מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי׃
חז"ל דורשים ש"איתן" זה אברהם אבינו, ו"האזרחי" מלשון מזרח - "מי העיר ממזרח צדק", זה אברהם. אבל זו דרשה; הרד"ק מביא את פשט הכתוב, כפי שראינו כבר לעיל: כמו שנאמר על שלמה המלך "ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי" - איתן האזרחי הוא איתן בן זרח בן יהודה. כך תרגם יונתן, וכך מפורש בדברי הימים: "ובני זרח זמרי ואיתן והימן". והוא היה מחכמי ישראל.
את המזמור הזה חיבר איתן על אורך הגלות, שבה נעקרה מלכות בית דוד. בגלות בטלה מלכות בית דוד, שהיא קרנם של ישראל, ובבוא המשיח ייאסף הגלות ותחזור המלכות. לכן כל תלונתו של המשורר היא על כך שלא קם מלך מזרע דוד. ומשום כך נאמר דווקא "משכיל לאיתן האזרחי" בן זרח בן יהודה - המשורר הוא משבט יהודה, ועל כן הוא מקונן על חסרונה של מלכות יהודה.
המלבי"ם מבאר שהמזמור נוסד בגלות, ומתייסד על הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם בית דוד - ברית שכביכול הופרה, שהרי אין כעת מושל מזרעו של דוד על ישראל. את העניין הזה לוקח המשורר כמשל להנהגת השם הכללית. הנהגת השם בעולם מבוססת על שתי מידות: החסד והאמונה. וגם הברית עם דוד מבוססת על חסד ועל אמונה. כשם שהקדוש ברוך הוא מנהיג את הכלל בחסד ובאמת, כך יש לו הנהגה פרטית בחסד ובאמונה, והיא מלכות בית דוד. העולם הקטן מהווה בבואה לעולם הגדול: מלכות דוד היא משל להנהגת העולם כולו.
ועל כך צועק המשורר מרה: החסד והאמונה של ההנהגה הכללית עדיין קיימים - העולם עומד, חוקי הטבע פועלים. אם כן למה החסד והאמונה של מלכות בית דוד, שהובטחו באותו אופן ממש, נשבתו ואינם קיימים?
חַסְדֵי יְהֹוָה עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי׃
יש מחלוקת בין הדקדקנים אם המתג שתחת החי"ת מניע את הסמ"ך או לא, כלומר: האם לקרוא "חַסְדֵי" או "חַסְדֵּי". יש מן הדקדקנים שאומרים לקרוא "חַסְדֵי", וכך ודאי דרך הקריאה של הספרדים, וכן דעת הרב מזוז. אצל התימנים הדבר שנוי במחלוקת: הכלל אצלם הוא שתמיד "חַסְדֵּי" - "חַסְדֵּי עֶדְנוֹ יזכיר" - אלא שהמהרי"ץ אומר שבפרק זה יוצא מן הכלל וקוראים "חַסְדֵי". והרב צוברי, כדרכו ברבים מן המקומות, חולק על המהרי"ץ ואומר שאין פרק פ"ט יוצא דופן, וקוראים כאן כמו בכל מקום "חַסְדֵּי". וכך האמת שרוב התימנים נוהגים, ואינם משנים בפרק זה.
כאן מניח המלבי"ם את היסוד לכל המזמור הארוך הזה בן נ"ג הפסוקים. חסד הוא מה שעושים מבלי הבטחה מוקדמת, מנדבת הלב - לא מחמת חיוב ולא בתמורה לדבר. לעומת זאת אמונה היא לשון אמת ונאמנות: הבטחתי - קיימתי. אני נאמן למה שאמרתי. אמונה באה בעקבות הבטחה: מי שהתחייב ונותן, או שהקדוש ברוך הוא אמר "תיתן ותקבל", ואתה נתת וקיבלת - זו אינה מתנת חינם אלא נאמנות. חסד, לעומת זאת, הוא נתינה בלי הבטחה מוקדמת ובלי שום חיוב.
