המשך המזמור שלפנינו עוסק בהבטחה הגדולה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לדוד - הבטחה של מלכות נצחית לזרעו. הקדוש ברוך הוא קובע מראש: גם אם הבנים יסורו מן הדרך, גם אם ייענשו, הברית עצמה לא תופר לעולם. מתוך כך נגיע גם לחלקו הקשה של המזמור, שבו זועק המשורר על אורך הגלות ועל היעלמות מלכות בית דוד.
לְעוֹלָם אֶשְׁמׇר־לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ׃ וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם׃
אִם־יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן׃ אִם־חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֺתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ׃
מסביר הרד"ק, שהכתוב הזכיר כאן ארבעה עניינים - תורה ומשפטים, חוקים ומצוות - כלומר שלא ישמרו אותם כפי שכתוב בתורת משה. "אם חוקותיי יחללו" - אלו המצוות שאין להן טעם נגלה, שהן הנקראות חוקים. "ומצוותיי לא ישמורו" - אלו המצוות שיש להן טעם שכלי.
המלבי"ם מוסיף שזהו הפשע מצד המרד: האדם מאמין בעיונו בתורה ובמשפט, הוא יודע שהדברים הגיוניים ויש להם טעם שכלי, ואף על פי כן הוא עובר על פרטיהם ועל מעשיהם. כלומר, אין כאן כפירה - הוא מאמין שהתורה מאת השם - אלא מרד. הוא הולך אחר תאוות ליבו.
וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֺנָם׃
רש"י מביא את מה שאמר הנביא לשלמה: "אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים" - זה רזון בן אלידע, שעמד לו לשטן. "ובנגעי בני אדם" - זה אשמדאי. ומדוע נקראים "נגעי בני אדם"? משום שהשדים "בנוהי דאדם קדמאה אינון". הבאנו במשנת הגלגולים שמאותן טיפות שיצאו מאדם הראשון נבראו כל אותם לילין ורוחין, ולכן הם קרויים "בני אדם" - בניו של אדם הראשון.
הרד"ק מסביר את הפסוק כאב המייסר את בנו בשבט, כמו שנאמר "כי תכנו בשבט לא ימות", "ואל המיתו אל תישא נפשך". כך הקדוש ברוך הוא מייסר אותם בשבט שאין בו מיתה אלא הכאה בלבד, בנגעים ובחולאים, ובכלל זה שיימסרו ביד האויבים - אבל המלוכה לא תוסר מהם.
המלבי"ם מחלק בין שני סוגי עונש לפי שני סוגי חטא. אם החטא הוא מצד הפשע, שפירושו מרד - "ופקדתי בשבט". ואם החטא הוא מצד העוון - "ובנגעים". ומה ההבדל בין עוון לפשע? המלבי"ם מבאר תמיד שעוון הוא עיוות השכל, ועיוות השכל פירושו כפירה. כדי לכפור צריך לעוות את השכל. אדם יכול להיות פרופסור מבריק, ובכל זאת שכלו מעוות: שהרי אם היה בר דעת באמת, אם היה מתבונן ביושר ובצדק, היה מגיע למסקנה שיש בורא לעולם, שכל זה לא נברא מעצמו, שהוא נמצא כאן לתכלית מסוימת - והיה מתחיל לברר מה רוצים ממנו. אם אינו עושה כן, שכלו מעוות, גם אם במדעים אחרים הוא גדול.
וכאן מידה כנגד מידה. העוון חמור מן הפשע, מפני שהוא דבוק בנפש עצמה - זו הפנימיות המעוותת. ולכן העונש הוא נגעים, שהנגע הוא בעצמותו של האדם; אין זה מקל שבא מבחוץ ומכה, אלא הנגעים יוצאים מתוכו. לעומת זאת הפשע, שהוא המרד, אין לו שורש בנפש; הוא מורד בגופו, והגוף אינו העיקר. פעמים רבות המרד נובע מכך שהוא רוצה ללכת בשרירות ליבו, אחר תאוותיו והנאותיו - וזה עיוות חיצוני. ועל עיוות חיצוני בא עונש חיצוני: שבט שבא מבחוץ ומכה.
וְחַסְדִּי לֹא־אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא־אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי׃
הרד"ק מבאר: "חסדי לא אפיר מעימו" - לא אסיר ממנו את המלוכה, שהיא עצמה החסד; ואף שהוא מצידו יפר את הברית ולא ישמור את המצוות, אומר הקדוש ברוך הוא: אני מצידי לא אפר את החוזה. המלבי"ם מוסיף שהחסד יישאר קיים וגם האמונה: "אמונתי" היינו ההבטחה, ומי שאינו מקיים את הבטחתו משקר באמון שנתנו בו. אומר השם: באמון שנתנו בי בעקבות ההבטחה לא אשקר, אלא אקיים - מלכות נצחית לבית דוד.
