פתיחה
מזמור פ"ט הוא מזמור של "חסדי ה'" ושל "אמונתך" - שתי הנהגות שבהן מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו. בחלק זה של המזמור אנו עומדים על שלושה פסוקים: הראשון עוסק בגבורתו העצמית של הבורא, השני ביסודות כסא מלכותו - צדק ומשפט, חסד ואמת, והשלישי במעלתם הייחודית של ישראל, "אשרי העם יודעי תרועה".
"לך זרוע עם גבורה" - הכוח הראשון שאין לפניו כוח
לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ׃
הרד"ק מבאר בפשוטו: בכוחך הכל עומד, כמו שנאמר "ומתחת זרועות עולם", והגמרא אומרת שכביכול הקדוש ברוך הוא מחזיק בזרועו את העולם. "תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ" - כשהכתוב מזכיר "ידך" לצד "ימינך", ה"יד" היא השמאל, שהרי את הימין כבר הזכיר. ובא ללמדנו ששתיהן שוות בעוז, בגבורה וברוממות, ולכן ביחס לשתיהן קורא הכתוב "זרועות עולם". לא כמו אצל האדם, שזרוע אחת חלשה מחברתה, אלא אצל הקדוש ברוך הוא שתיהן זרועות עולם.
המלבי"ם מסביר: כל מקום שמדובר על "זרוע" אצל השם יתברך, הכוונה לכוח הראשי המניע את היד הפועלת. כשם שאצל האדם הזרוע היא החלק שלפני היד והיא זו שמניעה אותה, כך כביכול אצל הבורא מדובר על הכוח הראשון המניע את כל פעולותיו. אלא שאצל בשר ודם אין הזרוע שלו כלל: הכוח הראשי שמניע את האדם לפעולותיו הוא כוח חיצוני לו - מה שהשם הטביע בו, הכוח הרוחני של הנשמה שהיא המפעילה את האדם. נמצא שפעולתנו אינה עצמית, אלא מכוח אחר שבתוכנו.
וזה כלל בכל הבריאה: כל תנועה שבעולם אינה עצמית. איש המדע תמיד מחפש מהי הסיבה הקודמת שגרמה לתוצאה שלפניו, ונמצא שבטבע כל כוח נגרם מכוח אחר שקדם לו, מעניין חיצוני שהביא את התוצאה. כך באדם. אבל אצלך, ריבונו של עולם, "לך זרוע" - אצלך אין כוח אחר. הזרוע מתארת את הכוח הראשוני, והכוח הראשוני עצמו כבר הוא ממך, אתה המניע הראשון לכל דבר שבעולם.
"לך זרוע עם גבורה". הגבורה של האדם היא דבר חיצוני לו, בלתי נגדר בעצמותו - אין היא חלק מן ההגדרה העצמית של האדם אלא תוספת עליו. ההוכחה פשוטה: יש אדם גיבור ויש אדם שאינו גיבור, ואם כן אין הגבורה ממהות האדם, אלא שם תואר נוסף עליו מחוץ לגדרו ועצמותו. המלבי"ם מגדיר זאת "שם צירופי" - שם המצטרף לאדם על ידי הגדרה אחרת. אבל אצל השם יתברך הגבורה עצמית, לא שם תואר ולא תוספת, שהרי הוא עצם הגבורה.
ועוד: אצל האדם הגבורה ניכרת רק באופן יחסי. כשאני אומר "גיבור", תמיד הכוונה גיבור ביחס למישהו אחר שאינו מסוגל לכך. אפשר לומר על אדם שהוא גיבור, אך העמד אותו מול גיבור אמיתי, כזה שקושרים לו חבל והוא סוחב כמה משאיות, ומיד יאמרו: איזה גיבור אתה לידו? הגבורה באדם היא תמיד יחסית. אבל אצלך, ריבונו של עולם, אין גבורה יחסית, אלא עצמות הגבורה, שהרי אין מישהו אחר שאפשר לבדוק את גבורת השם למולו. הקדוש ברוך הוא הוא מציאות אחדותית, אין עוד מלבדו, והכל ממנו יתברך. לכן "לך זרוע עם גבורה" - הגבורה מתעצמת בזרוע שלך, שהיא היסוד והמסובב לכל הסיבות, וגבורה זו אינה יחסית אלא עצמית.
