פרק פ"ו הוא "תפילה לדוד", ובחלק זה של הפרק אנו מגיעים לעיקר בקשותיו של דוד המלך: בקשת הדעת והדרך, ההודאה השלמה, התיאור של הרודפים הזדים, והבקשה על אות לטובה. נלך על סדר הפסוקים ונראה את ביאורי הרד"ק והמלבי"ם, ומהם למוסר השכל לעבודת ה' שלנו.
הוֹרֵנִי יְהֹוָה דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ׃
מבאר הרד"ק: דוד אומר, אמנם אני כבר יודע שאתה אלוקים לבדך, אבל ידיעה זו היא מדרך הקבלה - כך קיבלתי מאבותיי, כך קיבלתי מרבותיי. לכן אני מתחנן לפניך שתורני דרכך ותוסיף לי ידיעה בחכמת יצירתך ליצורים, שהרי כולם עומדים בכוחך הגדול. כשאדע את החכמה שבה יצר ה' את העולם - "אהלך באמיתך", תהיה לי דרך ללכת בה. אמנם אין בכוחי להשיג את דעתך, שהרי אין אנו יכולים להשיג את דעתו של בורא עולם, אבל אשכיל בה מעט מעט כפי יכולתו השכלית של האדם, ועל ידי זה אגיע גם לייחוד הלב ליראה שמך.
"יחד לבבי ליראה שמך" - אומר הרד"ק: תעזור לי ותייחד את לבבי, שלא יהיה ליבי פונה אילך ואילך. "יחד" הוא מלשון אחד. כשאנו אומרים לייחד את הבורא, הכוונה לומר "ה' אלוקינו ה' אחד", ולא כתפיסה שהייתה רווחת אז אצל עובדי עבודה זרה שיש אלוהויות רבות. כך גם כאן: לבו של האדם הוא לב כפול. יש בו לב הנוטה לרע ולב הנוטה לטוב, ולכן נאמר "לעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך" - שני בתי"ן, שני לבבות: יצר טוב ויצר רע. על כן מבקש דוד: את הלב הכפול הזה יַחֵד, שיהיה פונה אך ורק ליראה שמך, שלא אימשך ולא אתעסק בשום דבר המרחיק אותי מיראתך. ועוד: "ליראה שמך" - שלא אצטרך לירא מאף אדם, אלא רק משמך אהיה ירא, וממך אהיה נעזר, וכל ביטחוני יהיה אך ורק בך.
המלבי"ם מבאר שדוד מבקש כאן שהקב"ה יודיע לו שלושה דברים. הראשון - "הורני ה' דרכך": דרכי ההנהגה, כיצד ה' מנהיג את עולמו בחסד וברחמים, כדי שאוכל ללכת בדרכיו. הרי נצטווינו ללכת בדרכיו, ואיך אלך בדרכיו אם לא אדע מה הן? לכן הורני ה' דרכך, ואז אלך בהן - מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון.
הבקשה השנייה - "אהלך באמיתך". "אמיתך" הם הדברים האמיתיים הנעלמים משכל האדם, עניין ההליכות והמנהגים של חוקי התורה ומצוותיה, דברים שלפעמים אף שלמה המלך לא השיג את טעמם. מבקש דוד: הודיעני את אמיתת הדברים, כי כשאדע כל מצווה על אמיתתה - מהו תיקונה, ומה היא פועלת בעולמות העליונים - אוכל לקיימה בשלמות. כשאין לי "אמיתך", קשה לי להלך. כשאדם אינו מבין למה עליו לעשות דבר מה, קשה לו לקיימו; וכאשר הוא יודע כיצד הדבר מועיל ומה הוא פועל, הרבה יותר קל לו. לכן: גלה לי הליכותיך ומנהגותיך בחוקי התורה, כדי שאוכל לקיימם וללכת בהם ביתר קלות.
הבקשה השלישית - "יחד לבבי ליראה שמך". לדברי המלבי"ם הכוונה לדברים האמיתיים שבאמונות ודעות: שאשיג בשכל העיוני את אחדות ה', את השגחת ה' ואת יכולת ה'. תייחד את לבבי שיהיה מיוחד רק ליראה שמך, ועל ידי כך לא אירא מאף אחד אלא רק מן הקב"ה.
אוֹדְךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי בְּכׇל לְבָבִי וַאֲכַבְּדָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם׃
אומר הרד"ק: כאשר תייחד את לבבי אליך, אז אודה לך בכל ליבי. כפי שהסברנו, "לבבי" מורה על שני לבבות - יצר טוב ויצר רע - וכאשר אתה תייחד את לבבי אליך, שני הלבבות יהיו מיוחדים אך ורק לעבודתך. כך מצינו אצל אברהם אבינו, שרתם גם את יצר הרע לעבודת הבורא, כלומר הצליח לזכך לחלוטין אף את הרע שבו. ואז "לא יהיה מקצת לבבי ומחשבותיי לעניינים שהם זולתך". ודייק: "עניינים שהם זולתך" אינם בהכרח עבודה זרה. כל דבר שאדם מתעסק בו זולת עבודת ה' - משמעו שליבו חלוק, שליבו מתעסק בעוד משהו.
אני זוכר שכאשר הקימו כאן את המדרשה בפסגות, אחת השאלות שהדהימו אותי הייתה שאלתה של בת אחת: מה זאת אומרת, לאדם חרדי או דתי אין תחביבים? אחד יוצא לדוג, אחד למרוצי מכוניות, אחד ליום ספורט - יש תחביבים! אמרתי לה: מתי יש לו זמן לתחביבים? איני מדבר על מה שאנשים עושים בפועל, אלא על פי השקפת התורה. על פי התורה יש לאדם עבודה שמתחילה מבוקר ועד ערב. אמנם מותר לעשות דברים שנותנים לאדם מנוחה - אדם שיוצא לחופשה וטיול קצר כדי להרגיע את הנפש ולחזור בכוחות מחודשים. וכן פרנסה, ודאי שאדם צריך להתפרנס; אם לא יתפרנס, כיצד יגדל את ילדיו לתלמוד תורה, כיצד יפרנס את ביתו ואת משפחתו? הרי התחייבת בכתובה - אלו מחויבויות.
אבל שאדם ייקח לו תחביב סתם - ייכנס לסטודיו כדי לפסל בחמר, ומה עושים עם זה בסוף? לפח - והוא אומר לך "זה התחביב שלי": אין ליהודי תחביבים. כלומר, אין מקום שליבו ייטה לעוד משהו, אין מקום שאדם יוסיף לעצמו דברים מלבד דברים המובילים אותו לעבודת ה'. ואם יאמר אדם: אני צריך את זה פעם בתקופה, זה מרגיע אותי ואחר כך אני לומד טוב יותר - ברוב המקרים אלו דמיונות, שהרי אנו רואים שאותם שלומדים טוב יותר אינם אלה העסוקים בתחביבים. אך אם באמת אין זה דמיון, ניחא, זה כבר נקרא דבר המוביל לעבודת ה'. אבל דבר שהוא מנותק מעבודת ה' - הוא ההפך הגמור מ"יחד לבבי ליראה שמך". אני מבקש מריבונו של עולם שלא יהיה מקצת ליבי ומחשבותיי לזולתך, אלא בכל ליבי אודך, "ואכבדה שמך לעולם" - כל ליבי הודאה לך, וכל ענייניי בעולם יהיו כבוד ה': במה אוכל להגדיל כבוד שמיים, במה אוכל לעשות נחת רוח לפניו.
המלבי"ם מסביר שההודאה שנאמרה כאן היא על הטובות שהשיג. ושימו לב לדבריו: הודאה שהיא על מנת לבקש - אינה הודאה שלמה. הרבה פעמים כשאדם בא ומודה לך בהתלהבות על משהו שהיה, ולפעמים כבר מזמן, השאלה הראשונה שאתה שואל את עצמך היא: מה הוא רוצה עכשיו? כשהתודה נאמרת במגמה לבקש, היא תודה פחותה, תודה עלובה. לכן אומר דוד: "אודך ה' אלוקי בכל לבבי" - הודאה שאינה על מנת לבקש. איני מודה כדי שתיתן לי עוד. מי שמבקש מגלה שההודאה שלו אינה בכל ליבו, אלא נועדה לרכך אותך לתת לו עוד. אצלי לא כן: כל ליבי מודה לך, ואין בו מאומה חוץ מההודאה, בלי שום מגמה נסתרת. ועוד - "ואכבדה שמך לעולם": על ידי שאספר את תהילותיך ואת גבורותיך, בזה אני מהלל את שמך לעולם.
כִּי חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה׃
אומר הרד"ק: הדין נותן שאודה לך ושאכבד את שמך, כי הרבית והגדלת חסדים עליי. כלומר, אצלי אין צורך לשכנע מדוע להודות - אני מרגיש שכל כך הרבה חסדים עשית עמדי, ולכן בוודאי "אודך ה' אלוקי בכל לבבי ואכבדה שמך לעולם". ואפשר להסביר את הדברים על העבר: כמה וכמה פעמים הציל אותו הקב"ה מיד אויביו ומיד שאול.
