פרק פ"ח הוא מן הפרקים הקשים והכהים שבתהילים. המשורר מתאר את עצמו כמי שכבר קבור בבור, שוכב במחשכים, מנותק מכל אוהביו. בחלק זה אנו ממשיכים מפסוק ו' ועד סוף הפרק, ונראה כיצד כל התיאורים הללו הם משל ומטפורה למצבה של האומה בגלותה: גוף חולה במחלה אנושה, שכמעט מת ונקבר, ורק בדבר אחד הוא עדיין ניכר כחי - בכך שהוא מרגיש היטב את הצרות והמכות הבאות עליו.
בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ׃
רש"י מפרש: הנני בין המתים חופשי מן העולם. יש גירסה "וכל שהם המתים חופשים מן העולם", שהיא גירסה תמוהה למדי, ויש גירסה אחרת "וכל המתים חופשים מן המצוות", שהיא מובנת יותר. כוונת הדברים: המת כבר חופשי מן העולם, אינו אמור לסבול עוד את כל הנעשה כאן. "מידך נגזרו" - בציווי השם נגזרו ונחתכו ממציאות החיים; הקדוש ברוך הוא גזר עליהם שייגזרו מארץ חיים.
האבן עזרא הולך באותו כיוון: ממה הוא חופשי? הן מן המצוות והן מכל עבודת הגוף וממלאכות האדמה. בקיצור, במת כבר אי אפשר לשלוט - לא בקיום מצוות ולא ברדייה בו. עוד מדייק האבן עזרא בלשון "אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד", ואומר דבר מפליא: זה לאות שיבוא עת שייזכרו בו המתים. כלומר, מכאן רמז לתחיית המתים.
הרד"ק מבאר לכאורה להיפך. תחילה הפירוש: טוב לי להיות עם המתים ואז אהיה חופשי, לעומת עכשיו שאני עבד לאנשים הרודים בי; וכשאמות אהיה חופשי, כלשון איוב "ועבד חופשי מאדוניו". "כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר" - עכשיו אני בגלות כחללים השוכבים בקבר, "אשר לא זכרתם עוד" - שאינך זוכרם להקימם מעפרם; כך אני, ריבונו של עולם, כאילו שכחת אותי ואינך מוציאני מן הגלות. "וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ" - אתה גזרת עליהם מיתה, וכך גזרת עליי את הגלות מבלי שתהיה לי תקומה.
מכאן שואל הרד"ק: הלשון "אשר לא זכרתם עוד", "והמה מידך נגזרו", משמעה שלא תזכרם עוד לעולם - והרי אנו מאמינים בתחיית המתים! ומשיב: "ולא יבטל זה תחיית המתים העתידה להיות", כי הוא דיבר על טבע העולם, שהמת אינו חי לעולם בדרך הטבע. מצד המבט הטבעי - מי שמת אינו קם; ומצד האמונה - ודאי שתהיה תחיית המתים, כנבואת יחזקאל על העצמות שתחיינה. דוד המלך אינו בא חלילה לכפור, אלא להביא משל: כשם שהמת לא יקום עוד, כך אני מוטל כמת שאינו קם.
וכן בהמשך "הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ" - אף זה נאמר על דרך הטבע. וכן איוב: "ואיש שכב ולא יקום, עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יעורו משנתם" - וכי איוב כפר בתחיית המתים? אלא שדיבר על הטבע, ותחיית המתים אינה בטבע אלא בדרך נס ופלא. ועוד מוסיף הרד"ק: לא הכול יקומו. יהיו שיקומו ויהיו שלא יקומו, ויהיו הקמים לחרפות ולדראון עולם. ועל דעת רבים מרבותינו לא תהיה תחיית המתים אלא לצדיקים, וכמו שאמרו "גדולה גבורת גשמים מתחיית המתים" - שתחיית המתים לצדיקים ולא לרשעים, ואילו גבורות גשמים בין לצדיקים בין לרשעים.
והרד"ק עצמו מביא את האבן עזרא: "אשר לא זכרתם עוד - לאות כי יבוא עת שיזכרו בו המתים". וכיצד למד זאת? שהמילה "עוד" משמעה "עדיין", כמו "עוד היום גדול" - עדיין היום גדול, "עוד אושיבך באהלים" - עדיין אושיבך. ואם כן "לא זכרתם עוד" פירושו: לא זכרתם עדיין - משמע שיש זמן שבו כן תזכרם. כמה נפלא.
