פרק פ"ח בתהילים הוא מן המזמורים הקשים שבספר. רש"י כבר בכותרת מגלה את מגמתו: "על מחלת לענות" - על חולת אהבה ועינויה, שהיא מעונה בייסורי הגלות. כלומר, זהו מזמור על כללות עם ישראל, שהם כחולים ומעונים בייסורי הגלות. נעמוד תחילה על כותרת המזמור ומשמעותה לפי המפרשים, ואחר כך ניכנס לפנימיות הדברים כפי שמבאר המלבי"ם.
שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי־קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל־מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי׃
האבן עזרא מעיר דקדוק יפה: "מחלת" היא מילה בלשון סמיכות. אם רצה לומר מחלה, היה אומר "מחלה" בה"א. כשאומרים "מחלת" מצפים להמשך: מחלת לב, מחלת גוף וכיוצא בזה. אין אומרים "מחלת" ועוצרים. מכאן מוכיח האבן עזרא את מה שהזכיר כמה פעמים: השיר הזה נאמר על נעם פיוט שתחילתו "מחלת". כלומר, היו להם מנגינות מוכרות, ושיר חדש היו אומרים בניגון של שיר ידוע. כמו שאנו מוצאים בסידורים "יאמר שיר המעלות בניגון התקווה", או שאומרים לך לשיר בניגון של "הבה נגילה". כך כאן: את השיר מזמור הזה של בני קורח, אומרים בניגון "מחלת".
ומדוע המילה באה בסמיכות בלי נסמך? מפני שהשיר האחר שמו מלא - "מחלת ליבי", "מחלת גופי" - ואין צורך לחזור על כל מילותיו, אלא די להזכיר את המילה הראשונה שבו כדי לזהות את הניגון. בדיוק כשם שאומרים "בניגון התקווה" ואין מונים את כל מילות השיר. זהו אפוא "על מחלת": המזמור מיוסד על פי מנגינתו של מזמור מוכר וידוע שנקרא "מחלת".
אפשרות נוספת: השיר נאמר על חוליו של המשורר, ו"לענות" הוא מלשון "קול ענות" - המשורר מתאר את חוליו ואת העינוי שהוא עובר.
הרד"ק כותב שפתיחות המזמורים אינן נודעות אצלנו היום, כי עניינן היה בניגונים, וזה בכיוונו של האבן עזרא. אך הוא מביא מדרש: אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד, קלס אותי וכל מה שאתה מבקש ממני אני מוחל לך. "שיר מזמור לבני קורח למנצח" - באיזה אופן? על ידי שאתה מזמר להשם יתברך "על מחלת". ביאור העניין: כאשר אדם מזמר להשם על מצבו, הוא בעצם מצדיק עליו את דין שמיים, ומי שמצדיק עליו את הדין כבר ראוי למחילה ולכפרה, שהרי הוא רואה בזה יד השם ויודע מהי הכתובת ולמי לפנות. לעומת זאת, כאשר אדם אינו מכיר שזו יד השם, הרי זו בחינת "אם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", והוא מעורר על עצמו כעס גדול יותר. אבל בהכרה שזו יד השם - בה עצמה הוא זוכה למחילה.
ומהו "לענות"? כמו שנאמר "זכור ה' לדוד את כל ענותו", דהיינו את כל העינויים שדוד עבר. והדברים נאמרים על לשונם של בני הגלות, שהם מבקשים מהשם שיזכור את כל הצרות שחלפו עליהם.
הרד"ק אומר שאת המזמור הזה חיבר הימן האזרחי, ונתנו לבני קורח שהיו המשוררים בבית המקדש, כדי שישוררו אותו שם. רש"י מפרש "משכיל" - כל מקום שנאמר משכיל, על ידי תורגמן. הנביא היה מעמיד תורגמן לפניו, וכשבאה עליו רוח נבואה היה אומר את הנבואה לתורגמן, והתורגמן היה מכריז אותה. כעין מה שמצינו באמוראים, שהיה אמורא עומד עליו ודורש: החכם עצמו היה מדבר לעיתים בקול ענות חלושה, והתורגמן שגרונו צלול היה משמיע את הדברים למרחוק. אף כאן "משכיל" מורה שהדברים נמסרו על ידי אחר, המשכיל ומעביר את דברי הנביא.