"תעוז ידך תרום ימינך" - ימין הניסים על שמאל הטבע
גבורת השם מתגלה בניסים ובנפלאות, שבהם הוא מתגבר על הטבע - כקריעת ים סוף וכ"שמש בגבעון דום". אומר המלבי"ם: הדבר דומה במשל לאדם שמניע גלגל ריחיים בעוצמה גדולה בידו השמאלית, ובידו הימנית הוא עוצר את הגלגל מלהסתובב. ביד אחת מסובב וביד השנייה תופס שלא יסתובב. כך כביכול אצל הקדוש ברוך הוא: ידו הימנית גוברת על עוז ידו השמאלית, שהרי אין דבר העומד מול השם יתברך.
והמשל נמשל כך: הטבע הוא בחינת שמאל - הדבר הקבוע; הניסים הם בחינת ימין - פעולה שהשם פועל בכוח להוציא מגדר הטבע. כשהשם קורע את הים, יד ימין התגברה על יד שמאל: הים העומד במקומו באופן קבוע הוא היד השמאלית, ובאה יד ימין והתגברה עליו וקרעה אותו. אצל הקדוש ברוך הוא אין התגברות על מישהו חיצוני, שהרי אין עוד מלבדו; וכשמדברים על התגברות אצלו, הכוונה להתגברות כוח אחד שלו - הכוח הימני, כוח הניסים ומעל הטבע - על הכוח האחר, הכוח השמאלי המבטא את מערכות הטבע. וזהו "תעוז ידך" - יש עוז ותעצומות בהנהגה הטבעית הקבועה, ועם כל זה "תרום ימינך", ההנהגה הניסית מתרוממת על היד השמאלית. נמצאת גבורתך לא גבורה הנודעת ביחס למשהו אחר, שהיא גבורה חלשה הזקוקה למדד, אלא גבורה בעצם, הנמדדת רק ביחס אל הבורא יתברך ולא ביחס לזולתו.
"צדק ומשפט מכון כסאך" - קיומו הנצחי של העולם
צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ׃
הרד"ק מסביר: לאחר שהזכיר שהעולם עומד בכוחו של הבורא, בא ללמד שקיום העולם לנצח, שלא יישחת לעולם, נובע מצדק האל וממשפטו, מחסדו ומאמיתו. "מכון" הוא מלשון יסוד - על הצדק והמשפט מכונן כסאך, וחסד ואמת הם הגורמים שהעולם נשאר קיים לנצח.
ובזה יש ביטויים מפורשים בתורה: "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" - הבטחה מאת השם שהמציאות הזאת לא תשבות, קיום נצחי. "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה" - שהעולם לא יישחת עוד; "ולא אוסיף עוד להכות את כל חי" - שלא יומתו עוד הבריות. "זאת אות הברית אשר אני נותן ביניכם ובין כל נפש חיה לדורות עולם". הרי שמחסדו של השם לקיים את העולם באופן תמידי ונצחי. "מכון כסאך" - כמלך היושב על כיסאו ומנהיג את עמו ורואה את צורכיהם, כך השם כביכול ממכון כסאו מנהיג את העולם בדרך של צדק ומשפט ובגדר של חסד ואמת. ו"יקדמו פניך" פירושו שהם תמיד מזומנים אצלך, נמצאים תמיד למול עיניך.
ביאור המלבי"ם: משפט מול צדק
המלבי"ם מבאר על פי שתי ההנהגות שהזכיר במזמור: האחת - חסד, ההנהגה שמעבר לטבע; והשנייה - אמת ואמונה, ההנהגה הטבעית הקבועה, שהיא בחינת אמת, דבר קיים וניצב לנצח. "כיסא" הוא תמיד ביטוי להנהגת העולם התחתון, כמו שנאמר "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". ואומר הכתוב שהשם כונן את כסאו - את הבסיס להנהגת העולם התחתון - על צדק ומשפט.
מהו משפט? הדין הקבוע, המשפט התמידי. ומהו צדק? המלבי"ם מבאר תמיד שצדק הוא מלשון צדקה, לפנים משורת הדין. בצדקה אין שואלים מה מגיע לו, מה עבד ומה התאמץ - נותנים לו בתורת צדקה. משפט הוא מה שמגיע; צדק הוא מה שניתן בחסד, שלא על פי המעשים ולא על פי המגיע.
