מזמור פ"ט הוא מזמורו של איתן האזרחי, והוא סובב כולו סביב שני מושגים: חסד ואמונה. בחלק שלפנינו אנו עומדים באמצע דברי ההבטחה שהקדוש ברוך הוא מבטיח לדוד עבדו - הבטחת הנצחיות של מלכות בית דוד. נלך על סדר הפסוקים, נעמוד על דקדוקי הלשון שבהם עוסק המלבי"ם (ההבדל בין צר, אויב, שונא ומשנא; בין יד לימין; בין פשע לעוון), ונראה כיצד מכל הבחנה כזו נפתח פתח להבנת ההשגחה.
לֹא־יַשִּׁא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן־עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ׃
רש"י מפרש "ישיא" מלשון נושה - לא יהיה בו האויב כנושה, לא יתגבר עליו. האבן עזרא מביא ביאור בשם רבי משה הכהן, ש"ישיא" כמו "משאת מאומה", כלומר לא ישלוט בו נושה. אך האבן עזרא מביא גם ביאור נוסף: "ישיא" מגזרת "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ", "הנחש השיאני" - לשון הסתה ועידוד, שדחף אותו לדבר ויעץ לו את העצה הזאת. ולפי זה: לא יעורר ולא יעודד השם אויב כנגדו.
ייתכן שונא שאינו אויב: שייך לשון שנאה אף בדברים מופשטים, מה שלא שייך בלשון איבה. "שׂוֹנֵא שֶׁקֶר", "שׂוֹנֵא בָצַע" - וכי אפשר לומר שהוא נוטר איבה לשקר, או שהוא צר של הבצע? וכן להיפך, תיתכן איבה בלי שנאה: אדם אויב את איש המעלה, ואי אפשר לומר שהוא מואס בו, שהרי הוא בעל מעלה. שנאה באה על דבר גרוע ופחות, ואילו איבה יכולה לבוא גם על דבר טוב - מפני שהוא מקנא בו, שהלה במעלה גדולה משלו.
עוד הבדל: בין "שונא" ל"משנא". תמצא הרבה אצל הדקדקנים לשון "בא בקל" או "בא בכבד". ופירושו: כמה זה מכביד על מוצאי הלשון בהוצאת המילה. "שונא" - קל; "משנא" - כבד, יש בו שינויים והכבדה. והכלל הוא: כשהביטוי בא בקל, המעשה נעשה בקלות; וכשהוא בא בכבד, המעשה נעשה בכוח ובעוצמה. כמו ההבדל בין "רוצח" ל"מרצח": רוצח - שלף סכין והרג; מרצח - עושה פעולות בכוח כדי להוציא את הדבר אל הפועל.
לפיכך אומר המלבי"ם: "שונא" - שונא לבדו. "משנא" - אינו מסתפק בשנאה הפרטית שלו, אלא לקח את הדבר כפרויקט: הוא משניא אותו גם על אחרים, עושה נגדו תעמולה. הפועל הכבד תמיד כבד יותר, ויש בו פעולה משמעותית יותר.
על פי זה מבאר המלבי"ם: "לא ישיא אויב בו" - שכן דרכו של האויב אינה לצור בעצמו, כי איבתו בלבו והוא אינו מצר בפועל; אלא הוא מביא אחרים שיצורו עליך, הוא מסית ומתסיס צרים כנגדך. אירופה, למשל, אינם הצרים שלנו - הצרים הם חמאס וחיזבאללה. אירופה הם האויבים: הם מממנים את פעולות הטרור, קוראים לזה ארגוני חסד ופעולות הומניטריות, ובסופו של דבר תמיד מתגלה כיצד הכספים מגיעים לארגוני הטרור. האויב יושב מן הצד, אינו עושה פעולה בעצמו, אלא נותן גב וממון לצרים ופותח כל מיני קרנות חדשות - ורוחץ בניקיון כפיו, כחזיר הפושט טלפיו לומר "טהור אני".
