בחלק זה של הפרק ממשיך המשורר בקו שהתחלנו בו בתחילת המזמור: המלבי"ם מבאר לאורך כל הפרק שישנן שתי מיני הנהגות שבהן מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו. יש הנהגה פלאית, רוחנית, ניסית, הנעשית על ידי המלאכים והשכלים הנבדלים, ויש הנהגה גשמית קבועה - הנהגת הטבע - הנעשית על ידי צבאות השמים. בפסוקים שלפנינו יראה לנו המשורר ששתי ההנהגות כאחת יוצאות מאת השם, ושאין דבר נעשה מבלעדיו.
כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיהֹוָה יִדְמֶה לַיהֹוָה בִּבְנֵי אֵלִים׃
הם - השמים וצבאם - מודים ואומרים להשם יתברך: מי בשחק יערוך להשם? כלומר, מי בשחקים אפשר לערוך אותו ולדמותו לעומת הקדוש ברוך הוא? וכמו שנאמר "ומה דמות תערכו לו" - איזו דמות אתה משווה לו? הרד"ק מבאר שהם מודים שאין בכל צבא השמים דבר שיש לו ערך ודמיון להשם יתברך. "בני אלים" הם צבא השמים; המלאכים נקראים "אלים" לא במובן שחושבים הגויים שיש אלילים, אלא במובן של בעלי כוח. ואם המלאכים הם ה"אלים", הרי כל צבאות השמים נחשבים כבנים להם, ותנועתם ומסיבתם ומהלכם הוא כמשפטם, כפי הנהגת המלאכים. ואם כן, מה יש לדמות להשם יתברך?
המלבי"ם מדייק בשני הביטויים שבפסוק: "יערוך" ו"ידמה". הדברים ידמו זה לזה לפי המקרים שקורים עמם, ויערכו זה לעומת זה לפי שוויים ועצמותם. "ערך" הוא לשון שומה, כמו "יעריכנו הכהן" - צריך לראות מהו ערכו של האדם כדי לקבוע כמה ייתן להקדש, וזו כל מסכת ערכין, שאדם מעריך עצמו ואומר ערכי עלי. "דמיון", לעומת זאת, מתייחס למקרים: מה שקורה עם זה דומה למה שקורה עם זה.
ה"שחק" מציין את מקום המלאכים והשכלים הנבדלים, מקום גבוה יותר מן השמים, ומשם מקור הנפלאות. ה"שמים" הם מקור הטבע - שמש, ירח וכוכבים - ו"בני אלים" הם כוחות הטבע, הנקראים כך מפני שהם כבנים המושפעים מאת השם יתברך. בשחק, אומר המלבי"ם, יש דימוי מסוים להשם - דמיון בקצת הפעולות, שהרי הפעולות היוצאות מן השחקים אינן מחוברות לענייני הטבע; הן עניינים רמים, ניסיים, שמעל הזמן ומעל המקום, והמלאכים מופשטים מן החומר ואינם תחת עולם הטבע. ועם כל זה - ערך אין להם עמו. אל תנסה כלל להשוות: הם נבראים וכוחם מוגבל, והקדוש ברוך הוא אין סוף.
ועוד: הפלאים הנעשים על ידי המלאכים הם פלאים בלתי מתמידים, זמניים, ותלויים ברצון השם אם יתקיימו אם לאו. אבל הקדוש ברוך הוא הוא בלתי בעל תכלית, ללא גבול, וכל פלאיו קבועים ברצונו הפשוט מראשית קדומים. לכן דמיון אולי תמצא - שהרי הוא יתברך נבדל מן הגוף וגם המלאכים נבדלים מן הגוף, ובפעולות יש לכאורה איזה דמיון - אבל ערך ושווי אין להם כלל.
אבל "ידמה להשם בבני אלים" - בכוחות הטבע - כאן אין אפילו דמיון. הטבע מחובר למציאות חומרית מגושמת, והרוחניות היא מציאות נבדלת ונצחית. כל ענייני הארציות קשורים בכוחות גשמיים שאינם נצחיים, ולכן אין להם אפילו דמיון אל השם יתברך, גם לא מצד צורת פעולתם.
אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו׃
הערה בדקדוק: אף שמתחת לר' יש קמץ, כבר אמרו המדקדקים שקמץ זה הוא קמץ קטן, ולכן אין קוראים "נערוץ" אלא "נַעֲרָץ". "נערץ" הוא לשון נורא - עורצים ממנו ויראים מאת השם יתברך. והיכן? "בסוד קדושים" - בחברת המלאכים, כמו "בסוד ישרים ועדה", שהוא לשון חבורה. וכמה? "רבה" - הערצה רבה, יראה רבה ממנו. "ונורא על כל סביביו" - המלאכים שהם סביביו ומשרתיו יראים ממנו. לפי הרד"ק חזר וכפל את העניין במילים שונות.
המלבי"ם מבאר כאן את הקו שלו: כנגד שתי ההנהגות שהזכיר - ההנהגה הפלאית הנעשית על ידי הקדושים, שהם המלאכים, וההנהגה הטבעית הנעשית על ידי צבאות השמים - בא ללמדנו שכולן יוצאות מאת השם, ולא ייעשה דבר מבלעדיו. כנגד ההנהגה הפלאית נאמר "אל נערץ בסוד קדושים רבה": בוועד הגדול של הקדושים והמלאכים, ששם ממתיקים סוד ושם מתוכננות התוכניות שבהן יוצאת ההנהגה הניסית אל הפועל, השם נערץ בקרבם, ואינם עושים דבר מבלעדי הנהגתו. ומאחר שתכלית כל הפלאים והניסים היא שיהיו יראים מאת השם יתברך, מוסיף הכתוב "ונורא על כל סביביו" - הם קרובים אליו והוא נורא עליהם. ההנהגה הניסית מביאה לידי יראה.
יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ׃
"אלוהי צבאות" - אלוהי צבאות השמים, שהשם מושל עליהם. "חסין" הוא מלשון חוזק, כמו "וחסון הוא כאלונים". כאן עובר הכתוב לדבר על ההנהגה הטבעית, שהפסוק הקודם עסק בהנהגה הרוחנית הניסית. גם ההנהגה הטבעית הנעשית על ידי מערכות השמים היא מאת השם, ולכן הוא נקרא אלוהי הצבאות, וההנהגה הקבועה הזאת היא שבעבורה הוא נקרא "חסין" - שהוא ביטוי לחוזק ולקביעות. תמיד הדבר הקבוע נקרא חזק, והדבר הזמני אינו נקרא חזק. ואלוהי צבאות היינו האלוקים המושל על כל צבאות הטבע וכל המערכה.
"ואמונתך סביבותיך" - אתה שוכן גם בקרב הצבאות הללו. אמונה היא בחינת האמת וההנהגה הקבועה, הנהגת הטבע: שמש, ירח וכוכבים, יום ולילה לא ישבותו. גם היא סביבותיך, אתה שוכן בקרבם ופועל בהם. שלא תחשוב שהנהגת הטבע פועלת מעצמה, אלא הקדוש ברוך הוא הוא המפעיל והמנהיג אותה באופן קבוע.
אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם׃
הקדוש ברוך הוא מושל בים בשעה שמימיו גואים ועולים מעל הארץ, בין בגאות ובין בצונאמי. גבול שם לים כדי שלא ישטוף את העולם - וכתוב שהיה אוקיינוס רוצה לשטוף את העולם, והשם שם לו גבול שלא יוכל להתרומם. "בשוא גליו" - כאשר הגלים מתרוממים, "אתה תשבחם", כלומר תשקיטם, כמו "משביח שאון ימים". כשהמים כמו רוצים להינשא ולשטוף את הארץ, שם השם לים את העפר ואת המזח שימנעו ממנו לשטוף את היבשה. הרד"ק מבאר שייתכן מאוד שהדברים חוזרים על קריעת ים סוף, או שהם אמורים בכל זמן: "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם" - מה שהיה סערה, הקדוש ברוך הוא הדמים אותו, והגלים נשקטו.
המלבי"ם מסביר שכאן חוזר המשורר לבאר כיצד שתי ההנהגות - הניסית והטבעית - נקראות בעולמנו בבחינת חסד ואמונה. כנגד ההנהגה הפלאית הנעשית בסוד קדושים נאמר "אתה מושל בגאות הים": בעת קריעת ים סוף, כשהים התגאה לעבור את גבולו, והשם הוליכו ברוח קדים עזה כל הלילה. בשעה שהים סוער הוא רוצה לצאת מגבולו ולשטוף את העולם, ואתה משלת בו בשעת הינשאות גליו - "וברוח אפיך נערמו מים" - שהגלים נישאו על פי ציווי השם ועמדו כנד, שתי חומות, שעם ישראל יעבור ביניהן. ועל ידי זה בעצמו "אתה תשבחם" - תשקיטם ותשפילם: הים רצה לחרוג מגבולו, ואתה הרגעת אותו והעמדתו כנד משני הצדדים, "קפאו תהומות", ושמת את הים לחרבה.
אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ׃
תחילה הערת דקדוק: "בזרוע עֻזְּךָ" - מקום הטעם קובע מילעיל או מלרע, והרביע כאן נמצא מעל הכ' ולא מעל הז', ולכן קוראים עֻזְּךָ במלרע. עוד מעיר הרד"ק על "דכאת", שהאל"ף בה נוספת ועל פי דקדוק הלשון היה ראוי שתיכתב בלי אל"ף, כמו "רפינו את בבל". אצלנו כבר נעשה סטנדרט לכתוב דיכאון וריפוי באל"ף, אבל מעיקר הדין ראוי היה שיהיו חסרי אל"ף.
הרד"ק מוכיח מפסוק זה שמדובר כאן בקריעת ים סוף, שהרי מוזכר "רהב" - אלו המצרים, כמו "המחצבת רהב" ו"אזכיר רהב ובבל" שראינו בפרק פ"ז. ולמה נקראו רהב? לשון גאווה. המצרים היו שחצנים גדולים ומתרברבים תמיד, ולכן הם בחינת רהב. אתה קרעת את הים לעם ישראל, ולאחר מכן דיכאת בתוכו את המצרים - "אתה דכאת כחלל רהב". ואחר כך "בזרוע עוזך פיזרת אויביך": לאחר שטבעו, פלט אותם הים ליבשה, "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים".
ולמה היה צריך להוציאם? כתוב שכל אחד ואחד מישראל יראה את אותו מצרי שהשתעבד בו ויניח רגלו עליו, ויאמר לו: אתה היית למעלה - ראה היכן אתה נמצא עכשיו. זה בעצם חלק מן הריפוי הנפשי של עם ישראל. סיפרתי לכם שהיה פסיכולוג שקרא את המדרש הזה וחזר בתשובה, לפי שידוע היום בפסיכולוגיה שכאשר אדם עבר התעללות מידי מישהו, יש עניין גדול שיראה אותו בשפלותו: כשהוא רואה כיצד חטף את מכתו, כיצד נענש ושילם מחיר, הדבר משחרר אותו מן התסבוכת ומן התסמינים של מה שעבר. התפעל אותו פסיכולוג לראות שכל אחד זיהה את המצרי שהתעלל בו והניח רגלו עליו, כביכול: עתה אתה למטה ואתה המושפל. ואמר: ראה שהקדוש ברוך הוא לא רק הוציא אותנו ממצרים בגאולה פיזית, אלא גם שחרר אותנו מן העכבות הנפשיות שהביאו עלינו המצרים, מחולי הנפש והדיכאון שאליהם הגענו שם.
המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא הגביה את דופני הים - וזה "בשוא גליו", שהגלים התנשאו כשתי חומות משני הצדדים - ועל ידי זה בעצמו "דיכאת רהב", הם המצרים. והביטוי "זרוע" מורה שהקדוש ברוך הוא עושה הכל בכוחו: תמיד "זרוע השם" משמעה שהשם פועל בכוחו לבדו, כביכול בלי שום עזר וסיוע, לא מכוח התחתונים, לא מכוח תפילות ולא מכוח פעולה שנעשית כאן, אלא הכל ממנו יתברך.
לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם׃
כאן מזכיר המשורר באופן כללי את העליונים ואת התחתונים. אומר הרד"ק: כי הם שלך, השמים והארץ, ואת הכל יצר השם. וכמו שכתוב "או שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים... כי יד ה' עשתה זאת" - השמים והארץ מוכיחים את מציאות השם. ואף שאינם בני שכל ואי אפשר לדבר עמם ואינם מספרים את מעשה השם כדרך שאדם מדבר, מכל מקום חכמים מכירים ויודעים מן הארץ את תולדותיה, מן הבהמות ומן העופות, ומכל זה ניכר שיש להם בורא ומנהיג, והקדוש ברוך הוא ברא ויצר הכל יפה בעיתו.