"להימן האזרחי" - אומר רש"י, אחד מן המשוררים בכלי שיר. בבית המקדש היו משוררים שתפקידם היה לשיר, והיו שתפקידם היה לנגן בכלי השיר, והימן היה מהם. בני קורח ייסדו את המזמור, והייסוד היה על מנת שהימן יאמרו על הדוכן. והימן האזרחי היה מבני זרח בן יהודה, מיוחס: "ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכול ודרדע", וחמישתם היו חכמים גדולים, כמו שנאמר בשלמה "ויחכם מכל האדם, מאיתן האזרחי והימן וכלכול ודרדע בני מחול". הם ייסדו מזמורים שנקבעו בספר תהילים, ולכך נקראו "בני מחול".
ומה הקשר בין "בני מחול" לבין קביעת מזמוריהם בתהילים? רש"י במלכים א' פרק ה' מבאר יותר: היו יודעים לייסד מזמורים האמורים במחולות שיר. מחולות היינו ריקודים, וכיוון שהמזמורים שייסדו נאמרים בשעה ששרים ומחוללים לפני השם יתברך, והלוויים היו אומרים אותם על הדוכן - נקראו בני מחול.
גם האבן עזרא מנסה לזהות מי הוא הימן זה, ומביא בשם רבנו ישועה שהימן הוא נכדו של שמואל. ומדוע נקרא "האזרחי"? מפני שהוא אזרח במשוררים, כלומר כתושב קבע ומיוסד היטב ביניהם, שהרי רוב המשוררים היו בניו ובני בניו, כמו שכתוב בדברי הימים. ויש אומרים שהוא בן זרח, ו"האזרחי" כאילו כתוב "הזרחי" והאל"ף נוספת, ואחיו היה איתן. ואחרים אומרים כי הימן ואיתן היו אחים, ושם אביהם היה אזרח ולא זרח. על כל פנים, השם הוא היודע. הבאנו את האפשרויות שהזכירו המפרשים, ומכאן נעבור להבין את המזמור בפנימיותו כפי שמבאר המלבי"ם.
המלבי"ם מבאר שהמזמור הזה יוסד על אדם חולה המתייאש וצועק בחוליו. והוא מעיר: התבונן שאין בכל המזמור הזה שום תנחומים, אין בו אמירה טובה, אלא כולו מתאר צעקת שבר ותכלית הייאוש. לכן נקרא "לענות", מלשון קול ענות - המזמור הזה הוסד כדי שהאדם יזעק בו להשם יתברך וירים קול לפניו. מי שרוצה לענות ולזעוק להשם, יש לו את המזמור הזה.
ובדבר הזה יש משל ומליצה: האדם הפרטי החולה והצועק הוא משל אל הגוף הכללי, גוף האומה הישראלית. כלל האומה נקראת כגוף, והיא נדמית כחולה שהגיע עד שערי מוות, עד שהיא מתארת עצמה - כפי שנראה בהמשך - כאדם שכבר מת ושוכב בקבר. זה מראה על ירידתה של מלכות ישראל: עם ישראל נמצא בשפל, כגוף חולה. ומאז שנשבתה מהיות גוי, פיזר השם את עם ישראל בין עמים רבים, וכבשונו לעבדים ולשפחות, וזה כמו קבר, כמו שאול, שבו הגוף הכללי של האומה כביכול קבור.
ולכן כשמדובר על הגאולה נאמר "הנה אני פותח את קברותיכם עמי". "קברותיכם" מדבר גם על אלה שנמצאים כעת בגלות, שהם כקבורים שם וצריך להוציאם מן הקבר. הם אומנם מרגישים אולי טוב במקום שבו הם נמצאים, ואם תציע לאחד מהם לעלות לארץ הוא יביט עליך כמי שמחפש להזיק לו, אבל אנחנו יודעים שזה קבר, והאדם הזה קבור שם. חז"ל אומרים שארץ העמים מקום טמא, ואסור לצאת מן הארץ לחוצה לארץ לשם טיול וכדומה, אלא למי שיש לו הכרח. האדם צריך לדעת שהמקום הקדוש והראוי, שיש בו חיים ושנותן נשמה לעם אשר עליה, הוא רק כאן בארץ ישראל. ובעת הגאולה השם פותח את הקברות ומוציא את בני הגולה, מלבד אלה שנמצאים בקבר ממש, שעליהם מדובר בתחיית המתים. אף בני הגולה כמו קבורים שם, אלא שעדיין הם מרגישים את הצרות ואת המכאובים, כגוף המרגיש במכאובו. על זה נאמר "משכיל להימן": יש בדברים האלה דברי שכל טוב על ענייני מחלת האומה ומכאוביה, "על מחלת לענות" - שעל ידי זה יענה האדם ויצעק בקול על הצרות העוברות עלינו.