ואחר כך הם באים בתלונות: למה אתם לא באים לעזור לי? לעזור למי - לאוקראינה? אין ארץ ספוגה בדם כמותה, שבה התנדבו אנשים לרצוח ביהודים עוד לפני שהנאצים תבעו זאת מהם. דם אחינו צועק מבאבי יאר ומאין ספור מקומות, ששם לקחו שכנים את הגרזן ואת הרובה ורצחו את היהודים שגרו לידם, בלי שהנאצים דרשו זאת, וקיבלו את הנאצים בזרועות פתוחות. והיום "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ה' יִלְעַג לָמוֹ".
החפץ חיים אמר בזמנו על מלחמת האזרחים בספרד, שיש אומרים שגבתה כמיליון הרוגים: אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח מה היה לפני ארבע מאות שנה? אתם חושבים ששכח את גירוש ספרד? וכאן אין מדובר בארבע מאות שנה. אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח מה עשו האוקראינים לנו, את השחיטות וההריגות ביערות?
פעם שאל מישהו: אינני יודע על מה להתפלל. מצד אחד, כולנו יודעים מה עשו לנו האוקראינים, ומגיע להם, ואני רוצה שרוסיה תנצח; מצד שני, רוסיה מחקה את היהדות עשרות שנים ונלחמה בכל דבר שבקדושה, ואני רוצה שהאוקראינים ינצחו. אמרו לו: תתפלל שהקדוש ברוך הוא יצליח את כל העושים במלאכה - את כל הצדדים.
ועל מה באמת צריך להתפלל? על אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, שהקדוש ברוך הוא ירחם עליהם ויוציאם מצרה ואפלה וצוקה ויביאם לארץ ישראל. איני מבין מה הם עושים שם: מקום שבו שחטו את הוריך באכזריות נוראה - מה לך בגיא ההריגה? יש לך ארץ הקודש, עלה לכאן. אינני מדבר על שלוחי חב"ד, שהולכים לתת עזר וסיוע למי שכבר נמצא שם. ומכל מקום, העובדה שהם נמצאים במקום שאינו ראוי היא עניין אחד, אבל לחמול עליהם ודאי צריך, שהרי אחינו הם, וזו הצלת שבויים כפשוטה. אבל טיפה אחת של חמלה אין לנו כלפי אלה שהוריהם רצחו באכזריות את שכניהם השלווים, שלא הרעו להם במאומה - מה עשה לך היהודי שישב לידך שיצאת אליו בגרזנים ובקלשונים?
יש אויב שהוא גם בן עוולה. האויב משיא בדיבור - הוא מעורר ומעודד אחרים לבוא ולהצר לנו; ואילו בן העוולה מענה בפועל. ועל שניהם אומר הכתוב שלא יוכלו לו: לא בן העוולה העושה בפועל, ולא האויב המשיא אחרים להצר לו.
וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף׃
ולא זו בלבד שלא יזיקו לו, אלא שהקדוש ברוך הוא אומר: גם אני אריב את ריבו. "וכתותי" מלשון כתישה - כאן מדובר במצר בפועל, שכשיבוא לצור ולהילחם כנגדנו, במלחמה עצמה יכתת אותו הקדוש ברוך הוא. "ומשנאיו אגוף" - אלה המבאישים את ריחנו בעיני הבריות ומשניאים אותנו על אחרים, אותם אכה במגפה, עד שכולם יתרחקו מהם כדרך שאדם מתרחק ממקום מגפה.
וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ׃
הרד"ק מבאר: החסד היה בהתחלה, כאשר בחר הקדוש ברוך הוא בדוד למלך. והאמונה היא לאחר מכן, כשהבטיח לו המשכיות מלוכה עד עולם וקיים הבטחתו - הקים מבניו את שלמה ואחריו את רחבעם, ומלכות דוד נמשכת. "ובשמי" - ששמי יהיה בעזרתו, וכלשון הרד"ק: כשיזכור שמי, והוא שמו ושמו הוא. דיברנו על כך כמה פעמים: באדם, האדם אחד ושמו דבר אחר - הרי אפשר לעשות לו שינוי השם, קראו לו ג'קי ועכשיו קוראים לו יעקב, וכי השתנתה מהותו? אותו אדם הוא. אבל אצל הקדוש ברוך הוא השם ומהותו אינם שני דברים נפרדים, הוא שמו ושמו הוא.