המלבי"ם מבאר: הלוואי והייתי במתים, שהמתים חופשיים מן הייסורים. אני עובר ייסורים כאלה שכבר מעדיף אני להיות מן המתים שאינם צריכים לסבול. וזה מעין מה שאמר איוב, מי יתנני, הלוואי ומרחם מותתני אמי - שאיוולד כנפל ולא אצטרך לעבור את כל הייסורים הללו. וגם אם נגזר עליי להיות חלל - הרי הקובר אדם בחייו, בהכרח ימות על ידי שמכסים אותו בעפר - הלוואי והייתי "כמו חללים שוכבי קבר", "אשר לא זכרתם עוד", כלומר שאינם חיים עוד.
אלא שאני גרוע מהם: הם "מידך נגזרו" - כבר נפרדו ממכת ידך ואין להם עוד ייסורים בעולם הזה; ואילו אני, שאני בבחינת מת חי, ממשיך לקבל סתירות וממשיך להיחבל. ומצבי גרוע משלהם, שהרי "שתני בבור תחתיות, במחשכים, במצולות".
שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת׃
"בור תחתיות" - זו הגלות, אומר רש"י. שמת אותי כאדם השוכב במחשכים בתוך המצולות, תיאור של הנגעים והתחלואים. ומוסיף הרד"ק: הגלות קשה מן הקבר. הקבר נקרא "שאול תחתיה" - לשון יחיד, וכאן "בור תחתיות" - לשון רבים, כי תמותות רבות יש בגלות. וכמו שאמרו בגמרא על השבי: "כוליה איתנהו ביה" - יש בו הכול: גזרת מוות, גזרת חרב וגזרת רעב, והשבי קשה מכולם. אדם שמת - מת פעם אחת; אבל אדם חי שמייסרים אותו שוב ושוב, כאילו מת פעמים רבות. לכן אין זה בור תחתיה אלא בור תחתיות.
"במחשכים במצולות" - הוא מדמה את הגלות למקומות חשוכים ולמצולות ים: מציאות של חושך, בלי תקווה להינצל, נתון תחת יד האויבים ואין לך דרך לצאת. ושוב, טוב יותר מצבו של המת, שכן במת כבר אי אפשר להכות ואי אפשר להזיק; ואילו אני מת חי, והחיים עצמם לרעתי - שאפשר להמית אותי שוב ושוב, לייסרני ולענותני פעם אחר פעם.
הרד"ק עומד כאן על עניין דקדוקי: המילה "במצולות" - הצד"י בחולם, ושלושה כאלה על פי המסורה. וזה מה שאנו מזכירים בכל יום: "מְצוֹלוֹת בְּמַיִם רַבִּים" - ויש הטועים והוגים אחרת; ההגייה הנכונה היא במצולות. ומהי "מסורה"? יש מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובעלי המסורה ציינו בכל ביטוי כמה פעמים הוא מופיע בתנ"ך. ביטוי יחידאי מסומן ב-ל' (ליתא), כלומר אינו מופיע עוד בשום מקום; וכשמופיע בעוד מקומות כותבים "ג' במסורה", "ד' במסורה" וכדומה. והרבה פעמים לומדים ממקום למקום, כדרכו של בעל הטורים, שכאשר ביטוי מופיע בכמה מקומות הוא מוצא את ההקשר ביניהם.
עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ וְכׇל־מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ סֶּלָה׃
"עלי סמכה חמתך" - הכעס והחימה שלך נסמכים עליי, נשענים ותלויים עליי. "וכל משבריך עינית סלה" - המשברים שאתה מביא עליי מענים אותי לעד. ומהם "משבריך"? אנו מכירים זאת מן הפסוק "כל משבריך וגליך עלי עברו" - המשברים הם גלי הים, ונקראים כך משום שהם משתברים על המזח ועל החוף. כשרוצים לבטא צרות התוקפות ובאות, אומרים: באות כגלים המתנפצים ומשתברים עליי. והיות שבפסוק הקודם דימה עצמו למצולות ים, ממשיך הוא כאן באותו דימוי - שהבאים עליו הם משברי הגלים.
