פרק פ"ז הוא מזמור קצר ועצום בתוכנו, שכולו שבחה של ציון: מעלתה של ירושלים, סגולתה של ארץ ישראל, וההבטחה שלעתיד לבוא יכירו בה כל האומות. בחלק זה נעמוד על המשך הפסוקים, מ"ולציון יאמר" ועד סיום המזמור.
וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן׃
רש"י מפרש: כשיביאו את עם ישראל מנחה לה' בציון, יאמרו על כל אחד ואחד - זה מאותם שגלו ממך. כל אחד ואחד שיוחזר לכאן לציון בסיום הגלות, יאמרו עליו: אלה הם שנולדו כאן.
והרב מביא מדרש: "אזכיר" - לעמי ולידועיי את גדולותיהן של מצרים ובבל, שהם רואים עתה את גדולתו של עם ישראל. "פלשת וצור עם כוש" - הסמוכים לרהב ולבבל, הם עצמם מנשאים ומרוממים את עם ישראל. "ולציון יאמר" - אותו שבח עצמו שנאמר היום לרהב ולבבל, ייאמר לעתיד לציון. אותם פלשת וצור וכוש שמפארים עכשיו את מצרים ואת בבל, יפארו את ציון ויאמרו: ציון מעולה מכולן, ארץ ישראל משובחת מעל כולן. ואז יאמרו: הנה פלוני נולד בה, הנה אלמוני נולד בה - שזה שבח, סימן שזהו מקום מפואר ומרומם. ואז "והוא יכוננה עליון" - הקב"ה יעשה אותה גבוהה ומרוממת מכל הערים כולן.
בספר "תהילות מהרי"ץ" מבאר שהכתוב כאן מדבר בשבחה של ארץ ישראל ובסגולותיה, שאין בדומה לה בכל הארצות. "נכבדות מדובר בך עיר האלוהים" - תמיד מספרים ומכבדים את המקום, משתוקקים מתי לחונן את עפרה, מתי להגיע אליה.
והוא מוסיף להתבונן: דרכו של אדם לשבח את המקום שממנו בא. אוסטרי יאמר לך אין כאוסטריה, הונגרי - אין כהונגריה, סורי - אין כסוריה. כל אחד משבח את המקום שממנו בא, וכן כל עדה משבחת את הסגולות המיוחדות שלה. האדם קשור באופן טבעי למקום שבו נולד. אבל בארץ ישראל אין זה כך: ארץ ישראל היא משוש כל הארץ, כובשת את לב בני האדם באשר הם שם, גם מי שלא נולד בה. כל אחד, כגר כאזרח, מרוצה ומאושר להימצא בקרבה ולספר בטובתה כאילו נולד בה - משבח את המקום כאילו זה ביתו הטבעי. ומדוע? משום שהשכינה שורה בה תמיד, "ארץ אשר עיני ה' אלוהיך בה".
וזהו שאמר "אזכיר רהב ובבל ליודעי": כדי לספר בטובתן של הארצות - רהב, מצרים, בבל - צריך אדם שיהיה "זה יולד שם". רק מי שנולד שם משבח את המקום, שכן הוא קשור אליו בטבורו, ולכל אדם נותרים סנטימנטים למקום הולדתו. אבל בציון - "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה": כל איש ואיש, אף שרק עכשיו הגיע לשם, משבח את המקום כאילו נולד בה. זה בא מעיראק, זה מתימן, זה מהונגריה וזה מפרס - כל אחד מגיע ממקום אחר, ומרגיש כאילו נולד כאן, כאילו חזר הביתה. הוא מנשק את עפרה ואומר: זה ביתי. והרי ביתך שם! ואף על פי כן - ארץ ישראל תמיד הייתה השאיפה. כשאדם יורד מהמטוס בכל מדינה אחרת אינו מנשק את עפרה ואינו אומר "חזרתי הביתה"; כאן - "שבו בנים לגבולם", כאן הוא מרגיש כאילו נולד. והסיבה: "והוא יכוננה עליון" - כיוון שהקב"ה משרה בה שכינתו, נעשית היא עליונה, וממילא כל אדם מרגיש שזהו מקומו.