לֹא־אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה׃
גם כאן אומר הרד"ק: אף שהם חיללו את חוקותיי, כמו שנאמר לעיל "אם חוקותיי יחללו", אני לא אנהג עימם באותה מידה ולא אחלל את בריתי. והמלבי"ם מדייק: "לא אחלל בריתי" נאמר כנגד "כרתי ברית לבחירי", שהוא מצד החסד - שהרי יש בדוד שני עניינים, מה שבא לו מצד החסד ומה שמגיע לו מצד הדין. "ומוצא שפתיי לא אשנה" נאמר כנגד "נשבעתי לדוד עבדי", שהשבועה היא כביכול מוצא שפתיים. כלומר, אפילו שנשבעתי מצד היותו עבדי - לפי מה שמגיע לו כעבד - וכעת צאצאיו כבר אינם עובדים אותי וסרו ממצוותיי, מכל מקום את חלקי בהסכם אקיים, שהרי הדבר יצא משפתיי.
אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקׇדְשִׁי אִם־לְדָוִד אֲכַזֵּב׃
רש"י מפרש "אם לדוד אכזב" כלשון "נחל שלא יכזבו מימיו", היינו דבר שבסופו אינו מתקיים. זהו מקורה של המילה "אכזבה": נחל אכזב הוא נחל מכזב, שנראה כזורם ואתה יודע שיפסיק. וכן אדם שציפה לדבר ונכזבה תוחלתו - מה שציפה לו לא הגיע. אומר הקדוש ברוך הוא: לא אכזב - מה שהבטחתי אקיים.
ומהי "אחת"? כאן מבאר המלבי"ם ביאור נפלא: אדם הנשבע לחברו על תנאי - יש בשבועתו שני דברים, השבועה והתנאי. "נשבע לך שאעשה כך וכך, בתנאי שתיזהר". השבועה תחול רק כאשר יתקיים התנאי. אבל מי שנשבע בלי תנאי, אין בשבועתו אלא דבר אחד בלבד. וזהו "אחת נשבעתי בקודשי" - שבועה אחת, בלי תנאי נלווה, בלי אותיות קטנות ובלי סעיפים קטנים שמתנים את החוזה. "אם לדוד אכזב" - השבועה הזאת לא תופסק בשום אופן.
זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי׃
הרד"ק מבאר: "זרעו לעולם יהיה" - יהיה לעולם במלוכה; "כיסאו כשמש נגדי" - כשם שהשמש קיימת לעולם, כך יתקיים זרעו במלוכה לעולם, וכמו שנאמר במזמור ע"ב "לפני שמש ינון שמו". ועוד פירוש: "כשמש" - בהיר ומאיר כשמש, והכוונה לבנים הטובים שיצאו מדוד, שיהיו צדיקים ומאירים במעשיהם הטובים.
המלבי"ם מבאר: הזרע יעמוד לעולם, ואילו הכיסא - אף שיהיו זמנים שבהם תהיינה הפסקות, לא יופסק לעולם. שהרי אי אפשר לומר שמלכות בית דוד נמשכה בפועל תמיד; היום אין לנו מלכות בית דוד, יש לנו לצערנו שלטון אחר וכל מיני שאר מרעין בישין, ואנו עדיין מתפללים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". אלא מוסיף המלבי"ם: הכיסא אמנם נפסק בזמן מן הזמנים, כשאין אנו הגונים וראויים למלכות בית דוד - אילו היינו ראויים הייתה קיימת היום - ועם כל זה דע לך שלעולם לא ייפסק.
כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה׃
וכאן מדמה המלבי"ם את מלכות בית דוד לשמש ולירח. השמש אורה מתמיד ואינו נחסר לעולם, מפני שאינה מקבלת אורה ממקור חיצוני אלא מתוך עצמה. הירח, לעומת זאת, אורו אינו עצמי - הוא כמראה המחזירה את אור השמש - וגם הולך ונחסר, עד שבסוף החודש הוא נעלם. אך דווקא ככל שחסרונו גובר, יש בכך הבטחה על חידושו: כשהירח מתחיל להיחסר בט"ז ובי"ז בחודש עוד רחוק הזמן, אך כשהוא כבר בחיסרון הגדול ביותר שלו - סימן שההתחדשות קרובה ומיידית.