לפיכך: לפעמים השם מנהיג את העולם במשפט - זו ההנהגה הטבעית המסודרת, הכל קצוב ושקול בפלס, חוקים קבועים שאינם משתנים, ואין בה הבדל בין מי שראוי למי שאינו ראוי; עולם כמנהגו נוהג, והכל מקבלים את חוקם באופן תמידי. השמש זורחת לכולם בשווה - גם למי שהניח היום תפילין וגם למי שלא, גם למי שעשה מצוות וגם למי שלא. ולפעמים השם מנהיג את עולמו בצדק, בצדקה: לפי הזמן, לפי העניין ולפי מעשי הנבראים - זו ההנהגה הניסית ההשגחית, שאינה על פי חוקי טבע קבועים. בזמן שעם ישראל זקוקים לישועה ולנס, הקדוש ברוך הוא מושיעם מעבר לטבע. כאן הדבר תלוי במעשיהם: ראויים - יקבלו נס; אינם ראויים - לא ייעשה להם נס.
ומוסיף: שורש המשפט הוא האמת הנמצאת בנפש השופט - השופט דן בצדק על פי האמת הפנימית שלו; ושורש הצדק הוא החסד המוטבע בנפש - מתוך הנפש פנימה, מתוך רחמים וחמלה, אדם עושה צדקה. על ידי שמושרשת בלב השופט אהבת האמת, אינו נוטה מן המשפט הקבוע; ועל ידי שמושרשת בליבו אהבת החסד, הוא נוטה מן המשפט הקבוע אל לפנים משורת הדין, לעשות חסד עם מי שראוי לו כפי העניין הנצרך. עם ישראל זקוקים לישועה - השם קורע להם את הים. הנהגת המשפט היא שהים זורם תמיד במסלולו וגליו מכים באופן קבוע; אבל כשישראל ראויים כעת לישועה, השם מתנהג עימם בצדק, שלא על פי המגיע להם. אפילו ים סוף מקטרג: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, מה נשתנו אלו מאלו? ואומר השם: לאלה אני רוצה לעשות צדקה, חסד, שהם עתידים לקבל תורה. שכן הנהגת הצדק תלויה תמיד במעשה האדם, במשתנים, בעוד שהנהגת המשפט אינה תלויה במשתנים כלל.
וזהו: "צדק ומשפט מכון כסאך" - ומניין הם נובעים? מ"חסד ואמת יקדמו פניך". על ידי שיקדמו פניך החסד, כלומר שבקודשא בריך הוא נמצאת מציאות החסד, מזה נמשך הצדק שהוא לפנים משורת הדין; ועל ידי שיקדמו פניך האמת, מזה נמשך המשפט, שהאמת היא הטבע והדין הקבוע. ומשני השורשים הקבועים במידותיו יתברך - חסד ואמת, שהם מי"ג מידות הרחמים, "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" - מתגלים בעולם התחתון הצדק והמשפט. נמצא שההנהגה הטבעית וההנהגה הניסית כאחת, הכל מאת השם על פי החסד והאמת המקדימים פניו.
"אשרי העם יודעי תרועה"
אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, יְהֹוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן׃
פסוק מוכר לנו, שאותו אנו חוזרים ואומרים בראש השנה. רש"י מסביר כפשוטו: יודעים לרצות את בוראם בראש השנה בתרועה, שמסדרים עליה מלכויות, זיכרונות ושופרות - יודעים לפתות את קונם ולרצותו על ידי שמריעים בתרועה בראש השנה.
הרד"ק מבאר על פי מהלך המזמור: בתחילה מתאר המשורר את החסד והאמת שעשה הקדוש ברוך הוא עם דוד, ואחר כך את החסד והאמת שהוא עושה עם כללות העולם, שהשם מקיים את האמת עם העולם. ומכאן שאלתו: ריבונו של עולם, אם כך אתה מתנהג עם העולם, התנהג כך גם עם דוד ועם עם ישראל במידת האמת, וראוי אפוא להשיב את מלכות בית דוד. זו הייתה פתיחת המזמור.
ועל זה אומר: אשריהם של ישראל שהם "יודעי תרועה" - כאשר היה רצונך בהם והיית מולך עליהם, היו הם יודעי התרועה של השם, כמו שכתוב "ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". מהי תרועה? כשהיו יוצאים למלחמה היו מריעים בשופר, ועל ידי כן "יריע אף יצריח על אויביו יתגבר". וידוע שגם במלחמה היו מגביהים קולם וצורחים, שהקולות במלחמה היו חלק מלוחמה פסיכולוגית להבהיל את האויב. כך העם שהיה מתגבר על אויביו היה תוקע ומריע כדי להפחיד את האומה שכנגדו, כפי שאנו רואים במלחמות הכתובות בתנ"ך, וכמו שנאמר "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות". ובנוגע לתרועה של השם - זהו "יריע אף יצריח על אויביו יתגבר", וזו הכוונה "ותרועת מלך בו": כשאנו מריעים בקרב, כנגדנו השם כביכול מריע להצילנו מן האויבים הבאים עלינו. ואז "ה' באור פניך יהלכון" - הולכים באור פניך ואינם נכשלים.