המלבי"ם מסביר את ההקבלה: היה מקום לחשוב שאדם שכבר נמצא במקום השפל ביותר, בבור תחתיות ובמחשכים, שוב יסיר ממנו השם את ידו. אומר המשורר: לא. גם במקום הנמוך ביותר אני ממשיך לחטוף. והכתוב כדלתות מקבילות: "שתני בבור תחתיות" - וכנגדו "עלי סמכה חמתך", שגם שם בבור סמכה חמתך; "במחשכים במצולות" - וכנגדו "וכל משבריך עינית סלה", ששם במצולות הגלים שוטפים אותי ומשבריך מענים אותי. כביכול: גם לאחר שנקברתי עם יורדי בור, עדיין אני מרגיש את הצרות ואת הייסורים הבאים עליי, סלה.
הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא׃
מי הם המיודעים שהתרחקו? הרד"ק מביא שיש מפרשים על אומות העולם: אותם שכשהייתי בארצי היו מיודעיי, ועתה שאני בגלות הם בזים לי ומתרחקים ממני, ואני מתועב בעיניהם. ועוד אפשר לפרש, שכל אחד מבני הגלות אומר זאת על חברו - לא האומה כנגד האומות, אלא שמרוב צרת הגלות אין האחד מתעניין בשני. לא האויבים מרחיקים ממני, אלא מיודעיי וקרוביי וחבריי, שכל אחד שקוע בצרתו הפרטית ואין לו פנאי להביט בזולת, וכל אחד ואחד מספר שאחיו ורעיו רחוקים ממנו כאילו הוא תועבה בעיניהם. "כלוא ולא אצא" - אני כלוא וסגור בגלות הזאת ואיני יוצא ממנה, כאילו אין הגלות עומדת להסתיים.
המלבי"ם מסביר: עד כה תיאר את עצמו במשל כקבור בקבר, וכל מה שמעיד עליו שהוא עדיין חי הוא שהוא מרגיש את הסתירות שהוא ממשיך לקבל - "עלי סמכה חמתך", שחמת השם רודפת אותו גם בתוך הבור. עתה הוא מתאר את הנמשל: "הרחקת מיודעי ממני" - הם אינם באים אליי כי אני תועבה להם, וגם אני איני יכול לבוא אליהם כי "כלוא ולא אצא". זהו נמשלו של "שתני בבור תחתיות": נתון אני כבתוך בור, מרוחק מקרוביי, לא אני יוצא אליהם ולא הם באים אליי.
עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי־עֹנִי קְרָאתִיךָ יְהֹוָה בְּכׇל־יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי׃
"דאבה" - מלשון דאבון נפש. כלתה עיני מן העוני שאני שרוי בו; עיני תלויה אליך עד שנגמרה לי העין מרוב המתנה. אני קורא אליך בכל יום ושוטח אליך כפיי, ואינך מושיע. "שטחתי אליך כפי" - מפרש המצודת דוד: פרסתי כפיי כדרך המתפללים, שאדם הפורס כפיו למרום נקרא שוטח כפיו.
המלבי"ם מביא כאן את לשון הכתוב בישעיהו ל"ח י"א: "אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים, לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל" - ו"יושבי חדל" כמו יושבי חלד, היושבים בעולם שהם בחינת חדלים, שסופם לכלות מן העולם. כלומר: אני במציאות שאיש אינו בא לבקרני ואין מתעניין בי, "הרחקת מיודעי ממני", ובכל זאת את העוני אני רואה - העוני כמו עומד אצלי וממתין לייסרני. יש כאן וורט נוקב: חשבתי שמא יש לי בעיית ראייה, שהרי את מיודעיי הקרובים איני רואה. אומרים לי: לא ולא, אתה רואה מצוין - ראה כמה טוב אתה רואה את העינויים הבאים עליך, אותם אתה רואה היטב. ובעקבות אותו עוני ועינוי - "קראתיך ה' בכל יום, שטחתי אליך כפי".
הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא אִם־רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה׃
רש"י מפרש: "הלמתים" - לרשעים, שאף הם בחייהם קרויים מתים; וכי להם תעשה פלאים וניסים? "אם רפאים" - אלו האומות, הנקראות רפאים משום שריפו ידיהם מעבודתך, שלא קיבלו את מצוות השם ואף אינם מעוניינים לקיים שבע מצוותיהם - לשון רפיון ידיים. וכי הם יקומו ויודוך? ובעצם הוא אומר: ריבונו של עולם, רק אנחנו, ישראל, נודה לך ונהלל ונשבח אותך; ואם כן ראוי שתסיר ממני את הצרות, שהרי הרשעים לא יודו לך, והאומות גם אם תעשה להן פלאים לא ישבחוך. ראוי אפוא שלנו, העובדים אותך, תעשה נס ופלא, שעל ידי כן נכיר בך ונודה לך.
הרד"ק מסב את הפסוק על הגלות: אם נמות בגלות, למי תעשה פלא לאחר מכן? את מי תגאל כשכולנו כבר נמות? והרי המציאות היא שאנו הולכים ומתים. לכן: ריבונו של עולם, גאל אותנו בעודנו חיים. "אם רפאים" - שהם המתים - "יקומו" מקברם "יודוך"? הרי אין זה ייתכן. ואם לא תעשה עמנו פלא כעת, בעודנו חיים ויכולים להודות לך על ניסיך, מתי תעשה? שהרי לאחר שנמות אין עם מי לעשות, ואין מי שיודה. וכמו שאומר דוד המלך: "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה".
ומה ההבדל בין "מתים" ל"רפאים"? המלבי"ם מבאר זאת בביאורו לישעיהו כ"ו (ובדפוס נפלה טעות וצוין כ"ח): בשעה שאדם מת הוא נקרא "מת", ולאחר ששכב כבר בקבר נקרא "רפאים". והמצודת דוד מוסיף: רפאים מלשון רפיון, שנרפו ונחלשו על ידי מלאך המוות. מיד במיתתו עדיין הגוף חזק ושלם, אך לאחר שהוא שוכב בקבר הולך ונרקב ורפה ונחלש - ואז נקרא רפאים.
הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן׃
אם נמות ביד האויבים, האם נוכל לספר שבחך בקבר? "לא המתים יהללו יה". הרד"ק מעיר שיש כאן כפילות על הפסוק הקודם, והיא באה לחזק את הדברים. "אבדון" - הוא הקבר, שהגוף כלה ואובד בו.
המלבי"ם מעמיק: גם אם יצויר שתעשה פלא למתים - מהי תכלית עשיית הפלא? הנס נעשה כדי שהדבר ייוודע, כדי שהאדם יכיר בו, וכדי שיוכל לספרו לאחרים. חז"ל רואים כדבר פחות ש"אין בעל הנס מכיר בניסו". וזהו עניין קורבן תודה: המקריב תודה מודה להשם, וגם מפיץ את סיפורו - "נושעתי והתחייבתי לפרסם". ולמה לפרסם? כי בזה משבחים ומהללים את הבורא. והרי המקריב תודה מביא עמו ארבעים לחמי תודה, ועליו ועל אנשיו לאוכלם ביום אחד. כמה לחמים אדם מסוגל לאכול? בהכרח יעשה מסיבה, שיהיה לו למי לחלק, שאם לא כן יבואו הלחמים לידי נותר. מכאן שהמגמה בהבאת קורבן תודה היא שתפרסם ותהלל את השם בקהל עם.
וכן עניינו של ליל הפסח, שאנו יושבים ומהללים את השם על הניסים שעשה לנו. וכן מי שנעשה לו נס מברך "שעשה לי נס במקום הזה" - יש עניין לפרסם את הנס. וכן המודה בברכת הגומל צריך עשרה, כדי לפרסם את הנס ולהודות להשם על ישועתו. נמצא שעניין הניסים הוא גם שנכיר בהם וגם שנפרסמם הלאה. ועל זה אומר המשורר: "היסופר בקבר חסדך" - גם אם תאמר שהמת השיג את הניסים שנעשו לו, לספרם אינו יכול.
הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה׃
ולא זו בלבד שאינו יכול לספר, אלא שאף לא ייוודע להם כלל. שהרי על ידי ידיעת הנס אנו מגיעים להכרת הטוב ולהודאה להשם, ותכלית ידיעת הפלאים היא שעל ידה משיגים את יכולת השם וצדקתו - וכל זה לא ייוודע כשהאדם כבר בקבר וכבר בחושך. "ארץ נשיה" - נשייה מלשון שכחה, והקבר הוא מקום השכחה, שגזרה היא על המת שישתכח מן הלב. וכי תיזכר צדקתך במקום ששולטת בו השכחה, הוא מקום הקבר?