יְהֹוָה אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם־צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ׃
הקושי בפסוק גלוי: "יום צעקתי בלילה" - איך היום והלילה מתחברים יחד? רש"י מפרש: יום צעקתי, וגם בלילה אני נכון נגדך, כלומר עדיין אני עומד לפניך ומתפלל. הרד"ק מבאר שהלילה והיום נקראים שניהם "יום", כמו שנאמר "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים", והרי זה היה בלילה, ובכל זאת נקרא יום - שכן יום הוא שם כולל לעשרים וארבע שעות, ובכללו הלילה. אם כן הכוונה: ביום שבו צעקתי בלילה. והאבן עזרא מפרש ש"יום" הוא לשון זמן: בזמן אשר צעקתי בלילה.
והמלבי"ם מבאר ביאור נפלא: "השם אלוהי ישועתי, היום שבו צעקתי עומד בלילה לנגדך". אצלנו הזמן שעבר אינו קיים בהווה. העבר איננו. הצעקה שצעקתי אתמול אינה קיימת כעת, היא כבר חלפה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו תחת ממשלת הזמן, ואצלו לא שייך עבר הווה ועתיד, אלא תמיד הכל "נגדך", תמיד למול עיניו.
כך מביא הרב דסלר בתשובה לשאלה המפורסמת: אם השם יודע מה האדם עתיד לעשות, היכן הבחירה? ואם תאמר שאינו יודע, חלילה לומר כן. ואם כן יודע, הרי בהכרח יעשה האדם כפי ידיעתו, ואיפה הבחירה החופשית? שאלה זו כבר עסקנו בה בהרחבה כשלמדנו ספר איוב, מי שירצה ישמע שם אחרי פרק י"ב, וכן כשלמדנו פרקי אבות על "הכל צפוי והרשות נתונה". נאמר את הדברים בקיצור: אצל הקדוש ברוך הוא אין אתמול, היום ומחר. אצלו הכל נראה כמשטח אחד, ברגע אחד. באותו רגע עצמו הוא רואה את אברהם אבינו מכניס אורחים, ובאותו רגע הוא רואה את המשיח מגיע. אל תשאל איך זה אפשרי, כי אנחנו בתוך מסגרת הזמן, אבל הקדוש ברוך הוא אינו בתוך מסגרת הזמן, ואצלו אין שאלה כזו כלל: עבר, הווה ועתיד הכל אחד.
והמשל שנותן הרב דסלר: נתאר לעצמנו מפה שבה רואים מאדם הראשון ועד סוף העולם, והכל תחנות תחנות, והקדוש ברוך הוא צופה בכל ברגע אחד. לעומת זאת לנו יש דף ובו חור, והדף מועבר כל פעם כך שהחור עומד מעל תחנה אחרת, ואנחנו יכולים להיות רק מעל תחנה אחת בכל פעם. לנו יש כל פעם רק את הרגע, אין לנו את כל הזמן, ואנו רואים תמיד רק את ההווה. ומכאן, כשאתה אומר שאתה עתיד לחלל שבת בעוד שבוע והשם יודע זאת מראש - זו טעות, שכן אתה סבור שידיעתו מראש קובעת מה תעשה. אין הדבר כן: הקדוש ברוך הוא כביכול כבר נמצא אחרי הבחירה שלך. אצלך הדבר עדיין לא קרה, אבל אצלו עבר הווה ועתיד חד הם, והוא נמצא באתמול ובהיום ובמחר, ורואה את הכל כאחד. הוא רואה גם מה אתה עתיד לבחור, לא כידיעה עתידית אלא כראייה עכשווית.
ואם תשאל כיצד ייתכן שהשם רואה עכשיו את מה שעדיין לא קרה - התשובה שאנו נמצאים במערכת שיש בה זמן, והקדוש ברוך הוא נמצא במערכת שאין בה זמן. ואם תשאל מי אמר שקיימת מערכת כזו, הרי גם אנשי המדע היום מכירים בכך שיש מציאות שבה הזמן עומד מלכת, והיא מהירות האור. טייסים בחללית, משלב מהירות מסוימת, שעוניהם מתחילים להאט, וככל שמתקרבים למהירות האור כך יותר. אמנם לא שייך להגיע ממש למהירות האור, שכן כל דבר שיגיע אליה ייהפך ממסה לאנרגיה, אבל באופן תיאורטי במהירות האור הזמן עומד מלכת. אם כן, הקדוש ברוך הוא נמצא במציאות שבה ראיית העתיד אינה ידיעה עכשווית על העתיד, אלא הוא ברגע זה נמצא בעבר, בהווה ובעתיד.