וזה שאנחנו אומרים: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת, אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם". אל תצפה לשמוע את השמים מספרים כבוד אל; אלא התבונן בשמים וראה איזו יצירה נפלאה, התבונן בארץ וראה איזו יצירה נפלאה יצר הקדוש ברוך הוא, ומתוך כך תגיע למסקנה שהשם ברא ויצר את עולמו. כך גם עניין פרק שירה: אין הכוונה שהחיות שרות ממש. יש אומרים שהשר שלהן ברקיע, אבל ההבנה הפשוטה היא שכאשר אנו רואים את החיות אנו רואים כמה תכנון וכמה מחשבה, וכמה יד השם בהם - אדם מתבונן ורואה אלוקות. וזה לאו דווקא בבעלי חיים: על כל פרח שתתבונן, על כל מציאות בבריאה, אתה רואה אלוקות. מי שמסתכל בשמים, בארץ ובכל בעלי החיים רואה איך הכל מיד השם ואיך הכל מתוכנן עד הפרט האחרון - "אתה יסדתם".
המלבי"ם מסביר: ההנהגה הטבעית, שראינו שהיא נעשית על ידי צבאות השמים, אינה "טבע" במובן שהקדוש ברוך הוא נתן איזה שוונג לגלגל לפני אלפי שנים ומאז הוא ממשיך להסתובב מכוח האינרציה. אלא "לך שמים" - אתה, השם, בכל רגע ורגע כל מה שבשמים מיוחס לך, "אף לך ארץ" - גם הארץ, שהיא סוף ההנהגה הטבעית, תחת השגחתך. שהרי היה מקום לומר: אולי בהנהגת גרמי השמים, הכוכבים במסילותם, שמש וירח, מתערב הקדוש ברוך הוא, אבל מה שקורה איתי ברגע זה - אולי בזה אין השם מתערב ואינו מתעניין? על כן אומר: "לך שמים אף לך ארץ", כל הנהגת הטבע כאן בארץ תחת השגחתך.
והראיה - "תבל ומלואה אתה יסדתם". לפי הטבע הייתה הארץ מכוסה מים, והקדוש ברוך הוא גער בים וריכזו במקום שבו הים היום, ועל ידי זה "ותראה היבשה", ונעשה מקום שאפשר לפסוע בו. ההבדל בין ארץ לתבל: ארץ היא כלל העולם, ותבל היא מקום היישוב, המקום שבני אדם יושבים בו - וכך גם הרד"ק. אומר המלבי"ם: אי אפשר היה שתהיה תבל, החלק המיושב, אלמלא אתה ריבונו של עולם יסדת את היבשה. ומהו "ומלואה"? כמו "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" - כל בעלי החיים, כל האילנות וכל מה שיש במקום שבו אנו חיים וקיימים, הכל נברא מכוח זה שהקדוש ברוך הוא פינה את מי הים וייסד כאן את התבל, מקום יישוב לבני אדם שאפשר להתקיים בו. למדת מכאן שגם הנהגת הטבע כולה מאת השם, ובכל רגע נתון הקדוש ברוך הוא מנהיג את הטבע והכל ממנו.
צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ׃
הרד"ק מביא ביאור בשם האבן עזרא, שכאן מאפיין הכתוב את העולם מכל ששת צדדיו: "שמים וארץ" שבפסוק הקודם הם שתי הפאות של מעלה ומטה; "צפון וימין" - ימין היינו דרום, והצפון שממולו; תבור, שהוא בפאת המערב, הוא אחור; וחרמון שבמזרח הוא קדם. הרי לך שש פאות, וזה שכתוב בספר יצירה "חתום בשש טבעות". ובאמת כל דבר שבטבע מתחלק לשש: ארבע רוחות השמים, מעלה ומטה. ותמיד השבע היא כבר הבחינה הפנימית, הבחינה הרוחנית, בחינת התכלית. כלומר, כשיש שש עדיין לא הושלם הדבר; ההשלמה היא בשבע, שהיא התכלית, ותכלית היא כבר עניין פנימי ולא אפיון חיצוני של רוחות ומעלה ומטה. ושמונה היא כבר מעבר לזה, בחינת שומן, מצד הרוחניות שמעל הטבע.
על כל פנים, השש מבטאת תמיד את הטבע, שהרי בכל דבר שבטבע אתה מוצא שש קצוות, ואפילו בדבר עגול - מעלה, מטה וארבע רוחות השמים. זה גם המקור של המגן דוד: אף שהשטיחו אותו, אם תרצה לראותו כעומד, יש בו שפיצים לארבע רוחות השמים ועוד למעלה ולמטה, שהם החלק העליון והחלק התחתון. הרי לך "חתום בשש טבעות", והוא עניין הו"ק שמדברים עליו בקבלה - ו' קצוות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד; ובחינת שש הקצוות היא תמיד בחינת המציאות המגושמת יותר.