הרב דסלר מוסיף ואומר: בכל המקומות בעולם אין יהודי מרגיש מנוחה. ארץ ישראל אינה נחשבת למקום הבטוח ביותר, ויאמרו לך שבמקומות אחרים בטוח יותר (אם כי גם באמריקה הביטחון הזה התערער בזמן האחרון והאנטישמיות מרימה ראש). אך גם בשנים שהיה שם שקט ליהודים, לא הרגיש יהודי בחוץ לארץ שהוא במקומו. בארץ ישראל יש לו שקט מסוים, שלווה מסוימת - וזו מציאות. והמציאות הזו נובעת מכך שזהו "מקום אשר עיני ה' אלוהיך בה", מקום שאדם מחובר אליו בטבורו: "איש ואיש יולד בה" - כל אדם מרגיש שכאילו נולד שם, מפני ש"הוא יכוננה עליון", השם משרה בה שכינתו. ואילו בגויים - "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך". אדם אינו מרגיש רגוע; ייתכן שהוא בשווייץ ושקט לו, אבל אין הוא חש שם את ביתו הטבעי ואת המקום השלו שלו - אלא רק בארץ ישראל.
יְהֹוָה יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה׃
רש"י אומר שזה מקרא מסורס, והמילה "סלה" חוזרת לראש המקרא, כאילו נאמר: "ה' יספור בכתוב עמים סלה". לעתיד לבוא, כשיכתוב הקב"ה את עובדי הגילולים לדראון עולם, ימנה את ישראל הנבלעים בתוכם ויוציאם, ויאמר: זה נולד מאותם של ציון. הקב"ה ייקח לו את אלה הקשורים לציון.
ולא רק אותם. יש מדרש מדהים על הפסוק "וגם מהם אקח לכוהנים וללויים" - מן הגויים המביאים אותם מנחה, אקח את הנבלעים בתוכם ויהיו בהם כוהנים, "שאינם ניכרים ולפניי גלויים הם", אמר ה'. כלומר, הקב"ה ייקח כוהנים גם מן הגויים המשיבים את עם ישראל לציון, וגם מעם ישראל השבים לציון. ומי הם אותם כוהנים? כוהנים ולויים שאינם ניכרים כלל - אם תרצו, אנוסים, שכבר לא ניכר עליהם שהם כוהנים. אומר הקב"ה: לפניי הם גלויים, והיכן נאמר? "הנסתרות לה' אלוהינו". אתה רואה גוי, אך הקב"ה יודע מי מן הגויים המביאים את ישראל לארצם ראוי להיות כוהן - אנשים הגונים שהם בעצם מעם ישראל ורק נטמעו שם. והעניין מבטא שהקב"ה יוציא את כל ניצוצות הקדושה מבין האומות; כל אותם שנטמעו יחזרו בסופו של דבר לעם ישראל, ואף יהיו כוהנים ולויים - "וגם מהם אקח לכוהנים וללויים".
הרד"ק מסביר ש"יספור" כאן הוא במובן של כתיבה. כלומר: כשכתב הקב"ה את העמים - וגזר עליהם - קבע שבאומות יהיו מעט חכמים, חכם פה וחכם שם, ועליהם אומרים "זה יולד שם", משהו הראוי לציון. אבל ירושלים היא מרכז החכמים, "איש ואיש יולד בה". הקב"ה הוא שכתב וגזר שלגויים יהיו חכמים בודדים ולעם ישראל חכמים רבים; הוא שקבע מי יוולדו בציון ומה יהיה מספרם ומספר חכמיהם, והכל ידע מראש.
והאבן עזרא מפרש "יספור" מלשון מספר וחשבון: החכמים שיוולדו בציון - השם סופר אותם ויודע את מספרם. ודאי שהשם יודע הכל, אלא שביטוי של ידיעה אצל הקב"ה מורה על דבר שהקב"ה מתחבר אליו, שהרי ידיעה היא חיבור - "וידע אדם את חוה אשתו". כאן בא לומר שעם ישראל ידועים לפניו וספורים אצלו. דבר שאינו חשוב נמכר בתפזורת; יהלומים אין מוכרים בתפזורת אלא אחד אחד. כשהשם סופר משהו, סימן שעם ישראל חשובים וראויים להיספר אחד אחד.
