, "וקרנו תרום בישועתך" - כקרן שבה מנגחים את האויבים. אלא הלשון רבים עניינה כל קרן וקרן, כלומר כל מלכי ישראל: כל קרן וקרן תתרומם, אתה השם תרים אותה כנגד האויבים. ובמקום אחר הלשון היא "כי קרן עור פניו" - שתי אלומות אור שיצאו ממנו כמין שתי קרניים, וכן "וירם קרן לעמו".
המלבי"ם מבאר שכאן הוא מפרט מה שאמר קודם "בשמך יגילון כל היום". ולמה באמת יגילון בהנהגה הטבעית? "כי תפארת עוזמו אתה". העוז מציין תמיד את הכוח הטבעי, ובמעלה טבעית אין ראוי להתפאר - שהרי אין אדם מתפאר בדבר שיש לכולם. אמנם יש שחצנים שמתפארים אף במה שיש לכולם, אבל בדרך הרגילה אדם מתפאר דווקא במה שייחודי לו. אני יש לי יד - למי אין יד? גם לו יש, ואף שתיים. ואם כן לא שייך להתפאר בעוז, שהוא דבר טבעי, וממילא אף גילה לא שייכת בו, שהגילה היא על המתחדש.
אלא שאצלנו מתפארים גם בדבר הטבעי, שכן הוא בא מכוח השגחה פרטית מיוחדת: העוז שלהם הוא מאת השם, וזה עצמו מעיד שאנחנו עם סגולה וגוי קדוש. זו התפארת, ולכן בזה הם גלים כל היום. מה שאצל אומות העולם אין בו לגיל אלא לכל היותר לשמוח, מפני שהוא דבר קבוע - אצלנו ההשגחה הפרטית מגלה את המעלה המיוחדת שלנו, וממילא גם בדברים הטבעיים שבהם השם מנהל אותנו יש לי מעלה על כל האומות ויש לי במה להתפאר, ואפילו בעוז הטבעי. וזו אינה שמחה קבועה אלא גילה מיוחדת, שהרי "לא עשה כן לכל גוי" אלא לעם ישראל בלבד.
עדות הקיום הנצחי של ישראל
אם רק יתבונן אדם בקיום התמידי והנצחי של עם ישראל - כדברי היעב"ץ: חי נפשי, גדול הוא בעיניי יותר מכל ניסי יציאת מצרים. אומר היעב"ץ: אל תיקח שום דבר, קח ספר היסטוריה, והסבר לי היסטורית איך ייתכן שהעם הזה קיים שלושת אלפים ושלוש מאות שנה. הרי זה העם הנרדף ביותר בהיסטוריה; לא היה מלך שלא לקח לו לתחביב להשמידו ולרודפו - רציחות, אוטו־דה־פה, אינקוויזיציות, שואות, מה לא היה? והעם הזה עדיין קיים. הרי לך שהקיום הטבעי שלנו, המקובל אצל כל אומה, אצלנו הוא נס, ואתה רואה בו את יד השם שמנהלת אותנו. ואם כן ראוי לגיל על זה כל היום.
וכנגד "ובצדקתך ירומו", שהוא עניין הנהגת החסד וההנהגה העל־טבעית, אומר סיום הפסוק: "ברצונך תרום קרננו". הצדקה האלוקית שבה השם עושה מעשים פלאיים היא מצד אלוקותו - "ברצונך", מצד שהקדוש ברוך הוא עושה את החסד והצדקה בלי הסתכלות על המקבל, בין ראוי ובין שאינו ראוי, דבר התלוי אך ורק ברצון הבורא יתברך ולא מצד שהדין והמשפט מחייבים שיגיע לך. ברעותיה, ברצונו, אף על פי שאינו מגיע - וברצון הזה תרום קרננו, שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו הרבה מעבר למה שמגיע לנו על פי טבע, ועושה לנו ניסים גם כשאיננו הגונים.