"והצלת נפשי משאול תחתיה" - בדרך דרש אפשר לפרש: משאול שביקש להביאני לתחתיה; אילולא הצלת את נפשי משאול, כבר מזמן הייתי מונח למטה מעשרה טפחים. ובדרך הפשט: "שאול" הוא הקבר, ו"תחתיה" לכאורה כפל לשון, שהרי כל שאול הוא תחתון - מקום נמוך. אלא שה"תחתיה" בא לרבות, כמו "בעמקי שאול קרואיה": יש שאול ויש התחתית שבו, וזה בא לרבות את העומק שבו.
אגב, הרד"ק כתב דבריו בזמנו, שאז קברו רק למטה ולכן כל שאול הוא תחתיה. בזמננו יש קבורה בקומות - "שאול עלייה". יהי רצון שיבוא משיח ותהיה תחיית המתים ולא יזדקק אף אחד לכך; אבל מי שחלילה יזדקק, יתרחק חמש מאות פרסה מקבורות אלו ויחפש קבורה בשאול תחתיה, ואף אם הדבר עולה כסף - ישלם ויבקש קבורה בקרקע. יש בעייתיות גדולה מאוד בקבורה בקומות, והייתה התנגדות גדולה של גדולי ישראל לעניין; ובפרט שאף אלה שהתירו קבעו תנאים כיצד בדיוק לעשות זאת, והתנאים אינם נשמרים. ואז כביכול ארזת אדם באריזה, תקעת אותו בתוך מבנה וחשבת שקברת אותו - וזה אינו קבר. קבר הוא שיהיה מחובר לארץ.
עוד אומר הרד"ק, שאפשר להסביר את הפסוק על העתיד: בקשה היא, ריבונו של עולם, שתציל את נפשי משאול תחתיה. ויש מפרשים ש"שאול תחתיה" היינו דינה של גיהנום, וכך מבאר רש"י: דרך המנאפים להינתן בעומקה של שאול, ומשם הצלתני - שאמר לי נתן הנביא "גם ה' העביר חטאתך". נמצא ש"הצלת נפשי משאול תחתיה" נאמר על כך ששלחת את נתן הנביא להוכיחני ולהצילני מחטאי.
המלבי"ם מסביר: "כי חסדך גדול עלי" - עשית עמי טובות כפולות, בין לגוף ובין לנפש. על טובות הגוף נאמר "חסדך גדול עלי" - שהצלת את גופי מן האויבים; ועל טובות הנפש נאמר "והצלת נפשי משאול תחתיה" - שהצלת את נפשי מן היצר הרע ומן הכוחות המחטיאים אותה. ואם כן, עליי להודות לך על שהצלת גם את גופי וגם את נפשי.
אֱלֹהִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם׃
שימו לב לקריאה נכונה: "זדים קָמוּ עלי" - במלעיל, שיש מתג תחת הקו"ף, ולא "קמוּ" במלרע. וכן "וַעֲדַת עריצים" - הוי"ו כאן היא ו' החיבור, ואין זה "ועדה" אלא "וַעֲדַת עריצים". אמנם בלשון ימינו אפשר לומר את הפסוק כפשוטו: כל פעם שרוצים לפגוע בציבור שומר המצוות, מקימים ועדה - ועדה לגיוס, ועדה לכאן, ועדה לשם - ואתה כבר נמצא בידי ועדת עריצים המבקשת את נפשך. אך לענייננו, הפשט הוא "וַעֲדַת עריצים", כנופיית עריצים.
מבאר הרד"ק: "אלוקים זדים קמו עלי" - הרודפים אחריי רודפים בזדון, כלומר אינם אנוסים על כך. יש שרדפו אותי מחמת אונס, ששאול המלך תבע זאת מהם וציווה עליהם ולא יכלו להימנע מללכת עמו. אבל תלונתי היא על הזדים, אלה שקמו עליי בזדון ליבם ומרצונם, ולא מפני צו המלך. וחז"ל אומרים על מי מדובר: "זדים" - אלו דואג ואחיתופל, שעשו זאת מרוע לבבם, כפי שאנו רואים במקראות בכמה הזדמנויות.
"ולא שמוך לנגדם" - קמו עליי וביקשו את נפשי, ולא זכרו שיש בורא לעולם ושיש מי שיתבע את כבודי מהם; לא ראו אותך כביכול מול עיניהם. ורש"י מסביר: לא זכרו את מה שראו במו עיניהם, ששמואל משח אותי על פיך. הם שכחו שה' ציווה למושחני למלך. כלומר, לא לקחו בחשבון שמה שאני עושה כאן אינו משום שהתקדמתי במרפקים או שגנבתי את השלטון בשישה מנדטים - נביא ה' בא ומשח אותי למלך, ומי שקם עליי מורד בקב"ה שציווה למושחני.