יש רעיון נפלא בשם האדמו"ר מטשורטקוב על הפסוק הזה. מסופר שאברך אחד בא אליו ואמר: רבי, חמי אינו מתפלל, כבר תקופה שאינו הולך לבית הכנסת. אמר לו הרבי: נראה לי שאתה טועה; כנראה בשעה שאתה קם, כבר חמיך חזר מבית הכנסת. אמר לו: לא, עקבתי אחריו, הוא אינו הולך להתפלל. אמר לו הרבי: נעשה בדיקה. אכתוב לך פתק שאני מבקש לפגוש אותו, ותניח את הפתק בתוך התפילין שלו. אם יבוא אליי - סימן שפתח את התפילין וראה; ואם לא יבוא - סימן שאתה צודק, והתפילין מונחות בארון ותו לא. כך עשה. כעבור כמה ימים בא ואמר: רבי, הוא לא הגיע. אמר לו: כנראה שאתה צודק, קרא לו אליי.
בא האיש לרבי. אמר לו הרבי: מה קרה, בזמן האחרון אין רואים אותך, אינך בא להתפלל? פרץ האיש בבכי וסיפר שהפסיד הון רב בעסקיו, וכיום הוא רק בורח מנושיו. אין לי מנוחת הדעת ואין לי שלוות הנפש, אמר, איני מסוגל לעמוד ולהתפלל. אני מתחיל להתפלל, ומיד כל המחשבות נכנסות לי לראש ואיני שם לב מה אני מוציא מפי. אין טעם בתפילה כזו. אמרתי לעצמי: אתחזק מעט, אעבור את המשבר, ובעזרת השם אחזור להתפלל כראוי. אבל עכשיו, לעמוד ולדקלם כשהמחשבות רצות בראשי ושום דבר אינו "ברוך" ואינו "אתה" ואינו "השם", אלא רק מחשבות זרות - ריבונו של עולם ודאי מבין שבמצב כזה עדיף לא להתפלל.
אמר לו האדמו"ר: יש פסוק "ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה". אתה יכול להסביר לי מה כתוב כאן? לא היה לו נעים לומר שאינו מכיר את הפסוק, והשיב: הרבי יסביר. אמר לו הרבי: אכן, תפילה כמו שאתה מתאר אינה נחשבת תפילה. ומה קורה? מתפלל שחרית - כותבים לו למעלה אפס. מנחה - עוד אפס. ערבית - עוד אפס. כדבריך, צריך לדעת לפני מי עומדים ובאיזו צורה מתפללים, וזו אינה תפילה. אבל תראה: פעם אחת אדם כן מתפלל תפילה הגונה. שמע שיחת מוסר, או שהגיעו ימים נוראים, או שאירע לו דבר טוב, הרוויח משהו, בנו או בתו התארסו - ופתאום התפלל מעומק הלב. צריך לרשום לו אחד. ורק תאמר לי: היכן רושם הקב"ה את האחד הזה, מימין או משמאל?
וזה תלוי: האם הקב"ה כותב כגוי או כיהודי. הגויים מתחילים לכתוב משמאל, והיהודים מימין. אם הוא כותב את האחד מצד ימין - צדקת: יצא 000001, תפילה אחת וכל האפסים נותרו כשהיו, ולא שווה כלום. אבל "ה' יספור בכתוב עמים" - כשהשם סופר, הוא כותב כדרך שהעמים כותבים, מצד שמאל. וכשהאחד נכתב משמאל, לפני כל שורת האפסים - יש לך טריליון תפילות! תפילה אחת מעלה את כולן.