"כי להשם מגיננו" - מגן שבטבע ומלך שמעל הטבע
כִּי לַה' מָגִנֵּנוּ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ׃
הרד"ק כדרכו מפרש כפל עניין במילים שונות: "מגיננו" הוא "מלכנו", השם הוא המגן והשם הוא המלך, ומכוח זה היה דוד המלך מתגבר כנגד האויבים.
המלבי"ם מבאר שכאן חוזר המשורר אל שתי ההנהגות שהרחבנו בהן: ההנהגה על פי הטבע וההנהגה הרוחנית שהיא מעל הטבע. כנגד ההשגחה הטבעית - "כי לה' מגיננו"; וכנגד ההשגחה הניסית שמעל הטבע - "ולקדוש ישראל מלכנו".
והיסוד שכבר נתבאר כמה פעמים: יש הבדל בין הזכרת שם הוויה סתם לבין הזכרתו בחיבור עם ישראל. שם הוויה סתם מורה על כך שהשם מהווה את העולם ומקיימו ומנהיג את המציאות הכללית, לאו דווקא ביחס לעם ישראל. אבל כשהשם נזכר בחיבור אלינו - אלוהי ישראל, אביר ישראל, קדוש ישראל - זה מצד ההשגחה הפרטית הייחודית לנו, מצד הניסים והקשר שיש לקדוש ברוך הוא עימנו, שאז הוא עושה לנו פעולות שהן מעל גדר הטבע. וכשהוא מזכיר "קדוש ישראל", בא לומר על הקשר שיש להשם איתנו מצד המעשים הטובים שלנו, מצד קדושתנו ומעלתנו והמעשים שבהם אנו מקדשים עצמנו.
לפיכך: כנגד ההשגחה הטבעית - "מגיננו", השם מגן עלינו על פי הטבע, וזהו "כי לה' מגיננו", מצד ההנהגה הכללית של העולם. וכנגד הניסים שמעל הטבע - "ולקדוש ישראל מלכנו", זו מלכות בית דוד, ההשגחה הפרטית והניסים המיוחדים שהשם עושה לנו. כאן הקדוש ברוך הוא הוא מלך ייחודי לנו, מצד המעשים המיוחדים שלנו: מכוח מעשינו ההשגחה כביכול מתרוממת ונעשית רוחנית יותר, והיא השגחה של הצלה מכל דבר רע בדרך ניסית שמעל הטבע. ומכאן ואילך, אומר המלבי"ם, יפרט הכתוב את "לקדוש ישראל מלכנו" - כיצד בחר לנו הקדוש ברוך הוא מלך מיוחד, ועל ידו הוא מנהיג את עם ישראל במציאות שמעל הטבע.
"אז דיברת בחזון לחסידיך" - בחירת דוד
אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם׃
הרד"ק מבאר ש"חסידיך" הוא שמואל הנביא: הקדוש ברוך הוא אמר לשמואל "שיוויתי עזר על גיבור" - דאגתי לעם ישראל שיהיה להם מי שיעזרם ויסייע בידם, והוא המלך הגיבור שאני שולח אותך להמליך, כמו שנאמר "ואשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך". ו"הרימותי בחור מעם" - "בחור" לשון נבחר, הנבחר מכלל ישראל, שהשם הרימו מן העם ובחר בו למלוך. רש"י מפרש שמדובר בנתן הנביא וגד החוזה, וכן דעת המלבי"ם שהכתוב חוזר על נתן הנביא, שלו נאמרה הנבואה בשביל דוד.
המלבי"ם מבאר שהכתוב בא לפרט כיצד הקדים לו הקדוש ברוך הוא את החסד ואת האמונה באופן הפרטי, בדוד מצד עצמו. האמונה היא האמת - מה שמגיע לך על פי מעשיך; והחסד הוא השפעה מעבר למה שמגיע, שלא על פי הכנת המקבל.