כך נמשלה מלכות בית דוד. "כיסאו כשמש נגדי" - כלפי מעלה, אצל הקדוש ברוך הוא, המלכות תמיד בשלמותה ובאורה ואינה נחסרת לעולם. אך בהתגלותה כאן בעולם התחתון היא כירח: תלויה בזכויות ובמעשים. כשיש אור השמש על הירח - הוא מאיר; כשאין - אינו מאיר. כשיש מעשים טובים יש אור, וכשאין מעשים טובים אין הירח מאיר. וזהו "כירח יכון עולם": המלכות נכונה ומיושבת על כנה בעולם התחתון כירח, שגם הוא מכונן במקומו לעולם, וגם כשאורו מאפיל בסוף החודש הוא מתחדש מיד בתחילת החודש. כך דע לך: אף שכעת מלכות בית דוד נמצאת באפלה, היא תחזור ותזרח ותחדש ימיה כקדם.
"ועד בשחק נאמן סלה" - אחרי שתיאר כיצד החסד והאמונה שבברית דוד דומים לחסד ולאמונה שבעולם הכללי, וכיסא דוד דומה לשמש ולירח, בא הכתוב ונותן את המשל מן המציאות הכללית אל המציאות הפרטית של מלכות בית דוד. ואפשר לבאר בשתי דרכים. כפשוטו: העד שנתן הקדוש ברוך הוא לקיום הברית הוא השמש והירח, והנה העדים האלה עדיין קיימים בשחק - הדוגמה מצוינת, השמש קיימת והירח קיים. ובדרך של תלונה וטרוניה: העד שבשחק, השמש והירח, נאמנים וקיימים - ואילו החסד והאמונה שהובטחו לבית דוד אינם נראים קיימים. ומכאן הטענה: מדוע הנמשל אינו מתקיים כמו המשל?
וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם־מְשִׁיחֶךָ׃
נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ׃
רש"י מפרש "ואתה זנחת" - דקדקת אחר בניו לחשוב עוונם, עד אשר זנחת אותם ומאסת אותם בימי צדקיהו. כלומר, כביכול כל הבעיה מתחילה בכך שהשם דקדק עימם יתר על המידה.
הרד"ק מביא את הקושי הגדול שבפסוק: רבים תמהו על המשורר, איך דיבר כלפי האל כדברים האלה - כאדם האומר לחברו "נשבעת ולא עמדת בשבועתך". אחרי כל השבועות וההבטחות בא ושואל: איפה זה ריבונו של עולם, איפה קיום השטר? וכתב האבן עזרא שהיה בספרד חכם גדול שהמזמור הזה היה קשה עליו, ולא היה קורא אותו ולא היה יכול לשומעו. כלומר, היו לו 149 פרקים בתהילים, ועל פרק פ"ט היה מדלג. ומסתבר שלא דילג רק על הפסוקים האלה אלא על כל המזמור. ושימו לב שהאבן עזרא קורא לו "חכם גדול" - מדובר באחד מגדולי הדור, לא באיזה אומר תהילים מן הבית כנסת.
האבן עזרא עצמו, כפי שמביאו הרד"ק, מפרש שהדברים אינם דברי המשורר אלא טענת האויבים: הם המחרפים ומגדפים ומכזבים, הם האומרים שהשם זנח את עמו ומאס בו והתעבר עם משיחו. כך אין מדברים כלפי השם יתברך, ובוודאי אין זה מה שאנחנו אומרים. וגילוי לדבר בהמשך המזמור:
זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כׇּל־רַבִּים עַמִּים׃ אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ יְהֹוָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ׃
רואים בהמשך המזמור שיש כאן חירוף שמחרפים האויבים, ולכן "ואתה זנחת ותמאס" הם דברי הגויים ולא דברים שאנו מוציאים מפינו.
הרד"ק עצמו כותב: "ואני תמה על תמיהתם". כלומר, אין הוא בא לתרץ קושיה, אלא אומר שאינו מבין כלל את השאלה. המזמורים ברוח הקודש נאמרו, ולא ייתכן שיהיה בהם דבר שאינו נכון. והמשורר לא אמר כלל שהאל יתברך עבר על שבועתו - דבר כזה לא יצא מפיו. אלא הוא תמה על אורך הגלות. שהרי בגלות בבל נפסקה מלכות בית דוד, ובכל זאת לא בטלה השבועה, שזרע דוד היה קיים והמלכות חזרה והתחדשה לאחר שבעים שנה. אם כן על איזו גלות הוא תמה? לא על אותה גלות של שבעים שנה, אלא על גלותנו אנו, אלפיים שנות גלות. הוא שואל: והלוא נשבעת לו, איך ייתכן שיידמה שנפסקה המלכות שנים כה רבות, ועם ישראל בגלות עד שכמעט נואשו מן הגאולה? המשורר בא בדרך תמיהה: במה הייתה החטאת הגדולה הזאת והקצף הגדול הזה? ריבונו של עולם, מה עשו עם ישראל שנגזר עליהם שנים כה רבות בלא מלך?