ואל תאמר שזה רק ווארט נאה: כך אומר במפורש הזוהר הקדוש, שכאשר אדם מתפלל תפילה אחת כראוי, הוא מעלה ומרומם עמה את כל התפילות שהיו ריקות, כל אותן תפילות שהיו בלא לב ובלא מחשבה, ובכוח תפילה אחת לרומם את כולן ולהעלותן כתר למלך. זהו שאמר לו: עליך להתפלל. גם אם התפילה אפס - יהיה אפס, ובסוף יהיה אחד, והאחד הזה יעשה מן הכל מיליונים. אבל אם אינך מתפלל כלל, אפילו אפס לא נרשם לך, וכשתרצה להתפלל בעוד חודשיים ירשמו לך אחד בודד, מסכן ומיותם. וכך אדם צריך להבין שבכל מצב, גם ממעמקים, גם כשהוא במקום הנמוך ביותר - "ממעמקים קראתיך ה'", וגם את זה הקב"ה ירים וירומם בסופו של דבר ויביאהו למעלה הגדולה של תפילות הראויות לכתר המלך.
וְשָׁרִים כְּחֹלְלִים כָּל מַעְיָנַי בָּךְ׃
המשוררים והמחוללים - כולם ישירו את שבחה של ירושלים. וגם אני, אומר המשורר: "כל מעייני בך" - כל מעייני לבי, המקור שממנו נובעים השירים, כולו בך; כל ענייניי בך. הסבר נוסף: כביכול הקב"ה אומר - כל עיוני והשגחתי בך. "ארץ אשר עיני ה' אלוהיך בה", ומעבר לכך ירושלים, שהיא במדרגה גבוהה מכל ארץ ישראל, ומקום ציון הוא מקום השראת השכינה.
"כחוללים" הוא כמו "חלק כחלק יאכלו" - אלה כאלה משוררים ומהללים את השם ואת ירושלים. ומי הם החוללים? מבאר הרד"ק: המנגנים בחלילים. והשרים כמנגנים בחלילים, כולם מהללים ומשבחים את ירושלים.
אֹהֵב יְהֹוָה שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב׃
המדרש אומר על "אוהב ה' שערי ציון": אמר הקב"ה, מחבב אני בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולמי אני מחבב יותר? לציון, שהיא פלטרין שלי - ארמונו של מלך.
נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה׃
"נכבדות מדובר בך" - זה שהיו אומרים את השם ככתבו בבית המקדש. מהי אותה מעלה וכבוד? שבירושלים אומרים את השם ככתבו. אנו אומרים את השם בכינוי אדנות, ואילו הכוהן הגדול בבית המקדש היה מזכיר את השם ככתבו בסילודין. ולמה? "ליראה את השם הנכבד והנורא" - והיכן נקרא כן? רק בעיר האלוהים.
אַזְכִּיר רַהַב וּבָבֶל לְיֹדְעָי הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצֹר עִם כּוּשׁ זֶה יֻלַּד שָׁם׃
ממשיך המדרש: "אזכיר רהב ובבל" - עתידות אומות העולם להביא דורונות למלך המשיח. ומה הדורון שיביאו? את ישראל שנולדו אצלם, אצל האומות, והם יאמרו "זה יולד שם". "ולציון יאמר" - מכל האומות יביאו מנחה איש ואיש שנולד בה, שנאמר "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה'". האומות יעלו את עם ישראל לכאן, כדי שנעלה לארץ הקודש בבוא הגאולה. "איש ואיש" - זה ישראל, זה כוהן, זה לוי. וכמו שהסברנו, גם מן הגויים המביאים אותם - "וגם מהם אקח לכוהנים וללויים", את אלה שנטמעו בהם. הקב"ה יוציא אותם, גם מן המביאים וגם מן המובאים.
"ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם" - אותם העמים שהביאו את ישראל, הקב"ה כותב את ישראל כאילו נולדו שם, כאילו נולדו באותה שעה. ו"נולד" כאן הוא גם במובן של תינוק שנולד, כדין גר שנתגייר שהוא כתינוק שנולד - כביכול יש לו התחלה ומציאות חדשה.