לפי זה, קיום העולם הכללי על פי חוקי הטבע הוא ממידת האמונה. מדוע? כיוון שאחרי שהקדוש ברוך הוא חקק את החוקים בטבע, החוקים נאמנים לשליחותם וקיומם קבוע. אחרי שנקבע שב-100 מעלות צלזיוס המים רותחים - תמיד ב-100 מעלות הם ירתחו, ולא יבוא אדם ויאמר שחימם עד 500 מעלות ולא רתחו. אחרי שנחקק בטבע כוח המשיכה - אבן שנזרקת לאוויר תמיד תיפול, היא אינה יכולה להחליט פתאום לעוף. חוקי הטבע נאמנים למקורם, נאמנים למציאות שבה חקק אותם הבורא. השם חקק שירד הגשם בעיתו, שיהיו קיץ וחורף - חוק ולא יעבור.
כבר למדנו את דברי הרמח"ל בדעת תבונות, שהקדוש ברוך הוא חפץ שהנהגת הטבע תהיה קבועה, כדי שיוכל האדם לכלכל את מעשיו על פיה. הרבה מהכרעותינו נשענות על ידיעת יסודות הטבע, אפילו בדברים שאיננו שמים לב אליהם. אדם בא לחצות כביש ורכב מתקרב - כל חישוביו נעשים מתוך ידיעות טבע מוקדמות שכבר מונחות אצלו: כמה זמן ייקח לי לחצות, תוך כמה זמן יגיע רכב במהירות כזו למקום שאני עומד, והאם אספיק. איננו שולפים מחשבון ומתחילים לחשב - הכול מידיעה מוקדמת. ולמה אומרים לילדים לא לחצות לבד? מפני שדווקא הנקודה הזאת חסרה להם: אין להם עדיין ניסיון לדעת שהחצייה לוקחת שנייה ורבע והרכב יגיע תוך שנייה. מזלנו שחוקי הטבע קבועים. תארו לעצמכם שלא היו קבועים, ופתאום הליכתי הייתה נעשית בהילוך אטי - עד שהייתי חוצה את הכביש כבר הייתי חוצה לעולם שכולו טוב. כל פעולותינו מבוססות על הידיעה שעל פי טבע כן הוא.
ואגב, כל מחקר מבוסס על קביעות הטבע. חוקר שיאמר "הצלחתי במעבדה לעשות כך וכך", וכשיבקשו לחזור על הניסוי יענה "זה עובד רק אצלי, רק במעבדה שלי" - אדם כזה אינו חוקר אלא ליצן, ואיש לא יתייחס אליו ברצינות. מחקר מדעי הוא מחקר שכל אדם בכל מקום יוכל לשחזר: אותם חומרים באותם מינונים ייצרו את אותה תגובה בכל מעבדה בעולם. זהו פירושם של חוקי טבע: השם חקק חוקים נאמנים, קבועים, אמיתיים, שאינם ברי שינוי. אילו היה משנה אותם, היה כביכול משנה את אמונתו - קבע דבר ופתאום משנה אותו. נמצא שהחוקים שבהם העולם מתנהג עומדים מצד האמת והאמונה.
לעומת זאת, כשהקדוש ברוך הוא עושה פלא ונס, זה אינו מצד האמת והאמונה אלא מצד החסד. על פי חוקי הטבע אין הים אמור להיקרע, מעולם לא נקרע ואין סיבה שייקרע - זה מנוגד לטבע. ואם קרה, הרי זה מצד חסדו: השם עשה חסד להעביר את עמו בים סוף. הוא לא הבטיח לקרוע לנו את הים, ואם עשה כן - חסד עשה עמנו. ועל שתי ההנהגות הללו מדבר המשורר בפרקנו.
"חסדי ה' עולם אשירה" - על ההנהגה הפלאית, שהיא בחינת חסד. "לדור ודור אודיע אמונתך בפי" - על ההנהגה הטבעית הקבועה, שהיא בחינת אמונה. והנה יש לדקדק: את החסד הוא שר "עולם", ואת האמונה הוא מודיע "לדור ודור". המלבי"ם כבר ביאר כמה פעמים שיש הבדל בין "עולם" ל"דור ודור": "עולם" מורה על זמן נמשך בלתי מתחלק, כקו ישר; "דור ודור" מורה על הזמן המתחלק - עוד דור ועוד דור, כקו מקווקו.