המלבי"ם מסביר את המצוקה המשולשת: איני יכול להימלט משונאיי על ידי הצדקות שאני עושה, כי "זדים קמו עלי". כשאדם בא בטענות נגדי, אני יכול להתמודד עמו בתחום הטענות - אתה טוען שאיני בסדר, אוכיח לך שאתה טועה, וכך אסיר אותך מעליי. אבל אדם זד, מזיד, אינו מתעניין בעובדות ולא בנכון או לא נכון - הוא קם עליי מתוך שנאה, וצדקי לא יועיל לשכנעו. גם בכוח איני יכול להתגבר עליהם, כי "עדת עריצים ביקשו נפשי" - "עריץ" הוא חזק, ומדובר באנשים חזקים המבקשים את נפשי. ומה נותר לי לקוות? אולי תהיה להם יראת שמיים ויפחדו מהקב"ה שהוא חזק מהם. על כך הוא אומר: "ולא שמוך לנגדם" - אין הם סופרים אותך כלל, ולכן גם יראת שמיים לא תרחיק אותם מרדיפתם אחריי.
וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת׃
פְּנֵה אֵלַי וְחׇנֵּנִי תְּנָה עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ׃
מסביר הרד"ק: אתה אל רחום - אני מבקש שתרחם עליי. אתה חנון - אני מבקש שתחון אותי ותיטיב לי. אתה ארך אפיים - ואם חטאתי, ראוי שתאריך אף ולא תענישני, עד שאשוב בתשובה שלמה ואז תסלח לי, שהרי מידתך ארך אפיים. ואתה גם רב חסד ואמת - ולכן אף אם איני ראוי, תרבה אליי את חסדך ואת אמיתך. "חסד" - מצד חסד ה'; ו"אמת" - לאמת דבר, שהרי הבטחת לי את המלוכה, ואם כן ראוי שתאמת את דבריך ויאמנו נא, ועל ידי כן יסורו ממני הרודפים.
המלבי"ם מסביר את שני הפסוקים כמכוונים זה כנגד זה: מצד שאתה רחום - "פנה אליי", לראות בעוניי; מצד שאתה חנון - "וחונני". מצד מידת האמת - "תנה עוזך לעבדך"; ומצד מידת החסד - "והושיעה לבן אמתך".
ומה ההבדל? מדוע "עבדך" שייך למידת האמת ו"בן אמתך" למידת החסד? מבאר המלבי"ם: מה שאני עובד את ה' הוא מצד בחירתי - אני בחרתי להיות עבד ה'. לכן מצד מידת האמת, שהיא מה שמגיע בדין, מגיע לי העוז על שאני עובד אותך: "תנה עוזך לעבדך". מאידך אני גם בגדר "בן אמתך" - כלומר מושרש בעבודה זו כבר מאבותיי; אמי אמה, ואני נולדתי דור שני לעבדים. וזהו חסד ה' עמי, שיצר אותי בטבע כבן לעבדים, שעל ידי כך כבר בטבעי אני קרוב לעבודתו.
שהרי אדם שהיה בן חורין ושעבדת אותו - תמיד ירצה לברוח, תמיד ישאף לשוב למצבו הקודם ולצאת לחירות. לעומתו עם ישראל במצרים, שכבר נולדו עבדים בני עבדים דורות רבים, אמרו "חדל ממנו ונעבדה את מצרים" - כי עבד בן אמה אינו שואף לחירות, אינו מכיר מהי חירות ואינו יודע מה זה. להפך: תשחרר אותו, והוא מתחיל להתברבר בעולם, אינו יודע מה עושים. קמים בבוקר - לאן הולכים? עד עכשיו האדון נתן ארוחת בוקר, האדון נתן ארוחת צהריים, האדון נתן מקום מגורים; שחררת אותי, ואיני יודע מה לעשות. עבד בן אמה מרגיש באופן טבעי שהוא עבד לאדונו, ואינו חש צורך לברוח.