ומוסיף הרד"ק שאין להתפלא על הניסוח החריף, שכן מצינו כיוצא בו. משה רבנו אומר: "זכור לאברהם ליצחק וליעקב ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך" - כלומר, איך אתה רוצה להשמידם והרי נשבעת אחרת? ישעיהו הנביא אומר: "למה תתענו ה' מדרכיך" - ביטוי חריף, כאילו אתה מטעה אותנו. ואליהו אמר: "ואתה הסיבות את ליבם אחורנית". וכי נאמר שכולם דיברו שלא כהוגן? אלא, אומר הרד"ק, לא אמרו אלא על דרך דמיון.
וזה ביאור הדברים: אמר המשורר, אתה שנשבעת לו וזנחת אותו זה כמה שנים, עד שנדמה כאילו לא תזכרהו עוד. "ואתה זנחת ותמאס" - כבר נדמה כאילו זנחת ומאסת. אין הכוונה שבאמת השם זנח אותנו, שהרי ודאי לא יסיר חסדו מאיתנו לעולם, אלא נדמה כאילו זנחת ומאסת, נדמה כאילו ניארת ברית עבדך וחיללת לארץ נזרו. כשמסתכלים על המציאות - כך הדבר נדמה: איפה השבועה שנשבעת? איפה מה שציווית למושחו למלך? נדמה כאילו הפכת את אותה אהבה גדולה לעברה ולכעס. המלכות פסקה שנים רבות, ונדמה כאילו נטש אותנו השם.
וזו באמת טענת הגויים, הנשענת על מה שנדמה. הם באים וטוענים: השם עזב אותם - הרי אתם אלפיים שנה בגלות. הזכרנו בעבר את דבריו של אותו בישוף נוצרי, שאמר כי ההוכחה לכך שהקדוש ברוך הוא עזב את עם ישראל ולקח במקומם את הנוצרים היא שעם ישראל יישארו לעולם בגלות ולעולם לא יחזרו לארצם. חלפו השנים, והתברר שהנבואה היחידה הכתובה בנצרות קרסה אף היא: עם ישראל חזר לארצו. ובשל כך לא היה האפיפיור מוכן לבקר כאן - הגיע עד גשר אלנבי ולא נכנס פנימה, משום שאינו מכיר בכך שחזרנו לארצנו, שזה יוצר לו בעיה. לקחו שנים עד שהיה מוכן להגיע. בתחילה עוד טענו: נכון, אבל לירושלים לא חזרו. ואז בשנת ס"ז חזרנו גם לירושלים, ומאז פשוט מתעלמים - פותרים את הבעיה בשיטת בת היענה.
אם כן, כך המציאות נתפסת מבחוץ: "זנחת ותמאס" - כך זה נראה; "התעברת עם משיחך", כאילו אינך רוצה עוד לגאול אותם. כך זה נראה, אבל ודאי שאנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא משגיח, שהקדוש ברוך הוא משפיע, ושהוא עתיד לגאול אותנו גאולה שלמה - ובזה אין לנו כל ספק.
בפסוקים אלו מודיע הקדוש ברוך הוא שאף אם בני דוד יעזבו את התורה, יחללו חוקים ולא ישמרו מצוות - יבוא עונש, אך לא ביטול הברית: פשע שהוא מרד נפקד בשבט חיצוני, ועוון שהוא עיוות השכל נפקד בנגעים הבאים מעצמות האדם, מידה כנגד מידה. "וחסדי לא אפיר", "לא אחלל בריתי", ו"אחת נשבעתי" - שבועה אחת בלא תנאי, שאינה ניתנת להפסקה. הכיסא כשמש כלפי מעלה, שאורו עצמי ואינו נחסר, וכירח כלפי מטה, שאורו תלוי בזכויותינו ונחסר ומתחדש. ומכאן גם תשובה לתמיהת "ואתה זנחת ותמאס": אין כאן חלילה טענה שהשם הפר שבועתו, אלא זעקה על אורך הגלות ועל מה שנדמה לעין - ואנו מאמינים באמונה שלמה שהאור יחזור ויתחדש, ומלכות בית דוד תחדש ימיה כקדם.