וַאֲנִי אֵלֶיךָ יְהֹוָה שִׁוַּעְתִּי וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ׃
בעוד שאני חי, תמיד אני משווע אליך, ובכל בוקר ובוקר תפילתי מקדמת אותך - תפילתי קודמת לכל עסק שיש לי, כלשון הרד"ק. ויש כאן מוסר גדול. אנשים קמים בבוקר ומתפללים; אבל נשים די להן בתפילה אחת ביום, ולא פעם שואלות: אין לי נוח שחרית, נוח לי יותר מנחה או ערבית, האם אפשר? מעיקר הדין ראוי שתתפלל תפילה אחת, ואם יכולה מנחה - תתפלל מנחה; ואם אינה יכולה אלא ערבית, זו העדיפות הנמוכה ביותר, שהרי ערבית רשות. אך המעלה הגדולה ביותר היא שחרית - שהאישה קמה בבוקר ולפני שהיא מתעסקת בשום דבר, מתפללת. לפתוח את היום בתפילה זו מעלה גדולה. ואם היא מטופלת בילדים והדבר גורם לה ללחץ עד שאינה יכולה לטפל בהם כהוגן - תתפלל תפילה אחרת. אבל כשעדיין אינה מטופלת בילדים, או שכבר אינה מטופלת ויש לה פנאי - התפילה הראויה לה היא דווקא שחרית. וכל זה מעבר לעניין ההלכתי שגם האיש מוזהר שלא להתעסק בעסקיו לפני התפילה: לא לצאת לענייניו ולמסעותיו ולהאכיל בעלי חיים ואחר כך לבוא להתפלל, אלא דברים אלו ייעשו לאחר התפילה.
האבן עזרא מבאר את "ובבוקר" מזווית אחרת: "כי אז יקל מעט מרובי החולים". בבוקר החולים נראים טוב יותר; בלילה החולה מכונס יותר, ובבוקר הוא מקבל חיות. לכן גם ביקור הרופאים הוא בכל בוקר, לראות מה מצבו וכיצד השתנה. ואיפה רואים זאת? כתוב "שמש מרפא", ואפשר שיש כוח לשמש לרפא. אך יש פסוק הרומז לכך יותר: רעהו של אמנון אמר לו מדוע אתה כה רע בבוקר בבוקר - ומה הקושי ב"בבוקר בבוקר"? אלא שדרך החולים להרגיש ולהיראות טוב יותר בבוקר, וכשאני רואה אותך דווקא בבוקר ואתה נראה כל כך רע - זו תמיהה גדולה.
ומהו "אֵלֶיךָ"? אומר האבן עזרא: ולא לרופאים. איני מחפש את רופאי בשר ודם, אלא מצפה לישועה ולרפואה ממך. אכן, במדרגה גבוהה מאוד כתב הרמב"ן: מה חלק לרופאים בבית עובדי השם - אבל זה באדם העומד בדרגה גבוהה מאוד. במצב שלנו ודאי שאדם צריך לפנות לרופאים ולא להסתמך על תפילתו בלבד. ולא רק אנחנו: גם לחזון איש היה רופא צמוד, וגדולים נוספים היו הולכים לרופאים בקביעות כשהיה צורך, ולא סמכו לומר "אתפלל להשם והוא ישלח רפואה". מחד גיסא חייבים לפנות לרופא; מי שיש לו חולי ולא יפנה לרופא ויאמר "התפללתי" - "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", הקדוש ברוך הוא יתבע ממנו את נפשו. מאידך גיסא חייבים לזכור: לעולם לא נשים יהבנו על הרופא. אני הולך אליו משום שכך אני חייב, שהתורה אמרה "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ובמדרגה שלי עליי לעבור דרך זו. אבל לסמוך עליו ולחשוב שהישועה ממנו - ודאי שלא. הרפואה היא רק מהשם, ואנו מתפללים שהרופא יהיה שליח טוב.