וזה מה שאומר דוד: ריבונו של עולם, אני עבדך בן אמתך - אינני כאדם שהיה בן חורין ונעשה עבד, שתמיד שואף לברוח; אני עבד בן אמה, שאינו מכיר מציאות אחרת. ועל זה עליי להודות לך, שהרי אין זה משהו שאני עשיתי: שנולדתי לישי, שהיה עבד ה' אמיתי, מאותם שמתו בעטיו של נחש - זה חסד ה'. "חסדך" הוא שאני בן אמתך, שהולדת אותי במציאות כזו, בבית של עבד לך, ולכן אני מוכן נפשית הרבה יותר לעבודת ה' ואיני מרגיש צורך ורצון לפרוק אותה מעליי.
ויש לשאול: אם כן, כיצד דנים את האדם על דברים שעברו לו בטבע, ב-DNA? התשובה: ודאי שאפשר לדון, מכיוון שהטבע שב-DNA אינו הופך אותי למוכרח. לדוגמה, אביו היה כעסן, אדם מהיר חימה, והטבע הזה עבר לבן - לא רק מחמת שראה וחיקה, אלא ב-DNA שלו. האם נאמר: גמרנו, כעס חופשי, כי זה בא מאבא? ודאי שלא. אני צריך להתמודד כנגד הטבעים הללו. הרי אליעזר היה ארור, ב-DNA שלו היה ארור, ואחר כך יצא מכלל ארור לכלל ברוך - סימן שאפשר להתמודד גם עם טבעים. אמת שזה קשה יותר, אבל האדם ודאי צריך לעשות כל מה שביכולתו. אדם אינו יכול לומר "ככה זה אצלי בטבע, ככה זה בא מהבית, כזה אני" - זו אמירה של אנשים רחוקים ממצוות. מי שיודע מהי עבודת ה' יודע שהטבע הוא בדיוק שדה הפעולה שלו, הכר הנרחב שניתן לו לעבוד עליו. ניתנה לי התמודדות עם טבעים כאלה, אין זה פשוט ואין זה קל, אבל זה מה שנדרש ממני כעת.
עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה יְהֹוָה עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי׃
"עשה עמי אות לטובה" - זהו דבר המלוכה, שיהיה אות לשונאים שכבר מאז נבחרתי: הנה, ראו, דוד הוא המלך. "יראו שונאיי ויבושו" - בראותם שאתה עזרתני וניחמתני. ורש"י מסביר שעל ידי כך יהיה ניכר לאחרים שאותו עניין שבו תמיד דקרו אותי, עניין אשת איש, נמחל לי; יראו שונאיי את האות ויבושו.
ושימו לב: דוד מבקש שה' יעשה עמו אות לטובה בחייו, ואומר רש"י שלא שמע לו הקב"ה, אלא השאיר את האות לטובה לימי שלמה בנו. ומתי היה הדבר? כמסופר בגמרא במסכת שבת דף ל': ביקש דוד שיעשה עמו הקב"ה אות שמחל לו על אותו חטא. אמר לו הקב"ה: בחייך איני מודיע, בחיי בנך אני מודיע. וכשבנה שלמה את בית המקדש וביקש להכניס את הארון לבית קודש הקודשים, דבקו השערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה; כיוון שאמר "זכרה לחסדי דויד עבדך", מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה - שתחתית הקדירה מונחת על הגחלים ולכן היא שחורה, ולכן כל דבר שחור מדומה לשולי קדירה - וידעו כל העם שמחל לו הקב"ה על אותו עוון.
שואל רבי אליהו לופיאן: מדוע באמת לא הודיע לו הקב"ה בחייו שמחל לו? הרי דוד מתפלל ומבקש על כך, וה' אינו נענה לו - משמע שיש טעם בדבר. ומבאר: משום שבמעשהו של דוד היה חילול ה'. כולם אמרו: תראו את דוד המלך, אילו עוונות עשה; ואחר כך לדורות, כל מי שנכשל מצא לעצמו לגיטימציה - "גם דוד המלך". ובחילול ה' אמרו חז"ל: תשובה ויום הכיפורים וייסורים תולים, ומיתה ממרקת. לכן אמר הקב"ה: אי אפשר עכשיו; המתן עד המיתה שתמרק, ורק לאחר מכן אודיע שנמחל אותו חטא. שכל עוד לא באה המיתה הממרקת, אין חטא של חילול ה' נמחל.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה מכוון כנגד מידת "ארך אפיים" שהזכיר קודם: ריבונו של עולם, אף שחטאתי, עשה עמי אות לטובה, עד שיראו שונאיי שמחלת את העוון ויבושו. "כי אתה ה' עזרתני" - כנגד האויבים, "וניחמתני" - שתהיה לי בזה נחמה על כל הצרות שסבלתי; שעתה תהיה לו המלוכה ויגיע לגדולה, וזו נחמה כנגד כל הצרות שעבר.