המלבי"ם מבאר שעכשיו מפרש לנו הכתוב כיצד ייסד השם את התבל. הארץ בצד צפון ובצד דרום - הם הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי, אצל צירי הארץ, שהרי הארץ סובבת על צירה - אינה ראויה ליישוב, ומחמת גודל הקור כמעט שאין שם יישוב, ובדרומי עוד פחות מבצפוני. על כן נאמר בהם רק "אתה בראתם".
ומה ההדגשה ב"בראתם", ובמה שונה בריאה מיצירה ומעשייה? בריאה היא יש מאין - "בראשית ברא אלוקים" - והבריאה הראשונית הייתה יש מאין, וארץ עדיין הייתה תוהו ובוהו. לאחר מכן יצר השם את הארץ ועשה אותה, ועשיית הדבר היא תיקונו, כמו "ועשתה את ציפורניה" - תיקנה ציפורניה, ו"ולא עשה את שפמו" - לא תיקן את שפמו. כלומר, תחילה בריאה ואחר כך יצירה: ברא הקדוש ברוך הוא חומר, ומן החומר יצר אחר כך את עולמו.
וכבר הסברנו כמה פעמים שכל החומר נברא ביום הראשון, והקדוש ברוך הוא ברא ביום הראשון את הכל, ובשאר הימים הכל בחינת עשייה יש מיש. והמדרש ממשילו לאדם הרוצה לבנות בית, שבתחילה מביא את כל החומרים - משאית של חול, משאית של מלט, משאית של בלוקים - ואחר כך מתחיל לבנות. בלשון הרמב"ן: ביום הראשון נברא החומר ההיולי הראשון; ובלשוננו: ביום הראשון נברא האטום, וכל מה שיש בעולם נברא מאטומים, וכל השאר הוא עשייה מתוך מציאות שכבר נבראה.
אם כן, מה שהשם ברא את עולמו מראש יש מאין, כשהכל עדיין תוהו ובוהו בלי עשייה ובלי יצירה - זו הבריאה שהייתה ביום הראשון. אחר כך יצר את הארץ ועשה אותה, כלומר תיקן אותה שתהיה ראויה ליישוב: הבדיל בין המים העליונים לתחתונים, הבדיל את המים ותראה היבשה, ואחר כך עצים ובעלי חיים וכיוצא בזה - כל זה תיקון הבריאה כדי שתהיה מוכשרת לבני אדם לחיות ולגור בה, וזה נקרא יצירה ועשייה. וכמו שכתוב "כה אמר ה' יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, לא תוהו בראה" - לא ברא אותה לשם תוהו אלא לשם יצירה, עשייה ותיקון.
אבל צפון וימין, שהם הקטבים, אותם לא עשה השם ולא תיקנם ליישוב, והם נשארו כביכול תוהו ובוהו - אין שם עשייה ואין שם תיקון, אלא מקום חרב ושומם, קפוא, שלא ניתן להתקיים בו. לעומתם תבור וחרמון הם אמצע היישוב, המקומות המיושבים שאותם תיקן השם כראוי, שנוצרו ונעשו ונתקנו לצורך יישוב, ולכן "בשמך ירננו".
ומהו "בשמך ירננו"? אומר המלבי"ם: הארץ תרון ותשמח, "פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן" - יש שם ברכה, יש שפע, יש עצים, יש בעלי חיים, יש קיום, וזו רינת הארץ ושמחתה. לעומת זאת הקטבים הם מקום מדוכא. וגם החורף כשלעצמו יש לו כישרון לדכא: אנשים החיים במדינות חורפיות לוקים הרבה יותר בדיכאון מאנשים החיים במקומות שרוב השנה בהם קיצית, וזה ידוע ומפורסם, ויש אף אנשים שיש להם "דיכאון חורף" - כשמגיע החורף הם שוקעים בדיכאון. הקור מקפיא ומביא לידי דיכאון, ואילו מקום שיש בו שמש ואור הוא ביטוי לשמחה, ולכן במקומות הללו יש גילת ורנן.
ודרך אגב, כדי להיות שרוי בדיכאון צריך גם קצת דעת - "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". האנשים הלוקים בשכלם כמעט שאינם סובלים מבעיות נפשיות כלל: הולך, שמח, ישן שנת צהריים, הכל בסדר והכל נפלא. אין שכל - אין דאגות; הדאגות הן נחלתנו אנו.