אם כן ההיגיון נותן שיאמר להפך: אצל האמונה - שהיא קיום העולם וחוקי הטבע הקבועים - ראוי היה לומר "עולם", שהרי היא נמשכת ברצף. ואצל החסד - שהוא ההנהגה הפלאית שאינה רצופה, שהרי אין הקדוש ברוך הוא עושה ניסים ברצף תמידי, אלא בכל דור ודור עושה חסדים למעלה מן הטבע - ראוי היה לומר "לדור ודור". ומדוע נכתב הפוך?
משיב המלבי"ם: שאלה זו כבר שאלנו לעיל בפרק ל"ו פסוק ו', "ה' בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים", ושם יישבנוה, ואותו יישוב נעתיק לכאן. גם שם לכאורה הדברים הפוכים: "השמים" הם המקום התחתון, מקום הטבע, ושם היה ראוי לומר "אמונתך"; ו"שחקים" - המקום העליון, ששם שוחקים מן לצדיקים - שם המציאות העל טבעית, ושם היה ראוי לומר "חסדך". ובאה התורה ללמדנו שלא כן הוא: גם חוקי הטבע נמשכים על פי מעשי בני האדם, אם לשבט ואם לחסד.
וזה חידוש גדול. כשהתורה אומרת "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם" - מה משתנה כאן? הטבע. ולכאורה, הרי הטבע קבוע, הטבע הוא אמונה, הניסים הם המשתנים. אומר לך הכתוב: טועה אתה. גם הטבע משתנה לפי מעשי בני האדם - הקדוש ברוך הוא יפעיל את הטבע לטובתנו כשנתנהג כראוי, וחלילה להפך כשמתנהגים בדרך שלילית. נמצא שגם ענייני הטבע באים כגמול או כעונש, ואינם קבועים כפי שחשבת.
ומאידך, החסד שנדמה לך כזמני ומקרי - דע לך שגם הוא קבוע. חז"ל אומרים: תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שייקרע - ומתי? עוד במעשה בראשית. הרי שהנס אינו דבר שנוצר עכשיו באופן זמני, אלא קבוע כבר בשורשי הבריאה. וכן אמרו חז"ל על פי הארץ, פי הבאר ופי האתון - שנבראו בערב שבת בין השמשות של בריאת העולם. אם כן זה זמני או קבוע? קבוע וחקוק בשורשי הבריאה.
למדנו אפוא: מה שנראה לך קבוע ביותר - ירידת גשמים וסדרי הטבע - תלוי מאוד במעשיך; ומה שנראה לך בלתי קבוע - החסד והנס - נקבע כבר מששת ימי בראשית. ולכן נאמר "חסדי ה' עולם אשירה": גם ההנהגה הפלאית קבועה לעולם, נקבעה מקדם, ואינה תלויה רק בדור. ולעומת זאת "לדור ודור אודיע אמונתך": ההנהגה הטבעית הקבועה תלויה במעשי בני האדם - דור שייטיבו מעשיהם, הקדוש ברוך הוא ישפיע עליהם שפע טוב, ודור סורר ומורה - יעצור את השמים ולא יהיה מטר.
על דברים טבעיים אין מחברים שירים, אלא רק מודיעים אותם. אמנם היום מחברים שירים על כל מה שזז, וגם אין צריך דמיון גדול: פותחים מילון, שולפים מילים ומדביקים, ומי ישים לב שנאמרו הבלים? אדרבה, עוד יחשבו שנאמרו כאן דברים גבוהים, וראיה לדבר - שאיני מבין אותם. ואין הדברים אמורים על המשוררים האמיתיים שבזמנים שדיברו לעניין. וכך גם הציירים: פעם אדם צייר וראית ציור, והיום קשקוש, "אבסטרקטי", "מופשט" - נעשינו עולם של שקר, אדם מגבב הבלים ועושה מזה דבר "על רמה", מקשקש קשקושים שילדו היה מקשקש יפה מהם, ואומר לך: זו אומנות, אתה לא מבין באומנות.