נחזור לענייננו: האדם נתון במסגרת הזמן, והקדוש ברוך הוא אינו נתון בה, ולכן אצלו העבר ההווה והעתיד תמיד נגד עיניו, תמיד בהווה כביכול. אין אצלו הבדל בין העבר להווה, ועד כדי כך שאומר המלבי"ם: גם היום שעבר עומד נגדך בלילה שבא אחריו. מבחינתי היום שעבר כבר חלף, אבל אצל הקדוש ברוך הוא בלילה שאחרי היום עדיין היום עומד כמציאות. וזהו "ה' אלוהי ישועתי, יום צעקתי" - כשאני צועק ביום, אצלך ריבונו של עולם "בלילה נגדך", עדיין הצעקה עומדת לפניך כאילו אני צועק עכשיו.
תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי הַטֵּה אׇזְנְךָ לְרִנָּתִי׃
אם כן, ממשיך המשורר: "תבוא לפניך תפילתי". התפילה שלי אינה דבר שהתפללתי לרגע ונשכח, אלא כביכול אני עומד וצועק כל הזמן ואתה רואה אותי. וכיוון שמה שצעקתי ביום קיים אצל הקדוש ברוך הוא גם בלילה - תבוא לפניך תפילתי. המלבי"ם מבאר שהתפילה מתוארת כאן כעצם מופשט, כישות העולה לפני השם וצועקת לפניו. ומהי התפילה? שפיכת הנפש והתקשרותה אל מקורה. ועל ידי כן "הטה אוזנך לרינתי" - שתטה אוזן גם לקינתי על צרות הגוף. כלומר, על ידי שאתפלל אליך כראוי, תקבל גם את התלונות שלי, את הקינות ואת הצער. "רינה" כאן מעניין קינה, כמו "קומי רוני בלילה לראש אשמורות", שהכוונה שם לבכייה וקינה.
האבן עזרא מבאר: "תבוא לפניך תפילתי" היא כוונת הלב, ו"רינתי" היא מה שאני מוציא בלשוני. שיבואו לפניך גם מה שאני מרנן בלשוני וגם מה שאני מכוון בליבי. ובאמת שני דברים אלו נצרכים בתפילה: צריך חיתוך שפתיים וצריכה כוונת הלב, וזה בלא זה אין כאן תפילה שלמה. אדם שיעמוד בתפילת שמונה עשרה ויסתכל בסידור כקורא עיתון, להבדיל - לא התפלל, ואם תאמר לו לעמוד ולהתפלל, מה שעשה עתה לא היה תפילה. לכן אנו אומרים "תבוא לפניך תפילתי": יש חיתוך שפתיים ויש לו משמעות, ומלבד זה יש את הכוונה. והרד"ק מפרש "רינתי" לשון צעקה, ומביא מקור ממה שנאמר "ויעבור הרינה במחנה". והיכן נאמר? כאשר מת אחאב, שאיש משך בקשת לתומו והרגו, ואז עברה הרינה במחנה - יצא קול צעקה שהמלך מת, איש לאוהלו, וכולם ברחו, "לא אדונים לאלה" כפי שניבא מיכיהו, וכולם חזרו לארצם ובזה נסתיימה המלחמה.
כיוון שהזכרנו את בני קורח, ראוי להעיר נקודה יסודית. התורה שהייתה קיימת תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם לא הייתה כתובה כפי שהיא כתובה אצלנו, ברצף הסיפורי הזה. בעצם התורה היא שמותיו של הבורא יתברך, והאותיות הסתדרו כמות שהן לאחר המאורעות, ואילו היו מאורעות אחרים היו מסתדרות בדרך אחרת. אברהם אבינו למד תורה - מה למד? לא "ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי", אלא את מצוות התורה. תרי"ג המצוות היו קיימות: לא תרצח, לא תנאף, פסח, פרייה ורבייה וכולי, "ואהיה אצלו אמון".