המלבי"ם מדגיש: כל עוד אני בחיים, כל שוועתי היא רק אליך - "אליך ה' שועתי". ולא לפרקים בלבד, כמי שמרים טלפון מדי פעם, אלא "ובבוקר תפילתי תקדמך" - הדבר הראשון שלי בבוקר, מיד כשאני קם, הוא להתפלל אליך. באופן קבוע, ובראש כל העניינים.
לָמָה יְהֹוָה תִּזְנַח נַפְשִׁי תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי׃
אם כך אני משווע אליך, מיד מתעוררת השאלה: למה אפוא אתה מסתיר פניך ממני? אומר הרד"ק: אינך משגיח על דלותה של נפשי, ואינך פונה אל השוועה ואל התפילה שאני מתפלל אליך. והמלבי"ם מבאר: היות שאני רואה את מצבי הירוד והגרוע, בהכרח אחת משתיים - או שזנחת את נפשי לגמרי ואינך משגיח עליי כלל, ואני תחת יד המקרה, ולכן באות עליי כל הצרות; או שאתה מסתיר פניך ממני כדי שלא אראה אותך, כאדם המשגיח על חברו ומציץ מן החרכים - רואה אותו מרחוק, והלה אינו רואהו. גם אם לא זנחת אותי לחלוטין ביד המקרה, הרי אתה מסתיר פנים ומביט עליי רק מרחוק.
עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ מִנֹּעַר נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה׃
מי שחיפש "אפונה" בתנ"ך - הנה היא כתובה; אלא שאין זו האפונה שבארוחת הצהריים, וכעת נלמד במה מדובר. רש"י מבאר "וגווע מנוער" - מת מיתה חטופה מתוך תשנוק, כתרגום "וינער ה'"; ופירש מנחם לשון חביטה וניעור, כמו "נוער כפיו מתמוך בשוחד", "התנערי מעפר קומי שבי", "והיה החסון לנעורת", "וינערו רשעים ממנה" - כלומר, כמי שמנערים ומרוקנים אותו מן העולם ונשאר בלא מאומה. "נשאתי אמיך" - האימה שלך והפחד ממך; "אפונה" - מלשון "דבר דבור על אופניו", דבר מיושב ומבוסס. כלומר, האימה הזאת מבוססת ומיושבת בליבי וקנתה אצלי שביתה - לא מתוך יראת שמים בלבד, אלא מן הייסורים והגלים הרודפים אותי יום יום ושעה שעה.
האבן עזרא מפרש "וגווע מנוער" - עוד מנעוריי; כבר מאז לא נחשבתי בריא וחזק, אלא כגווע - כאותם שאומרים עליהם מצעירותם שלא יחזיקו מעמד שנים רבות. "נשאתי אמיך" - אלו החולאים שאני סובל בכל הזמן הזה. ו"אפונה" - מגזרת "פן". הרד"ק מבאר את דבריו: "אפונה" מעניין פן, שאני מפחד תמיד ואומר פן יקרה לי כך וכך, פן אינזק בנזק זה וזה. כלומר כל הזמן אני נתון באימתך, מחשש שמא ופן יבוא עליי דבר רע.
ומוסיף הרד"ק שיש כאן גם שבח לו: אף שכל ימיי רעים, מנעוריי ועד ימי זקנתי, עם כל זה לא פרקתי את עולך מעליי. ואף שאינך מושיע אותי, ובכל עת אני נושא את אימתך ומפחד פן תבוא עליי עוד צרה, עוד קללה, עוד נזק - עם כל זה נשארתי דבוק בך. וזו מעלתו הגדולה.
עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי׃
הרד"ק מבאר: "חרון" מלשון חרון אף; "ביעותיך" כמו "והמן נבעת" - בתי"ו, לשון בעתה ופחד, ולא לשון בעיטה (אף שבעטו בו בפועל בשלב מאוחר יותר, כשעלה מרדכי על הסוס ונתן לו בעיטה הגונה). ואם כן: עבר עליי חרון אפך, וגם ביעותיך - כביעותי לילה, הדברים המפחידים, הצרות הגורמות לי פחדים.