אבל כעת, ריבונו של עולם, העם כביכול אינו יודע תרועה. כעת אנו רואים כיצד אנו נכשלים, שהנהגתך אינה מלווה אותנו. איפה מלכות בית דוד? איפה ההנהגה שהייתה צריכה להיות, כפי שראינו הנהגת חסד ואמת עם כל העולם? למה אין הדבר קיים גם במלכות בית דוד? הרי העם הזה היו עד עכשיו יודעי תרועה, הם היו מריעים ואתה "יריע אף יצריח", היית מלווה אותנו בכל מלחמותינו ובכל מעשינו - ולמה נפסק הדבר?
תרועה מלשון רעות - ההשגחה הפרטית של ישראל
המלבי"ם מבאר ביאור מעניין, וכן הוא גם במצודת דוד: "תרועה" מלשון התחברות ורעות - "יודעי תרועה" היינו יודעים להתחבר ולהתרועע, כלשון "שניהם רעים להתרועע". לאחר שדיבר הכתוב על פרטי ההנהגה הכללית בשני חלקיה - חסד, שהוא הצדק, ומשפט, שהוא מידת האמת והטבע הקבוע - עובר כעת לדבר על ההנהגה ההשגחית הפרטית, כיצד מנהיג הקדוש ברוך הוא פרטים בתוך הבריאה. וזו הנהגה ייחודית לנו: יש לקדוש ברוך הוא אומות רבות, שישה־שבעה מיליארד בני אדם בעולם, אך השגחתו הפרטית היא על עם ישראל, ואילו האומות מושגחות בהשגחה כללית - השם משגיח על האומה בכללותה ולא באופן פרטני על כל פרט ופרט.
וכבר הסברנו כשלמדנו את ספר "אמונה ובחירה" של הרב פרידלנדר, שאין הכוונה שאצל האומות אין השם יודע מה קורה עם כל פרט ופרט - חס ושלום לומר כן, וכי הקדוש ברוך הוא מוגבל שם? ודאי שהוא יודע בכל רגע נתון מה קורה עם כל אחד ואחד. אלא ההשגחה הפרטית פירושה לתת לאדם בכל רגע נתון כלים וניסיונות לפי מצבו ולפי הנדרש ממנו, כדי להביאו להשלמתו. אצל הגוי אין זה כך: השם יודע גם עליו בכל רגע ורגע, אמת, אך אינו מנהל אותו בצורה כזו שבכל רגע מנחה אותו, מנהיג אותו ונותן לו ניסיונות ודברים לפי מצבו כדי לקרבו ולהשלימו. לכן לעם ישראל, לעם השם, יש השגחה פרטית: הם אינם נתונים תחת הנהגת המציאות הכללית ותחת החסד והאמת או הצדק והמשפט הכלליים, אלא יש להם חסד ואמת, צדק ומשפט פרטיים - יחס ייחודי מאת השם אלינו.
וזהו: אשרי העם היודעים את תרועת המלך, שהם מתחברים עם רעם ודודם העליון, יודעים ומחוברים אל הקדוש ברוך הוא. ואפשר לפרש "יודעי" גם במובן של "וידע האדם את חוה אשתו", שהוא ביטוי לחיבור - יודעים להתחבר ולהתרועע עם הקדוש ברוך הוא. ובמציאות זו "ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו": השפע יורד מאת השם בלי אמצעים, כמו בארץ ישראל שהשפע יורד בה ישירות מאת השם, "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". ואילו באומות השפע אינו ישיר, אלא הקדוש ברוך הוא משפיע דרך שרי אומות העולם. וזהו "באור פניך יהלכון" - ישירות מאור פני השם, לא על ידי צבא השמים ולא על ידי "סוד קדושים" שהם המלאכים, אלא אנו מונהגים על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו בלא שום אמצעי.