פירוש נוסף ברד"ק: "ושרים כחוללים" - כשם שהאנשים יאמרו שירה, כך גם הנשים תאמרנה שירה, ו"חוללים" הם הנשים. וממה למד זאת? שעניין המחול מוזכר תמיד בהקשר לנשים: "מן המחוללות אשר גזלו" - האמור בשבט בנימין לאחר מעשה פילגש בגבעה, שנתנו להם את בנותיהם בדרך זו שגזלו מן המחוללות, ומחוללות פירושו היוצאות במחול. וכן "ותצאנה כל הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות" שבספר שמואל. ותמוה מעט בעיניי שהביא משמואל, שהרי יכול היה להביא מן התורה עצמה: "ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". על כל פנים רואים שעניין המחולות שייך יותר לנשים, אף שמצאנו מחולות גם אצל גברים - בחטא העגל, ושם הרי לא היו נשים, שהנשים לא חטאו בעגל (והם גם הקפידו מאוד שלא לרקוד ריקודים מעורבים: עגל כן, ריקודים מעורבים לא...). ואפשר מאוד שאותם רוקדים היו הערב רב. בסתם, אצל אנשים פחות מצאנו מחולות.
ועוד מדקדק הרד"ק: אם מדובר בנשים, היה צריך לומר "כחוללות" ולא "כחוללים". ואל תתמה, שכן כדרכו הוא מביא ראיות ממקראות שמצאנו כדבר הזה, כגון "וכי אנחנו מקטרים למלכת השמיים" - והרי הנשים הן שאמרו זאת, ונאמר "מקטרים" בלשון זכר ולא "מקטרות".
"כל מעייני בך" - כשם שהבאר נובעת מים חדשים בכל שעה, כך "ושרים כחוללים, כל מעייני": מעיין נובע של שיר ושבח לה' יתברך ולירושלים, בלי הפסק.
הרד"ק מעיר כאן שהנוצרים מפרשים את המזמור הזה על אותו האיש, והוא כדרכו מכה אותם בקודקודם ומוכיח את הבלותם וחוסר הבנתם ועד כמה הדברים אינם מתחברים כלל. אין לנו עניין להיכנס לנושא, ומי שירצה יעיין ברד"ק ויראה את דבריו.
נסיים בדברי המלבי"ם. לאחר שתיאר את המעלות של יושבי ציון, הוא אומר: כאשר ישירו את שירי האומה בחלילים ובכלי שיר, ישירו ויאמרו "כל מעייני בך" - מעייני הישועה כולם בך, ציון, שאת המקור שממנו נובעים כל המעיינות. השפע, המעלה והתפארת - הכל יוצא מציון. וכמו שאמרו שירושלים היא טיבורה של הארץ: כשם שהטבור משלח את מעייניו אל כל הגוף, כך ירושלים משלחת את השפע לכל העולם כולו. וכדברי אור החיים הקדוש, שאילו היו האומות יודעות כמה שפע נחסר מהן בעקבות חורבן בית המקדש, היו מציבות משמרות שלא ייחרב. צריך להבין ש"כל מעייני בך" - כל שפע שיש לנו הוא ממך, ירושלים.
פרק פ"ז מלמד על ייחודה של ציון: מקום שאין אדם צריך להיוולד בו כדי להרגיש שהוא ביתו, שכן "איש ואיש יולד בה" - כל יהודי מכל ארצות הגולה מרגיש בה כמי שנולד בה וחזר הביתה, מפני ש"הוא יכוננה עליון" והשכינה שורה בה. לעתיד לבוא יביאו האומות את ישראל מנחה לציון, והקב"ה יוציא את ניצוצות הקדושה גם מן המביאים וגם מן המובאים, עד ש"גם מהם אקח לכוהנים וללויים". ו"ה' יספור בכתוב עמים" - השם סופר את ישראל אחד אחד כיהלומים, וכותב כדרך העמים: תפילה אחת הגונה עומדת מצד שמאל ומעלה עמה את כל התפילות הריקות שקדמו לה. ולבסוף "ושרים כחוללים כל מעייני בך" - כל השפע וכל מעייני הישועה יוצאים מציון, טיבורה של הארץ ומקור ברכת העולם כולו.