"צמתותוני" - הרד"ק מביא פירוש שהמילה מורכבת מ"צמתוני" ומ"צמתתני" (שבתהילים קי"ט), אך אינו מקבלו, שאין טעם להרכבה זו. ולכן מבאר שנכפלה בה למ"ד הפועל עם כינוי הרבים לחזק את העניין - היינו התי"ו הכפולה. והכפלת האות תמיד מורה על חיזוק העניין: "ירקרק" - ירוק שבירוקים, "אדמדם" - אדום שבאדומים, "פיצץ" - שבירה אחר שבירה. כך "צמתותוני" מלשון להצמית שהוא לכרות: כרתו אותי שוב ושוב ושוב, כריתות רבות. ואגב, מה שאנו משתמשים היום ב"ירקרק" ו"אדמדם" במובן ירוק בהיר ואדום בהיר - אמנם יש ביאור כזה באבן עזרא, אבל אין זו דרשת חז"ל; חז"ל דורשים שירקרק הוא ירוק כפול, ירוק שבירוקים, ואדמדם אדום שבאדומים.
המלבי"ם מבאר: אף שאני עני ונכנע בנפשי, ו"גווע מנוער" מחמת חלישות הגוף עוד מנעוריי, עם כל זה "נשאתי אמיך" בכל מקום אשר אפנה. כלומר "אפונה" לדעתו אינו מלשון "פן" כרד"ק, אלא מלשון פנייה: בכל צד שאליו אני מבקש להפנות פניי, האימה ממך רודפת אותי. "חרוניך" הם העונשים, והביעותים הם הפחדים התמידיים מה עוד עומד לקרות לי ואיזו צרה עוד תבוא עליי - והם "צמתותוני", מכריתים אותי ומביאים אותי למצב של אימה ופחד מתמיד לקראת הבאות.
סַבּוּנִי כַמַּיִם כׇּל־הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד׃
כשם שהמים סובבים את העולם, כך הצרות סובבות אותי מכל כיוון. המלבי"ם עומד על הכפילות: "סבוני כמים" ועוד "הקיפו עלי יחד". "סבוני" אפשר לומר גם כשהדבר סובב משלושה צדדים; אבל "הקיפו" משמעו מכל ארבעת הצדדים, סביב סביב. ועוד: אפשר היה לומר שהצרות באות מכל צד אך בזו אחר זו, כל פעם סתירה מכיוון אחר; על כן מוסיף "יחד" - מקיפים אותי מכל צד וכל המכות באות עליי בבת אחת.
הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ׃
כמו שראינו בפסוק ט', "הרחקת מיודעי ממני" - הרחקת ממני את אוהביי, וכאילו מיודעיי נמצאים במקום חושך ואיני רואה אותם. רש"י מבאר "מיודעי מחשך" - נחשכתי ונחדלתי מהם; משתמע שהוא קורא את המילה כעין "מחסך", לשון שנחסכתי מהם. ואפשר לפרש גם במובן חושך, שדבר חשוך הוא כמי שכבר כבה ואין עמו קשר - כך נחדלתי מהם, אני כמו בחושך וכבר אין רואים אותי.
המלבי"ם מבאר לפי דרכו: אימות השם והביעותים הסובבים אותו הם כשומרים סביבו שלא יתקרב אליו איש, ועל ידם "הרחקת ממני אוהב ורע". ומי אפוא צמוד אליי היום? "מיודעי מחשך" - החושך והאופל הם ידידיי; לא האוהב והרֵע, שאותם הרחקת, אלא המחשך הוא החבר שלי היום, הוא המיודע שלי.
מסכם המלבי"ם: הנמשל מובן מאליו. צורת האומה הכללית היא כגוף חולה במחלה אנושה, כאילו מת ונקבר ובטל מן העולם; ובמה הוא עדיין נחשב חי? בכך שהוא מרגיש בצרות - כפי שראינו לאורך הפרק, שהוא ממשיך לחטוף סתירות וחש בהן. הוא מופרד מבני אדם, כלוא בבתי כלאים, שוכן לבדו כציפור בודד על גג. זהו תיאור הגלות: מרוחקים מארצנו, וגם במקומות שאנו נמצאים בהם נחשבים תמיד כנטע זר, כציפור בודד על גג, ונרדפים מאימות ומביעותים וממשברי מוות. וכל הדימויים שנאמרו כאן צודקים בנמשל למבין - ולכן פתח המזמור ואמר "משכיל": צריך להיות משכיל כדי להבין את הדברים ולראות כיצד כל הדימויים הללו משל ומטפורה למציאותו של עם ישראל בגלותו.