"תרום קרנו" הוא משל: הקרן היא זו שבה מנגחים את האויבים, ולכן התרוממות הקרן היא ביטוי לגבורה ולניצחון, כעניין "בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח". והמלבי"ם מבאר: "ואמונתי וחסדי עמו" - בין אמונתי, שהיא מה שאני עושה עמו על פי מעשיו, על פי האמת והדין; ובין חסדי, שהוא מה שמעבר למה שמגיע לו על פי מעשיו, מצד שבחרתי בו בלא התבוננות בזכות ובמעשים טובים - שניהם יהיו עמו. ומתוך שיראו הכול שההשגחה עליו היא השגחה צמודה מאת השם יתברך, מתוך כך "בשמי תרום קרנו": "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" - כשיראו כיצד הקדוש ברוך הוא בעזרו בכל מעשיו, בזה תתרומם קרנו ותגדל מעלתו.
וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ׃
הרד"ק מבאר שתהיה לו ממשלה על היושבים בחופי הים ובערי הנהרות. שכן מצאנו שחירם מלך צור שלח מנחה לדוד דרך הים, וכן "הביאו הצידונים והצורים עצי ארזים לרוב לדוד" עם חרשי עץ וחרשי אבן - הרי שבאו ועזרו לו. וכן בנהרות: מלכי ארם שהיו בעבר הנהר שלחו מנחה דרך הנהר, כלי כסף וכלי נחושת, וכן מה שלקח מן הערים בעבר הנהר במלחמותיו בארם - כל זה מורה שהייתה לו ממשלה גם על שמעבר לנהר.
המלבי"ם אינו מבאר פסוק זה, אך פשטות העניין היא שיש הבדל בין "ידו" ל"ימינו". כפי שהוסבר למעלה, ימין הוא תמיד ביטוי להשפעת החסד, לחלק הרוחני העליון; ואילו סתם "יד" היא יד שמאל, שהיא ההשפעה בדרך הטבע. אם כן זה מעין מה שראינו כאן, שההנהגה עם דוד היא גם הנהגה טבעית וגם הנהגה רוחנית שמעל הטבע: "ושמתי בים ידו" - הנהגת השמאל, הטבע; "ובנהרות ימינו" - ההנהגה הרוחנית שמעל למה שמגיע, השפעה מלמעלה בלא השקפה על מעשי התחתונים.
ומדוע דווקא היד בים והימין בנהרות? אפשר לומר: הים הוא המים שנתרכזו מששת ימי בראשית, והוא קיים תמיד, קבוע במקומו ובלא תנועה (יש גלים, אך המים אינם נעים ממקום למקום) - ולכן הוא בחינת שמאל, ההנהגה הטבעית הקבועה. הנהרות לעומת זאת מושכים וזורמים, ואינם תמיד קיימים - שייך בהם "נהרות אכזב", פעמים שנהר מתייבש. וכך היא ההנהגה הניסית: אינה קבועה, אלא באה לפרקים, כשאנחנו ראויים והגונים וזקוקים לעזר וסיוע ממרום.
הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי׃
המלבי"ם מבאר שכאן מתואר החיבור של דוד המלך עם הקדוש ברוך הוא, בשתי דוגמאות של מי שמשפיע על האדם אושר. הדוגמה הראשונה היא האב שהולידו והביאו אל המציאות; האב מזכה את בנו בכוחות הגוף ובעניינים רבים, ומגדלו ודואג לו עד שיהיה לאיש ויעמוד בכוחות עצמו. והדוגמה השנייה היא המלמד והמלך: המלמד מראה לאדם את האושר הרוחני, מלמדו תורה וחכמה ואמונה ומשפיע עליו את האושר הנפשי; והמלך משפיע עליו את ההנהגה המדינית, שהרי "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו", ועל ידי הנהגת המלך יש לאדם הנהגה ראויה והגונה.