מה שקרה בפועל הוא שקורח קם וחלק, והשם הכתיב למשה את הדברים לאחר שאירעו. ובחז"ל יש מחלוקת אם משה מסר את התורה יריעות יריעות או שמסרה שלמה בסוף ארבעים שנה, אבל בוודאי לא נמסרה התורה לפני המאורעות, ואין לומר שקורח קרא "ויקח קורח" והחליט להיבלע באדמה. בכל שלב מסר השם למשה, ומשה מסר לנו או יריעות יריעות או בסופו של דבר בסוף ארבעים שנה. אבל ודאי שמצד הכתוב לא היה כתוב כך מראש, ואילו היו המאורעות אחרים היה הסיפור נכתב אחרת. וזה אינו גורע כלום, שכן העיקר הוא מרכיבי התורה: כל אותיות התורה הן שמותיו של הבורא יתברך, והן היו מסתדרות בדרך אחרת שבה היו נכללים כל הרמזים וכל העניינים. מה שאנו רואים בתורה אינו אלא הקליפה החיצונית שבחיצונית, ופנימיות התורה גבוה מעל גבוה. יתרה מזו, אף מה שלומדים בקבלה כפנימיות התורה הוא פנימיות התורה של העולם הזה, ואילו פנימיות התורה של עולם האמת היא משהו אחר לגמרי, גבוה הרבה יותר.
ומן הצד העקרוני נכון לומר שכל ענייני המציאות של שאר שמות הקודש הם רק אחרי מציאות הצמצום, שכן לפני כן גם שם הוי"ה לא היה, שהרי הקדוש ברוך הוא בעצמותו יתברך הוא בלא שם. ולמה? כי שם מכניס לתבנית, וכשאני מגדיר דבר בשם הרי הגדרתיו, והקדוש ברוך הוא לא שייך להגדירו. אלא ששייך לדבר בהגדרות רק לאחר הצמצום. ואיני נכנס כאן לבאר את עניין הצמצום, אם כפשוטו או לא כפשוטו, ומי שירצה ישמע את השיעורים שיש לנו על כך ב"מכתב מאליהו" לרב דסלר. לאחר הצמצום נוצרה המציאות ששייך לדבר בה על שמות: קו אור דק שירד מבחינת שם הוי"ה, ועליו נתלבשו הספירות, ולאחר מכן כל השמות האחרים שייכים כבר למציאות של העולם המצומצם. ובפרט שם אלוקים שהוא מבחינת דין, ודין הוא צמצום ההשפעה, כשם שחסדים הם הרווחת ההשפעה.
כִּי־שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ׃
רש"י מפרש שהדברים נאמרים על כנסת ישראל, שהם שבעו ברעות. והאבן עזרא מבאר ש"רעות" הן התחלואים, ו"חיי לשאול הגיעו" נאמר בדרך משל. הרד"ק מראה ש"שבעה" אינו ביטוי המיוחד לאכילה בלבד, כמו "השביעני במרורים", "הרווני לענה", "שבע קלון" - כל דבר שהגיע למילויו קרוי שובע, ומלוא הדבר הוא השביעה. ומכאן: שבעה נפשי ברעות, יש לי כל כך הרבה צרות של הגלות עד שאני כבר קרוב למיתה, והיינו "וחיי לשאול הגיעו", שחיי כבר הגיעו למציאות של שאול.
והמלבי"ם מוסיף נקודה חדה: כל ימי חיי היו רק רעות שבהן שבעתי, עד שעכשיו חיי לשאול הגיעו. אדם המאריך ימים נאמר עליו "שבע ימים", והמת בטובה נאמר עליו שבע טובה ושלווה. אבל אני - גם אני מת שבע, אלא ששובעי הוא שובע של רעות ולא של ימים טובים. לא "וימת זקן ושבע ימים", אלא "שבעה ברעות נפשי".
נֶחְשַׁבְתִּי עִם־יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין־אֱיָל׃
"נחשבתי עם יורדי בור" - נחשבתי בגלות כמתים, ו"יורדי בור" הם המתים היורדים אל הקבר. הרד"ק מבאר: אין בי כוח להינצל מאלה שמרעים לי, ואני כיורדי בור שאינם יכולים להתמודד כנגד המזיקים להם. וזהו "הייתי כגבר אין איל". "איל" עניינו כוח, כמו "אילותי לעזרתי חושה" שהכוונה לכוחי, וכמו "אל" שהוא לשון כוח: "יש לאל ידי" - יש כוח בידי; "אילי הארץ" - בעלי הכוח; "עד האלוהים יבוא דבר שניהם" - הדיינים, שהם בעלי הכוח של הממשלה. וגם שם אלוקים מלשון כוח, הכוונה תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ומשמעות "גבר אין איל": גבר שאין בו כוח להתמודד כנגד כל המצרים לו. וכנגד זה נאמר "ולאין אונים עצמה ירבה" - מי שאין לו און וכוח, הקדוש ברוך הוא ירבה עוצמתו.