על כל פנים, זהו הדיוק: "חסדי ה' עולם אשירה" - עליהם שרים, משום שאינם דברים טבעיים אלא בחינת חסד השם, ועם כל זה קבועים הם בעולם. אבל "אמונתך", שהיא הנהגת הטבע היומיומית - שמש זורחת ושוקעת, גשם וכיוצא בזה - אין עליה שירה, אלא "אודיע": מספר אני אותה לדור ודור.
בתהילות מהרי"ץ שואל: כיצד יאמר אדם "חסדי ה' עולם אשירה", והלא אינו קיים לעולם, וכמה יחיה אדם - עד מאה ועשרים שנה? אלא אם אדם מוסר ומודיע לבניו את חסדי השם, ובניו יספרו לבניהם אחריהם, נמצא שעל ידי כן חסדי השם לעולם הוא שר. אמת, אני איני יכול לשיר לעולם, אבל "לדור ודור אודיע אמונתך בפי" - אודיע לבניי, והם לבניהם, והם לבניהם. חסד השם שהוציאנו ממצרים - היוצאים ממצרים כבר אינם עמנו, ובכל זאת אנו שרים עליו, מכוח שהודיעו לבניהם עד אבותינו אשר סיפרו לנו. ומכוח "לדור ודור אודיע" אפשר לשיר להשם לעולם.
כִּי־אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם׃
הרד"ק מסביר: אני חשבתי שהחסד שנעשה לדוד - לתת לו את המלכות לו ולבניו אחריו - ייבנה לעולם ולא ייפסק, שיהיה חסד נצחי, כמו השמים שהכינות בהם את אמונתך והם קיימים לעולם. וזהו "כימי השמים על הארץ": כשם שהשמים קיימים, כך תהיה מלכות דוד קיימת. ורש"י מפרש: מה שהבטחת לדוד על ידי נתן הנביא, "כרתי ברית לבחירי" להכין עד עולם זרעו, כמו שמצינו בספר שמואל. ואם כן בטוח הייתי שהדבר יישאר קיים לעולם - ולמה אני רואה שאינו מתקיים?
המלבי"ם מוסיף: בעת בריאת העולם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו בגילוי שתי המידות הללו. ראשית הבריאה הייתה מצד מידת החסד - למי היה חייב כשברא את העולם? בתמורה למה ניתן? למי הבטיח? חסד גמור, "עולם חסד יבנה", בלי שום מחויבות קודמת ובלי שום הבטחה, וכן חוקי הטבע ייסדם בחסד גמור. אבל לאחר שברא בחסדו את העולם וחקק בו את חוקיו בששת ימי בראשית, נתייסדה מידת האמונה: קיום הנמצאים והמשכת חוקי הטבע לדורות הם מכוח שכביכול הבטיח להם את קיומם. הרי שכבר בבריאת העולם אתה רואה את השילוב: התחיל בחסד והמשיך באמת ובאמונה, כביכול מבטיח שחוקי הטבע יימשכו לעולם ולא ייפסקו.
וממשיך המלבי"ם: חוקי הטבע הקבועים הם "מהשמים", כלומר מעולם הגלגלים ולמטה. אבל למעלה מן השמים זו כבר מציאות רוחנית גבוהה, שהוא מכנה "העולמות השכליים", והכוונה למלאכים. המלאך נקרא "שכל נבדל", וכפי שדיברנו כמה פעמים - בלשון הקדמונים המלאכים נקראים שכלים נבדלים, דעת בלי גוף; האדם יש בו דעת וגם גוף, והמלאך דעת בלבד, נבדל מן הגוף. שם, למעלה מן השמים, זו מציאות הפלא - מציאות מרוממת ובלתי קבועה. ואילו הטבע הוא המציאות המגושמת, מציאות האמת והאמונה. וזהו "שמים תכן אמונתך בהם": השמים הם עולם הטבע - שמש, ירח, כוכבים, גלקסיות, כל עולם המעשה - ובהם נאמנותך להנהיג את חוקיהם. ולכן לא אמר "תכן חסדך בהם", שהרי אין מדובר כאן במה שמעל השמים ובחסד הרוחני הגבוה, אלא בעולם הגשמי, ובו יש אמונה שהשם נאמן לקיים את עולמו.
כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי׃
"כרתי ברית לבחירי" - זה מה שאמר השם לדוד על ידי נתן הנביא, "וכוננתי את כסאו עד עולם". "בחירי" - הנבחר שלי, כלשון "ויבחר בדוד". והאמירה עצמה היא כבר בחינת שבועה: אצל בשר ודם צריך שבועה כדי שאהיה בטוח שיקיים, וגם אז אין ביטחון; אצל הקדוש ברוך הוא, מרגע שאמר - הרי זה "נשבעתי לדוד עבדי". והרד"ק ממשיך שזה חלק מתמיהת המשורר: ריבונו של עולם, למה השמים קיימים ומלכות דוד שנשבעת לה אינה קיימת?
המלבי"ם מבאר: מה שאנו משיגים את החסד והאמונה בעולם הכללי - שהחסד הוא יצירת העולם והאמונה היא חוקי הטבע המקיימים אותו - קיבלנו מפי הנביאים שהם מתפשטים גם על אנשים פרטיים, ואפשר לדבר על חסד ואמונה גם ביחיד. והדוגמה היא דוד המלך: "כרתי ברית לבחירי" - השם בחר בו, ומה עשה דוד בשביל זה? כלום. נבחר מאת השם, שלא מצד השקפה על מעשיו ולא מצד היותו ראוי והגון - זו מידת החסד, השפעה בלי יחס למעשים, וכך אנו מבקשים חסד השם שישפיע עלינו טובה גם כשאיננו הגונים. וכנגדה "נשבעתי לדוד עבדי" - כאן בחינת האמונה, שהיא נתינה כפי המגיע על פי האמת: מצד שהוא עבדו, שדבק בהשם עם כל הצרות והניסיונות שעברו עליו ועבד את קונו - מגיעה לו ההבטחה. הרי זה בדיוק כמו בעולם: תחילתו בחסד שלא היה חייב לאיש, ואחר כך חקק בו חוקים קבועים שהם אמונה. כך אצל דוד: תחילה "בחירי" בחסד, ואחר כך "עבדי" בהבטחה ובאמונה, על פי מעשיו. כשם שבעולם הגדול, כך בעולם הקטן - באדם.
עַד־עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר־וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה׃
כמו שאמר נתן הנביא "ובית יבנה לך ה'" - וזהו "ובניתי לדור ודור כסאך": בניין הבית הוא הבנים ובני הבנים עד עולם. ודאי אין הכוונה שלקח קרשים ובנה כיסא שיתקיים לדורות, אלא מטפורה: לפי שהמלך יושב על כיסאו, כשרוצים לבטא שתימשך מלכותו אומרים שיישאר כיסאו קיים. וזה מה שאנו מבקשים ב"את צמח דוד עבדך" - שיקים הקדוש ברוך הוא את הכיסא מחדש, כלומר את מלכות בית דוד.
והמלבי"ם מדייק כאן את ההבדל שבין "עד עולם" ל"דור ודור": "עד עולם" הוא זמן רצוף בלא הפסקה, ו"דור ודור" הוא הזמן המתחלק לדורות. "עד עולם אכין זרעך" - זרעו של דוד יתקיים לעולם בלי הפסקה, קיום נצחי. אבל "ובניתי לדור ודור כסאך" - הכיסא אינו מובטח ברצף, ואתה רואה בעיניך שאין לנו היום מלכות בית דוד. יש דור שיהיה ויש דור שלא יהיה. תמיד כשכתוב "דור ודור" אין זה רצף מלא, וכשכתוב "עד עולם" הכוונה לרצף אחד שלם.