השמחה והאחריות שבמעלת ישראל
אילו היה אדם מתבונן רק בדבר הזה, היה קם כל בוקר בריקוד. "שלא עשנו כגויי הארצות" היה אומר, ושמחה אדירה הייתה מציפה אותו: הקדוש ברוך הוא ברא אותי בריאה ייחודית בבריאה, אין עוד אחד כמוני בעולם, זכיתי להיות מבניו של מקום, הקדוש ברוך הוא משגיח עליי בכל רגע נתון, בוחן את מעשיי ואכפת לו ממני. יכולתי להיוולד גוי, עוד מין זואולוגי שאין עליו השגחה פרטית. הם שחקנים ניצבים בסרט הזה, והשחקן הראשי הוא אני. אם ברא הקדוש ברוך הוא את העולם בשביל מישהו - בשביל ישראל בראו: בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית.
"באור פניך יהלכון" - הגויים בחושך ילכו ואנחנו באור פניך. הגויים "כמר מדלי", כטיפה הנופלת מן הדלי, למי אכפת? "וכשחק מאזניים נחשבו", כאבק הנשאר על המאזניים לאחר השקילה, למי אכפת? אבל עם ישראל - בהם תלויה כל הבריאה, וכל מה שהשם עושה, בשביל ישראל הוא עושה.
ומכאן גם האחריות. אם יש השפעה על כל העולמות כולם - זה אני. הגוי אינו פועל שום השפעה. טיטוס, כל מה שעשה בבית המקדש, לא פגם כלום בעליונים - אין לו כלל גישה לעליונים. אבל יהודי שמהרהר הרהור רע, אומר הרמב"ם, הרי זה כמכניס צלם בהיכל, גרוע ממה שעשה טיטוס. ליהודי יש גישה לעליונים, ולכן זו אחריות: מה העיניים רואות, מה הראש חושב, אילו פעולות אני עושה. "כל שתה תחת רגליו" - כל העולם נפעל על ידינו, כל העולם בשבילנו, כל העולם קיים בזכותנו. זו אחריות גדולה מאוד, וגם שמחה גדולה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" - כמה צריך להודות ולומר זאת בשמחה.
ולא זו בלבד, אלא גם כל המתרחש בעולם: אם יש עכשיו מהומה בין רוסיה לאוקראינה, גם זה בשביל ישראל, שהכל תלוי בעם ישראל. ואף שיש דברים שאין אנו מבינים את הקשר שבהם ואיננו יודעים כיצד ולמה, נדע על כל פנים שהכל בשביל ישראל. ואגב, כתוב שלקראת ביאת המשיח גוג שיהיו לנו עימו בעיות הוא רוסיה, והיא האומה שנתקשה בה. עצם העובדה שהם כבר מתחילים להיות בסביבה שלנו מראה שאנו לקראת הסוף. מה להם פתאום בחצר האחורית שלנו? היינו רגועים - רוסיה נמצאת ברוסיה, גדולה וענקית ואינה נוגעת אליי, ופתאום הדוב הלבן הזה מאחורי הבית, פתחת את הדלת והנה הוא כאן. ועדיין בחסד השם הם מאפשרים למדינת ישראל לתקוף שם בסוריה. וראוי להידרש אף לזה: "סוריה" ו"רוסיה" הן אותן אותיות בהיפוך - אנו כבר הרוסים מהם.
לסיכום:
"לך זרוע עם גבורה" - אצל האדם כל כוח בא מכוח שקדם לו והגבורה היא תואר יחסי ונוסף, ואילו אצל הבורא הזרוע היא הכוח הראשון שאין לפניו מניע, והגבורה היא עצמית ולא יחסית; ו"תעוז ידך תרום ימינך" - ימין הניסים מתרוממת על שמאל הטבע, התגברות של כוחותיו זה על זה, שהרי אין עוד מלבדו. "צדק ומשפט מכון כסאך" - מן החסד שבו נמשך הצדק, ההנהגה הניסית התלויה במעשי הבריות, ומן האמת שבו נמשך המשפט, ההנהגה הטבעית הקבועה השווה לכל; ושתיהן יחד מקיימות את העולם לנצח. "אשרי העם יודעי תרועה" - אשרי המתחברים ומתרועעים עם דודם העליון וזוכים להשגחה פרטית ולשפע ישיר "באור פניך", בלי אמצעי ובלי שר. ומתוך מעלה זו נולדות שתיים: שמחה עצומה על שבחר בנו מכל העמים, ואחריות עצומה - שכל העולם עומד ונפעל על ידינו.