אַף־אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי־אָרֶץ׃
כנגד "אבי אתה" אומר הקדוש ברוך הוא: "אף אני בכור אתנהו" - אתה מתייחס אליי כאל אב, ואני אנהג עמך כאב: אשלים אותך בכל הכוחות הטבעיים, כדרך שהאב משלים את בנו ועיקר כוחותיו נמצאים בבנו בכורו, "בנו בגבורה". וכנגד "אלי וצור ישועתי" - שהוא בחינת המלמד והמלך, אתה הוא המלמדני אמונה ותורה ואתה הוא המושיעני מכל צרה - אומר הקדוש ברוך הוא: "עליון למלכי ארץ", אתן אותו עליון וגבוה מכל מלכי ארץ. ו"עליון" כאן ברוחניות, שהרי העניין הגשמי כבר נכלל בחלק של "אבי אתה"; מתוך שה' הוא אלוקינו, הוא מרומם אותנו להיות עליונים על כל האומות.
לְעוֹלָם אֶשְׁמׇר־לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ׃
הרד"ק מבאר: החסד שעשיתי עם דוד להקימו למלך אשמרנו לעולם, שהרי אנו ממתינים למשיח בן דוד. מלכות דוד לא נפסקה: אמנם כעת אין מושל בפועל, אך לא שיבוא מלך חדש - המלך שיבוא יהיה משושלת בית דוד.
ואל תערב את העניינים: משיח בן יוסף הוא הגאולה המדינית, והגאולה הגשמית, ואילו משיח בן דוד הוא הגאולה הרוחנית, והוא המלך העתיד. ובמשיח בן יוסף כתוב שעתיד למות על ידי ארמילוס הרשע, ועל כך אנו מתפללים: האר"י הקדוש אומר שב"אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ" שבברכת בונה ירושלים, וכן ב"וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין", יכוון אדם להתפלל שיחיה משיח בן יוסף ולא ימות על ידי ארמילוס רשיעא. וכעין זה מצאנו בעזרא ונחמיה: נחמיה היה הגאולה הפיזית הגשמית, בניין ירושלים; ועזרא הכהן היה הגאולה הרוחנית, ועליו נאמר שראויה הייתה התורה להינתן על ידו.
המלבי"ם מבאר: החסד והאמונה שדיברנו עליהם יישמרו לעולם. כלומר, גם כאשר יפסקו המעשים הטובים שבעבורם הבטיח לו השם את המלכות, אף על פי כן לא ימושו החסד והאמונה לעולם. שהרי "אמונה" היא מה שמגיע לך על פי האמת, על פי מעשיך - וכשיפסקו המעשים, לכאורה נפסקה ההבטחה. ואף החסד, אף שאינו תלוי במעשה, אם יימצא אחר הראוי לחסד הזה יותר, הגון יותר - היה ראוי שייפסק ממך ויעבור אליו.
אלא שכאן, מבאר המלבי"ם, מה שעושה הקדוש ברוך הוא הוא מצד החסד והאמונה יחד, ושניהם מצויים במלכות בית דוד: יש אמונה ואמת - מגיע לו, שהרי דוד צדיק היה; ויש חסד - שנתן לו הרבה מעבר למה שמגיע לו. שכן ההתחלה הייתה על ידי אמונה, מעשיו הטובים של דוד, אלא שהמעשים הטובים לבדם אינם מספיקים: מה שבנה לו בית נאמן לדורות הבאים הוא כבר מצד החסד, שהרי מצד מעשיך מגיע לך - אבל שתימשך השושלת בזרעך, זה אינו מגיע לך. ועם כל זה, אומר המלבי"ם, החסד שבא בסיבת המעשים, שהמעשים היו התחלה לו, לא יתבטל לעולם: הקדוש ברוך הוא יעשה שההתחלה שבעבורה זכה לחסד לא תמוש - שיכין את בניו שיהיו תמיד הגונים וראויים, ועל ידי כן ימשיכו להיות ראויים לאותו חסד.