ואמנם כך הוא: גם היום יש לנו מזרע דוד המלך. וכשאנו ממתינים למשיח, איננו ממתינים לדוד אלא למשיח בן דוד. כתוב שאילו לא נכשל דוד בבת שבע, היינו ממתינים לדוד עצמו כמשיח; ומשנכשל, אנו ממתינים למשיח שיקום מזרעו. והיכן הוא? חי בינינו. בכל דור ודור יש אדם הראוי להיות משיח, והוא משושלת דוד, וברגע שתהיה הוראה מלמעלה הוא מתגלה; ייתכן שאפילו הוא עצמו אינו יודע. ואם לא - לא. נמצא שהזרע לעולם ואינו נפסק, אבל המלכות בפועל - "כסאך" - לדור ודור. ו"סלה", לפי המלבי"ם, פירושו שסיים את העניין (ולשאר המפרשים סלה היינו לנצח), וכאן הוא עובר לעניין נוסף.
וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְהֹוָה אַף־אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים׃
כאן עובר המשורר לחלק השני של המזמור. אף "קהל קדושים" שהוא למעלה מן השמים - מקום ההנהגה הניסית - גם הם יודו לאמונתך. כלומר, גם הם מניעים את החוקים הטבעיים באופן שיהיו מחוברים עם ההנהגה הפלאית; וגם הניסים, כפי שאמרנו, הנהגה קבועה מראש היא - שכבר קבע הקדוש ברוך הוא לים מששת ימי בראשית שייבקע. ונמצא בפועל: הדברים שנראים לך קבועים בטבע - גם הם בהנהגה על טבעית, על פי מעשי בני האדם, גם הגשם וגם שאר הדברים, וזו בחינת פלא. וגם ב"קהל קדושים", שהיא הנהגת המלאכים שמעל הטבע, יש אמונתך - מה שחקק השם מראש שכך יהיה.
החתם סופר שואל: לכאורה היה ראוי לומר "גם אמונתך בקהל קדושים", ולמה נאמר "אף"? והרי אמרו שכל הפותח ב"אף" לא סיים בטוב - הנחש פתח ב"אף": "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן", ופתח ב"אף" וסיים שלא בטוב. (וזה מזכיר את השאלה הידועה על "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" - והרי כתוב "מלכים", ואין שני מלכים משמשים בכתר אחד? והתשובה הראשונה: לא כתוב "מלכים" כלל. כך גם כאן, תשובה אחת היא שלא נאמר "אף" - אלא שכאן באמת נאמר.)
אלא, אומר החתם סופר, סילוקם של צדיקים נקרא פלא, כמו שנאמר "והפלא ה' את מכותך", ודרשו חז"ל זה סילוקן של צדיקים. וזהו "ויודו שמים פלאך ה'": בשמים מודים לך, ריבונו של עולם, כשאתה עושה את הפלא הזה ומסלק את הצדיקים, שהרי השם שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, ובשמים שמחים שהצדיק מגיע למעלה. אבל למטה, "אף אמונתך בקהל קדושים" - אצלנו זה חרון אף, אצלנו זה כאב וצער על הסתלקות הצדיק. הדבר דומה לצדיק שעובר מעיר לעיר: במקום שעזב מצטערים, ובמקום שאליו הגיע שמחים.
פרק פ"ט נוסד בגלות, על אורך הגלות ועל ביטול מלכות בית דוד, וחיברו איתן האזרחי משבט יהודה. יסודו של המזמור הוא שתי מידות ההנהגה: חסד - נתינה בלא הבטחה מוקדמת, שהיא ההנהגה הפלאית וראשית בריאת העולם; ואמונה - אמת ונאמנות להבטחה, שהיא חוקי הטבע הקבועים. והחידוש: מה שנראה קבוע (הטבע) משתנה לפי מעשי בני האדם, ומה שנראה זמני (הנס) קבוע כבר מששת ימי בראשית - ולכן "חסדי ה' עולם אשירה" ו"לדור ודור אודיע אמונתך". שתי מידות אלו עצמן נמצאות גם בברית עם דוד: "בחירי" בחסד, "עבדי" באמונה. ומכאן זעקת המשורר: אם החסד והאמונה של הנהגת העולם עומדים בקיומם, מדוע בטלו החסד והאמונה של מלכות בית דוד? והתשובה נרמזת בהבדל שבין "עד עולם אכין זרעך" - הזרע לעולם - לבין "ובניתי לדור ודור כסאך" - שהמלכות בפועל נתונה לדורות, ובכל דור יש הראוי לה, עד שיבוא משיח בן דוד.