המלבי"ם מתאר כאן את האומה כחולה המעולף. אדם המתעלף, יש שיטעו לחשוב שהוא מת. היו דרכים שונות בזמנם לבדוק זאת, לאו דווקא בדופק: היו מניחים נוצה ליד האף, ואם עפה ידעו שיש בו עדיין נשימה, וכן דרכים נוספות. ולעיתים היו טעויות. ואין צורך להרחיק: גם בעידן שלנו, עם כל הכלים והמכשור המודרני לוודא מיתה, שומעים לא פעם על מקרים של אנשים שהגיעו כבר לחדר קירור והרגישו שקר להם וביקשו לצאת. או שהיתה טעות באבחון, או שאכן עבר האדם מצב הדומה למיתה ולאחר מכן שב גופו לחיים. היום, אגב, אין ממהרים להכניס לחדר קירור: על פי חוק משאירים את מי שהוכרז על ידי רופא כנפטר כמה שעות, ורק אחר כך מכניסים אותו. רואים שאין זה פשוט כלל לקבוע את רגע המוות, וודאי לא בזמנם, שלא היה להם המכשור שיש לנו היום.
וזו כוונת הכתוב: אני כאדם שחושבים שמת מפני שהוא מעולף, וכבר מכניסים אותו לקבר, והוא עדיין חי ומרגיש. הוא יודע שרק התעלף, אך אינו יכול להניע את איבריו, והוא רוצה לזעוק ולהניע את איבריו כדי שיכירו שהוא חי. וזהו "נחשבתי עם יורדי בור" - בעיני הבריות אני כמי שראוי להורידו לבור וכבר רוצים לקוברני, אבל באמת לא הייתי יורד בור אלא "כגבר אין איל" - יש בי חיות, ורק אין בי כוח להזיז את איבריי ולהוכיח שאני חי, שלא יורידוני אל הבור.
ולמעשה היו סיפורים כאלה נוראים ואיומים. התפרסם בארצות הברית סיפור על בחורה שהייתה שרויה בתרדמת במוסד רפואי במשך שנים, ובשלב מסוים שבה לחיים. אלה מקרים נדירים מאוד. ואחד הדברים המחרידים שסיפרה: היא שמעה את הוריה מדברים עם הרופאים - האם לנתק אותה מן המכשירים או לא, האם לתת עוד צ'אנס, האם יש טעם להשאירה במצב הזה. "ואני רציתי לזעוק: אני חיה, אני פה - ולא יכולתי". את כל השיחות שמעה, ואחר כך תיארה להם אותן. וכן ידועים סיפורים של מוות קליני: אדם שאיבד דופק ונשימה ומריצים אותו לבית חולים, ואחר כך מתברר שהוא שמע את כל מה שדיברו ואת כל ההחייאה שעשו בו, ואפילו את בני המשפחה מתלוצצים עם הרופאים. יש עדויות שתיעדו זאת, ובכללן עדות שהבאנו בעבר של אדם שתיאר חוויה של מוות קליני וסיפר את מה ששמע בשעה שכבר לא היה כאן, אלא מחוץ לגופו.
מזמור פ"ח הוא מזמור של זעקה טהורה, בלי תנחומים - "על מחלת לענות": מזמור שהוסד כדי שהאדם ירים בו קול לפני השם. פשוטו באדם חולה המתייאש בחוליו, ומשלו בכלל האומה הישראלית, שהיא כגוף חולה הקבור בגלות, ועליה נאמר "הנה אני פותח את קברותיכם עמי". למדנו מן הכותרת שאף הזמרה והקילוס עצמם הם דרך למחילה, שכן המכיר שהכל יד השם כבר ראוי לכפרה; ולמדנו מן המלבי"ם שהשם אינו תחת ממשלת הזמן, ולכן "יום צעקתי בלילה נגדך" - הצעקה עומדת לפניו תמיד כאילו נאמרה עכשיו, ומתוך כך "תבוא לפניך תפילתי" בכוונת הלב ובחיתוך שפתיים כאחד. ולבסוף תיאור מצבה של האומה: שובע של רעות, ואדם שנחשב כיורד בור בעוד שיש בו חיות, אלא שאין בו כוח לזעוק - ואין לו אלא לפנות אל מי שלאין אונים עצמה ירבה.