לִבְנֵי־קֹרַח מִזְמוֹר שִׁיר יְסוּדָתוֹ בְּהַרְרֵי־קֹדֶשׁ׃
הרד"ק מסביר את עניין "לבני קורח", כפי שכבר ראינו לעיל: הכוונה למשוררים מבניו של קורח, שהם אלה שייסדו את המזמור, או שהיו רגילים לומר אותו. שני מהלכים יש בדבר: או שדוד נתן להם את המזמור לשיר, או שהם עצמם חיברוהו.
"יסודתו" - יסוד השיר. ועל מה הוא מיוסד? על מקום קדוש, על ירושלים וציון. ולמה "הררי" בלשון רבים? שתי אפשרויות: או מפני שיש הר ציון ויש הר המוריה שהוא הר הבית, ולכן נקט לשון רבים; או שבא לבטא את ההרים הסמוכים לירושלים - ירושלים הרים סביב לה, ואחד מהם הר הזיתים. הר ציון הוא מקום המלוכה באופן כללי, והכל נכלל במה שיאמר בפסוק ג': "עיר האלהים סלה".
אֹהֵב יְהֹוָה שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב׃
מה יש לאהוב בשער? וכי הקדוש ברוך הוא אוהב את הדלתות? אומר הרד"ק: הזקנים והחכמים הם היושבים בשערים, כלשון הכתוב ברות "בשערה אל הזקנים", "הזקנים אשר בשער". נמצא שהכוונה: הקדוש ברוך הוא אוהב את החכמים ואת הזקנים היושבים בשער. והגם שכל משכנות יעקב אהובים לפניו, כמו שנאמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", עם כל זאת את שערי ציון הוא אוהב יותר - מפני שבשערי ציון מרוכזים החכמים והמתעסקים בעבודת ה'.
המלבי"ם פותח בכלל גדול: לפעמים אנו מרגישים את מעלתו של איש, או של אומה, או של מקום, דווקא מתוך החיסרון והדופי שאומרים עליו. גנאי שמטילים באדם נכבד ומצוין - אותו גנאי עצמו ייחשב לשבח אצל אדם פחות ממנו.
דוגמה נותן המלבי"ם: אומרים בגנאי על הנדיב שלא נתן לפדיון שבויים אלא עשירית מעושרו ולא חמישית - לא עשרים אחוז אלא עשרה בלבד. והרי אילו היה הקמצן נותן סכום כזה, איזה שבח גדול היה לו! "הוא נתן עשירית מעושרו!" אך ביחס לעשיר גדול ונדיב אומרים: מה, רק עשירית? פדיון שבויים הוא פיקוח נפש, היה עליו לתת עשרים אחוז.
ובאמת יש בזה גם הלכה בהלכות לשון הרע. אם יאמרו על אדם: "הבן אדם הזה לומד שלוש שעות ביום" - שבח או גנאי? אומר החפץ חיים: תלוי. אם הוא אברך - גנאי גדול; אם הוא בעל הבית - שבח גדול. הרי לך שדבר אחד עצמו, ביחס לזה נחשב גנאי וביחס לאחר נחשב שבח.
העמים, אומר המלבי"ם, היו מדברים בגנאי של ציון ושל ישראל. וכך טענתם: מה שהקדוש ברוך הוא אסר את הבמות וציווה להקריב רק בירושלים, מוכיח שאין הוא אוהב אתכם מצד עצמכם. שאילו אהב אתכם מצד עצמכם, היה אוהב את הקרבנות שתקריבו לו בכל מקום, בכל משכנות יעקב.
משל למה הדבר דומה: אם אֵם תאמר לבנה שהיא תחבק ותנשק אותו רק כשיהיו בבית, ולא בשום מקום אחר - "אני אוהבת אותך רק בבית" - הרי שאין היא אוהבת באמת אותך, אולי היא אוהבת את הבית. שכן אם היא אוהבת אותך, אהבתה אליך קיימת בכל מקום. וכך טענו: אם ה' אוהב קרבנות מכם, למה זה דווקא בירושלים, למה דווקא בבית המקדש? מכאן רצו להוכיח שהאהבה והשכינה ששורה בהם אינה מצד עצמם - שאילו כן, היה אוהב את כל משכנות יעקב. והיות שאין הוא אוהב אלא את שערי ציון, סימן שאינו אוהב כל כך את ישראל. זהו, לדעת הגויים, גנאי.
נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה׃
מוסיף המלבי"ם יסוד לשוני: כל לשון "דיבור" הבאה עם האות בי"ת - "מדובר בך" - משמעה תמיד גנאי. כשאומרים "מדובר עליך" יכול להיות שבח ויכול להיות גנאי, אבל "מדברים בך" לעולם גנאי. כמו "וידבר העם באלהים ובמשה" - וכי דברים טובים דיברו? גנאי. לא נמצא בתנ"ך "מדברים בך" לשון שבח והלל.
ואם כן, כשאני רואה כאן "נכבדות מדובר בך" - אני חייב הסבר: הרי "מדובר בך" לעולם בא לגנאי! אלא כך הוא: מה שהם מדברים בך לגנאי - הם אומרים "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב", והגנאי הוא שאין ה' אוהב את ישראל באמת, שאילו אהבם היה מקבל קרבן בכל מקום שיעקב שוכן בו, ולמה מקבל רק בירושלים - אותו גנאי עצמו הוא כבוד גדול.
וכיצד? כי בגנאי הזה עצמו הם מודים שירושלים היא עיר האלוהים, מקום השראת השכינה, המקום שה' בחר לשבתו. וזה כבוד עצום: שעל ידך, ירושלים, שוכן ה' שכינת קבע עם עם ישראל. הגנאי שאומרים לישראל - "הנה אין ה' אוהב אתכם כל כך, שהרי מקבל קרבנות רק בירושלים" - הוא עצמו שבח גדול לירושלים. נמצא שמה שנחשב גנאי ביחס לעם ישראל, נחשב שבח ביחס לירושלים, שהיא הסיבה להשראת השכינה כאן. והם אינם שמים לב שבדבריהם הם משבחים את עיר האלוהים, שזו עיר מיוחדת להשראת שכינה. "סלה" - לפי המלבי"ם פירושו תמיד שנסתיים העניין, כלומר עד כאן נשלם חלק אחד.
רש"י מפרש: את ירושלים - דיברו בך דברי כבוד מפי הקדוש ברוך הוא. ומהו אותו דבר מכובד שדיבר בך? שאת "עיר האלהים סלה", שלנצח תהיי עיר האלוהים.
הרד"ק מפרש בשני אופנים. האחד: "נכבדות" היינו מידות נכבדות, וממילא הדברים מוסבים על היושבים בה - בני ירושלים משובחים במידות נכבדות. והשני: מעלות נכבדות מדובר בך, שאת מעולה על כל הארצות, וכאן הדברים על ירושלים עצמה ולא על יושביה. שכן היישוב נחלק לשבעה חלקים, ובחלק האמצעי עומדת ירושלים, והיא באמצע היישוב, וכן נאמר "יושבי על טבור הארץ". ומהו הטבור? המקום המשובח ביותר, המקום שממנו מקור השפע. ולכן אוויר ירושלים טוב וממוסך - כלומר ממוזג - מכל האווירים, לבריאות הגוף ולחכמה, כמו שכתוב "יפה נוף משוש כל הארץ", וכמו שאמרו חז"ל: אווירא דארץ ישראל מחכים. נמצא שיש לה מעלה גדולה מצד עצמה, מצד המקום, ועם זאת "עיר האלהים סלה" - שה' בחר לשכון ולהשכין שם את כבודו.
אַזְכִּיר רַהַב וּבָבֶל לְיֹדְעָי הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצֹר עִם־כּוּשׁ זֶה יֻלַּד־שָׁם׃
הפסוקים הללו סתומים הם, ולכן רבו בהם הפירושים. תמיד כשהפסוק מצד עצמו אין בו בהירות, רבים המפרשים המנסים לפרק אותו ולהבין מה כתוב כאן.
הרד"ק מבאר: "רהב" זו מצרים, כמו שכתוב בישעיה "המחצבת רהב". וכך פירוש הדברים: כשאני מזכיר ליודעַי את המדינות הגדולות שבגויים, ומונה אותן אחת אחת - איני מוצא מדינה משובחת כציון, כלומר כירושלים. ועל מי מדבר? "ליודעי" - לאלה שיודעים את מעלת ציון, ו"יודעי" כמו "יודעים". ואם תתמה על הלשון, אומר הרד"ק: אל תתפלא, כמו "וקרא לו חלוני" - היה ראוי לומר חלונים, ומכאן שאפשר להתבטא גם בצורה זו. או שהכוונה כנגד המשורר: "יודעי" - כמוני, מי שמכיר באמת את מעלתה של ציון.
וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד־בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן׃
המשך הביאור: בכל המדינות הגדולות, אם יצא משם חכם אחד - הרי זה לזמנים רחוקים, ואתה אומר בפליאה: "פלוני נולד במקום ההוא". פלא הוא שנולד שם אדם חכם, שנולד שם מי שהטביע חותם בהיסטוריה. לא כן בציון: "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה" - מכמה וכמה חכמים יוכל אדם לומר שנולדו בה. פלוני נולד בציון, וזה נולד בציון, וירמיהו, ואתה מונה שורה שלמה של חכמים וגדולים וסופרים שנולדו בה. בשאר הארצות, אם מצאת חכם אחד שיצא משם זהו דבר נדיר, ואתה אומר "זה יולד שם"; אבל בציון אין זה "פלוני נולד שם" אלא "איש ואיש יולד בה" - שם נולדים רבים בעלי מעלה, בעלי שם, חכמים גדולים.
"והוא יכוננה עליון" - אומר הרד"ק שזה כמו מהופך: והוא העליון יכוננה. הקדוש ברוך הוא שהוא העליון, הוא יכוננה, יעמידנה על מכונה. וכיוצא בזה "והוא ציווה לי אחי" שפירושו והוא אחי ציווה לי, וכן "מקום שם קבר" - מקום קבר שם. לפעמים הסדר אינו מסודר, וכן כאן. כלומר: ה' שהוא עליון על הכל, הוא שברא את כל העולם, הוא שיצר וכונן את המקום הזה שיהיה משובח מכל המקומות. ואפשרות שנייה: שזו דרך תפילה ובקשה - ריבונו של עולם, אתה העליון, תכוננה ותעמידנה על מכונה לשנים רבות, שלא תחרב.
המלבי"ם מבאר שיש שני הבדלים בין אנשי עיר ציון לבין אנשי ערי האומות. ההבדל הראשון הוא מצד כללות הקיבוץ: בכל עם ועם אין כל פרט ופרט מפרטי האומה הולך במהלך השלמות של כלל האומה. אף שבאומה נמצאים אנשים רבים, אם יחסר אדם אחד ממנה - לא יחסר שם האומה בגללו. מצרים תיקרא מצרים גם אם פלוני ואלמוני לא יהיו שם. הדבר דומה לחיטה שנחסרה מכרי של תבואה: אין אומרים שהכרי חדל להיות כרי מפני שנחסרה ממנו חיטה אחת.
לא כן קיבוץ עם ציון, שהם נחשבים כאיברים של גוף שלם. כאן אי אפשר לומר "חסרה יד, לא נורא, העיקר שהגוף שלם בכללותו" - שהרי בלי יד כל הגוף נחשב בעל מום. אצל עם ישראל אנו נחשבים אומה אחת וגוף אחד, שחיסרון של אחד הוא כחיסרון של איבר המטיל גנאי על הכלל ומהווה חיסרון כללי. כל איש ואיש משלים את שלמות הכלל, ואם יחסר איש אחד בציון - החיסרון יורגש על הכלל כולו.
וזהו שאומר הכתוב: אם אבוא להזכיר ליודעַי - למי שיודעים ומבינים - כללות של אומה אחת, רהב ובבל, איני מזכיר את האנשים הפרטיים שבה. "אזכיר רהב ובבל" - את הקיבוץ הכללי בלבד, את השם הכולל של המדינה, ולא כל איש ואיש. מדוע? מפני שהאומה בתכליתה ובשלמותה עומדת עם פלוני או בלעדיו. ואם אבוא להזכיר מי נולד בארץ פלשתים או בצור או בכוש - שבעקבות קיבוץ האנשים שם נקראת צור, כוש, פלשת - אני אומר "זה יולד שם": שם נולד גוי פלשת, גוי צור, גוי כוש.
לא כן כשאני בא להזכיר מי עשה את ציון להיות אומה מיוחדת: "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון" - איש ואיש אשר יולד בה. אין די בהזכרת המדינה באופן כללי, אלא צריך להזכיר כל איש ואיש מן הפרטים שבה, לפי שכל איש משלים את כללות האומה. בגויים - עוד איש או פחות איש אינו משנה, ועדיין ייקרא מצרים, צור, פלשת. בעם ישראל לא כן: כל אדם פרטי משלים את כללות האומה, ואם יחסר - חסר לאומה איבר. וכשם שכל איבר פרטי משלים את הגוף, כך האיש הפרטי הזה "הוא יכוננה עליון" - הוא ההופך את המקום להיות בחינת ציון בכללותה, שֵׁם ציון עליה כשכולם ישנם בה.