על העניין הזה עמדנו בהרחבה בספר מלכים ובדברי הימים. לירבעם נתן הקדוש ברוך הוא את עשרת השבטים ואמר לו: אם תלך בדרכיי - המלכות תישאר, ואם לאו - תיפסק. אבל לדוד אמר: אם בניך ילכו בדרכיי המלכות תישאר, ואם יחטאו - אייסר אותם, אבל המלכות לא תיפסק. ההבטחה לדוד הייתה הבטחה מוחלטת ולא על תנאי, ולירבעם על תנאי. מפני מה? מפני שדוד זכה לה בדין, על ידי מעשיו, ואילו ירבעם לא זכה לה במעשיו אלא קיבלה כפיקדון - הקדוש ברוך הוא רצה להעניש את שלמה, נטל את עשרת השבטים ונתנם לו. ופיקדון - אם אתה שומרו הוא נשאר בידך, ואם אינך שומרו נוטלים אותו ממך. אבל דוד קנה אותה בקניין, והיא שלו; לכן גם אם יחטאו בניו, ייסרם הקדוש ברוך הוא, אך המלכות לא תעבור מהם. וזהו "לעולם אשמור לו חסדי" - החסד יישמר לו לעולם, "ובריתי נאמנת לו" - הברית שכרתי עמו תהיה נאמנת לו לעולם.
וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם׃
וזה מה שאמרנו, שהקדוש ברוך הוא יכין את זרעו שיהיו ראויים: "ושמתי לעד זרעו" - אשים את זרעו שיהיו קיימים לעד, "וכסאו כימי שמים" - כיסאו יהיה קיים כימי השמים.
אִם־יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן׃
כאן מפרט הכתוב מה יקרה אם יחטאו. "אם יעזבו בניו תורתי" - שיעזבו את התורה ואת הלימוד; "ובמשפטי לא ילכון" - שלא יקיימו את המצוות המעשיות.
אִם־חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֺתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ׃
"אם חוקותי יחללו" - שיעברו על החוקים, הם הדברים שאין להם טעם; "ומצוותי לא ישמורו" - שלא ישמרו את המצוות שיש להם טעם.
וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֺנָם׃
ועל כך מבטיח הקדוש ברוך הוא: איישר אותם בחזרה אל הדרך, ולא אשמידם. ומבאר המלבי"ם: אם יהיה החטא מצד הפשע, שהוא מרד, אפקוד אותם בשבט, שהוא המקל; ואם יהיה החטא מצד העוון, שהוא כפירה, אפקוד אותם בנגעים. ומה הקשר? מידה כנגד מידה. העוון הוא דבר הדבוק בנפש, בשכל שהוא עצמות האדם, ולכן צריך שיבוא נגע בגופו, שהנגע בגוף בא מעצמותו - הנגעים יוצאים מן הגוף מבפנים, יש חולי בגוף שמוציא את הנגעים. אבל הפשע אין לו שורש בנפש, אלא הוא מרידה בגופו, ולכן כנגדו בא השבט: הכאה בשבט היא כמנער בגד מאבקו - יש לו אבק חיצוני, ומכה בשבט להוציא את האבק. כך המקל מנער את האדם ומסיר ממנו את אותן מרידות חיצוניות.
בפסוקים אלו פורש הכתוב את הבטחת ה' לדוד על כל פרטיה. תחילה הבטחה מפני המזיקים, ובה למדנו להבחין בין הצר המצר בפועל, האויב הנוטר איבה גלויה ומסית אחרים לצור, השונא המואס בלבו, והמשנא המשניאו על הבריות - וכנגד כל אחד ואחד תשובה משמים: הצרים יוכתתו והמשנאים ייגפו. אחר כך הבטחת האמונה והחסד יחד, ההנהגה הטבעית ("ידו בים") וההנהגה הניסית ("ימינו בנהרות"), והיחס הכפול של אב ושל מלך - "אבי אתה" כנגד "בכור אתנהו", "אלי וצור ישועתי" כנגד "עליון למלכי ארץ". ולבסוף, יסוד גדול: הבטחת בית דוד אינה על תנאי, שדוד קנה את מלכותו בקניין ולא בפיקדון, ולכן גם אם יחטאו בניו - ייסורים יבואו עליהם, בשבט כנגד הפשע ובנגעים כנגד העוון, אך החסד והברית עומדים לעולם, עד ביאת משיח בן דוד במהרה בימינו.