וכנגד האמונה נאמר "שיוויתי עזר על גיבור". לשון "שיוויתי" מורה תמיד על נתינה לפי השווי, אף שכאן משמעה לתת עליו, כלשון "הוד והדר תשווה עליו" וכ"שיוויתי ה' לנגדי תמיד". ולמה נקט דווקא לשון זו? ללמדך שהעזר ניתן לפי הראוי לו, לפי השווה לו - מצד שהוא ראוי ומצד שהכין את עצמו. "גיבור" הוא לשון גבורה, שמתגבר על יצרו; דוד המלך היה איש המעלה וקדוש ה', וכיוון שהכין את גבורתו - שיוויתי עליו עזר. זו בחינת האמת, לפי מה שמגיע לך. וכנגד החסד נאמר "הרימותי בחור מעם" - מצד שאני בחרתי בו, מצד חסדי עימו: אני רוממתי אותו, זה מעשה שלי.
"מצאתי דוד עבדי" - בגשמיות וברוחניות
מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קׇדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו׃
הרד"ק מבאר: יודע אני שהוא עבדי ולא אמצא כמוהו - עבד כדוד, רגל רביעית במרכבה, לא אמצא. ומשחתי אותו בשמן המשחה, והוא "שמן קדשי".
וחז"ל דורשים: "מצאתי דוד עבדי" - והיכן מצאתיו? בסדום. כלומר, שם בסדום, מתוך מעשה בנות לוט, נולדה בסופו של דבר השלשלת שממנה באה רות המואביה, ומכוחה נולד לאחר מכן דוד המלך. זו דרשת חז"ל, ואנו נמשיך בפשט המקראות ובחיבורם.
המלבי"ם מבאר: כנגד האמונה, שהיא האמת - מה שמגיע לך לפי הכנתך - נאמר "מצאתי דוד עבדי": מצאתי אותו ראוי והגון לכך, שהוא עבד, המשעבד כל רצונותיו לבורא, ולכן מגיע לו - מצד הכנתו שלו. וכנגד החסד העליון נאמר "בשמן קדשי משחתיו": השפעתי עליו שמן של קדושה מלמעלה, מבלי השקפה על מעשיו מצד עצמו, והיא בחינת החסד - השפעה כביכול מקדושתי שלי על ידי המשיחה.
ומקשה המלבי"ם: הרי כבר דיבר קודם על שני מיני ההצלחות הללו, מצד בחירת השם ומצד מעשיו הטובים, ולמה הכפילות? אלא שקודם דובר על ההצלחות הזמניות - גבורתו של דוד והצלחותיו כנגד האויבים - ושם יש גם אמת וגם חסד. וכאן הוא מדבר על ההצלחות הרוחניות, שאף בהן יש את שתי הבחינות: "דוד עבדי" - מצד עצמו, שהוא עובד את השם, זו מעלתו הרוחנית מצד האמת; "בשמן קדשי משחתיו" - השפעה רוחנית מצד החסד. גם בגשמיות וגם ברוחניות יש את מה שמגיע לך מצד האמת, ויש את מה שהשם משפיע עליך מעבר לכך מצד החסד.
"ידי" ו"זרועי" - שתי דרגות של השפעה
אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ׃
הרד"ק מבאר: ידי נכונה עימו לעזור לו, ואינו נצרך לבאר את "זרועי" בפני עצמו, שכן לשיטתו זהו כפל עניין במילים שונות. אבל לשיטת המלבי"ם אין כפל עניין במילים שונות, ועלינו להבין מה בין "ידי" ל"זרועי", ומה בין "תיכון עמו" ל"תאמצנו".