זו משמעות הדברים שכל אדם מישראל הוא עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא. יש המנסים למחוק את התיבה "מישראל" מטעמי נימוס, אך לא יעזור כמה שישבשו עלינו את המקראות וכמה שיגזרו ויחתכו - האמת תורה דרכה, והדברים אמורים בעם ישראל. אין כאן חלילה מצווה להרוג גוי, אבל שם לא נאמר "כאילו איבד עולם מלא"; על גוי אין מחללים שבת, ועל ישראל מחללים שבת. מדוע? משום שכל אחד מישראל נצרך לכללות האומה, ולא יהיה השלם - הוא גוף אדם הראשון, מצבור כל הנשמות שירדו לעולם לתקן - שלם, אם תחסר ממנו נשמה אחת.
ומכאן, אומר האר"י הקדוש, שבסופו של דבר כל הנשמות יתוקנו; כולם יבואו לידי תיקון. יכול להיות שייקח זמן רב, יכול להיות תיקון קשה מאוד וסבל רב - הרי אותו אדם שזרק אבן על זכריה הנביא, מובא עליו שהתגלגל מאה פעמים - אבל בסוף כולם יתוקנו.
ולמה חשוב שכולם יתוקנו? משום שאין זה כאבני משחק שאפשר לומר: אם לא זה אז זה, ואם לא - לא יהיה כלל. זה כמו פאזל: אם תאמר "בניתי פאזל שלם, רק חסרה אבן אחת" - מי שמביט יאמר: עזוב, אל תתלה את זה. זה דומה לאדם שמחייך וחסרה לו שן; אתה אומר לו אל תחייך. ולכאורה מה הבעיה, שלושים ואחת שיניים יש לו, ומדוע אתה מתמקד בחיסרון? אלא שזה חיסרון המטיל פגם בכל, כמו בעל מום שאין לו יד - הפגם ניכר בכל הגוף. כל נשמה מישראל היא אבן פאזל המשלימה את מצבור הנשמות שבגוף אדם הראשון.
ולכן "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה". רצונך לדעת מי היא ציון? עליך למנות אותם. ונדע שיש שישים ריבוא ישראל; כל מה שאנו רואים היום, ובמשך הדורות, אינו יותר משישים ריבוא נשמות שניצוצותיהן יורדים ומתקנים, וכל אחד מאיתנו אינו נשמה שלמה אלא ניצוץ של נשמה, ובאים אנו לתקן חלקים מאותם ניצוצות. אך אם יהיה פחות משישים ריבוא - אין זו כללות האומה; כשם שאם יחסר שבט מישראל אין זו כללות האומה, אלא אומה גדועה וקטועה, בעלת מום. כל אדם מישראל הוא חלק משלמות הבריאה, ולכן האיש הפרטי "הוא יכוננה עליון": כל פרט ופרט הוא העושה את עם ישראל להיות בבחינת עליון.
נמצא שביאור הכתוב הוא: "אזכיר רהב ובבל ליודעי" - כשאני רוצה להזכיר את מצרים אני מזכיר "רהב", ואיני צריך להזכיר שמות פרטיים. "הנה פלשת וצר עם כוש" - וכשאני בא לומר מה מרכיביהם, אני אומר "זה יולד שם", פלוני נולד שם, שם נולד גוי פלשת, גוי צור, גוי כוש. אבל כשאני בא להזכיר את ציון - "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה", עליי להזכיר כל פרט ופרט ממנה, שכן כל פרט הוא ההופך אותה להיות ציון, הופך אותה לגוף שלם.
הבדל נוסף, אומר המלבי"ם, יש ביניהם מצד האישים הפרטיים בעצמם. מלבד מה שבישראל כל אחד הולך מהלך שלמות המוביל לכללות האומה - שכל התקדמות שלי ושלך ושלו מובילה להתקדמות כללית של הכלל כולו - שונה הדבר אצל אומות העולם. הגוי, כמה שישלים את עצמו, ההשלמה נקודתית: השלמת את עצמך, ומה יהיה לך? יהיה לך גן עדן, בערכו של גוי. אבל אין הוא יוצר שינוי כללי לאומתו, ובוודאי לא שינוי כללי לעולם; תיקון העולם אינו תלוי בו. אם יש לו התקדמות - זו התקדמות אישית שיקבל עליה שכר למעלה, ולא יותר מזה. ואילו אצלנו כל פרט ופרט, במה שהוא הולך מהלך השלמות, מקדם גם את הכלל כולו. ודבר נוסף: כל איש פרטי בפני עצמו נחשב כגוי שלם, כקיבוץ שלם.
יְהֹוָה יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים זֶה יֻלַּד־שָׁם סֶלָה׃
מבאר המלבי"ם: איש פרטי, אדם בודד שנולד בציון - ה' יספור אותו "בכתוב עמים", כאילו הוא עם שלם. האדם הפרטי הזה נחשב אומה שלמה, ואינו נחשב יחיד. "סלה" - סיום העניין.