כנגד האמונה, שהיא האמת - מה שמגיע לך לפי מה שהכנת את עצמך - נאמר "ידי תיכון עמו": על פי מה שהוא הכין את עצמו אהיה לו לעזר ולסעד, כאילו ידי עוזרת לו. ומתי אדם עוזר לחברו? כאשר הלה עצמו פועל ומכין את עצמו, והעזרה מצטרפת אליו. הדבר צריך להתחיל ממנו, ואז "ידי תיכון עמו" - אתה תעשה ואני אעזור לך, אני אסייע בידך ואשלים את הדברים לפי הכנתך.
וכנגד החסד, שהוא השפעה מעבר למעשיך, נאמר "אף זרועי תאמצנו". וכבר נתבאר כמה פעמים ההבדל בין יד לזרוע: היד היא פרק היד התחתון, המקום שבו אנו אוחזים; הזרוע היא החלק העליון יותר. וכל השפעה הבאה לפי מעשה התחתונים, לפי מעשי בני האדם כאן בעולם, נאמרת בלשון יד, שהיד היא הדבר התחתון הפועל כאן, והיא משפיעה על פי הנהגתך ומעשיך הטובים.
ואילו הזרוע מבטאת את החלק העליון, שהוא תמיד ביטוי לסיבה הראשונית המשפיעה. אם היד היא התחתית הפועלת, הזרוע היא המניעה אותה. שים לב: אדם מסובב את כף ידו, מניע את אצבעותיו, סוגר ופותח - ובזרוע לא נראית תנועה כלל. אבל כשנבחן מאין נובעות כל התנועות הללו, נמצא שהכול משרירי הזרוע; העושה את הפעולה מרגיש כיצד הוא מפעיל את שרירי זרועו, וגם אם אינו מרגיש - כולנו יודעים שהכול מחובר אל הזרוע ומשם נובעים הכוחות. הזרוע אפוא רומזת אל הסיבה הראשונית, אל ההשפעה הרוחנית העליונה, שהיא מבלי השקפה על מעשה התחתונים: היד היא התוצאה בפועל, והזרוע היא הסיבה, העניין הרוחני הגבוה המניע את מעשה התחתונים.
לכן ביחס למה שייכון עמו על פי מעשיו אמר "ידי", החלק התחתון; וביחס למה שבחר הקדוש ברוך הוא בדוד ואימצו מצד עצמו, מבלי השקפה אם ראוי או אינו ראוי, אמר "אף זרועי תאמצנו" - בחינת הניסים וההשפעות העליונות מלמעלה. ולכן דווקא לשון "תאמצנו", שמאמץ אותו בזרועו אף בלי להסתכל אם הגון הוא אם לאו, וזו השפעת החסד: נתינה בלא התבוננות אם ראוי המקבל.
לסיכום: הפסוקים שלפנינו מגלים את שתי בחינות ההנהגה שבהן מתנהל עם ישראל. "בשמך יגילון כל היום" - ההנהגה הטבעית, שאצל שאר הבריות אינה אלא מקור לשמחה קבועה, ואצלנו היא מקור לגילה מתחדשת בכל רגע, שכן היא השגחה פרטית וצמודה כאב המשגיח על בנו יחידו; "ובצדקתך ירומו" - ההנהגה שמעל הטבע, החסד הבלתי מוגבל שבו אנו מתרוממים מעל כל הנבראים. "כי תפארת עוזמו אתה" - אפילו בעוז הטבעי יש לנו במה להתפאר, כעדות היעב"ץ על עצם קיומו הנצחי של עם ישראל שהוא נס מופלא יותר מניסי מצרים. "כי לה' מגיננו" כנגד הטבע, "ולקדוש ישראל מלכנו" כנגד הניסים ומלכות בית דוד. ובבחירת דוד עצמה חוזרות שתי הבחינות: "שיוויתי עזר על גיבור" ו"מצאתי דוד עבדי" ו"ידי תיכון עמו" - מצד האמת וההכנה שלו; "הרימותי בחור מעם" ו"בשמן קדשי משחתיו" ו"אף זרועי תאמצנו" - מצד החסד העליון הניתן בלא חשבון אם ראוי המקבל.